שמואל גולדשמידט נ. משה פרהומן

פסק-דין בתיק ע"א 3123/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3123/08 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: שמואל גולדשמידט נ ג ד המשיבים: 1. משה פרוהמן 2. אהרון ריימאן ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא ר' שמיע), מיום 20.3.2008, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 12390/06 בשם המערער: עו"ד רפאל שטוב פסק-דין ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא ר' שמיע) שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 12390/06. 1. המשיבים הגישו תביעה נגד המערער בה עתרו לפינויו מנכס (להלן: הנכס) הרשום על שם המשיב 1. המערער הגיש תביעה שכנגד בה טען כי הנכס ניתן לו במתנה על ידי המשיב 1. המשיב 1 מתגורר בארה"ב והמשיב 2 מונה לאפוטרופסו (להלן: האפוטרופוס) על ידי בית משפט בניו-ג'רסי. במסגרת דיון בבקשה לצו מניעה החליט בית המשפט ביום 27.9.06 ליתן צו מניעה זמני כנגד המערער, בכפוף להמצאת התחייבות עצמית שאינה מוגבלת בסכום מצד המשיב 1 וכן ערבות צד ג' בסכום של 15,000 ₪ להבטחת פיצוי המערער בגין נזק שייגרם אם תידחה התביעה או אם הצו הזמני יפקע מסיבה אחרת. בדיון מיום 26.12.07 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הנכס יימכר על מנת שלא לפגוע בצרכיו השוטפים של המשיב 1 וכי הקביעה לגבי השאלה מי יקבל את התמורה תוכרע בדיון שיתנהל בבית המשפט על פי כתבי הטענות. כן הוסכם כי הדיון יפוצל באופן שבית המשפט ידון קודם בשאלת קיומה או אי קיומה של מתנה ו/או זכות אחרת. התיק נקבע להוכחות. בסמוך למועד ההוכחות, הגיש המערער בקשה לפסילת השופט (להלן: הבקשה הראשונה) בה טען כי בית המשפט הוציא מתחת ידו מספר החלטות הדוחות את עמדתו ומקבלות את עמדת המשיבים, ויש בכך כדי ללמד על עוינות כלפיו ועל חשש ממשי למשוא פנים. 2. בהחלטה מיום 17.9.07 דחה בית המשפט את בקשת הפסילה בקובעו כי מרבית טענותיו של המערער מופנות כנגד החלטות דיוניות שניתנו על ידי בית המשפט במסגרת ניהול קדם משפט ו/או במסגרת הכרעה בבקשות שהוגשו על ידי הצדדים. בית המשפט קבע כי מקומן של טענות אלה במסגרת הודעת ערעור אך אין בהן כדי לבסס עילה של משוא פנים המביא לפסלות שופט. עוד קבע בית המשפט כי על חלק מההחלטות הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, ולפיכך לא ברור מדוע בחר לחזור על חלק מנימוקי בקשת רשות הערעור בבקשת הפסלות. בית המשפט הוסיף וקבע כי בקשת הפסלות נובעת מחוסר שביעות רצונו של המערער מהחלטותיו, אולם השגות בעניינים אלה מקומן בהליכי ערעור רגילים ולא במסגרת הליכי פסלות. עוד נקבע, כי המערער לא הוכיח באופן פוזיטיבי כי קיים חשש כלשהו למשוא פנים, ובתחושתו הסובייקטיבית אין כדי להקים עילת פסלות. לבסוף קבע בית המשפט כי המערער השתהה באופן משמעותי בהגשת הבקשה, שכן הוא נסמך על מכלול החלטות שניתנו זה מכבר, ומשכך העילה לבקשתו התגבשה כבר לפני זמן רב. 3. לאחר מתן ההחלטה לעיל הסתיים שלב ההוכחות ונקבעו מועדים להגשת סיכומים בכתב. בשלב זה הגיש המערער בקשה לדחייה או מחיקה על הסף של התביעה ובקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, בה עתר כי בית המשפט יורה למשיבים להמציא לו דו"ח כספי של האפוטרופוס על מצב הנכסים של המשיב 1 וכן כי תופקד ערבות צד ג' כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט בבקשה לצו מניעה. 4. בהחלטה מיום 2.12.07 דחה בית המשפט את הבקשה לדחיית התביעה על הסף, ובקשת רשות ערעור שהגיש המערער נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בהחלטה מיום 8.1.08, נדחתה אף בקשת המערער לבזיון בית המשפט ונקבע כי המשיבים הגישו כנדרש את דו"ח האפוטרופוס, וכי בשלב זה לא מוטלת עליהם החובה להפקיד ערבות צד ג'. בית המשפט הוסיף כי הגשת הבקשה לבזיון בית המשפט תמוהה, שכן המערער שב ומגיש בקשות ביניים לבית המשפט, ובאותה עת הוא אינו מהסס לפנות לערכאות או טריבונלים אחרים כדוגמת בית דין צדק של העדה החרדית, המשמיטים את הקרקע תחת ההחלטות שניתנו על ידי בית המשפט ותחת הזכות הבסיסית של המשיבים לפנות לערכאות. 5. בהמשך להחלטות אלה הגיש המערער ביום 5.2.08 בקשה לפסילת בית המשפט (להלן: הבקשה השנייה). במסגרת הבקשה השנייה, טען המערער כי דעתו של בית המשפט מוטה לאור העובדה ששינה החלטותיו באופן בלתי ברור הן לעניין המצאת הדו"ח בנוגע למצב נכסי המשיב 1 והן לעניין הפקדת ערבות צד ג'. עוד טען המערער כי לא הוכח כי המשיב 1 חולה בדמנציה וגם זו, כך נטען, עילה לפסילה. לבסוף טען המערער, כי קביעתו של בית המשפט בהחלטה בבקשה לבזיון בית המשפט לפיה פונה המערער לערכאות או טריבונלים אחרים אינה נכונה, ובכך יש כדי להטיל דופי בהחלטות בית המשפט. המשיבים התנגדו לבקשה. 6. בהחלטה מיום 20.3.08, שעליה נסב הערעור שבפניי, דחה בית המשפט את הבקשה השנייה בקובעו כי לא מצא כל טעם חדש המצדיק פסילה. לעניין ערבות צד ג', ציין בית המשפט כי כבר קבע שלא תתבצע העברת כספים מחשבון הנאמנות לידי האפוטרופוס, ועל כן אין כל צורך בהפקדת ערבות. בכל הנוגע לדו"ח האפוטרופוס קבע בית המשפט כי המשיבים הגישו דו"ח עם המידע הרלבנטי אותו התחייבו להגיש ממנו ניתן ללמוד על מצב נכסי המשיב 1. המשיבים, כך נקבע, לא התחייבו לפרט את הוצאות המשיב 1 ואף לא את האנשים או הגופים שקיבלו מהם כסף. בית המשפט הוסיף וקבע כי הגשת הדו"ח אינה תורמת לבירור הסוגיה הדורשת הכרעה (קיומה או אי קיומה של מתנה) ולכן מלכתחילה הייתה הגשתו למעלה מן הצורך. עוד קבע בית המשפט, כי משניתנה החלטה בבקשת רשות הערעור שהגיש המערער על ההחלטה מיום 2.12.07, ומשנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי כי המסמכים אליהם מתייחס המערער בבקשתו אינם רלבנטיים לסוגיה הדורשת הכרעה, הרי שברור כי מלכתחילה לא היה בסיס להגשת הבקשה השנייה. בהתייחסו לטענה החדשה שהעלה המערער בבקשה השנייה לעניין קביעת בית המשפט בדבר פנייתו לערכאות או טריבונלים אחרים, קבע בית המשפט כי ההחלטה הדוחה את הבקשה לבזיון בית המשפט אינה מבוססת על טעם זה ואף הדרך הנכונה לערער עליה הייתה על ידי הגשת בקשת רשות ערעור. בית המשפט אף הפנה את המערער לתביעה ולבקשה שהוגשה על ידי בנו כשלוחו לבית דין צדק בירושלים וכן להחלטת בית הדין בעניין זה. לפיכך קבע בית המשפט, כי אין ספק שהפניה לבית דין צדק הינה, בין היתר, בנוגע לענייניים הנדונים בפני בית המשפט. עוד ציין בית המשפט, כי על המערער להעלות טענותיו נגד החלטות בית המשפט בהליך של בקשת רשות ערעור ולא במסגרת טענת פסלות. כמו כן קבע בית המשפט כי דין טענתו החדשה של המערער, לפיה לא הוכח שהמשיב 1 אכן חולה בדמנציה, להידחות; ולו רק בשל היותה טענה חדשה שנטענה במסגרת הלא ראויה ללא מתן אפשרות למשיבים להשיב עליה. 7. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. לטענת המערער המשיבים לא המציאו דו"ח אפוטרופוס, כפי שהתחייבו בבית המשפט, והחלטת בית המשפט בעניין זה סותרת את התחייבותם. עוד נטען כי האמור בהחלטת בית המשפט, לפיה המשיבים לא התחייבו לפרט את הוצאותיו של המשיב 1, עומד בסתירה להתחייבותם בבית המשפט ולטענתם כי המשיב 1 הינו חסר כל. הסכמתו למכור את הנכס, כך נטען, נבעה מכך שהטעו את בית המשפט בכך שגרמו לו לחשוב כי המשיב 1 חסר כל בניגוד גמור למציאות. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט חזר בו מההחלטה בדבר חיוב המשיבים בערבות צד ג', וטעה משקבע כי הערבות נועדה להבטחת כספים שהועברו לחשבון נאמנות. לטענתו, ההחלטה בעניין הערבות ניתנה זמן רב לפני מכירת הנכס והפקדת הכספים בחשבון נאמנות והיא נועדה להבטחת פיצוי המערער בגין הנזקים שיגרמו לו במידה שהתביעה תידחה. עוד טוען המערער, כי בית המשפט החליט כי המשיב 1 חולה דמנציה, כשהוא מתבסס על קביעה רפואית שמעולם לא נדונה. כן טוען המערער כי בהחלטתו בבקשה לביזיון בית המשפט, הטיח בית המשפט דברים קשים כנגדו ובכלל זה ציין כי המערער פונה לטריבונלים אחרים המשמיטים את הקרקע תחת החלטות שניתנו על ידי בית המשפט. לאור האמור, טוען המערער כי איבד כל אימון ביכולתו של בית המשפט לדון, לשקול ולפסוק בנדון. 8. דין הערעור להידחות. ראשית, דינן של טענות המערער להידחות בשל השיהוי בהעלאתן. הלכה היא כי טענת פסלות יש לטעון מיד לאחר היוודעה, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, לא פורסם (13.1.1998); ע"א 10035/03 פרג' נ' נזאל (לא פורסם, 10.3.2004)). עילת הפסלות הנטענת מקורה בהחלטות שונות שניתנו על ידי בית המשפט ובהן, בין היתר, החלטה מיום 8.1.08, ואילו בקשת הפסלות הוגשה ב-5.2.08, כחודש ממועד ההחלטה. כמו כן, מעלה המערער טענות באשר להחלטות שניתנו עוד קודם לכן. לפיכך, נראה כי בקשתו לפסול את סגן הנשיא שמיע לאחר שלב ההוכחות הוגשה בשיהוי ניכר. בנסיבות העניין, לא העלה המערער טעם המצדיק שיהוי מעין זה בהגשת הבקשה. 9. שנית, ניכר בבקשת הפסילה ובערעור כי נובעים הם מחוסר שביעות רצון המערער מאופן ניהול הדיון על-ידי בית-המשפט ומהחלטות שניתנו במהלך ניהול התיק בפניו. הלכה היא כי השגות בעניינים אלה מקומן להתברר בהליכי ערעור רגילים, על-פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין אופן ניהול הדיון, ראו: ע"פ 8309/02 רודקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.2002); ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2005); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 174-178 (2006)). לעניין אופן ניהול הדיון, ראו: ע"פ 8309/02 רודקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.2002); ע"פ 5674/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2005)). הרגישות והמתח המלווים את המשפט עשויים בנקל להוליד אצל בעל דין את התחושה כי השופט אינו מבין אותו, אולי אף אינו אוהד אותו, ומכל מקום סבור שאינו צודק. בנסיבות העניין, לא מצאתי יסוד לטענה כי ההחלטות שקיבל בית-המשפט, בין אם צודקות ובין אם מוטעות לגופן, ולעניין זה איני נדרשת, מקימות עילת פסלות, ומעוררות אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערער. 10. זאת ועוד, הלכה היא כי התבטאות שופט, בעל פה או בהחלטה, אפילו אינה מוצלחת, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לפסילתו. יש לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו. שופט יפסל רק כאשר יוכח כי יש בהתבטאותו כלפי בעל דין משום גיבוש עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים, באופן המייתר את המשך המשפט בפניו (ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608 (1994); ע"א 11484/05 טאוב נ' אנ.די.סי. יצרני תכשיטים בע"מ (לא פורסם, 23.3.2006); ע"א 2315/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 3.6.2007); מרזל, בעמ' 194, 196). בית המשפט רשאי להעיר הערות ביקורתיות הקשורות בניהולו התקין והיעיל של המשפט שלפניו (ע"א 5991/06 פלונית נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 14.8.2006)). אין באמירה ביקורתית כשלעצמה, ואפילו נאמרה בחריפות, כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו, והמבחן הוא מבחן החשש הממשי למשוא פנים (ע"פ 732/86 חליווה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1)412 (1987); ע"א 5089/01 תאופיק נ' מנהיים (לא פורסם, 24.7.2001); ע"פ 3007/05 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.4.2005)). האחריות לניהולו של המשפט מוטלת על בית המשפט, ובמסגרת זו רשאי בית המשפט להעיר הערות הקשורות בניהולו התקין והיעיל של המשפט שלפניו (ע"א 1013/92 הרוש נ' הרוש, פ"ד מו(2) 133(1992)). הזכות לביקורת כלפי בעל דין גם היא חלק מהותי מן היכולת לנהל את המשפט ולנווטו. לא כל אימת ששופט מעיר לבעל דין על אופן ניהול התיק על ידו, צריך השופט לפסול את עצמו. הבחינה תהא, בכל מקרה לגופו, אם יש בדברי הביקורת משום עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 7329/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 9.11.2006)). עם זאת, יש לשוב ולהדגיש כי על בית המשפט לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון כיצד עלולה הביקורת להתפרש בעיני הנוגע בדבר, הניצב אותה שעה בפני בית המשפט. 11. התוצאה היא כי הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"א בתמוז התשס"ח (24.7.2008). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08031230_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il