יצחק ברמוחה נ. בית משפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט כרמל)

פסק-דין בתיק בג"ץ 3118/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3118/10 בפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן העותר: יצחק ברמוחה נ ג ד המשיבים: 1. בית משפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ר' כרמל) 2. מדינת ישראל 3. שמי דרי 4. קובי לוי 5. עודה קוטאייר עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותר: עו"ד רצון דרחי פסק-דין השופט ע' פוגלמן: 1. כתב אישום שהוגש נגד העותר לבית המשפט המחוזי בירושלים מייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת והובלת נשק, עשיית עסקה בנשק, העלבת עובד ציבור ואיומים. התיק נידון בפני כב' השופט ר' כרמל. ביום 14.10.2009 חתם השר לביטחון פנים על תעודת חיסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) המחסה פרטי מידע שונים הנוגעים להליך הפלילי המתנהל בעניינו של העותר. העותר הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים עתירה לגילוי ראיה חסויה. במקביל, הוא ביקש כי העתירה תידון בפני מותב שונה מזה הדן בהליך העיקרי. הבקשה נדחתה בהתבסס על פרשנות שניתנה לסעיף 45 לפקודת הראיות ולתקנות הרלוונטיות לדיון בעתירה לגילוי ראיה, כמו גם על הלכות שיצאו מלפני בית משפט זה. בית המשפט הדגיש בהחלטתו, כי ההנחה היא, ששופט מקצועי הוא בעל יכולת להפריד בין ראיות קבילות לכאלה שאינן קבילות, ובנוסף, היכרותו עם התיק בכללותו מאפשרת הכרעה יעילה ומהירה בבקשה. בעתירה שלפנינו מעלה העותר טענות עקרוניות נגד ההסדר שמכוחו השופט הדן בהליך העיקרי דן גם בעתירה לגילוי ראיה. לעמדתו, מתכונת דיונית זו פוגעת בזכויות הנאשם ובמראית פני הצדק. 2. דין העתירה להידחות על הסף. ההחלטה בעתירה לגלוי ראיה חסויה היא החלטת ביניים בהליך פלילי שעליה, כידוע, לא ניתן לערער אלא במסגרת הערעור על פסק הדין כולו. כלל זה לא ניתן לעקוף באמצעות פניה לבית משפט ביושבו כבית משפט גבוה לצדק, אשר איננו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהן של הערכאות הדיוניות. בית משפט זה יתערב בהחלטות מעין אלה רק במקרים החריגים והנדירים בהם עולה טענה ממשית ובעלת משקל בדבר חוסר סמכות או כאשר מתגלה תופעה קיצונית של שרירות הנוגעת לתחום המינהלי של ההליך (ראו: בג"צ 845/10 כבסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.2010); בג"צ 6396/09 כהן נ' כב' השופט שכיב סרחאן (לא פורסם, 10.8.2010)). העתירה שלפני איננה נמנית על מקרים חריגים ונדירים אלה, שכן היא תוקפת פרקטיקה דיונית המעוגנת, משכבר הימים, הן בפקודת הראיות, הן בהלכה הפסוקה. בקצרה נזכיר, כי סעיף 45 לפקודת הראיות קובע מפורשות, כי "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה" (ההדגשות הוספו, ע' פ'). ההלכה הפסוקה – שנדרשה לפרשנותו של סעיף זה – קבעה, כי הוראת הסעיף משמיעה אותנו כי בעתירה להסרת חיסיון לטובת הציבור מכוח סעיף 45 לפקודת הראיות ידון אותו השופט הדן בתיק (ראו, למשל, ע"פ 65/95 איחסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (1) 832, 835 (1995); ע"פ 5207/00 ענאבה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.10.2010)). משאלה הם פני הדברים, אין לומר כי בית המשפט המחוזי פעל בדרך המעוררת חשש לפעולה בחוסר סמכות או לשרירות. על יסוד כל האמור, העתירה נדחית על הסף. ניתן היום, י"ד באייר התש"ע (28.4.10). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10031180_M01.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il