אברהם אשכנזי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3115/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3115/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: אברהם אשכנזי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 4.3.2009, בת.פ.ח. 3001/06, שניתן על ידי השופטות: ש' שטמר, י' וילנר, ד' סלע תאריך הישיבה: ז' בניסן התשע"א (11.04.11) בשם המערער: עו"ד איתי הרמלין בשם המשיבה: עו"ד אוהד גורדון פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערער, אברהם אשכנזי, בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ודן אותו למאסר עולם. בערעור שבפנינו נתבקשו סעדים חלופיים: לפטור את המערער מאחריות בפלילים מחמת ספק לעניין תחולת הסייג של אי-שפיות; להמיר את ההרשעה לעבירת הריגה מאחר ולא התקיים היסוד של "העדר קינטור"; להקל בעונשו של המערער מכח סעיף 300א(א) לחוק, עקב מה שהוגדר כ"נזק ראייתי" שנגרם עקב כך שהמערער לא הופנה לבדיקת מצבו הנפשי בסמוך לביצוע העבירה. 2. בכתב האישום העומד בבסיס ההרשעה נטען, כי בתאריך 11.12.06, בשעת ערב, התפתחה קטטה בין המערער לנזאר אנבוזי (להלן: המנוח) על רקע חוב כספי, ובמהלכה הכה המנוח את המערער ותלש שרשרת שענד על צווארו. בעקבות כך רץ המערער לדירתו הנמצאת לא הרחק משם, הצטייד בסכין בעלת להב של כ-20 ס"מ ושב לזירה. המערער סובב את המנוח שעמד עם גבו אליו, ודקר אותו עם הסכין דקירה אחת בבית החזה אשר חדרה ללב, וכתוצאה מכך נגרם מותו של המנוח. המשיבה טענה כי המערער ביצע את המעשה לאחר שגמלה בלבו החלטה להמית את המנוח, הוא הכין את עצמו לכך, ולמעשה ההמתה לא קדמה התגרות. מנגד, התגונן המערער בגרסה שהוא אמנם השתתף בקטטה עם המנוח, אולם לאחר שהלך לדירתו הוא לא שב עוד לזירה, ולפיכך גרם אחר למותו של המנוח. גרסה זו לא זכתה לאמונו של בית המשפט המחוזי נוכח מארג הראיות שהביאה בפניו המשיבה, ועל כך אין המערער משיג בגדר הערעור שבפנינו. בשלב זה הוא מיקד את טיעונו בשני עניינים – האחד, שהמשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שלמעשה ההמתה לא קדם קנטור. העניין האחר עליו הטיל המערער את יהבו, מתבסס על השקפתו לפיה היה על בית המשפט להורות על בדיקת מצבו הנפשי בעת שדקר את המנוח, אף שהמערער עצמו לא רצה בכך, וזאת נוכח העובדה שהמערער הנו חולה נפש, ולכך היתה אינדיקציה בדבריהם של גורמי החקירה והתביעה בשלב מוקדם של ההליכים. 3. אקדים ואומר כי לא מצאתי בערעור זה ממש, ועל כן אציע לחברי כי נדחה אותו. להלן אבהיר את דברי: א) דקירתו של המנוח התרחשה בסביבות השעה 19:00, ושעות ספורות לאחר מכן (01:00) נעצר המערער, ולאחר שנאמר לו כי הוא חשוד ברצח והחזקת סמים, השיב "הסמים שלי ולגבי הרצח אני לא יודע מה מדובר" (ראו ת/26). ב) באותו לילה, החל מהשעה 03:17, נחקר המערער על ידי השוטר שגיב ביטון, ומיד בתחילת חקירתו הצהיר: "מה שיש לי להגיד אני אגיד בבית המשפט, אין לי מה להוסיף לך" (ראו ת/1, עמ' 1). בהמשך אמר המערער: "אני בנאדם חולה פסיכיאטרי ומה שיש לי אני אגיד בבית המשפט. אני חולה פסיכיאטרי ואני רוצה את הטיפול שלי ואתם חייבים לתת לי אותו". בתום הפסקה קצרה חזר המערער והודיע שאין הוא מתכוון להשיב על שאלות החוקרים ("אני מבקש לשמור על זכות השתיקה ואתה ממשיך לשאול אותי שאלות מיותרות"). בעקבות שאלה נוספת של החוקר שביקש לדעת מה גרם לקטטה עם המנוח, השיב המערער: "אני דוד המלך בן ישי ובגלגול שעבר הייתי שאול המלך שיצא לחפש את האתונות של אביו ומצא את המשיח את שמואל את אליהו הנביא ואין לי מה להוסיף יותר". החוקר לא הרפה וביקש לדעת מפיו של המערער מה לבש ביום האתמול, ועל כך נשמעה התשובה הבאה: "לא לבשתי כלום הייתי עירום, באתי עירום לעולם ואני אחזור ערום". לשאלות נוספות שהציג החוקר חזר המערער וטען כי הוא דוד המלך, ולחלופין, שאול, והוסיף "אני דורש גם את הכהונה". ג) בעקבות דברים אלה של המערער, ובעיקר טענתו לפיה הוא "חולה פסיכיאטרי", הנחתה פרקליטות המחוז את המשטרה, עוד קודם להגשתו של כתב האישום, להפנות את המערער לבדיקה פסיכיאטרית. בקשה זו הובאה להכרעתו של בית משפט השלום ביום 21.12.05, ועליה הגיב הסנגור בזו הלשון: "אני מתנגד לבקשה. אני שוחחתי עם מרשי, הסברתי לו את בקשת המשטרה. החשוד מסר לי שהוא אינו מעוניין בבדיקה. לטענתו הוא בריא ואינו צריך טיפול מעבר לטפול אותו מקבל באופן קבוע" (ראו נספח ח' להודעת הערעור המנומקת). במהלך הערעור טען בא-כוח המערער דהיום, כי הסנגור שקדם לו היה מנוע מליתן את הסכמתו לבדיקת שולחו, מחמת היותו כפוף לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין. ברם, לעניין זה לא הוגש לנו מסמך כלשהו בחתימתו של הסנגור הקודם ממנו ניתן ללמוד מה עמד מאחורי דבריו בבית המשפט, ועל כן אפשר גם אפשר שהסיבה להתנגדותו היתה שונה, לדוגמה, עקב היותו משוכנע כי שלוחו בריא ואין בסיס להעלאתה של הטענה בדבר אי-שפיות. כך או כך, סבורני כי לא נפל פגם בהחלטתן של הערכאות שדנו בעניינו של המערער שלא להורות על בדיקה כפויה, באשר השקפת הפסיקה היא כי "עשייה בגופו של אדם בניגוד לרצונו – ובענייננו: בדיקה ואשפוז הנכפים עליו - פוגעת באוטונומיה הקנויה לאדם מעצם היותו מה שהוא – באוטונומיה ובזכות הבחירה הקנויה לו באשר הוא אדם; והאוטומומיה של הרצון מעוגנת עמוק-עמוק בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו". (ראו בש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 240, 250 (28.8.2000)). עם זאת, יתכנו מקרים שחולה נפש, עקב מחלתו, לא יוכל לגבש החלטה מודעת בדבר סירובו להיבדק, ואז יהיה מקום להורות על בדיקתו גם ללא הסכמתו. האם תרחיש זה ארע בעניינו של המערער? סבורני כי התשובה לכך היא שלילית, ולהלן אוסיף ואבהיר את דברי. ד) כאמור, אחת העילות בגינן נתבקשה בדיקת מצבו הנפשי של המערער, מקורה באותה חקירה שנערכה שעות ספורות לאחר מעצרו, ובה טען כי הוא "חולה פסיכיאטרי" וכן שהוא "דוד המלך, "שאול המלך", "המשיח" ועוד. עיון בהודעות ת/1 ות/2 (וכן ראו ת/23) אכן מעורר חשש באשר למצבו הנפשי של המערער, במיוחד שבהליך אחר שהסתיים בחודש ספטמבר 2002 נקבע כי הוא אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת מחלת נפש (ראו גיליון הרישום הפלילי, פריט 13). כאן המקום להוסיף, כי בשלושה הליכים אחרים שהתנהלו בעניינו בשנים 2002, 2004 ו-2005, הוא נמצא כשיר לעמוד לדין. אולם לא הסתפקתי בקריאת ההודעות, וטרחתי וצפיתי גם בקלטות החקירה, ובעיקר זו שמיום 14.12.05 (ת/23א'), ובעקבות כך שוכנעתי כי בטענות ההגנה בפנינו אין ממש. המערער לא התנהג כמי שמצבו הנפשי לקוי, אדרבא, הוא נראה ונשמע כמי שבקי בהליכי חקירה, שלט במפגשו עם השוטרים ביד רמה, ולא חשש להתריס באוזניהם, בנימה של לעג וזלזול, שהוא אינו מתכוון לשתף עמם פעולה ולהשיב על שאלותיהם. משהחוקר לא הרפה ממנו והוסיף להציג שאלות, החליט המערער לנקוט בטקטיקה שונה שעיקרה טענות באשר ל"גלגולו" הקודם, וכאשר החוקר לא מיהר לרשום את התשובה, עמד המערער על כך שהחוקר יעשה זאת, ועל כן חזר על הדברים בקצב הכתבה. ה) עניין אחר שהיה בו כדי להעלות ספק ביחס למצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירה, היתה חוות דעת רפואית אותה ערך ד"ר הידש גיורא, מומחה לפסיכיאטריה, בחודש דצמבר 2008. חוות דעת זו לא היתה לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי קודם להכרעת הדין, הואיל והיא הוגשה בשלב הראיות לעניין העונש, ועליה ביססה ההגנה את בקשתה שלא לגזור למערער את עונש החובה הקבוע בחוק לעבירת רצח. מטבע הדברים, התקשה ד"ר הידש להעריך את מצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירה, זאת נוכח השנים הלא מעטות שחלפו מאז. ברם, אפשר שאת החסר יכול היה ד"ר הידש להשלים באמצעות צפייה בקלטות חקירתו של המערער, ובעיקר ת/23א', שכאמור בה תועדה החקירה שהתקיימה שעות ספורות לאחר שנגרם מותו של המנוח. מטעמים השמורים עם ההגנה לא הועמדו אותן קלטות (וחומר הראיות בכללו) לרשות המומחה (ראו תשובתו בעמ' 5 של פרוטוקול הדין מיום 17.2.09), ועל כן אין לייחס לחוות דעתו משקל רב, אם בכלל. אדרבא, עיון בה מחזק את התחושה כי בטענה בדבר ספק ביחס למצבו הנפשי של המערער, אין ממש. וכך לדוגמה כתב ד"ר הידש בסעיף א' למסקנותיו, כי "כאשר אברהם אשכנזי מאוזן מהבחינה הנפשית הוא משתף פעולה בטיפול ואינו נוטה לאלימות". והרי תשובה ברוח זו נשמעה גם מפיו של הסנגור כאשר התנגד לבדיקת שולחו ("הוא בריא ואינו צריך טיפול מעבר לטיפול אותו מקבל באופן קבוע"). זאת ועוד, בסעיף ג' למסקנות ציין ד"ר הידש כי "בכל הבדיקות בשלוש השנים האחרונות לפני ביצוע העבירה לא היה [המערער] במצב פסיכוטי וכך גם לא היה במצב פסיכוטי בבדיקה שהיתה שלושה שבועות לפני ביצוע העבירה". לבסוף, הפנה ד"ר הידש לדבריו של המערער בחקירתו ביום 14.12.05 כדי למצוא בהם רמז למצב נפשי רעוע, אולם, סבורני שאם ההגנה היתה מפנה את המומחה גם לקלטת החקירה ת/23א' והוא היה צופה בה, היה מגיע הוא למסקנה כי הטענות בדבר מצבו הנפשי הלקוי של המערער, אין להן על מה לסמוך. ו) בפני בית המשפט המחוזי היו ראיות נוספות, ונדמה שאם ד"ר הידש היה נדרש גם להן היה משנה ממסקנותיו בנ/1. כוונת הדברים לעדותם של שניים שפגשו את המערער מיד לאחר ששב מהזירה לביתו – עריפאת ג'ורבאן ורמי דראגמה. זה האחרון העיד כי בליל האירוע שהה בביתו של המערער, עד שבשלב כלשהו החליט המערער לצאת מהבית כדי "לשאוף אויר". לאחר זמן מה הוא שב, ואמר לנוכחים "הוא קרע לי את השרשרת אני הורג אותו" (ראו ת/65, עמ' 1). בהמשך פנה המערער לאחד החדרים, הוציא מתוך תיק סכין ארוכה דמוית חרב, וחזר ויצא מהבית. דראגמה הלך בעקבותיו, והיה עד לדקירת המנוח ("ראיתי את משיח [המערער] דוקר את הבחור הערבי באזור החזה"), ולאחר זאת שב דראגמה לדירה אליה פנה גם המערער. בשלב זה שוחח המערער עם עריפאת ואמר לה כי הרג את המנוח (ראו ת/44, עמ' 15), ודברים דומים שמע ממנו דרגאמה לאחר שהחליף את בגדיו שהיו מוכתמים בדם. עינינו הרואות, כי המערער ידע לכלכל את צעדיו היטב, היינו, בעקבות הקטטה הוא שב לביתו כדי להצטייד בסכין, הבהיר לנוכחים שם כי גמלה בלבו החלטה להמית את המנוח, ולאחר מעשה שב הביתה, הכריז על ביצוע "משימתו", הורה לדראגמה להימנע מלספר את אשר ראו עיניו (ראו ת/65, עמ' 2), ולבסוף מסר את הבגדים שלבש בעת דקירת המנוח לכביסה, ככל הנראה, במטרה להעלים ראיות מפלילות. כל אלה מלמדים על מי שאולי פעל בסערת רגשות, אולם עשה זאת מתוך היכרות עם המציאות ושליטה במעשיו, ולפיכך אי-הפנייתו לבדיקה פסיכיאטרית כפויה אינה בבחינת מחדל. אדרבא, שוכנענו כי אי העלאת הטענה והסירוב להיבדק מקורם בידיעת המערער וסנגורו דאז כי בטיעון זה אין ממש, אולם משקו ההגנה בו בחר בערכאה הראשונה קרס, החליט לבחור קו הגנה אחר, בבחינת יש מאין. 4. כאמור, טענתו האחרת של המערער היתה כי המשיבה לא שללה את קיומו של קנטור. לעניין זה אשוב ואפנה להתנהלותו הפתלתלה של המערער, שבערכאה הראשונה התבססה הגנתו על כך שהכחיש כליל כי מותו של המנוח נגרם מידיו, וממילא לא טען כי פעל מחמת התגרות של יריבו. כך או כך, התנהגות המערער כפי שתיארתי אותה מצביעה אולי על מי שהמנוח עורר בו כעס רב, אולם עד לדקירת המנוח חלף פרק זמן שדי היה בו כדי לצנן את הרוחות, ומכל מקום הוא אינו עונה על הדרישה של "בתכוף למעשה" שבסעיף 301(א) לחוק העונשין. לפיכך, משהמערער לא נרתע מלשוב לזירה ולדקור את המנוח, שוב אין ספק כי עניין לנו עם מי שביקש לנקום ביריבו, ולא בתגובה לא נשלטת של מי שפעל בעקבות סערת רגשות אליה נקלע. העולה מכך הוא שבמערער לא התקיים אף המבחן הסובייקטיבי בקנטור, וממילא לא ראיתי מקום להידרש לטעון בדבר החלתו של המבחן האובייקטיבי. לסכום, סבורני כי הרשעת המערער בדין יסודה, ועל כן דעתי היא כי אין מקום לשנות מהכרעת הדין. הייתי דוחה גם את הערעור נגד העונש, הואיל ובהעדר ראיה להפרעה "נפשית חמורה" או "ליקוי בכושר שכלי" שהגביל את יכולת המערער להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה, ממילא גם אין עניינו נכנס לגדרו של סעיף 300א' לחוק העונשין. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ט' בניסן התשע"א (13.04.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09031150_O05.doc אז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il