אלול אלברט נ. בית הדין הארצי לעבודה

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3119/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ע' ברון העותר: אלברט אלול נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד יעקב פלדשטיין פסק - דין השופט י' עמית: 1. בעתירה שלפניי מבקש העותר כי נורה על ביטול החלטת בית הדין הארצי לעבודה מיום 14.2.2021 (כב' השופט א' סופר), בה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש העותר על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה מיום 8.2.2021 (כב' השופטת מ' פריימן), בה נדחה ערעור שהגיש העותר על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 2.8.2020 שקבעה כי לא חלה החמרה במצבו של העותר בגין עבודתו. 2. בתמצית, העותר עובד מזה עשרות שנים בתעשייה הכרוכה בחשיפה לרעש. בשנת 2015 נקבעה לו נכות בשיעור של 19% בגין ליקוי שמיעה. תביעת שהגיש המערער בגין החמרה במצבו נדחתה על ידי הוועדה הרפואית, וכך גם ערר שהגיש לוועדה הרפואית לעררים (להלן: הוועדה). לדברי העותר, אמנם הוכרה החמרה במצבו בשיעור של 5%, אך נקבע כי החמרה זו אינה קשורה לעבודתו. 3. בעקבות החלטת הוועדה העותר הגיש ערעור לבית הדין האזורי לעבודה. בית הדין הורה, בהסכמת הצדדים, על החזרת הדיון לוועדה, כדי שזו תדון פעם נוספת בשאלת החמרת מצבו ואם יש ליחס את ההחמרה לחשיפה לרעש בעבודה, וזאת על בסיס בדיקה שנערכה לעותר בשנת 2019. בפסק הדין נאמר כי ככל שחלק מההחמרה הקיימת אינה נובעת מהחשיפה לרעש, על הוועדה להפנות לבדיקה ולנמק זאת מתוכה (ב"ל 53327-10-19 מיום 4.3.2020, להלן: פסק הדין הראשון). 4. הוועדה שבה ודנה בעניינו של העותר, וחזרה על הקביעה כי לא חלה החמרה במצבו בעקבות חשיפה לרעש בעבודתו. בהחלטה נאמר כי לדברי העותר, הוא חשוף לרעש במקום עבודתו מזה 37 שנה; כי בשנת 2015, בעת קביעת שיעור נכותו של העותר, הוא היה חשוף לרעש מזה 32 שנה; כי ליקוי שמיעה כתוצאה מרעש מתפתח בעשור הראשון לחשיפה, ומהותו [כנראה צ"ל מיעוטו – י"ע] בעשור השני לחשיפה; וכי לאחר מכן, הירידה בשמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש היא שולית, ולכן ירידה משמעותית נוספת בשמיעת העותר בין השנים 2019-2015 לא יכולה להיות עקב חשיפה לרעש בלבד. הוועדה הוסיפה כי הזדקנות האוזן היא סיבה ידועה ומוכחת בירידה חושית ועצבית בשמיעה, וכי אלמנט זה מרכזי במקרה דנן, לאור העובדה שלא תיתכן החמרה משמעותית בשמיעה בטווח שבין 37-32 שנות חשיפה לרעש. הוועדה חזרה אפוא על קביעתה כי בכל הנוגע להחמרה הנוספת במצבו של העותר, מרכיב החשיפה לרעש הוא שולי בלבד, וכי אין מקום לייחס החמרה זו לעבודתו של העותר. 5. ערעור שהגיש העותר לבית הדין האזורי נדחה. בית הדין האזורי קבע כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין הראשון, הסבירה את העדר הקשר בין ממצאי הבדיקה של העותר לבין המשך הירידה בשמיעה, ונימקה את החלטה כדבעי, ובהעדר טעות משפטית בהחלטתה, דין הערעור להידחות. בקשת רשות ערעור שהגיש העותר לבית הדין הארצי לעבודה נדחתה גם כן. בית הדין הארצי ציין כי על פני הדברים, הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין הראשון. בנוסף לכך, בית הדין דחה את טענת העותר כי הוועדה התייחסה באופן כוללני לגילם של מבוטחים מבלי להתייחס לנסיבות ספציפיות של המבוטח, שכן הוועדה הצביעה על נסיבות ספציפיות של העותר שבגינן סביר יותר שהירידה בשמיעה נגרמה בשל גילו ולא בשל מקצועו. בית הדין קבע כי החלטות הוועדה משקפות עמדה רפואית מקובלת, כי מדובר בקביעה רפואית מנומקת היטב, וכי קביעות אלה מצויות בלב תפקידה של הוועדה ובית הדין ממעט להתערב בהן. בקשת רשות הערעור נדחתה אפוא, ועל כך הגיש העותר את העתירה שלפניי. 6. העותר פותח את עתירתו בטענה כי עתירתו "עוסקת באפליה, שרירותיות וחוסר שוויון על בסיס גיל, מין גזע וכו'" בהחלטות ועדות רפואיות הדנות בנפגעי עבודה בתביעות לנזק מצטבר (מיקרוטראומה ו/או מחלת מקצוע)". העותר טוען כי לא ניתן להתבסס על גורמי סיכון הבאים לידי ביטוי בכלל האוכלוסייה על בסיס מחקרים סטטיסטיים; כי הפסיקה אינה עקבית בשאלה זו; וכי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין הראשון. 7. דין העתירה להידחות על הסף. ראשית, העותר לא צירף לעתירתו דבר זולת החלטת בית הדין הארצי לעבודה. התנהלות זו הכבידה על מלאכת ההידרשות לעתירה ועל הניסיון להתחקות אחר התשתית העובדתית והדיונית שביסוד העתירה (תיאור ההשתלשלות וההחלטות בפסקאות לעיל נעשה באמצעות התחקות בנט-המשפט אחר ההליכים שנקט העותר בבית הדין האזורי ובבית הדין הארצי, ולאחר עיון בהחלטות ובכתבי הטענות שהגיש העותר בהליכים אלו על נספחיהם). כפי שהובהר לא אחת בפסיקתו של בית משפט זה, אי צירוף מסמכים רלוונטיים לעתירה, ובכללם החלטות הערכאות הקודמות, מסמכים רפואיים המעידים על ההליכים הקודמים והשאלות שנתעוררו בהם, מהווה כשלעצמו טעם לדחיית העתירה על הסף (בג"ץ 3994/11 כהן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (17.10.2012); כן ראו בג"ץ 7263/20 פלוני נ' משטרת ישראל, פסקה 4 (28.10.2020)). די בטעם זה כדי להביא לדחיית העתירה. בנוסף לכך, הלכה עמנו כי בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על בית הדין לעבודה, וכי התערבות בפסיקותיו שמורה למקרים חריגים שבהם טעות משפטית מהותית וההתערבות נדרשת מטעמים של צדק (ראו, מבין רבים, בג"ץ 1158/21 אוהד נ' בית הדין הארצי לעבודה (24.2.2021)). המקרה דנן אינו נמנה על מקרים חריגים אלו. בית הדין בחן את טענות העותר ומצא כי החלטות הוועדה משקפות עמדה רפואית מקובלת; כי מדובר בקביעה רפואית מנומקת היטב; וכי ההחלטה התקבלה תוך הידרשות לנסיבותיו הספציפיות של העותר, שהובילו למסקנה כי ההחמרה במצבו לא נבעה מהחשיפה לרעש במקום עבודתו. קביעות אלו של בית הדין הארצי, בנסיבות המקרה דנן, אינן מצדיקות התערבות של בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. הוא הדין לגבי טענת העותר באשר לשאלה אם הוועדה מילאה כנדרש אחר הוראות פסק הדין הראשון אם לאו, שהיא טענה ערעורית באופייה. 8. אי לכך, העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ד באייר התשפ"א (‏6.5.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 21031190_E01.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1