ויאם קבלאן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3116/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3116/13 ע"פ 3796/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם המערער בע"פ 3116/13: המערער בע"פ 3796/13: ויאם קבלאן קאזמל מורסי נ ג ד המשיבה בע"פ 3116/13 ובע"פ 3796/13: המשיבה 2 בע"פ 3116/13: מדינת ישראל ק.ש. חתמים בינלאומיים סוכנות לביטוח כלל (2010) בע"מ שני ערעורים על גזרי דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 11642-12-12 שניתן ביום 14.3.2013 על-ידי כב' סג"נ השופט א' שיף ובת"פ 11776-12-12 שניתן ביום 15.4.2013 על-ידי כב' השופטת ח' הורוביץ תאריך הישיבה: ח' בתשרי התשע"ד (12.09.13) בשם המערער בע"פ 3116/13: עו"ד יניב אביטן בשם המערער בע"פ 3796/13: עו"ד מוטי לוי בשם המשיבה בע"פ 3116/13 ובע"פ 3796/13: בשם המשיבה בע"פ 3116/13: בשם שירות המבחן למבוגרים: עו"ד חגית גלוסקא בעצמה הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט צ' זילברטל: שני ערעורים על גזרי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 14.3.2013 (ת"פ 11642-12-12; כב' השופט א' שיף, סג"נ), וביום 15.4.203 (ת"פ 11776-12-12; כב' השופטת ח' הורוביץ), במסגרתם הושתו על המערערים 40 חודשי מאסר, מתוכם 24 חודשי מאסר בפועל, קנס של 15,000 ש"ח שישולם תוך שלושה חודשים מיום מתן גזרי הדין או שלושה חודשי מאסר תמורתו, ופיצוי לחברת הביטוח (היא המשיבה 2 בע"פ 3116/13) בסך 40,000 ש"ח שישולם תוך שנה מיום מתן גזר הדין. רקע 1. המערערים הורשעו, על יסוד הודאתם ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)) ושל הצתה (לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין). יצוין כי הסדר הטיעון לא כלל הסכמות לעניין העונש. על פי המתואר בכתבי האישום המתוקנים, המערער בע"פ 3796/13, מורסי קזאמל (להלן: מורסי), פנה למערער בע"פ 3116/13, ויאם קבלאן (להלן: ויאם; וביחד: המערערים), וקשר עמו קשר להצית אוטובוס השייך לחברת תיור וסיור הגליל (להלן: חברת האוטובוסים). בהמשך לקשר ולשם קידומו, נפגשו המערערים ביום 24.10.2013 בשעה 22:30, באזור כיכר בית הספר התיכון בכפר בית ג'אן, שבסמוך לה חנה האוטובוס. מורסי מסר לוויאם דלק, וויאם שפך את הדלק על האוטובוס והעלה בו אש באמצעות גפרורים. כתוצאה מההצתה נשרף כליל האוטובוס ששוויו כ-200,000 ש"ח. גזרי הדין של בית המשפט המחוזי 2. ביום 14.3.2013 ניתן גזר הדין בעניינו של ויאם. במסגרת גזר הדין, שקל בית משפט קמא את אופייה החמור של עבירת ההצתה, את התכנון המוקדם שקדם להצתה, את חלקו המרכזי של ויאם במעשים, ואת הנזק הרב שנגרם כתוצאה מהעבירה. כמו כן ציין בית המשפט, כי מדובר בנאשם בגיר אשר הבין את הפסול שבמעשיו ואת משמעותם. לצד האמור, התייחס בית המשפט גם לנסיבותיו האישיות של ויאם, בכללן - גילו הצעיר, העובדה שככל הנראה מורסי הוא שיזם את ביצוע העבירה, נכונות משפחתו לטפל בו בתום ריצוי העונש בצירוף העובדה שוויאם לא סיגל לעצמו דפוסים עבריינים. כמו כן, בית המשפט ציין כי במקרה דנן האוטובוס חנה בחניון, כשלידו לא חנו כלי רכב נוספים, להבדיל מהצתת נכסים הסמוכים לנכסים אחרים היוצרת סיכון גדול יותר. על יסוד האמור גזר בית המשפט את עונשו של ויאם כפי שפורט לעיל. בית המשפט הורה כי הפיצוי ישולם לחברת הביטוח שביטחה את האוטובוס (המשיבה 2 בע"פ 3116/13), כנראה נוכח דברי ב"כ התביעה לפיהם חברת האוטובוסים קיבלה תגמולי ביטוח מהמבטחת. 3. ביום 15.4.2013 ניתן גזר הדין בענייני של מורסי. בית המשפט דחה את טענת מורסי כי אדם אחר הוא שיזם והזמין את ההצתה (להלן: מזמין ההצתה) וכי עובדת אי העמדתו לדין היא בגדר אפליה פסולה. נקבע כי רשויות החוק פעלו בסבירות וההחלטה כי לא נמצאו די ראיות להעמיד את האדם האחר לדין התקבלה באופן ראוי. בית המשפט עמד על חומרתה של העבירה שבוצעה ולצד זאת עמד בית המשפט גם על נסיבותיו האישיות של מורסי, ובכללן - משפחתו הנורמטיבית, משך הזמן שעבר מאז ריצוי עונשו הקודם, הודאתו והבעת החרטה על מעשיו. בית המשפט קבע עוד, כי חלקו של מורסי אינו קטן יותר מחלקו של ויאם. משכך, אימץ בית המשפט את הקביעות בעניינו של ויאם בכל הנוגע לרף הענישה וגזר על מורסי עונש זהה. להשלמת התמונה יצוין כי לאחר מתן גזר הדין, ביקש מורסי לדחות את מועד תשלום הקנס עד לאחר שחרורו ממאסר היות ואין בידו לשלמו בעודו אסיר. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו בקבעו כי: "הקנס שהוטל על הנאשם לרבות מועד תשלומו ניתן בהתאמה לגזר הדין שהוטל על שותפו. דינו של הנאשם ונסיבותיו אינן שונות מאלו של שותפו. לפיכך, אינני רואה מקום להיעתר לבקשה". שני הערעורים שבפנינו, שהדיון בהם אוחד, נסבו על עונשם של המערערים, שהחלו בינתיים בריצוי מאסרם. טענות המערערים 4. לטענת ויאם, בית משפט קמא שגה בקבעו כי מתחם הענישה בגין העבירות שיוחסו לו נע בין שנת מאסר לבין 30 חודשי מאסר בפועל. לשיטתו, בחינת הענישה הנהוגה בסוג זה של עבירות, שעה שמדובר בהצתה של רכב במקום מרוחק שלא בנוכחות אנשים, מצביעה על כך שמתחם הענישה נע בין עונשי מאסר מותנים לבין 18 חודשי מאסר בפועל. עוד נטען כי אף אם יימצא שמתחם הענישה ראוי, העונש שהושת עליו נוטה לחומרה. לטענת ויאם, בית המשפט השית עליו עונש ברף העליון ולא העניק די משקל לשיקולים רבים בעניינו, בין היתר לתסקיר המבטא את התרשמות שירות המבחן שהוא "בר שיקום", הודאתו וקבלת אחריות על המעשים, גילו הצעיר, עדויות האופי שהובאו בפני בית משפט קמא מהן ניתן ללמוד כי מוצאו ממשפחה נורמטיבית שנרתמה למלאכת שיקומו, וכי מדובר במאסרו הראשון. עוד נטען, כי החיובים בגין הקנס והפיצויים, הושתו עליו שלא כדין וממילא אינם מידתיים. לעניין זה נטען כי על פי הקבוע בסעיף 77 לחוק העונשין, לא ניתן לחייב בתשלום פיצויים לחברת הביטוח, שכן פיצוי יכול להינתן אך ורק לאדם שניזוק מביצוע העבירה. בנוסף נטען, כי נוכח העונש שהושת עליו לא היה מקום לחייבו בפיצויים, קל וחומר שלא בסכום כה גבוה. לטענת ויאם, לא היה מקום למצות עימו את הדין במסגרת ההליך הפלילי ונוכח הרשעתו בתיק זה פתוחה בפני חברת הביטוח ובעלי האוטובוס האפשרות להגיש כנגדו תביעה אזרחית בגין נזקים כספיים כאלה או אחרים. 5. עיקר טענותיו של מורסי בערעורו הן כדלקמן: ראשית, נטען כי, עונש המאסר שהוטל עליו חורג לחומרה במידה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. נטען כי המתחם מחמיר יתר על מידה, ובית המשפט הטיל לא אחת עונשים קלים משנת מאסר על מבצעי עבירות הצתה בנסיבות חמורות לא פחות. בנוסף לכך, נטען כי מתחם הענישה בעניינו היה צריך להיות נמוך ממתחם הענישה שנקבע בעניינו של ויאם, וזאת בהתאם לעקרון ההלימה הקבוע בסעיף 40ב לחוק העונשין. שכן, חלקו היה בעיקר תיווך בין מזמין ההצתה לבין ויאם שהצית את האוטובוס. שנית, נטען כי בית המשפט החמיר יתר על המידה בקביעת עונשו של מורסי בתוך מתחם הענישה, בין היתר נוכח ההודאה במשטרה, שיתוף הפעולה בחקירה, נכונותו להפליל את מזמין ההצתה וכן העובדה כי מורסי לא יזם את ביצוע העבירה, אלא אך תיווך בין המזמין לבין המצית בפועל. עוד נטען, כי היה מקום ליתן משקל ממשי לנסיבותיו האישיות, ובכללן, היותו צעיר כבן 26, שהעבירה האחרונה אותה ביצע הייתה בשנת 2004, וכי מדובר באדם שהתארס וניהל אורח חיים נורמטיבי והמעצר שיבש לחלוטין את מסלול חייו. בנוסף לכך, לשיטת מורסי, בעת קביעת עונשו היה מקום להתחשב במחדלי החקירה אשר מנעו את העמדתו לדין של מזמין ההצתה. שלישית, נטען כי בנסיבות בהן הוטל על מורסי עונש מאסר משמעותי ובשים לב למצבו הכלכלי הקשה, לא היה מקום להטיל עליו קנס, לא כל שכן קנס כה משמעותי, שכן ברור כי תוצאת הטלת הקנס במקרה דנא תהיה ריצוי תקופת מאסר נוספת. עוד נטען, כי לא היה מקום לקבוע כי הקנס ישולם תוך שלושה חודשים מקום שברור שאין בידי מורסי בעודו אסיר כל אפשרות לגייס את סכום הקנס. בהקשר זה נטען כי ראוי במישור העקרוני לקבוע, כי בהיעדר נימוקים מיוחדים, ישולם קנס שמוטל על אסיר נעדר יכולת כלכלית לאחר השחרור ממאסר. בנוסף נטען, כי בית משפט קמא שגה בקבעו מאסר חלף תשלום הקנס זאת לרקע מצבו הכלכלי הקשה. לחלופין נטען כי היה מקום להעמיד את המאסר שעליו לרצות חלף תשלום הקנס באופן שירוצה יום מאסר חלף אי תשלום של 300 ש"ח מתוך הקנס (כלומר 50 ימי מאסר חלף הקנס בסך 15,000 ש"ח, ולא שלושה חודשי מאסר, כפי שנפסק). תגובת המדינה 6. בדיון שנערך לפנינו, טענה באת-כוח המדינה, עו"ד חגית גלוסקא, כי יש להשאיר את העונש על כנו. אשר לטענותיו של מורסי כי חלקו קטן יותר, טענה המדינה כי המעשה נעשה ביוזמתו והוא זה שסיפק את הדלק. בנוסף, המדינה הדגישה את עברם הפלילי של המערערים ואת העובדה ששירות המבחן לא המליץ על הקלה בעונשם. המדינה סבורה כי הקנס והפיצויים הם מידתיים ביחס לנזק שנגרם בעקבות ההצתה. אשר לטענות ויאם הנוגעות לתשלום פיצויים לחברת הביטוח (ולא לחברת האוטובוסים), המדינה הסכימה כי הפיצוי צריך להינתן רק למי שניזוק, דהיינו לחברת האוטובוסים, בעלת הרכב שהוצת. אשר לטענות מורסי לעניין הקנס, השיבה המדינה כי ככל שישנו קושי כלכלי לשלמו, יש לפנות למרכז לגביית קנסות אשר יבחן האם ניתן לפרוס את התשלום או לדחותו. דיון והכרעה 7. הערעורים שלפנינו מעלים מספר שאלות מרכזיות: השאלה הראשונה, האם מתחם הענישה שנקבע הולם, ובהנחה ויימצא כי המתחם ראוי, האם גזרי הדין נוטים לחומרה בעניינם של המערערים במידה כזו שיש להתערב בהם; השאלה השנייה, האם ניתן לחייב אדם שהורשע בתשלום פיצויים לחברת ביטוח מקום שקורבן העבירה היה מבוטח וקיבל לידיו תגמולי ביטוח (לעניין זה יצוין כי לא הוכח שאכן כך היה בפועל במקרה דנא, ונראה שקיימת מחלוקת בין חברת האוטובוסים לבין חברת הביטוח, שדינה להתברר במקום אחר ושאינה רלוונטית לפסק דין זה), והאם ניתן לפסוק פיצויים כאשר פתוח בפני הנפגע מסלול של תביעה אזרחית; והשאלה השלישית, האם נכון לחייב אדם שהורשע בתשלום קנס בעודו מרצה עונש מאסר בשעה שלטענתו הוא נעדר יכולת כלכלית לשלמו. אדון בהן לפי סדרן: 8. בראשית הדברים יש להזכיר כי הלכה היא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה (ראו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.1.2009); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי, פסקה 8 (3.7.2006)). סבורני, כי המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים, כשלעצמם, התערבות של ערכאת הערעור בעונש שהושת על המערערים. מתחם הענישה ההולם 9. המערערים הורשעו בביצוע עבירת הצתה. בית משפט זה עמד לא אחת על חומרתה הרבה של העבירה ועל הסיכון הגלום בה "שראשיתה ידוע, אולם כיצד תתפשט ומה יהיה היקף הנזק הכרוך בה, הוא עניין שלמצית, בדרך כלל, אין שליטה עליו" (ראו: ע"פ 2599/07 קריין נ' מדינת ישראל (30.4.2007)). על עבירה זו נאמר: " ... ראשיתה גפרור ואחריתה עלולה להיות שערי מוות" (ע"פ 3210/06 עמארה נ' מדינת ישראל (18.3.2007)). לפיכך, עבירת ההצתה מחייבת בדרך כלל השתת עונש מאסר בפועל ובהתאם קבע המחוקק לצידה עונש חמור (ראו: ע"פ 9299/09 קסקס נ' מדינת ישראל, פסקה י' (19.9.2010); ע"פ 7045/12 אלטנאי נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (13.3.2013)). אכן, עיון בפסקי הדין עליהם נסמכו הצדדים ופסקי דין נוספים מלמד כי קיים טווח ענישה רחב וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. מכל מקום, מתחם הענישה שנקבע בגזרי הדין מושא הערעורים דנא אינו חורג באופן קיצוני מהמקובל במקרים דומים (ראו והשוו: ע"פ 1041/92 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (26.5.1992); ע"פ 180/93 מדינת ישראל נ' עבדאללה (18.4.1994); ע"פ 9700/05 עבו נ' מדינת ישראל (24.7.2006); ע"פ 6463/11 ברדוגו נ' מדינת ישראל (5.6.2012); ע"פ 2360/12 פלוני נ' מדינת ישראל (1.8.2012)). 10. זאת ועוד, מרבית השיקולים אליהם מפנים המערערים זכו להתייחסות בגזרי הדין של בית המשפט המחוזי כפי שפורט לעיל. כך בעניינו של ויאם נתן בית המשפט המחוזי משקל להיותו צעיר, לכך שהוא נטל אחריות על מעשיו, לעובדה שמאז 2007 לא הסתבך עם החוק וזהו מאסרו הראשון וכן למשפחתו הנורמטיבית ולנכונותה לטפל בו. כמו כן, בית המשפט התייחס לכך שההצתה התרחשה במקום מרוחק מאנשים, לצד זאת שאין להתעלם מכך שהנזק שנגרם בפועל אינו מבוטל ולכך שקדם למעשי המערערים תכנון מוקדם. בעניינו של מורסי, בית המשפט התייחס לנסיבותיו האישיות, להודאתו ולחלקו בפרשה. אף איני סבור כי בנסיבות העניין יש מקום להיעתר לטענתו של מורסי כי יש להבחין בינו לבין ויאם. כאמור, בית המשפט המחוזי עמד על חלקו של מורסי בפרשה ולכך שהוא זה שגייס את ויאם ואף מסר לו את הדלק. בית המשפט המחוזי התייחס לשוני בנסיבות האישיות של המערערים, ולעברו של מורסי. באשר לטענותיו של מורסי בעניין מחדלי החקירה, אציין כי אמנם נקבע שבנסיבות מסוימות ניתן ליתן ביטוי למחדלי חקירה אף בשלב גזירת הדין (וראו: ע"פ 1361/10 זגורי נ' מדינת ישראל, פסקה ק"ה לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (2.6.2011)), אולם במקרה דנא, בית המשפט המחוזי קבע לאחר שבחן את הראיות כי "רשויות החוק פעלו בסבירות וההחלטה כי לא נמצאו ראיות להעמיד לדין את ליתם [מזמין ההצתה – צ.ז.], נעשתה באופן ראוי". איני מוצא כי יש מקום להתערב בקביעה זו. הפיצויים 12. ככל שהדברים אמורים בפיצויים שהושתו על המערערים, הרי שדין הערעור להתקבל באופן חלקי כך שהפיצויים בהם חויבו המערערים ישולמו לחברת האוטובוסים ולא לחברת הביטוח. מקובלת עלי הטענה כי לא היה מקום להורות על חיוב המערערים בתשלום פיצויים לחברת הביטוח, ובדיון שהתקיים בפנינו הסכימה באת-כוח המדינה עם טענה זו. 13. סעיף 77(א) לחוק העונשין קובע כי: "הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו ... לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה ... לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו". עינינו רואות, כי הפיצויים נועדו "לאדם שניזוק על ידי העבירה". סעיף 77 אינו מצמצם עצמו לקרבן העבירה הישיר בלבד (ראו: ע"פ 2196/10 אגבריה נ' מדינת ישראל, פסקה כ"ב (8.3.2012)), אולם נראה שפרשנות הסעיף מביאה למסקנה כי חברת הביטוח אינה נכנסת בגדרי קטגוריה זו. חיזוק לכך ניתן למצוא בהוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), שכן לפיצויים מכוח סעיף 77 לחוק מאפיינים אזרחיים מובהקים (ראו: עמדת הרוב ברע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418, 465 (2002), (להלן: עניין אסף)). סעיף 86 לפקודת הנזיקין מורה כי "שעה שבאים לשום פיצויים המשתלמים בשל עוולה, לא יובאו בחשבון כל סכום ששולם או שמגיע לרגל אותה עוולה על פי חוזה ביטוח". כלומר, סכום המשתלם לנפגע לפי חוזה ביטוח בגין אותה עוולה אינו מנוכה מהפיצויים והמזיק אינו נהנה ממנו. כל זאת במישור היחסים שבין בנאשם-המזיק לבין הניזוק-המתלונן. כך בענייננו, נראה כי יש לקבוע שסכום שישולם לחברת האוטובוסים לפי חוזה ביטוח לא יובא בחשבון בעת פסיקת הפיצויים לפי סעיף 77. אין באמור כאן כדי להשליך על היחסים שבין חברת האוטובוסים לבין חברת הביטוח, ובכלל זה על השאלה האם חברת האוטובוסים חייבת להשיב לחברת הביטוח פיצויים שקיבלה בהליך הפלילי לאחר שקיבלה תגמולי ביטוח (ראו סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981). מישור יחסים זה שבין המבוטח-המתלונן לבין המבטח אינו נוגע לפסק דין זה. 14. פרשנות זו אין בה כדי להביא למסקנה כי יש לשמוט את רכיב הפיצויים מגזר הדין ולפטור את המערערים מתשלום הפיצויים. העובדה כי חברת האוטובוסים זכתה בתגמולי ביטוח מכוח חוזה הביטוח, אם אכן זכתה בהם, אין בה כדי להפחית מחובת המערערים כלפיה. שהרי, הניזוק-המבוטח רכש באמצעות תשלום דמי הביטוח את הזכות לקבל תשלומים מאת המבטח בקרות המאורע הביטוחי ואין הצדקה לשלול ממנו זכות זו (ראו והשוו לעניין פיצויים מכוח פקודת הנזיקין: רע"א 7946/09 מקפת החדשה ניהול קרנות פנסיה ותגמולים נ' אנוך, פסקאות 5-4 (29.2.2012); ע"א 7696/09 עמיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקה 6 (12.5.2011)). משכך, יש לקבוע כי הפיצויים בהם חויבו המערערים ישולמו לחברת האוטובוסים ולא לחברת הביטוח. כאמור, אין בכך כדי לפטור את חברת האוטובוסים מחיוביה כלפי חברת הביטוח, ככל שיש כאלה על-פי כל דין או על-פי חוזה. 15. אשר לגובה הפיצויים, כבר נפסק בעבר כי קביעת שיעור הפיצוי היא עניין להערכתה של הערכאה הדיונית ולפיכך התערבות בשיקול דעתה תהא אך במקרים יוצאי דופן בהם הייתה חריגה קיצונית משיעור הפיצוי הראוי (ראו: ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 95 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (23.11.2009); ע"פ 8745/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (30.11.2011)). הפיצוי עליו הורה בית המשפט המחוזי אינו חורג מסכום הפיצויים הראוי במקרים דומים כאשר הנזק הוא רב, ויודגש, כי כפי שעולה מפסקי הדין של בית המשפט המחוזי, הנזק מוערך בכ-200,000 ש"ח. כמו כן, נוכח אופיו האזרחי של פיצוי זה, הרי שסכום הפיצוי אינו קשור מטבעו ליכולתו הכלכלית של הנאשם-החייב (ראו: ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל, פסקה ט' (24.7.2006); ע"א 6897/06 בודגזר נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (26.2.2008)). 16. אוסיף, כי אין בעובדה שלנפגעת האפשרות להגיש כנגד המערערים תביעה אזרחית כדי להביא לקבלת הערעור על החיוב בפיצויים. האפשרות העומדת למי שנפגע להגיש תביעה אזרחית כנגד העבריין אין בה כדי לחסום חיוב הנאשם בתשלום פיצויים לפי סעיף 77, וכפי שנקבע בעניין אסף בעמ' 460: "אכן, הוראת סעיף 77 נועדה בעיקרה להציע לנפגע מעין-קַפֶּנְדַרְיָה, קרא: לְזַכּוֹתוֹ בפיצוי על נזק או סבל שנשא בהם בשל עבירה שעבר הנאשם בלא שנאַלְצוֹ לכתת רגליו להגשתה של תביעה אזרחית." [ההדגשות אינן במקור – צ.ז] בל נשכח שלסמכות החיוב בפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין תכליות נוספות. בין היתר, מתן סעד מיידי לנפגע בלי שייאלץ להמתין עד לסיומם של הליכים האזרחיים, לאפשר גביה באמצעות המרכז לגבית קנסות ולא בהוצאה לפועל ולמנוע עימות נוסף עם הנאשם במשפט האזרחי (ראו: ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 721, 732 (2001); רע"פ 9727/05 גליקסמן נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(2) 802, 817 (2007), (להלן: עניין גליקסמן); בש"פ 4972/07 פואז נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (20.3.2008); אסנת אלירם "פיצויים לקרבן העבירה" מחקרי משפט יט 205, 208-207 (תשס"ב)). ככל שקיים חשש מכפל פיצויים, הרי שיש להניח שאם חברת האוטובוסים (או חברת הביטוח שבאה בנעליה) תבחר לנהל הליך אזרחי כנגד המערערים, יילקחו בחשבון הסכומים אשר נפסקו על פי סעיף 77 (ראו: רע"פ 228/05 יאגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 518, 524 (2005); עניין גליקסמן, בעמ' 820). הקנס 17. אכן, עוד בשלב הטלת הקנס נדרשת הערכה של יכולתו הכלכלית של הנאשם לצורך קביעת שיעורו, ועל היקף המאסר חלף הקנס להיגזר באורח ישיר מהערכה זו (ראו: ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 587 (1997); ע"פ 5023/99 חכמי נ' מדינת ישראל, פ"ד' נה(3) 406, 429 (2001)). בענייננו, פרט לטענתו של מורסי כי הוא נעדר יכולת כלכלית ולפיכך לא יוכל לעמוד בקנס שהושת עליו, לא הובא פירוט או אסמכתאות לטענה זו, ומקומן של טענות אלה להיבחן על ידי הערכאה המבררת. 18. אשר לטענות בדבר דחיית מועד תשלום הקנס, סעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 מורה כדלהלן: "מנהל המרכז רשאי, על פי בקשתו של חייב, לפרוס או לדחות את תשלומו של חוב, אם שוכנע כי היו סיבות סבירות לאי תשלום החוב, כולו או חלקו, במועדו, או כי קיימות נסיבות אישיות מיוחדות של החייב המצדיקות פריסה או דחיה של התשלום כאמור." הנה כי כן, נאשם שחויב בתשלום קנס, וידו אינה משגת, יכול לפנות למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (להלן: המרכז) לדחיית תשלומו (ראו: ע"פ 7594/11 יעיש נ' מדינת ישראל, פסקה י"ד (5.12.2011); ראו לעניין דחיית מועד תשלום פיצוי: ע"פ 2951/12 ביאדסה נ' מדינת ישראל, פסקה 14 והאסמכתאות המובאות שם (2.8.2012)). ההיגיון הוא בכך שלמרכז כלים טובים מאלה הנתונים בידי בית המשפט לבחון את יכולתו הכלכלית של הנאשם, וככל שיימצא שישנם קשיי תשלום יורה על דחיית מועד התשלום (ראו: ע"פ 4200/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה י"ג (21.8.2013)). 19. לא מצאתי לנכון לקבל את טענות המערערים לעניין ימי המאסר שנקבעו חלף תשלום הקנס. כאמור, היה מקום להטיל קנס משמעותי, בהתחשב בנזק הכספי הניכר שנגרם כתוצאה מביצוע העבירה. בהינתן סכום הקנס ימי המאסר שנקצבו חלף תשלומו אינם מופרזים (לדיון ביחס שבין הפיצוי, הקנס והמאסר חלף הקנס, ראו: ע"פ 8458/11 שובל נ' מדינת ישראל, פסק דינו של השופט נ' הנדל (11.9.2013)). סיכומו של דבר, אציע לחברי לדחות את הערעורים, בכפוף לאמור בפסקה 14 לעניין תשלום הפיצויים לחברת האוטובוסים. ניתן היום, ‏י"א בחשון התשע"ד (‏15.10.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13031160_L03.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il