ליליאנה טראובמן- ו- 59 אח' נ. היועמ"ש לממשלה

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3126/19 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר העותרים: ליליאנה טראובמן- ו- 59 אח' נ ג ד המשיבים: 1. היועמ"ש לממשלה 2. פרקליט המדינה 3. משרד הביטחון 4. יחידת סיב"ט במשרד הביטחון 5. משרד החוץ 6. צה"ל 7. המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים 8. ראש המוסד לשעבר 9. תעש מערכות בע"מ 10. בית אלפא טכנולוגיות אגודה שיתופית חקלאית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד איתי מק בשם המשיבים: עו"ד אבי מיליקובסקי פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. בעתירה שלפנינו מבקשים העותרים להורות למשיבים 1-2, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, לנמק מדוע לא יורו על פתיחת חקירה פלילית – "נגד הישראלים שייצאו ייצוא ביטחוני (ציוד, ידע ושירותים ביטחוניים) למשטר פינושה בצ'ילה, בין התאריכים 11.9.1973 (יום ההפיכה הצבאית) עד 11.3.1990 (יום פרישת פינושה מהנשיאות), וכן נגד הגורמים שאישרו את הייצוא הביטחוני והיו מעורבים בו במשרדי החוץ והביטחון, במשרדי ממשלה אחרים, במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ובצה"ל, בגין סיוע לפשעים נגד האנושות". יצוין כי עותרים 1-4 הם אזרחי ישראל וצ'ילה שנפלו קורבן למשטר פינושה. לדבריהם, ארנסטו טראובמן, אביהם של עותרים 1 ו-3, וסבה של עותרת 2, נחטף על ידי אנשי המשטר, עונה למוות ורק בחלוף 20 שנים אותרו עצמותיו ונמסרו למשפחתו. דוד סילברמן, אביו של עותר 4, נחטף על ידי המשטרה החשאית בראשית ימי דיקטטורת פינושה (DINA), עונה ועקבותיו לא נודעו. הם מציינים כי ביום 7.5.2017 דחו משיבים 1-2 את דרישתם לפתיחת חקירה פלילית בנימוק כי אופייה הכללי מוביל למסקנה שלא הונחה "תשתית ראייתית מינימלית אשר יהא בכוחה כדי להצדיק ולו פתיחה בבדיקה פלילית". בהעדר תשתית כזו, כך נקבע, "אין הצדקה להשקעת משאבים ציבוריים" בהיקף הנדרש לשם בדיקת החומר הרב שהצטבר במשרד הביטחון ביחס לתקופה הרלוונטית. ערר שהגישו העותרים נדחה ביום 5.8.2018, בהחלטה בה הודגשו האופי הכללי של החשדות, העדר "מוביל חקירתי אשר בכוחו ללמד על מודעות ומטרה [...] לסייע למשטר פינושה לבצע פשעים נגד האנושות", וחלוף הזמן מאז התרחשו, לכאורה, האירועים הרלוונטיים. ביום 4.3.2019 דחה בית משפט זה ערעור שהגישו מקצת העותרים, והותיר על כנה את ההכרעה בה דחתה הערכאה הראשונה עתירה לקבלת מידע "הנוגע לקשרים ביטחוניים ודיפלומטיים" בין מדינת ישראל למשטר פינושה – לצד מידע קונקרטי הנוגע לעותרת 1. זאת, על רקע החשש הממשי, "ואף למעלה מכך", כי הגילוי יפגע בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה (עע"ם 2564/18 טראובמן נ' ראשת אגף הפיקוח על ייצוא ביטחוני, פסקה 10 (4.3.2019); להלן: ערעור חופש המידע). משכך, לדברי העותרים, הוגשה העתירה הנוכחית. 2. על פני עשרות עמודים, מגוללים העותרים את חטאי דיקטטורת פינושה, ומייחסים לה פשעים נגד האנושות והפרות חמורות אחרות של זכויות אדם. לטענתם, מדינת ישראל ידעה בזמן אמת על המתרחש בצ'ילה, ומכאן שהייצוא הביטחוני "של המשיבים 3-10 למשטר פינושה" עולה כדי סיוע לפשעים נגד האנושות – הן על פי הדין הישראלי, והן על פי הדין הבין-לאומי. לדידם, אין התיישנות על עבירת סיוע מסוג זה, ומכאן שהסירוב לבחון ולהעריך את המסמכים הרלוונטיים שבידי משיבי המדינה, ולפתוח בחקירה פלילית נגד המעורבים, לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות שיפוטית. העותרים מוסיפים כי המדינה היא שבחרה למנוע מהם גישה למסמכים שברשותה – צעד שהיה מאפשר להם למקד את הדרישה לפתיחת חקירה – וטוענים כי הגם שערעור חופש המידע נדחה, לא ניתן להיתלות בכך כדי להעניק "לישראלים שסייעו לפשעים נגד האנושות 'פרס' בצורת חסינות מוחלטת". מנגד, משיבי המדינה – שהמועד להגשת תגובתם המקדמית מוארך בזאת עד עת הגשתה בפועל – עומדים על שלהם, וגורסים כי דין העתירה להידחות על הסף, בהעדר עילת התערבות בשיקול הדעת הרחב של רשויות התביעה. הם שבים ומצביעים על אופייה הכללי של דרישת העותרים, וטוענים כי התשתית הראייתית הדלה שצורפה לה "אינה מבססת ולו תשתית ראשונית מספקת לביצועה של פעולה ספציפית האסורה בדין, שבוצעה על ידי מאן-דהוא בישראל" – ואינה מצדיקה את ההשקעה העצומה בבדיקת החומרים שבידי המדינה. בגדר "למעלה מן הנדרש", ציינו המשיבים כי חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני, התשס"ז-2007, מסדיר כיום "את הפיקוח של המדינה על יצוא של ציוד ביטחוני" (סעיף 1 לחוק) – ומכיל "מנגנונים שמטרתם, בין היתר, לבחון את ההתפתחויות במדינת היעד לייצוא הביטחוני, ואת תמונת המצב העדכנית בה, על משמעויותיה". בכך יש, לדעתם, כדי להפחית את האינטרס הציבורי בפתיחת החקירה הכללית המבוקשת. לסיום, המשיבים מבהירים כי העותרים יוכלו לשוב ולפנות לרשויות הרלוונטיות בבקשות לפתיחת חקירה ממוקדת יותר – ומדגישים כי אין בהחלטה שלא לפתוח בחקירה פלילית "משום הקלת ראש, חלילה, בטענותיהם של העותרים". 3. דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילת התערבות בשיקול דעתם של המשיבים. סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי, המסדיר את חובת הרשות החוקרת לחקור חשד לביצוע עבירה קובע כי – "נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה; אולם בעבירה שאינה פשע רשאי קצין משטרה בדרגת פקד ומעלה להורות שלא לחקור אם היה סבור שנסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות לפתיחה בחקירה או אם היתה רשות אחרת מוסמכת על פי דין לחקור בעבירה". כלומר, רק כאשר "נודע" למשטרה שבוצעה עבירה – משום שיש לחשדות "תשתית מספקת בעובדות המהותיות הנטענות בתלונה עצמה" (בג"ץ 11/89 פריד נ' משטרת ישראל, פ"ד מג(2) 769, 772 (1989)), והטענות עצמן מגובות ב"תשתית ראייתית ברמה המצדיקה פתיחה בחקירה" (דנג"ץ 7516/03 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה (12.2.2004); בג"ץ 1113/07 צדוק נ' ראש אח"מ – משטרת ישראל, פסקאות 23-26 (1.9.2008)) – עליה לפתוח בחקירה. בפסיקה מאוחרת יותר, נקבע כי על תשתית ראשונית זו לבסס "חשד סביר לביצוע עבירה" (בג"ץ 9018/17 טביש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 35 (26.11.2018); בג"ץ 6410/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' פרקליט המדינה, פסקה 6 לחוות דעתה של הנשיאה נאור (4.2.2015)). אכן, נוכח ההשלכות המשמעותיות של פתיחת חקירה פלילית על החשוד וזכויותיו, "אין זה עולה על הדעת שבכל מקרה בו אדם שיפנה למשטרה בטענה כי מישהו ביצע פשע, על אף היות הטענה מופרכת אובייקטיבית על פניה, המשטרה תפתח בהליך חקירה של התלונה" (שם, פסקה 24). בטרם תנקוט צעד כזה על רשויות החקירה להעריך את המידע הראשוני, ולבחון האם הוא עומד ברף המינימלי האמור. 4. בענייננו, הגיעו גורמי הפרקליטות למסקנה כי החומר שהציגו העותרים אינו עומד ברף האמור, ואינו מצדיק, כשלעצמו, פתיחת חקירה פלילית (ובהתאם למענה הראשוני שנשלח לעותרים, אף לא בדיקה מקדימה – מוסד שקנה לו שביתה במקומותינו, ועתירה בעניינו תלויה ועומדת בפני בית משפט זה [בג"ץ 5023/16]). לאחר העיון בעתירה ובחומר שצורף לה, לא מצאתי עילת התערבות בשיקול הדעת הרחב המסור למשיבים בנוגע לפתיחת חקירה פלילית. אכן, הלכה מושרשת היא כי – "התערבות בית המשפט בהחלטותיו של היועמ"ש בנושאי העמדה לדין ואף בשאלה הטרומית בדבר פתיחה בחקירה פלילית תעשה במקרים חריגים, ורק אם בית המשפט השתכנע כי נפל בהחלטה פגם מהותי בהפעלת שיקול דעתו. פגם זה, כפי ששנִינו לא אחת, עלול להתבטא בחוסר תום לב או במשוא פנים; בקבלת החלטה מתוך מניעים נפסדים או בסתירה לאינטרס ציבורי; בטעות היורדת לשורשו של עניין או בהחלטה בלתי סבירה באופן קיצוני" (בג"ץ 5722/12 אבו גוש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 22 לחוות דעתו של השופט א' שהם (12.12.2017)). דברים אלה נכונים שבעתיים במקרים שבהם החלטת הרשויות מבוססת על דלות התשתית הראייתית – להבדיל מן האינטרס הציבורי, המהווה אף הוא שיקול רלוונטי (שם). לשון אחר, האינטרס הציבורי בחקירה מעין זו קיים בבירור, ואולם תנאי לכך הוא מארג ראייתי שאינו בנמצא. ודוקו, שעה שבית משפט זה דחה את ערעור חופש המידע, וקבע כי ההחלטה שלא לגלות את המסמכים נובעת משיקולים לגיטימיים של הגנה על ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה, לא ניתן "לעקוף" את הכרעתו, ולהתערב בשיקול הדעת של רשויות התביעה על בסיס הנחות ספקולטיביות לגבי תוכן המסמכים. 5. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ח' בחשון התש"ף (‏6.11.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 19031260_Z04.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1