השאם סייד נ. המכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל חיפה

פסק-דין בתיק ע"א 3128/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3128/07 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערערים: 1. השאם סייד 2. רשיד ספורי 3. רימה חליף נ ג ד המשיבים: 1. המכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל חיפה 2. עו"ד זכי כמאל 3. ד"ר חמד סעב 4. עאטף מיעארי 5. פניה גלפנד 6. חנה לוין משיבים 8-7 פורמליים: 7. משרד החינוך 8. רשם העמותות 9. ד"ר נגיב נבואני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.3.07 בת"א 666/06 שניתן על ידי כבוד השופט ר' שפירא תאריך הישיבה: א' בכסלו תש"ע (18.11.09) בשם המערערים: עו"ד סבית חוסאם בשם המשיבים 4-1: עו"ד כמאל זכי בשם המשיב 9: בעצמו פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא) בת.א. 666/06 מיום 21.3.2007, בו נדחתה בקשתם של המערערים לתקן את כתב תביעתם, מהטעם שגם אם יתוקן לא יהיה בכך לרפא את הפגם שדבק בהתנהגותם, עת החליטו שלא להתייצב ביום 9.11.2006 לפני חבר הנאמנים של המשיבה 1 לשימוע בנושא הדחתם ומשכך לא מיצו הליכים במסגרת הגוף הוולונטרי בו הם חברים. בית המשפט המחוזי הורה על דחיית תביעתם של המערערים לסעד הצהרתי על הסף מן הטעם שהם מנועים מלטעון כנגד החלטת חבר הנאמנים של המשיבה 1 מאחר שלא התייצבו לפניו לטעון טענותיהם כנגד הרחקתם וביטול חברותם במשיבה 1 ובכך לא מיצו את ההליכים בפני מוסדותיה הפנימיים של המשיבה 1. עובדות והליכים קודמים 1. המשיבה 1 היא עמותה רשומה המנהלת מכללה להכשרת מורים (להלן: העמותה). ביום 26.2.2006 החליט חבר הנאמנים של העמותה להוציא את המערערים מהעמותה (להלן: חבר הנאמנים), להפסיק את חברותם והעסקתם בה. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 23.7.2006 בעניין בקשתם של המערערים לצו מניעה זמני, נקבע כי הליך הוצאת המערערים מהעמותה והפסקת חברותם בה נעשה שלא על פי הוראות התקנון של העמותה, ללא עילה המעוגנת בתקנון וללא שהתקיימו ההליכים הנדרשים להפסקת חברות בעמותה כמפורט בתקנון. באותה ההחלטה נקבע כי מאחר שלא נשלחה למערערים כל הודעה מוקדמת בדבר כוונה להרחיקם מהעמותה ולא ניתנה להם כל התראה מראש על כוונה לנקוט בהליך מסוג זה וכן מאחר שלא נערך למערערים שימוע בטרם דן חבר הנאמנים בבקשה להפסיק את חברותם בה, נפל בהליך הרחקתם של המערערים פגם היורד לשורשו של עניין. 2. לפיכך, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשתם של המערערים ליתן להם צו מניעה זמני שקבע כי ככל שהתקבלה החלטה על הפסקת חברותם של המערערים בעמותה, ביצועה של החלטה זו יעוכב עד למתן פסק דין בתובענה לסעד הצהרתי שהגישו המערערים כנגד החלטת חבר הנאמנים מיום 26.2.2006. עוד ציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו הנ"ל כי אם תתקבל בעמותה החלטה כי יש לנקוט בהליכים להוצאת חבר זה או אחר מהעמותה, לרבות קיום שימוע כנדרש בתקנון, כי אז יערך השימוע בפני אחד מהמצטרפים החדשים לעמותה כך שלא ניתן יהיה להעלות נגדו טענות בגין עריכת השימוע בפניו והוא זה שישמע את הטענות ויחליט לפי מיטב שיקול דעתו ועל פי הנתונים שבפניו. 3. בהמשך להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.7.2006 הוגשה ביום 10.9.2006 הודעה לבית המשפט המחוזי מטעם העמותה, לפיה החליטה אסיפת העמותה כי יש לנקוט בהליכים להפסקת חברותם של המערערים. הוחלט כי יתקיים שימוע למערערים בפני כבוד השופט (בדימוס) חנוך אריאל ובמידה והשופט לא יוכל מסיבה כלשהי לקיים את השימוע בתוך חודש כי אז יערך השימוע בפני פרופ' עמונאל גרוס, שניהם חברים חדשים שהצטרפו לעמותה שלא היה להם כל חלק בהליכי ההדחה הקודמים. 4. ביום 26.9.2006 עתרו המערערים לבית המשפט המחוזי בבקשה נוספת לצו מניעה זמני במעמד צד אחד כנגד השימוע שתוכנן ליום 3.10.2006. כבוד סגן הנשיא ג' גינת, החליט לדחות את הבקשה ללא צורך בקבלת עמדת בעלי הדין שכנגד או בדיון בעל פה, וזאת בשים לב לאפשרות עריכת השימוע כפי שהוזכרה בהחלטתו הקודמת של בית המשפט המחוזי מיום 23.7.2006 וכן בשים לב לכך שעצם עריכת השימוע אינה מונעת מהמערערים להעלות בהמשך כל טענה מצידם ומן הראוי שיביאו טענותיהם בשלב ראשון בפני מוסדות העמותה ובפני עורכי השימוע. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה שנדחתה ביום 3.10.2006 על ידי השופט א' גרוניס. 5. ביום 3.10.2006 התקיים שימוע למערערים בפני פרופ' עמנואל גרוס והשופט (בדימוס) חנוך אריאל, אשר שמעו את טענות הצדדים ובחנו את החומרים שהועברו לעיונם. ביום 18.10.2006 ניתנה החלטה על ידם, לפיה מן הראוי שנושא ההדחה יובא מחדש בפני אותו הרכב מלא של חבר הנאמנים שהיה ערב ההדחה כדי שהמערערים יוכלו לטעון טענותיהם בנושא הדחתם. ביום 9.11.2006 התכנס חבר הנאמנים לצורך עריכת שימוע, אולם המערערים לא התייצבו לשימוע, למרות שהוזמנו אליו. בשימוע הוחלט לבטל את חברותם של המערערים בעמותה בהיעדרם. 6. לאחר שהמערערים לא התייצבו לשימוע ביום 9.11.2006, הם הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי לתקן את כתב תביעתם כך שהמשיבה 5 (המערערת 3 דכאן) תתווסף כתובעת ולא כנתבעת, וכן ביקשו לאפשר להם להוסיף את החברים החדשים בעמותה כנתבעים נוספים. כמו כן, ביקשו המערערים לתקן את כתב תביעתם כך שבנוסף לסעד ההצהרתי שהתבקש בעניין בטלות החלטת חבר הנאמנים מיום 26.2.2006, יתווסף סעד הצהרתי אודות בטלות החלטת חבר הנאמנים מיום 9.11.2006. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 7. המערערים טענו כי ההחלטה על הוצאתם מהעמותה מיום 9.11.2006 התקבלה שלא בפני הפורום המתאים וזאת לאור החלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.7.2006 בה נקבע כי ההחלטה על הרחקתם והשימוע יערכו בפני חבר עמותה חדש שהצטרף לעמותה ולא בפני אותו הרכב שהחליט על הרחקתם שלא כדין בפברואר 2006. כן טענו המערערים כי בהזמנה לשימוע שנקבע ליום 9.11.2006 לא פורטו העילות הנטענות המצדיקות את הדחתם. בנוסף לכך, טענו המערערים כי בזימון הנ"ל לא צוינו טעמים ו/או עילות להדחת המערערים מלבד טעמים דומים לאלו ששימשו יסוד להחלטת חבר הנאמנים מיום 26.2.2006, אשר לגביהם נקבע בהחלטתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי כי לא התקיימה עילה להדחת המערערים כמפורט בתקנון. כמו כן טענו המערערים כי באי הופעתם לשימוע מיום 9.11.2006 אין משום יצירת מניעות מלטעון בפני בית המשפט משום שהם הביעו עמדתם בכתב לגבי הנושאים האמורים להיות נדונים בשימוע. 8. העמותה טענה כי מאחר שהמערערים הוזמנו לשימוע שהתקיים ביום 9.11.2006 אך לא הגיעו אליו, ומכיוון שצוין בהזמנה לשימוע כי אם לא יופיעו המערערים יתקיים השימוע בהיעדרם, יש להורות על דחיית או מחיקת התביעה. בנוסף לכך, טענה העמותה כי בעקבות הליכי השימוע שננקטו על פי החלטתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי, לרבות בפני ועדת השימוע אשר שמעה את המערערים וקבעה כי יש להחזיר את השימוע לפני חבר הנאמנים בהרכבו ערב ההדחה, התייתר הצורך בתובענתם של המערערים. 9. בית המשפט המחוזי קבע כי אי התייצבותם של המערערים לשימוע שהתקיים לפני חבר הנאמנים ביום 9.11.2006, לאחר שהעמותה פעלה לפי המלצות בית המשפט בהחלטתו מיום 23.7.2006, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ועל כן יש לדחות את תביעתם מטעם זה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין להתיר את תיקון כתב תביעתם של המערערים מאחר וגם אם יתוקן והעובדות המפורטות בו יוכחו, לא יהיה בכך לשנות את התוצאה, זאת בשים לב לכללי ההתערבות המוגבלת של בית המשפט בהחלטות של מוסדות פנימיים בתאגיד, ובמיוחד כשהחבר התובע לא מיצה את זכותו לטעון ולשכנע את המוסד הפנימי של התאגיד בצדקת טענותיו, קודם לפנייתו לערכאות שיפוטיות. 10. בית המשפט המחוזי הדגיש כי כאשר תובענה מוגשת לבית המשפט המחוזי והיא לוקה בהיעדר תום לב ובמיוחד כאשר מדובר בתובענה לפי דיני היושר, כמו תובענה לסעד הצהרתי, מוסמך בית המשפט לדחות את התובענה. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי סעד הצהרתי הוא סעד שבשיקול דעת ואחד הקריטריונים להענקתו הוא האם יכול היה המבקש להשיג את מבוקשו בדרך אחרת, ובמקרה דנן המערערים לא מיצו את זכויותיהם לטעון בפני העמותה. בית המשפט המחוזי הטעים כי במקרה בו תובע לא ניצל את זכותו לטעון בשימוע אשר נערך לו ולא מיצה הליכים מוקדמים לפני הגשת התביעה, ניתן לקבוע כי התובע נהג בחוסר תום לה והשתמש לרעה בהליכי בית משפט ולכן דין תביעתו להידחות על הסף. 11. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע כי אין להתערב בהחלטתם המקצועית של פרופ' עמנואל גרוס והשופט (בדימוס) חנוך אריאל, לפיה מן הראוי שנושא ההדחה יובא מחדש בפני אותו הרכב מלא של חבר הנאמנים שהיה ערב ההדחה, שכן השופט אריאל ופרופ' גרוס האזינו לטענותיהם של המערערים ושקלו את העניין לאור היכרותם עם העמותה ונסיבות המקרה ולאחר קיום שימוע בו ניתנה למערערים הזדמנות להשמיע טענותיהם. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי לאחר שהמערערים הביעו לפני השופט אריאל ופרופ' גרוס נכונות בקיום שימוע נוסף על מנת לקיים את ההליכים כפי שהיו אמורים להתקיים מלכתחילה, לרבות זימון לשימוע ומתן הזדמנות לתובעים להשמיע טענותיהם בפני מוסדות העמותה, ולאור החלטת בית המשפט המחוזי מפי כבוד סגן הנשיא גינת, לפיה אין למנוע את קיום השימוע בפני השופט אריאל ופרופ' גרוס, הדרך הנכונה בה היו אמורים המערערים לנהוג הינה להתייצב לשימוע הנוסף שנקבע ליום 9.11.2006 ולטעון טענותיהם בפני מוסדות העמותה. ואולם, המערערים לא מיצו הליכים אלו בטרם פנו לבית המשפט ולכן דין תובענתם להידחות. 12. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לקבל את טענת המערערים, לפיה בהזמנה שהומצאה להם לשימוע לא פורטו עילות או טעמים המצדיקים הוצאתם מהעמותה. בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי כי בהזמנה צוין שהנימוקים להדחתם הינם הנימוקים האמורים בכתבי בי הדין שהוגשו בתובענה, בהם בין השאר נטען כי המערערים פועלים בניגוד למטרות העמותה. כך, ציין בית המשפט המחוזי כי עילה זו לקיום שימוע הינה עילה תקפה שכן על פי סעיף 3(ב) לתקנון המצוי בחוק העמותות, התש"ם-1980 החל בענייננו, ניתן להוציא מן העמותה חבר הפועל בניגוד למטרות העמותה. 13. לבסוף, הדגיש בית המשפט המחוזי כי הכלל המנחה בפסיקה הוא כי בתי המשפט יתערבו בהחלטותיהם של טריבונאלים פנימיים בארגונים וולונטריים רק כאשר הטריבונאל חרג מסמכותו על פי החוק והתקנות הפנימיות של הארגון, או כאשר הופרו כללי הצדק הטבעי ובמקרים מיוחדים כאשר נראה בעליל כי הסנקציה שננקטה נגד החבר היא בלתי מידתית למהות מעשיו ולחומרתם. חבר בתאגיד אינו יכול שלא למצות את זכויותיו הדיוניות בפני מוסדות התאגיד ולאחר מכן לטעון כי נשללו ממנו זכויותיו הדיוניות והמהותיות שלא כדין. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי ממילא התייתר הדיון בתובענה בכל הקשור לבטלות החלטת חבר הנאמנים מיום 26.2.2006, שכן החלטה זאת אינה תקפה בהתאם לאמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 23.7.2006 בשל הפגמים שנפלו בהליכים הקודמים שננקטו להדחתם של המערערים. לכן, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את התובענה על הסף וכך גם את הבקשה לתיקון כתב התביעה. מכאן הערעור שלפנינו. הטענות בערעור 14. לטענת המערערים – באמצעות בא כוחם, עו"ד חוסאם סבית – שגה בית המשפט המחוזי משלא התיר את תיקון כתב התביעה, שכן במסגרת התובענה התבקש לא רק הסעד של החזרת המערערים לחוג חברי העמותה אלא בנוסף התבקש בית המשפט המחוזי להורות על השבתם לתפקידיהם בעמותה. בהקשר זה, טוענים המערערים כי כשקבע בית המשפט המחוזי בים 23.7.2006 כי המערערים יוחזרו לעמותה, היה עליו לקבוע כי גם יוחזרו לתפקידיהם. כך, טוענים המערערים כי משהתיר בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 12.9.2006 בבש"א 12154/06 את החזרתם של המערערים כחברים מן המניין בלבד הוא נתן למעשה לגיטימציה להחלטת ההדחה הראשונה אשר נקבע על ידו כי הייתה בלתי חוקית. אי החזרתם של המערערים לתפקידי המפתח בעמותה עובר להליכי ההדחה המאוחרים, רוקנה מתוכן את צו המניעה שנתן בית המשפט המחוזי ובסופו של יום אפשרה את הדחתם המאוחרת. 15. עוד טוענים המערערים כי בית המשפט המחוזי התעלם מהעובדה שחרף אי השתתפותם בשימוע שנקבע ליום 9.11.2006, הם שלחו מכתב התנגדות לקיום השימוע בו פירטו את טעמיהם המצדיקים לדעתם את ביטולו. כמו כן, טוענים המערערים כי בית המשפט המחוזי התעלם מהחלטתו של סגן הנשיא גינת ומהחלטתו של השופט גרוניס, לפיהן אין בעצם קיומו של השימוע החוזר בכדי לפגוע בזכויותיהם ובטענותיהם. מעבר לכך, טוענים המערערים כי הנימוקים שעל בסיסם נדחתה התובענה – חוסר תום לב בשל אי מיצוי הליכים וההלכה בעניין התערבות מוגבלת בהחלטותיהם של טריבונאלים וולונטריים – לא הועלו כלל על ידי העמותה ועל כן לא היה מקום לעשות בהם שימוש במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי. 16. עוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט המחוזי משהתעלם משלל מסמכים שהוצגו בפניו באשר לחקירה הנעשית לעמותה ומהעובדה שכנסת ישראל מינתה ועדת בדיקה לעמותה, נתונים המבהירים את הרקע להליכי הדחתם של המערערים. בנוסף לכך, טוענים המערערים כי החלטתם של השופט אריאל ופרופ' גרוס, המעבירה את ההחלטה בעניין הדחתם לשיקול דעתו של חבר הנאמנים, היא אינה החלטה מחייבת שכן היא סותרת מהותית את החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 23.7.2006, לפיה הליכי השימוע לא יתנהלו אלא בפני חבר חדש שלא היה מעורב בהליכי ההדחה הקודמים. משכך טוענים המערערים כי אין באי התייצבותם לשימוע ביום 9.11.2006 כדי לגבש מניעות כלשהי כלפיהם. כך, טוענים המערערים כי שגה בית המשפט המחוזי כשאיפשר הליך הדחה חוזר חרף צו מניעה שנתן בהחלטתו מיום 23.7.2006 וחרף העדרה של כל עילה חדשה, שכן העילה שנטענה על ידי העמותה בהליכי ההדחה החוזרים זהה לעילה הקשורה בהחלטת חבר הנאמנים מיום 26.2.2006, לגביה נקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.7.2006 כי היא אינה עילה להדחה. מכל הטעמים שלעיל טוענים המערערים כי יש לקבל את ערעורם. תגובת העמותה 17. לטענת העמותה – באמצעות בא כוחה, עו"ד זכי כמאל – צירופה של המערערת 3 כ"מערערת" אינו כדין היות שהיא לא הייתה תובעת בבית המשפט המחוזי ותיקון כתב התביעה ממילא לא הותר. עוד טוענת העמותה כי המערערים מנועים עתה מלטעון כנגד הדחתם והרחקתם מתפקידיהם מאחר ולא הגיעו לשימוע ביום 9.11.2006. כמו כן טוענת העמותה כי חרף הנחיותיו של בית המשפט המחוזי ובית משפט זה המערערים עשו דין לעצמם ולא התייצבו לשימוע כאמור ולכן דין ערעורם להידחות בשל אי מיצוי הליכים. בנוסף לכך טוענת העמותה כי לפי תקנה 71 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הנתבע אינו מחויב בפירוט הטענות המשפטיות בכתב ההגנה אלא רק בפירוט העובדות. מעבר לכך, טוענת העמותה כי בית המשפט המחוזי היה מוסמך ממילא להיזקק לנימוק של חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט בדחותו את תובענת המערערים לסעד הצהרתי, מאחר ועסקינן בדרישה מכוח הדין המוטלת על עותר לסעד מן הצדק. כמו כן מצביעה העמותה על ההלכה, לפיה ערכאת הערעור תמעט להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בשאלת הענקת סעד מן הצדק, במיוחד במקום בו הוכחה התנהלות התובע שלא בתום לב. 18. זאת ועוד, העמותה טוענת כי אין בעובדה כי נקבע שטענותיהם של המערערים ישמרו גם אם יתייצבו לשימוע, כדי לרפא את הפגם שבאי ההתייצבות לשימוע ואי מיצוי ההליכים לפני העמותה. כך, טוענת העמותה כי חובתו של חבר עמותה היא תחילה למצות את ההליכים בתוך אורגני העמותה ורק לאחר מכן לפנות לערכאות שיפוטיות. עוד מצביעה העמותה על ההלכה, לפיה התערבות בהחלטותיהם של טריבונאלים וולונטריים תהיה מצומצמת ביותר ואילו נסיבות העניין אינן נמנות על החריגים המצדיקים התערבות כאמור. 19. זאת ועוד, העמותה טוענת כי אף בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים זנחו בפועל את יתרת הסעדים אשר ביקשו בתחילת ההליך וצמצמו את גדר המחלוקת בעניין חוקיות הדחתם מהעמותה בלבד. מכל מקום, כך טוענת העמותה, המערערים אינם זכאים לסעדים הנוספים שביקשו בראשית ההליך בשל אי מיצוי הליכים בתוך העמותה לשם השבתם לתפקידיהם. מכל הטעמים שלעיל, מבקשת העמותה לדחות את הערעור. 20. למען שלמות התמונה, יצויין כי בתגובה לשאלתו של בית המשפט האם העמותה תהיה מוכנה לערוך שימוע נוסף למערערים, השיבה העמותה כי על אף שלא נפלו פגמים בהליכים להדחתם של המערערים והפסקת חברותם בעמותה, הרי שלפנים משורת הדין תסכים העמותה לערוך למערערים שימוע נוסף בהרכבו הנוכחי של חבר הנאמנים. המערערים דחו הצעה זו. דיון והכרעה 21. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובנספחים לה ובסיכומי הצדדים ולאחר ששמענו את טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו, סבור אני כי לא נפל פגם בפסק דינו המנומק והמקיף של בית המשפט המחוזי, ולפיכך אין הצדקה להתערב בו. משכך, לו תשמע דעתי הערעור ידחה, וזאת מן הטעמים המפורטים להלן. 22. המשיבה 1 היא עמותה רשומה שניהולה וענייניה מוסדרים בתקנונה המוסכם על חבריה וככזו היא מהווה גוף וולונטרי עצמאי (ראו למשל: ע"א 50/89 ליטן נ' אילתה, פ"ד מה(4) 18, 23 (1991) מול האות ד (להלן: עניין ליטן)]. השופט אריאל ופרופ' גרוס כמו גם חבר הנאמנים שלפניהם נערכו השימועים מילאו תפקיד של ערכאות שיפוט פנימיות בגוף וולונטרי [ראו למשל: סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל א 558, 562 (2005) (להלן: אוטולנגי)]. גישתם של בתי המשפט היא כי בטרם יעתרו לבקשתו של תובע להתערב בענייניו הפנימיים של גוף וולונטרי, על התובע להראות תחילה כי מיצה את ההליכים במסגרת הגוף בו הוא חבר והטריבונאלים השיפוטיים הפועלים במסגרתו (ראו: אוטולנגי, בעמוד 569). כן נקבע כי בטרם יפנה תובע ויבקש סעד מבית המשפט תחילה עליו למצות את הליכי השיפוט הפנימיים של הגוף הוולונטרי בו הוא חבר [ראו למשל: ע"א 463/90 איגוד הכדורסל בישראל נ' ל.ב.ן. לקידום כדורסל נשים, פ"ד מד(2) 806, 810 (1990) סעיף 5 (להלן: עניין איגוד הכדורסל בישראל); ע"א 7162/06 שטרן נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (לא פורסם, 17.2.2008) סעיף 13]. הטעם הנעוץ בדרישה למיצוי הליכים בפני מוסדותיו של הגוף הוולונטרי הוא שבכך מוגשם רצון הצדדים, שכן כאשר חברי הגוף הוולונטרי הצטרפו לשורותיו הם הסכימו לקבל על עצמם את הוראות התקנון ובגדרו גם את מרותם של מוסדות השיפוט הפנימי. הטעם הנוסף המצדיק מדיניות זו הוא יתרון המומחיות הספציפית דהיינו, שלמוסדות השיפוט הפנימי של הגוף הוולונטרי יש את הידע והמומחיות הקשורים בפעילותו – [ראו למשל: עניין איגוד הכדורסל בישראל, בעמוד 810; עניין ליטן, בעמוד 23, סעיף 9]. 23. משכך, בדין נהג בית המשפט המחוזי משהורה על דחיית תובענתם של המערערים על הסף בגין אי מיצוי הליכים בפני מוסדות העמותה, שכן המערערים עשו דין לעצמם ולא הגיעו לשימוע השני לפני חבר הנאמנים. אין לקבל את טענתם של המערערים לפיה די היה במכתב ששלחו לחבר הנאמנים בו הם פירטו את הנימוקים בגינם הם סבורים כי חבר הנאמנים אינו מוסמך לערוך להם שימוע, שכן בכדי להיעדר מהשימוע היה עליהם לבקש צו מניעה, צעד שלא נקטו בו בניגוד לפעמים קודמות בהם עתרו לסעדים זמניים במסגרת מאבקם במוסדות העמותה. המערערים בחרו לנקוט בסעד עצמי שלא עמד לרשותם לפי דין ובכך כשלו באופן שהשמיט את הקרקע מתחת לתובענתם בשל אי מיצוי הליכים. יתר על כן, המערערים נמנעו מלהגיע לשימוע לפני חבר הנאמנים על אף שבהחלטותיהם של סגן הנשיא גינת ושל השופט גרוניס, אשר התייחסו אמנם לשימוע בפני השופט אריאל ופרופ' גרוס, הובהר להם כי אין הצדקה למניעת קיומו של שימוע בעניינם. אכן, סגן הנשיא גינת בהחלטתו קבע כי אין בשימוע כדי לגרוע מזכותם של המערערים להעלות טענותיהם בהמשך התובענה, אך וודאי שלא היה בהחלטתו כדי לפטור את המערערים מלהגיע לשימוע שנערך בעניינם, שכן אם רצה בכך סגן הנשיא גינת הרי שהיה נעתר לבקשתם ונותן להם צו מניעה, דבר שנמנע במכוון מלעשות. אין לי כל ספק כי בדחותו את הבקשה לצו מניעה לקיום השימוע, סגן הנשיא גינת לא התכוון ליתן למערערים גושפנקה חוקית להיעדר מהשימוע. 24. זאת ועוד, הלכה היא כי תחומי ההתערבות של בתי המשפט בהחלטותיהם של טריבונלים פנימיים של גופים וולונטריים הם צרים ומוגבלים לעילות של חריגה מסמכות ופגיעה בעיקרי הצדק [ראו למשל: עניין ליטן, בעמודים 24-23; ע"א 8414/08 טל נ' פריד (לא פורסם, 28.10.2008) סעיף כ"ג]. ואולם, בנסיבות העניין סבור אני כי לא מתקיימת אף אחת מעילות ההתערבות כאמור. מוסדות השיפוט הפנימי של האגודה לא פגעו בזכויותיהם של המערערים, שכן כפי שנקבע כממצא עובדתי על ידי בית המשפט המחוזי, למערערים נשלחו הזמנות לשימוע במסגרתן הובהרה להם עילת השימוע. מעבר לכך, זכות הטיעון של המערערים גם היא לא נפגעה שכן השופט אריאל ופרופ' גרוס שמעו את טענותיהם בהרחבה ואיפשרו להם לפרוס לפניהם את טרוניותיהם. יתר על כן, אף חבר הנאמנים איפשר למערערים להציג לפניו בשנית את נימוקיהם וטענותיהם מדוע אין להדיחם מחברות בעמותה ומעיסוק בתפקידיהם במסגרתה. משכך, אין מקום למסקנה לפיה קופחו זכויותיהם של המערערים במסגרת הליכי השימוע. 25. זאת ועוד, אין בסיס לטענה כי השופט אריאל ופרופ' גרוס ערכו למערערים שימוע בהיעדר סמכות, שכן בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 23.7.2006 קבע כי העמותה רשאית לערוך למערערים שימוע כדין על מנת להפסיק את חברותם בה. מעבר לכך, סגן הנשיא גינת דחה את בקשתם של המערערים לצו מניעה בנימוק כי הליך השימוע בדין יסודו מאחר ובית המשפט המחוזי איפשר לנקוט בהליך זה במסגרת החלטתו מיום 23.7.2006 כאמור. כמו כן, אין המערערים רשאים לטעון כי חבר הנאמנים לא היה מוסמך לערוך להם שימוע. אכן, קיים קושי בכך שאת ההחלטה על הרחקתם של המערערים קיבל בפועל חבר הנאמנים בו פועלים חברים שהיו שותפים להליכי ההדחה הקודמים. ואולם, איני סבור כי יש בכך לסתור את האמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 23.7.2006 או להצביע על כך שחבר הנאמנים פעל ללא סמכות במהלך השימוע השני, שכן חבר הנאמנים קיים את השימוע השני רק לאחר שהשופט אריאל ופרופ' גרוס, שלא היו שותפים להליכי ההדחה הקודמים, העבירו את ההחלטה אליו לאחר שקיימו שימוע כדין במסגרתו האזינו לטענותיהם של הצדדים. איני סבור, כי כוונתו של בית המשפט המחוזי הייתה לכבול את שיקול דעתם של השופט אריאל ופרופ' גרוס באופן שימנע מהם מלהמליץ לקיים את השימוע בפני חבר הנאמנים, שכן כבר נפסק בעניין דומה כי החלטה על הרכב ועדת המשמעת או קביעת המסקנות הסופיות שהגוף הפנימי צריך להחליט עליהן הינן עניין פנימי מובהק שאין זו מדרכו של בית המשפט להתערב בו (ראו: עניין ליטן, בעמוד 24, סעיף 11). זאת ועוד, בית המשפט המחוזי עצמו, שהורה על זהות הגוף שיערוך את השימוע למערערים, קבע במסגרת פסק דינו כי לא היה בהחלטתו מיום 23.7.2006 כדי למנוע מהשופט אריאל ופרופ' גרוס להעביר את הליך השימוע לחבר הנאמנים במסגרת שיקול דעתם המקצועי. 26. בנוסף, סבור אני כי יש לדחות אף את טענתם של המערערים, לפיה היה על בית המשפט המחוזי לאפשר להם לתקן את התובענה, שכן הם עתרו לא רק כנגד הפסקת חברותם בעמותה אלא גם בנוגע להשבתם לתפקידיהם. הטעם לכך הוא שמחדלם של המערערים באי מיצוי ההליכים בפני העמותה אינו רק אי מיצוי הליכים בנוגע לחברותם בעמותה אלא גם אי מיצוי הליכים בעניין הדחתם מתפקידיהם, שכן השימוע נועד לקבוע את מעמדם של המערערים בעמותה בכל ההיבטים ולא הצטמצם לשאלת חברותם בה גרידא. מעבר לכך, איני סבור כי נפלה טעות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 12.9.2006 במסגרתה לא הורה על השבת המערערים לתפקידיהם בעמותה, שכן כפי שנכתב מפורשות בהחלטתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי, המערערים כלל לא ביקשו סעד זה במסגרת בקשתם לצו מניעה. דווקא העובדה כי המערערים לא ביקשו סעד זה במסגרת מאמציהם לקבלת צו מניעה מחזקת את טענת המשיבים לפיה כל ההליך כולו התמקד בשאלת הפסקת חברותם של המערערים בעמותה ותו לא. 27. אשר על כן אציע לחבריי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין איני סבור כי יש לעשות צו להוצאות. 28. בחתימת הדברים נאמר, כי אם יקבלו המערערים את הצעתנו אותה דחו לעריכת שימוע נוסף על ידי העמותה (ראו פסקה 20 לעיל), אנו מניחים כי העמותה תעמוד בהסכמתה שניתנה בפנינו, ולוּ לפנים משורת הדין. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט דנציגר. אי מיצוי ההליכים הוא העומד ביסודה של ההכרעה השיפוטית. לצערנו המדובר בסכסוך שעל פניו הוא רווי רגשות ומשקעים, ועל כן גם הגענו עד הלום. לא אטע כל מסמרות, מטבע הדברים, בשאלה מה היו פני הדברים לאחר השימוע בפני חבר הנאמנים, שלא נערך כיון שהמערערים לא התיצבו. ער אני - כחברי - גם לכך שהמדובר היה בשימוע לפני חבר נאמנים, שבו פועלים חברים אשר השתתפו בהליכי הדחה קודמים. ואולם, על פי כל ההשתלשלות שקדמה, היה על המערערים לבוא לשימוע, ולשמור את טענותיהם, ככל שיהיו עדיין, לעת אחרת. כך לא עשו למרבה הצער, ולענין זה אביע את התקוה לאפשרות שימוע בכל זאת, כבסיפת חברי, מדרכי שלום. אמרתי כי עיקר ההכרעה נוגע למיצוי הליכים. עם זאת, הואיל וחברי נדרש גם לנושא ההתערבות בעניין הכרעותיהם של טריבונלים פנימיים (להבדיל ממיצוי ההליכים בפניהם) אפנה לדבריי בע"א 7162/06 שטרן נ' אגד שאיזכר גם חברי, ודעתי נותרה לעניין זה כשהיתה. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט י' דנציגר ומצטרפת להערותיו של חברי השופט א' רובינשטיין. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י"ט בכסלו תש"ע (6.12.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07031280_W13.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il