גבריאל מיראלי נ. נדב לב

15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 31124-03-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן המבקש: גבריאל מיראלי נגד המשיבים: 1.עו"ד נדב לב – בתפקידו כנאמן לנכסי החייב 2. כונס הנכסים הרשמי 3. Radco investments Ltd בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.2.2025 בפש"ר 24052-10-17 שניתנה על ידי כב' השופט ח' ברנר בשם המבקש: עו"ד אלכסנדר כהן בשם המשיב 1: בעצמו בשם המשיב 2: עו"ד רועי נירון בשם המשיבה 3: עו"ד אמיר ברטוב; עו"ד בצלאל רודריג פסק-דין השופטת רות רונן: לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' ברנר) מיום 12.2.2025 בפש"ר 24052-10-17, בה נקבע אופן חישובה של ריבית פיגורים מכוח הסכם פשרה שנחתם בהליך בבית משפט קמא. הרקע לבקשה הרקע להליך דנן פורט בהרחבה במספר החלטות קודמות של בית משפט זה, שניתנו במסגרת בקשות רשות ערעור שהגיש המבקש (ראו למשל: רע"א 52877-11-24 מיראלי נ' נדב לב בתוקף תפקידו כנאמן לנכסי החייב (28.4.2025); רע"א 8792/20 מיראלי (מירלשווילי) נ' נדב לב, עו"ד, נאמן על נכסי החייב (18.1.2021); רע"א 5988/19 מיראלי (בכינוס נכסים) נ' מירלשווילי (6.11.2019)). על כן, יובאו להלן העובדות הרלוונטיות לבקשה דנן בלבד. בעניינו של המבקש מתנהל הליך פשיטת רגל בבית משפט קמא. ביום 23.1.2019 ניתן צו כינוס לנכסי המבקש; ובהמשך, הוא הוכרז כפושט רגל והמשיב 1 מונה כנאמן לנכסיו (להלן: הנאמן). ביום 31.3.2019 הגיש הנאמן בקשה למתן הוראות לבית משפט קמא. בבקשתו, הוא טען כי עובר לכניסתו של המבקש להליך פשיטת הרגל, נחתם הסכם עסקי בין המבקש ומקורביו לבין המשיבה 3 (להלן: רדקו), במסגרתו התחייבה האחרונה לשאת בתשלומים שונים. הנאמן טען כי רדקו לא שילמה את מלוא התשלומים שנקבעו באותו הסכם; ולכן, לשיטתו, עומדת לחובתה יתרת חוב כלפי המבקש בסך של כ-41 מיליון ש"ח. בהתאם לכך, עתר הנאמן לחייב את רדקו בתשלום סכום זה לקופת הכינוס. בתמצית ייאמר, כי בעקבות בקשת הנאמן ניהלו הצדדים משא ומתן, אשר הוביל בסופו של דבר לגיבושו של הסכם הפשרה הניצב בלב המחלוקת בענייננו (להלן: הסכם הפשרה או ההסכם). בהסכם נקבע, בין היתר, כי רדקו תעביר לקופת הכינוס תשלומים בסך כולל של כ-41 מיליון ש"ח במשך תקופה של ארבע וחצי שנים, וזאת בהתאם ללוח תשלומים שהוסכם מראש (להלן: לוח התשלומים). עוד כלל ההסכם הוראות מפורטות באשר לריבית החלה על התשלומים האמורים. הואיל והמחלוקת דנן נטועה בפרשנותן של הוראות אלה – אביא אותן כלשונן. ראשית, עיגנו הצדדים מנגנוני ריבית החלים במקרים של איחור בתשלום לפי לוח התשלומים. כך, קובע סעיף 2.1.7 להסכם מנגנון לחישוב ריבית פיגורים במקרה של הפרת ההסכם, שלפיו: "איחור של עד 14 ימי עסקים במועד תשלום לא יהווה הפרה של הסכם זה. ככל שיהיה איחור העולה על 14 ימי עסקים, תחול על הסכום שבפיגור ריבית בשיעור של 6% לשנה מהמועד בו סכום זה היה אמור להיות משולם ועד מועד התשלום בפועל" (להלן: ריבית הפיגורים). כמו כן, סעיף 2.1.8, עוסק בהפרה יסודית של ההסכם, והוא קובע כך: "לא שולם סכום בפיגור והריבית בגינו כאמור בסעיף 2.1.7 לעיל למעלה מ-120 ימים יהווה הדבר הפרה יסודית של הסכם זה ובמקרה כאמור תועמד מלוא יתרת החוב לתשלום לפרעון מיידי ותישא החל ממועד הפרה כאמור ריבית בשיעור של 8% לשנה, אשר תצטרף לקרן מידי שנה". לצד האמור, הוסכם על מנגנון ריבית נוסף, המעוגן בסעיף 2.2 להסכם (להלן: הריבית ההסכמית), שזו לשונו: "רדקו תהא פטורה מתשלום ריבית בגין כל סכום עד 31.12.2021. כל התשלומים שישולמו לאחר מכן יחויבו בריבית בשיעור פריים + 2% מיום 1.1.2022 [...], וזאת בגין יתרת קרן החוב לתשלום. הריבית תשולם במועד כל תשלום בגין הריבית שנצברה עד למועד אותו תשלום וזאת החל מן התשלום החל ביום 30.6.2022". במאמר מוסגר יוער, כי ריבית הפריים (Prime Rate), המוזכרת בסעיף 2.2, נקבעת על-ידי בנק ישראל ומשתנה מעת לעת. בהתאם לכך, גם שיעור הריבית ההסכמית אינו נותר קבוע – אלא משתנה לפי תנודותיה של ריבית הפריים. הסכם הפשרה קיבל תוקף של החלטה ביום 16.8.2020. במרוצת השנים שילמה רדקו לקופת הכינוס סכום של כ-46.9 מיליון ש"ח – המורכב מקרן החוב בתוספת ריביות שונות. עם זאת, אין מחלוקת כי רדקו פיגרה מעת לעת בתשלומים לעומת המועדים בהם היא התחייבה לשלמם מכוח ההסכם. פיגורים אלה הובילו למחלוקת בין הצדדים באשר לשאלת שיעור הריבית החל במקרה של איחור בתשלום. בפרט, נגעה המחלוקת לשאלה האם במהלך תקופת הפיגור מתווספת ריבית הפיגורים לריבית ההסכמית, במובן זה שהריבית ההסכמית ממשיכה להיצבר, או שמא מחליפה אותה. לנוכח מחלוקת זו, הגיש הנאמן ביום 31.10.2024 בקשה נוספת למתן הוראות (להלן: הבקשה למתן הוראות). בבקשתו, הוא עתר לקבוע כי ריבית הפיגורים מצטרפת לריבית ההסכמית, ולכן במקרה של איחור בתשלום חלות בתקופת הפיגור שתי הריביות במצטבר. לתמיכה בעמדתו, טען הנאמן כי הריבית ההסכמית חלה לפי לשון ההסכם על "כל התשלומים שישולמו" לאחר תחילת השנה השלישית – ובהם לשיטתו גם תשלומים שבפיגור. כן נטען כי רדקו לא חלקה על פרשנות זו במספר הזדמנויות במסגרת ההליך; וכי ממילא אין זה סביר לפרש את ההסכם כך שריבית הפיגורים תהיה נמוכה מהריבית ההסכמית (שבאותה העת עמדה על 8%) – קרי, שאיחור בתשלום יהיה כדאי יותר מאשר תשלום במועד. משכך, עתר הנאמן לחייב את רדקו לשלם לקופת הכינוס סך של כ-880 אלף ש״ח נוספים. לפרשנות זו הצטרף גם המשיב 2 (להלן: הכנ״ר), אשר סבר כי לשון ההסכם ברורה; וכי מדובר בחישוב המקובל בעולם הבנקאות והאשראי. מנגד, טענה רדקו כי ריבית הפיגורים והריבית ההסכמית הן ריביות חלופיות. לגישתה, כל סכום המשולם על ידיה החל מהשנה השלישית, נושא אמנם ריבית הסכמית מיום כריתת ההסכם ועד למועד שנקבע בהסכם לתשלומו. אולם, לשיטתה, החל ממועד האיחור בתשלום – "מסיט" ההסכם את הסכום שבפיגור למתחם נפרד, שבו סכום זה צובר את ריבית הפיגורים ואותה בלבד. לעניין זה, הסתמכה רדקו בעיקר על לשון הסכם הפשרה, בו לטענתה לא נקבע כי בתקופת ההפרה ישולמו הריביות במצטבר. בהתאם לדרך חישוב זו, טענה רדקו כי היא השלימה את מלוא התחייבויותיה מכוח הסכם הפשרה – ומשכך אין הצדקה לחייבה בתשלומים נוספים. המבקש מצדו לא הגיש תגובה לבקשה. עם זאת, בדיון שהתקיים בבקשה למתן הוראות ביום 11.2.2025, ניתנה לו הזדמנות להעלות את טענותיו ביחס למחלוקת. במסגרת זו, הוא הלין על איחוריה של רדקו בתשלומים, כמו גם על סירובה לשאת בתשלום בגין הריבית ההסכמית בנוסף לריבית הפיגורים. כמו כן, באותו הדיון גם נחקר גורם מטעם רדקו על ידי הנאמן בעניין התנהלותה של רדקו ביישום הסכם הפשרה. בהחלטתו מיום 12.2.2025 (להלן: ההחלטה) קיבל בית משפט קמא את עמדתה של רדקו במחלוקת האמורה. בפתח הכרעתו, עמד בית המשפט על כך כי הסכם הפשרה הוא חוזה שנוסח באופן מפורט על ידי עורכי דין משני צדדי המתרס, ולכן ללשונו חשיבות מכרעת בעת פרשנותו. נקבע כי עיון בהסכם מלמד שהצדדים ערכו הבחנה ברורה בין סעיף 2.2 – שהוא סעיף כללי העוסק בריבית הסכמית החלה בתקופה שבה מקוים ההסכם; לבין סעיפים 2.1.7 ו-2.1.8 – המעגנים הסדר ספציפי כאשר הוא מופר. משכך, נקבע כי בהיעדר הוראה מפורשת המחילה את ההוראה הכללית גם על ההסדר הספציפי – לא ניתן לפרש את ההסכם בדרך לה טען הנאמן בלא ליצור חוזה חדש בין הצדדים. בהקשר זה, קיבל בית המשפט את עמדת רדקו לפיה נוסחו של סעיף 2.2 נועד להבהיר אך ורק מהו המועד שלפניו יחול הפטור מתשלום הריבית ההסכמית; ולא ככזה שביקש להחיל ריבית זו גם במקרה של פיגור בתשלום. בית המשפט עמד על כך כי פרשנות כאמור אמנם יוצרת פרדוקס – הנובע מכך שנכון לאותו מועד ריבית הפיגורים נמוכה מהריבית ההסכמית. אולם, נקבע כי מדובר בתוצאה של הזיקה שיצרו הצדדים בין הריבית ההסכמית לריבית הפריים. מכל מקום, צוין כי אף עמדת הנאמן יוצרת פרדוקס – שכן החלת סעיף 2.1.7 במצטבר עם סעיף 2.2, יוביל לכך שהריבית שתשולם במקרה של הפרה, תהיה גבוהה מזו שתחול במקרה של הפרה יסודית – העומדת לפי ההסכם על 8%. לבסוף דחה בית המשפט את הטענה לפיה התנהלותה של רדקו תומכת בפרשנות הנאמן, בקבעו כי המקרים השונים עליהם ביקש הנאמן להצביע אינם מאפשרים לייחס לרדקו הודאה או הסכמה כלשהי עם עמדת הנאמן. טענות הצדדים על ההחלטה האמורה הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשתו, הבחין המבקש בין ריבית חוזית, המהווה לשיטתו תשלום לנושה המפצה אותו על השימוש בכספיו; לבין ריבית פיגורים, שנועדה לשמש כסנקציה על אי-עמידה במועדי תשלום. לטענתו, מקורה של הבחנה זו בעקרונות יסוד בדיני החוזים, שהמסקנה הנובעת מהם היא כי במקרה של איחור בתשלום יחולו שתי הריביות במצטבר. לתמיכה בכך, נסמך המבקש בין היתר על פסיקת בית משפט זה; על לשונו של סעיף 2.2 להסכם; ועל התנהגות הצדדים הנטענת ביחס להסכם הפשרה. כן הסתמך המבקש על ההיגיון הכלכלי העומד לשיטתו בבסיס שתי הריביות; על הפרדוקס שנוצר לגישתו במצב שבו ריבית הפיגורים נמוכה מהריבית ההסכמית; וכן על עמדת הכנ"ר. על רקע דברים אלה, טען המבקש כי שגה בית משפט קמא בדרך שבה פירש את ההסכם, והוסיף כי פרשנות זו משכתבת בחוסר סמכות את ההסכם. רדקו מצדה טענה כי דין הבקשה להידחות. ראשית היא טענה כי המבקש אינו צד להליך, ולכן אין לו זכות להשיג על ההחלטה. הטעם לכך, לשיטת רדקו, נעוץ בין היתר בכך שהסכם הפשרה נחתם בינה לבין הנאמן; שהבקשה למתן הוראות הוגשה על ידי הנאמן; ושהמבקש נמנע מלהגיש את תגובתו לאותה בקשה. בהקשר זה ציינה רדקו כי אמנם ניתנה למבקש אפשרות, לפנים משורת הדין ומשיקולי יעילות, להביע עמדה בדיון שנערך בבקשה – אולם אין בכך לגישתה כדי להקנות לו מעמד בהליך, וודאי לא זכות לערער על ההחלטה. לגופם של דברים נטען כי אין עילה להתערב בהחלטה. רדקו ציינה כי בית משפט קמא הכריע בבקשה למתן הוראות לאחר שעיין בטיעוני הצדדים, והוסיפה כי החלטתו התקבלה לאחר שהנאמן חקר גורמים מטעמה על אודות האופן שבו קוים ההסכם. רדקו הוסיפה כי כל טענות המבקש בבקשתו כבר נדונו והוכרעו לגופן על ידי הערכאה הדיונית, והיא סברה שהמבקש לא הצביע על פגם כלשהו שנפל בשיקול דעתה. לדבריה, בקשת רשות ערעור אינה בגדר "מקצה שיפורים" להליך בבית משפט קמא – ודברים אלה יפים ביתר שאת כאשר המבקש לא טרח להגיש כתבי טענות. לבסוף, נטען כי הוראות הסכם הפשרה הן ברורות – ולכן אין יסוד לפרשנות שונה של הוראותיו. משכך, היא דחתה כל ניסיון לחייבה בתשלומים מעבר לאלה שכבר שולמו על ידיה. בתגובת הנאמן, הובהר כי חובות המבקש בהליך פשיטת הרגל נפרעו במלואם, ולכן להכרעה בבקשה לא תהיה השפעה על הנושים; וכי הזכות לתשלומים נוספים ככל שיהיו – היא של המבקש בלבד. מסיבה זו הותיר הנאמן את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט. גם הכנ"ר בתגובתו ציין כי אין לנושים בהליך פשיטת הרגל עניין במחלוקת דנן, ולכן הוא סבר כי מדובר בסכסוך פרטני בין המבקש לרדקו. הכנ"ר הוסיף כי הואיל והסוגיה שבמחלוקת עוסקת בפרשנות חוזה ואינה נוגעת לדיני חדלות פירעון, אין מדובר בסוגיה רוחבית בעלת חשיבות מיוחדת. מטעמים אלה, הותיר הכנ"ר אף הוא את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט. יחד עם זאת, ומבלי לגרוע מהאמור, מצא הכנ"ר לנכון להתייחס למספר סוגיות. ראשית, הוא סבר כי עומדת למבקש זכות לערער על ההחלטה. ברם, הואיל והצדדים לא התייחסו לכך בטענותיהם – הוא הבהיר כי אין לשיטתו מניעה שהבקשה תידון ותוכרע במתכונתה הנוכחית. שנית, נטען כי יש למבקש מעמד להשיג על ההחלטה. הובהר כי בהיבט הפורמלי, המבקש מופיע כצד להליך בכותרת ההחלטה, ובא כוחו נכח בדיון שהתקיים; ומן הפן המהותי – המבקש הוא הגורם העיקרי שעתיד להיפגע מההכרעה בה. לבסוף, לגוף המחלוקת, נטען כי יש לדחות את פרשנות רדקו ולקבוע כי ריבית הפיגורים חלה במצטבר לריבית ההסכמית. לעניין זה הסתמך הכנ"ר על לוח התשלומים, בו מופיעה הריבית ההסכמית כחלק בלתי נפרד מפריסת התשלומים; על תכליתה של הריבית ההסכמית כחלק מהתמורה החוזית וכאמצעי שנועד לשמור על ערך הכסף; ומנגד על תכליתה של ריבית הפיגורים, המשמשת כסנקציה במקרה של הפרה. בהקשר זה, נטען כי אין כל פרדוקס באימוץ פרשנות המבקש, שכן הריבית ההסכמית חלה במצטבר גם ביחס לריבית מכוח סעיף 2.1.8; וכי אמנם יש לפרש את ההסכם לפי לשונו, אולם יש לתת את הדעת גם למשמעות המקובלת של מנגנון ריבית פיגורים בחוזים מסוג זה. למען שלמות התמונה יוער, כי רדקו הגישה בקשה למתן זכות תגובה לתשובת הכנ"ר, בה נטען כי נפלו בהתייחסותו מספר שגיאות. דיון והכרעה בפתח הדברים יצוין, כי ההחלטה נושא הבקשה שלפניי סיימה את בירור המחלוקת הכספית בין הצדדים בנוגע ליתרת התשלום שעל רדקו לשלם מכוח הסכם הפשרה. בנסיבות אלה, נראה כי מדובר בהחלטה שסיימה דיון ביחידה דיונית מתוחמת בהליך פשיטת הרגל, ולכן הערעור עליה הוא בזכות (ראו: רע"א 630/19 עו"ד עופר שפירא רז מנגל – מנהלי העזבון נ' אגף מס הכנסה – פקיד שומה תל אביב 3, פסקה 10 (29.8.2019); רע"א 6584/21 שלמה הנדל עו"ד נ' קול, פסקה 13 (12.12.2021); רע"א 37968-11-24 בן יצחק נ' אלוף, פסקה 8 (19.3.2025)). משכך, מצאתי לנכון לדון בבקשה דנן כבערעור, אשר יתברר בפני מותב תלתא, וזאת בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 149(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. אקדים אחרית לראשית, ואציין כבר עתה כי אני סבורה שדין הערעור להתקבל באופן חלקי. למען הסדר הטוב, מכאן ואילך יכונה המבקש – "המערער". טענתה הראשונה של רדקו היא כאמור כי המערער נעדר מעמד להשיג על ההחלטה וכי משום כך יש לדחות את הערעור. טענה זו מבוססת על ההנחה שהמערער לא היה צד להליך שהתנהל בבית משפט קמא. אינני מקבלת טענה זו. ראשית, על פני הדברים קיים קושי לקבוע כי המערער לא היה צד להליך מבחינה פורמלית. זאת, בשים לב לכך ששמו הוזכר במפורש כצד פורמלי – הן בבקשה למתן הוראות שהוגשה מטעם הנאמן; הן בהחלטתו של בית משפט קמא. בא-כוחו של המערער נכח בדיון שהתקיים בבקשה למתן הוראות, ואף ניתנה לו הזדמנות – בטרם התקבלה ההחלטה – להציג את עמדת המערער ביחס למחלוקת. במסגרת הדיון, התייחסו הצדדים בין היתר למעמד המערער, בראי העובדה שהמחלוקת מתמקדת ככל הנראה בעודפים שיגיעו לכיסו. מעבר לכך, וזה העיקר: אני סבורה כי יש להכיר במעמד המערער מבחינה מהותית, בשל הפגיעה הישירה, המשמעותית והבלעדית בו, הנובעת במישרין מן ההכרעה בעניין שבמחלוקת (ראו: בג"ץ 5558/22 חגולי נ' כב' רשם ההוצאה לפועל בתל אביב, פסקה 9 (28.8.2022); ע"א 7170/13 נכסים יזום ופיתוח (נ.י.פ) בע"מ נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ, פסקה 34 (12.8.2015)). ככלל, מרגע שניתן צו לפשיטת רגל, החייב מאבד את מעמדו כבעל עניין והוא מוצא את מקומו מחוץ ל"מגרש המשחקים" של ההליך. הנאמן תופס את מקומו לצורך ניהול נכסיו וריכוז הטיפול בהם למען הנושים; ונכנס בנעלי החייב גם לעניין ניהול ההליכים המשפטיים (ראו: ע"א 3907/14 בנאי נ' עו"ד איתן ארז, נאמן לנכסי החייב אלי רייפמן, פסקה 19 (10.8.2016); רע"א 20384-12-24 גולדנברג נ' נתיב הגדוד מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פסקה 7 (30.3.2025); וראו גם: דוד האן דיני חדלות פירעון 1, 132 (מהדורה שנייה, 2018)). בהתאם לכך, גם בענייננו ריכז הנאמן את הטיפול בנכסי המערער למען הנושים – וניהל את ההליכים המשפטיים הדרושים לשם כך. במסגרת זו, הוא ניהל את המשא ומתן מול רדקו – במטרה למקסם את הכספים שיתקבלו בסופו של דבר בקופת הכינוס; הוא חתם עם רדקו על הסכם הפשרה; וגם הגיש את הבקשה למתן הוראות ביחס לפרשנות ההסכם. אולם, וכפי שעולה מתגובות הצדדים, חובות המערער סולקו במלואם במסגרת הליך פשיטת הרגל, ומכאן שלנושים אין עוד עניין בתוצאת הכרעתו של בית משפט קמא. במצב דברים זה, ההשלכה היחידה של ההכרעה במחלוקת בין הצדדים, נוגעת לסך העודפים שייוותר בסופו של דבר ברשות המערער. משכך, המערער הוא הנפגע העיקרי – וככל הנראה הבלעדי – מן ההחלטה. משאלה פני הדברים, הרי שאין לפנינו חיוב ממון הנגבה לטובת קופת הכינוס – לגביו הוכר כי ניתן לראות בנאמן כמי שמוסמך לייצג את האינטרסים הלגיטימיים של החייב בהליך; אלא שמדובר עתה במחלוקת במישור היחסים שבין המערער לרדקו בלבד – הנוגעת באופן ישיר לנכסי המערער עצמו. לכן, לא ניתן עוד להניח כי עניינו של המערער ייוצג על-ידי הנאמן, ולא נראה כי הגשת הערעור תיפגע באינטרס של מי מהנושים. בנסיבות אלה אין עוד הצדקה לשלול ממנו מעמד עצמאי להשיג על ההכרעה (ראו והשוו: רע"א 7074/09 קאולה נ' ידגר, פסקאות 10-9 (25.8.2010)). רדקו בתגובתה אמנם ביקשה להסתמך על העובדה כי המחלוקת דנן היא מחלוקת פרשנית הנוגעת להסכם שנחתם בינה לבין הנאמן בלבד, מבלי שהמערער היה צד לו; וכן על כך שהבקשה למתן הוראות הוגשה אף היא על ידי הנאמן בלבד. ברם, אין בטענות אלה כדי לשנות מן המסקנה האמורה. כאמור, משעה שהתברר כי חובות המערער סולקו במלואם, וכי המחלוקת שנותרה עתה נוגעת רק להשלכת ההכרעה על נכסיו הפרטיים של המערער, אין עוד הצדקה להמשך הטיפול על ידי הנאמן. המערער עצמו הוא בעל העניין הישיר בהכרעה – ולכן הוא שרשאי לערער עליה. פרשנות הסכם הפשרה משנמצא כי הדרך להשיג על ההחלטה פתוחה בפני המערער, יש להידרש לגוף המחלוקת לעניין אופן חישובה של ריבית הפיגורים. יובהר כי הצדדים אינם חלוקים על העובדה שרדקו ביצעה חלק מהתשלומים בפיגור – לעומת המועדים שנקבעו בהסכם. המחלוקת נוגעת אך לפרשנות הסכם הפשרה לעניין שיעור הריבית החל בתקופת הפיגור. כאמור, לעמדת המערער, אליה הצטרף גם הכנ"ר, החובה לשלם ריבית פיגורים חלה במצטבר לריבית ההסכמית; ולכן במקרה של איחור בתשלום – שתי הריביות ממשיכות לחול יחד, עד למועד תשלום הסכום שבפיגור. לעומת זאת, רדקו סבורה – וכך גם קבע בית משפט קמא – כי סכום שטרם שולם נושא אמנם ריבית הסכמית החל מהשנה השלישית ועד למועד שנקבע לתשלומו; אולם במקרה של הפרה, "מסיט" ההסכם את הסכום שבפיגור (הכולל את קרן החוב בתוספת הריבית ההסכמית), למתחם נפרד, שבו הוא ממשיך לצבור את ריבית הפיגורים בלבד. לשם המחשת המחלוקת – נניח כי ביום 1.1.2022 נכרת הסכם לתשלום סך של 10,000 ש"ח, שמועד פירעונו נקבע ליום 1.1.2023. לשם פשטות, נניח כי ההסכם כולל ריבית הסכמית בשיעור של 8% לשנה החל ממועד כריתת ההסכם; וכן ריבית פיגורים בשיעור של 6% לשנה. בפועל הסכום שולם רק ביום 1.1.2024. אין חולק כי נכון למועד שנקבע לפירעון החוב (1.1.2023), עמד הסכום לתשלום על סך של 10,800 ש"ח – הכולל את קרן החוב בצירוף הריבית ההסכמית. המחלוקת מתמקדת אפוא בשאלה איזו ריבית חלה במקרה של הפרת ההסכם (קרי, מיום 1.1.2023 עד ליום 1.1.2024): האם, כעמדת רדקו, יש להחיל בתקופה זו את ריבית הפיגורים בלבד – ובכך להעמיד את החוב על סך של 11,448 ש"ח (10,800 בצירוף 6% בגין ריבית הפיגורים); או שמא, כעמדת המערער והכנ"ר, גם הריבית ההסכמית ממשיכה להיצבר באותה התקופה, ולכן יש להעמידו על סך של כ-12,348 ש"ח (שהם 10,800 ש"ח בצירוף 8% בגין הריבית ההסכמית ו-6% בגין ריבית הפיגורים). לצורך הכרעה במחלוקת האמורה, עלינו להידרש אפוא לפרשנות הוראותיו של הסכם הפשרה, אשר קובעות את מנגנוני הריבית המוסכמים. כידוע, נקודת המוצא בפרשנות חוזים מצויה בלשון ההסכם (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). כלל זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בהסכמים שמקורם ביחסים עסקיים – שבהם כללי הפרשנות החוזיים נועדו לקדם תכלית צופה פני עתיד של ודאות משפטית ויעילות. זאת, בשים לב בין היתר לכך שהצדדים להסכמים אלה הם שחקנים מתוחכמים המשקיעים משאבים ניכרים בניסוחם, תוך מודעות ברורה לכללי הפרשנות החלים עליהם (ע"א 839/21 הקר נ' חברת קלמטיס אוברסיז בע"מ, פסקה 35 (6.3.2024) (להלן: עניין הקר); ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקאות 6-4 לחוות דעתו של השופט ע' גרוסקופף (20.11.2019)). יודגש כי הבחינה הלשונית אינה מתמצה בהוראות הספציפיות הטעונות פירוש, אלא היא נעשית בהתייחס להסכם על מכלול הוראותיו (ע"א 2308/20 פז חברת נפט בע"מ נ' ממן, פסקה 65 (28.8.2022); ע"א 554/83 'אתא' חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל, פ"ד מא(1) 282, 305 (1987)). לצד זאת, ייתכנו מקרים שבהם הלשון אינה מובילה למסקנה חד-משמעית באשר לאומד דעת הצדדים. במקרים כאלה, יידרש בית המשפט לבחינת תכליתו הסובייקטיבית של ההסכם (ראו: ע"א 7347/21 פולימרס אינוביישן בע"מ נ' קבוצת פולימרס בע"מ, פסקה 38 (10.10.2024) (להלן: עניין פולימרס); ע"א 3634/20 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' קידישמן, פסקה 38 (26.7.2022); ע"א 3604/20 רשות מקרקעי ישראל נ' י.ח. דמרי בניה ופיתוח בע"מ, פסקה 34 (26.7.2022)). ככל שלא ניתן לאתר תכלית זו, תיבחן גם התכלית האובייקטיבית, בהתחשב בין היתר בהגיון הכלכלי או המסחרי העומד בבסיס ההסכם (ראו: עניין פולימרס, בפסקה 39; עניין הקר, בפסקה 33). כפי שיפורט להלן, יישום כללי הפרשנות האמורים בענייננו מביא למסקנה לפיה ריבית הפיגורים היא חלופית לריבית ההסכמית, ולכן ריביות אלה אינן חלות במצטבר בתקופת הפיגור. כזכור, סעיף 2.2, המעגן את חובתה של רדקו לשאת בריבית ההסכמית בגין תשלומים שישולמו החל מהשנה השלישית, קובע כך: "רדקו תהא פטורה מתשלום ריבית בגין כל סכום עד ליום 31.12.2021. כל התשלומים שישולמו לאחר מכן יחויבו בריבית בשיעור של פריים + 2% מיום 1.1.2022... וזאת בגין יתרת קרן החוב לתשלום. הריבית תשולם במועד כל תשלום בגין הריבית שנצברה עד למועד אותו תשלום וזאת החל מיום 30.6.2022" (ההדגשות הוספו, ר. ר.). המערער בערעורו נאחז בלשונו הרחבה של הסעיף, הקובעת כי הריבית ההסכמית תחול על "כל התשלומים שישולמו... מיום 1.1.2022". זאת, על פני הדברים, מבלי להבחין בין תשלומים שנפרעו במועד לבין אלה ששולמו בפיגור. בכך מנסה המערער לבסס את עמדתו כי הריבית ההסכמית מצטברת לריבית הפיגורים, במובן זה שהיא מוסיפה להיצבר גם במהלך תקופת הפיגור. אף אם קריאה כזו של הסכם הפשרה היא אפשרית, הרי לצורך פרשנותו יש לבחון את הקשרו הכולל של ההסכם על מכלול הוראותיו. סעיף 2.2 להסכם אינו ניצב בחלל ריק, ולצדו נקבעו הוראות ספציפיות המסדירות את חובתה של רדקו לשאת בתשלומי ריבית בגין איחור בתשלומיה. לעניין זה, מתייחס סעיף 2.1.7 להסכם למקרה של "הפרה רגילה", והוא קובע כך: "איחור של עד 14 ימי עסקים במועד תשלום לא יהווה הפרה של הסכם זה. ככל שיהיה איחור העולה על 14 ימי עסקים, תחול על הסכום שבפיגור ריבית בשיעור של 6% מהמועד בו סכום זה היה אמור להיות משולם ועד מועד התשלום בפועל". עיון בשילוב שני הסעיפים הללו, מלמד כי מנסחיו של הסכם הפשרה ערכו הבחנה לעניין תחולת מנגנוני הריבית בין שני מצבים שונים ביישומו: התקופה שבה מקוים ההסכם לעומת התקופה שבה הוא מופר. כך, בתקופה שבה מקוים ההסכם – חלה הריבית ההסכמית. סעיף 2.2 להסכם אינו מסתפק בקביעה הכללית לפיה כל התשלומים החל מהשנה השלישית יחויבו בריבית ההסכמית (כפי שמדגיש המערער); אלא מוסיף ומבהיר כי הריבית שתשולם במועד כל תשלום – שהוא למעשה המועד שבו התחייבה רדקו לפרוע את התשלום על פי ההסכם – תכלול את הריבית שנצברה "עד לאותו מועד תשלום". לעומת זאת, סעיף 2.1.7 להסכם עוסק בתקופה שבה מופר ההסכם – ובהתאם לכך הוא קובע כי ריבית הפיגורים תחושב מהמועד שבו אמור הסכום היה להיות משולם "ועד למועד התשלום בפועל". מדברים אלה עולה אפוא, כי כאשר ביקשו הצדדים להחיל את ריבית הפיגורים על תקופת הפיגור (קרי, התקופה שבה מופר ההסכם), הם הדגישו כי ריבית זו תמשיך להיצבר עד למועד שבו יבוצע התשלום בפועל. מנגד, ביחס לריבית ההסכמית, הסתפקו הצדדים בהגדרה כללית לפיה הריבית תיצבר עד למועד שהוגדר כמועד התשלום – וזאת מבלי ליצור תלות בשאלה האם באותו המועד אכן בוצע התשלום בפועל אם לאו. לנוכח האמור, מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה אילו ביקשו הצדדים להחיל את הריבית ההסכמית גם במקרה של הפרת ההסכם – היה עליהם ליצור מעין "נוסחת קשר" המכפיפה את מנגנון ההפרה להסדר הכללי הקבוע לתקופה שבה מקוים ההסכם. מעבר לכך, וזה העיקר: הפרשנות האמורה מקבלת משנה תוקף למקרא סעיף 2.1.8 להסכם, המגדיר את שיעור הריבית המוטל על רדקו במקרים של "הפרה יסודית" של ההסכם, כהגדרתה בסעיף, וזו לשונו: "לא שולם סכום בפיגור והריבית בגינו כאמור בסעיף 2.1.7 לעיל למעלה מ-120 ימים יהווה הדבר הפרה יסודית של הסכם זה ובמקרה כאמור תועמד מלוא יתרת החוב לתשלום לפרעון מיידי ותישא החל ממועד ההפרה כאמור ריבית בשיעור של 8% לשנה, אשר תצטרף לקרן מידי שנה". כוונת הצדדים כפי שהיא עולה מקריאה פשוטה של הסעיף, היא כי הם התכוונו להחיל את ריבית הפיגורים במקרה של הפרה יסודית כחלופה לריבית ההסכמית, ולא במצטבר לה. הסעיף קובע כי מרגע ההפרה היסודית עומדת מלוא יתרת החוב לפירעון מיידי; ויתרת חוב זו – הכוללת את הקרן בתוספת הריבית ההסכמית שנצברה עד למועד ההפרה – היא הנושאת ריבית בשיעור של 8% לשנה. בהקשר זה, הסעיף אף מוסיף ומדגיש כי ריבית הפיגורים שתחול במקרה כזה תתווסף מידי שנה לקרן בלבד – וזאת מבלי שישנה הבהרה דומה ביחס לריבית ההסכמית. מהאמור עולה כי ריבית הפיגורים במקרה של הפרה יסודית מצטרפת לקרן בלבד, ואילו הריבית ההסכמית אינה ממשיכה להיצבר. אילו ביקשו הצדדים לקבוע אחרת – ולהביא לכך שהריבית ההסכמית תמשיך להצטבר גם במהלך תקופת הפיגור לצד ריבית הפיגורים, היה עליהם לעשות כן במפורש; ועל כל פנים – היה עליהם להימנע מקביעה ברורה המגבילה את הצבירה לקרן בלבד. משאלה פני הדברים, הרי שפרשנות הרמונית של סעיפי ההסכם הנוגעים לריביות הפיגורים – ובפרט סעיפים 2.1.7 ו-2.1.8 – מחייבת אחידות ביחס לתחולתה של הריבית ההסכמית בתקופת הפיגור. דברים אלה אמורים אף אם הוראתו של סעיף 2.1.7 יכולה לאפשר את קבלת הפרשנות לה טוען המערער. זאת מאחר שפרשנות אחרת תיצור מצב אבסורדי שבו הריבית הנצברת במהלך תקופה של הפרה "רגילה" (6% בתוספת הריבית ההסכמית) תהיה גבוהה מזו שנקבעה להפרה יסודית (8% ללא הריבית ההסכמית), באופן הפוגע בהיגיון ובהקשר הפנימי של ההסכם. לנוכח כל האמור, אני סבורה – כפי שגם קבע בית משפט קמא – כי לשון ההסכם תומכת בפרשנותה של רדקו – לפיה הריבית ההסכמית חלה כל עוד ההסכם אינו מופר; ואילו לאחר מכן, בתקופת הפיגורים, חלה ריבית הפיגורים בלבד. משכך, ובשים לב לאופיו של הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, אשר נוסח באופן מדוקדק על ידי עורכי דין משני צדי המתרס – די בכך שהפרשנות הסבירה העולה מלשונו היא שהריביות הן חלופיות לצורך הכרעה במחלוקת דנן. המערער ניסה לבסס את הפרשנות לה טען על פרדוקס שנוצר לטעמו במצב דברים שבו ריבית הפיגורים נמוכה מן הריבית ההסכמית, במובן זה שייווצר לגישתו תמריץ להפר את ההסכם. ואולם, לא זו בלבד שבית משפט קמא בהחלטתו כבר נדרש לטענה זו והבהיר כי מצב דברים זה הוא תולדה של הזיקה שיצרו הצדדים בין ריבית הפריים לבין הריבית ההסכמית (שבמועד חתימת ההסכם עמדה על 3.75% בלבד). אלא, שממילא לא השתכנעתי בקיומו של הפרדוקס האמור. נפסק לא אחת כי תנייה בהסכם המזכה נפגע מהפרתו בתשלום ריבית פיגורים, עשויה להיחשב כמנגנון פיצוי מוסכם (ע"א 704/18 שני נ' בנק מזרחי – טפחות בע"מ, פסקה 5 (11.7.2019); ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 43 (23.8.2015) (להלן: עניין זאבי)). זאת, כאשר "מדובר בסעיף שנקבע מראש בחוזה, אשר מקים לצד אחד לחוזה זכות לקבלת תמורה נוספת (מעבר לתמורה "הרגילה" הקבועה בחוזה) בעקבות הפרת החוזה על ידי הצד השני, ללא הוכחת נזק" (ע"א 7902/22 מדינת ישראל נ' טר ארמה בע"מ, פסקה 30 (30.8.2023); עניין זאבי, בפסקה 56). בענייננו, יישום המבחנים האמורים מוביל למסקנה כי ריבית הפיגורים מהווה פיצוי מוסכם במקרה של הפרת ההסכם. מדובר בתוספת לתמורה החוזית (קרן החוב בתוספת הריבית ההסכמית); היא נקבעה מראש בהסכם (בסעיפים 2.1.7 ו-2.1.8); הזכות לקבלה משתכללת רק במקרה של הפרה – איחור בתשלומים שנקבעו; והיא אינה מותנית בהוכחת נזק. יחד עם זאת, קיומו של מנגנון פיצוי מוסכם אינו שולל מן הנפגע את האפשרות לוותר על אותו הפיצוי ולבחור לעמוד על קיום ההסכם כאילו לא הייתה הפרה בנסיבות העניין. המערער רשאי אפוא "למחול" על ההפרה ולראות את ההסכם כאילו קוים ולא הופר, קרי לראות את התשלומים ששולמו לאחר המועדים המוסכמים – כאילו שולמו במועדם. כפועל יוצא מכך – הוא רשאי לדרוש מכוחו של ההסכם את הריבית ההסכמית החלה בתקופה שבה מקוים ההסכם (קרי לדרוש את הריבית שנצברה עד למועד התשלום בפועל, שהמערער רואה אותו כמועד התשלום ההסכמי). במצב דברים זה לא מתעורר אפוא כל פרדוקס – שכן בידי המערער לעמוד על הריבית הגבוהה, שהיא הריבית ההסכמית. בבחינת למעלה מן הצורך אעיר, כי המערער גם מציין בערעור שורת אירועים אשר לטענתו מעידים על כך שהתנהלות הצדדים בזמן אמת בעניין יישום הסכם הפשרה מלמדת על הסכמתה של רדקו לכך שהריבית ההסכמית מצטברת לריבית הפיגורים. טענות אלה כבר נבחנו בהליך שהתנהל בבית משפט קמא, במסגרתו אף נחקר נציג מטעמה של רדקו במהלך דיון בהתקיים בנוכחות הצדדים. בתוך כך, נדרש בית המשפט לחילופי הודעות הדוא"ל השונות עליהן נסמך המערער כבסיס להסכמה הנטענת; וכך גם בחן את תגובותיה השונות של רדקו, אשר הוגשו במסגרת ההליך. רק לאחר בחינת מכלול החומר האמור, קבע בית המשפט כי לא ניתן להסיק ממנו כל הסכמה מצד רדקו לפרשנות שהעלה המערער. לא מצאתי כל עילה להתערבות בממצאים עובדתיים אלה (ראו: ע"א 7300/21 אסרף נ' בובליל, פסקה 11 (12.3.2024); ע"א 7721/22 ולטר נ' שטבהולץ, פסקה 42 (24.12.2024)). זאת ועוד. המערער אף נסמך במידה רבה על "עיקרון הצבירה הקומולטיבית", כמו גם על ההיגיון הכלכלי הניצב לשיטתו בבסיס כל אחד ממנגנוני הריבית המוסכמים. בהקשר זה הוא מפנה בעיקר לפסיקת בית משפט זה בע"א 517/12 אוחיון נ' גולדפינגר (1.9.2013), שבו לגישתו נדחתה הטענה כי חיוב בריבית פיגורים מבטל צבירה של ריבית חוזית. ברם, לא זו בלבד שבאותו מקרה ציינו הצדדים במפורש במסגרת ההסכם שניצב במוקד המחלוקת כי הריבית החוזית תחול במצטבר לריבית הפיגורים; אלא שבעניין זה אף הודגש בבירור, כי ככלל אין מקום לסטות מהוראותיו של הסכם בעניין מנגנוני ריבית מקום בו הוראותיו הן ברורות (שם, בפסקה 11; והשוו: דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקה 13 (19.4.2020); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית ב נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לחוות דעתו של השופט א' ריבלין (11.5.2006)). לנוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לדחות את פרשנות המערער בעניין צבירת הריביות המצטברת. עם זאת, המערער רשאי כאמור למחול על הפיגור בתשלום, לראות את התשלומים כולם כאילו שולמו במועד ולדרוש לכן את הריבית ההסכמית בגין כל תשלום. מאחר שריבית זו גבוהה יותר מריבית הפיגורים, חזקה עליו כי כך יעשה. משכך, דין הערעור להתקבל באופן חלקי כך שהריבית ההסכמית תוסיף לחול על חיובי רדקו. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לשם חישוב תוספת התשלום שבה תישא רדקו בגין חיובי הריבית ההסכמית. לאור התוצאה האמורה, לא ייעשה צו להוצאות. רות רונן שופטת השופטת דפנה ברק-ארז: אני מסכימה. דפנה ברק-ארז שופטת השופט יחיאל כשר: אני מסכים. דפנה ברק-ארז שופטת ניתן היום, כ"ה אלול תשפ"ה (18 ספטמבר 2025). דפנה ברק-ארז שופטת יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת