פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3118/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט א' שטיין העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים 2. בית הדין הרבני האזורי ירושלים 3. הנהלת בתי הדין הרבניים 4. פלונית עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ו' בחשון התש"ף (04.11.2019) בשם העותר: בעצמו בשם המשיבים 3-1: עו"ד יצחק שמואל רוזנטל בשם המשיבה 4: עו"ד אוסנת שרון פסק-דין השופט י' עמית: 1. העותר, עורך דין במקצועו, ניהל קשר זוגי עם המשיבה 4 (להלן: המשיבה), ומקשר זה נולדו להם 3 ילדים. בשנת 2003, בעת ההריון של ילדם השלישי המשותף, ערכו העותר והמשיבה טקס נישואין פרטי כדמו"י. הטקס נערך על ידי רב יישוב, שהוא גיסו של העותר (בעלה של אחותו). בשנת 2016 נישא העותר לאזרחית ארמניה בנישואין אזרחיים בארמניה. המשיבה הגישה תביעה בבית הדין הרבני האזורי בירושלים למשמורת על הילדים המשותפים לה ולעותר. העותר טען, כי לבית הדין אין סמכות לדון בתביעה מאחר שהם לא נישאו כדמו"י. לטענת העותר, טקס הנישואין – שנערך בבית מלון מפואר – היה מצג למראית עין לבקשת המשיבה, וכי הטבעת לא נקנתה בכספו שלו. ביני לביני, הגישה המשיבה תלונה כנגד העותר במשטרת ישראל בגין ביגמיה, וכן תלונה ללשכת עורכי הדין. 2. בית הדין הרבני האזורי ניהל הליך הוכחות קצר, במהלכו שמע את הרב עורך הנישואין וכן עדים נוספים, כולל מספר עדים מטעם העותר, שאין לכחד כי עוררו את חמתו של בית הדין, כפי שמשתקף בפרוטוקול, נוכח שקריהם הבוטים. בחלוף מספר ימים ניתן פסק דין קצר וחד משמעי של בית הדין, כלהלן: "לאחר שמיעת הרב המקדש ועדותו על עריכת הקידושין כדמו"י, וגם עדות העדים [שמות העדים] שהיו נוכחים בחופה ומאשרים שהכל נעשה כדמו"י, הרי אין ספק שהצדדים נשואים כדמו"י, ואין ספק שהבעל [שם הבעל] משקר במצח נחושה באשר ביה"ד מאמין לרב מוסמך מטעם הרבנות ושהוא רב בפועל ושעשה מלאכתו נאמנה. על סמך הראיות והעדויות שבתיק הנ"ל, קובע בית הדין כי המבקש [שם המבקש] נשוי למבקשת [שם המשיבה] ויש לרשום את המבקשים במעמדם האישי נשוי. העתק פסק דין זה יימסר לפקיד הרישום הראשי במינהל האוכלוסין במשרד הפנים, בהתאם לסעיף 16 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ח-1965". ערעור שהגיש העותר לבית הדין הרבני הגדול לערעורים נדחה בפסק דין מפורט, ונצטט את הסיפא של פסק הדין: "מן הראוי לחייב בהוצאות משפט בנסיבות אלו שהמערער לא רק שלא ביסס את טיעוניו בראיות אלא לא היה בהן ממש והן גובלות בתביעת סרק המקימה הצדקה לחיוב הוצאות משפט בהתאם לכללי ההלכה שנפסקו בשו"ע חו"מ סימן יד' סעיף ה' ובנו"כ, שם". 3. לא נחה דעתו של העותר והגיש את העתירה שבפנינו, בה הלין על כך שבית הדין פעל בניגוד לעיקרי הצדק הטבעי באופן ניהול הדיון, כפי שעולה מבקשת פסילה שהגיש כנגד המותב וכפי שעולה מהחלטת נציב תלונות הציבור על שופטים בשתי תלונות שהוגשו לו לגבי הדיון. 4. נאמר בקצרה, כי לא מצאנו ממש בעתירה וטוב היה משלא הוגשה כלל. אכן, אין לכחד כי למקרא הפרוטוקול ניכר שחמתו של בית הדין בערה בו, ודומה כי ניתן היה להתנהל אחרת. מנגד, קשה לעבור בשתיקה על השתלחותו של העותר בדיינים, כפי שעולה מהפרוטוקול, ונצטט קטע קצר: "הרב (העד): כן. הוא גיסי. הוא הזמין אותי לערוך לו חופה כדמו"י. האיש (העותר – י"ע): אתה חצוף! ביה"ד: אתה חצוף, אנו נאסור אותך. האיש: מה אתה אומר! (צוחק) שלושה חודשים?! קדימה!" 5. קיצורו של דבר, שלא מצאנו בעתירה ולא כלום. למותר לציין, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין, כך שאין עילה להתערב במסקנתו של בית הדין כי המערער והמשיבה אכן נישאו כדמו"י, על כל המשתמע מכך. 6. סוף דבר, שהעתירה נדחית. העותר ישא בהוצאות המשיבה בסך 20,000 ₪. ניתן היום, ‏ו' בחשון התש"ף (‏4.11.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 19031180_E04.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1