בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 3107/97
ע"פ 3109/97
ע"פ 3114/97
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
השופט א' מצא
כבוד
השופט מ' חשין
המערער בע"פ 3107/97
והמשיב
3 בע"פ 3114/97: יעקוב פחאם
המערערים
בע"פ 3109/97
והמשיבים
1 ו2- 1. עבד אעמס
בע"פ
3114/97 2. אלי אסרף
נ
ג ד
המשיבה
בע"פ 3107/97
ובע"פ
3109/97
המערערת
בע"פ 3114/97: מדינת ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בירושלים
מיום 7.4.97 בת.פ. 118/95
שניתן
על ידי כבוד השופט ע' חבש
תאריך הישיבה: ח' בטבת תשנ"ח
(6.1.98)
בשם
המערערים
בע"פ
3107/97 ובע"פ 3109/97
(המשיבים
בע"פ 3114/97): עו"ד אריאל עטרי
בשם
המשיבה
(המערערת
בע"פ 3114/97): עו"ד אריה פטר
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
המערערים בע"פ 3109/97, עבד אעמס ואלי
אסרף, והמערער בע"פ 3107/97, יעקוב פחאם, הועמדו לדין באשמת סחר בחלקי רכב
גנובים וביצוע עבירות נוספות בקשר לרכב, לפי פרק י"א, סימן ה'1, לחוק
העונשין, תשל"ז1977-. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' חבש) הרשיע את
שלושת המערערים בקשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין; במסחר ברכב
ובחלקי רכב גנובים, לפי סעיף 413יא לחוק העונשין (עבירות רבות); ובפירוק כלי רכב
גנובים, לפי סעיף 413ד(ב) לחוק העונשין. אעמס ואסרף הורשעו גם בשתי עבירות של
גניבת רכב, לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין. בגין עבירותיהם גזר בית המשפט על אעמס
ועל אסרף שש שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים וחצי לריצוי בפועל. על פחאם נגזרו שלוש
שנות מאסר, מתוכן שנה אחת מאסר בפועל. אעמס ואסרף מערערים לפנינו על הרשעתם בדין,
ולחלופין, על חומרת עונשיהם; ואילו פחאם מערער על חומרת עונשו בלבד. עוד לפנינו,
ערעור המדינה (ע"פ 3114/97) על קולת עונשיהם של השלושה.
2. בפני בית המשפט המחוזי לא היתה מחלוקת, כי
במשך תקופה מסוימת ניהלו אעמס ואסרף, בשותפות ביניהם, מגרש לחלקי חילוף בשם
"צמרת" באיזור תלפיות בירושלים, וכי פחאם עבד אצלם כשכיר. בית המשפט
קבע, כי במגרש זה סחרו המערערים בחלקי מכוניות גנובות, ואף פירקו בעצמם מכוניות
גנובות שהובאו אליהם בשלמותן. הראיה העיקרית עליה השתית בית המשפט את קביעתו בדבר
אשמתם של המערערים היא עדותו של אחד עיסא מנצור, מי שהיה בעל "משחטה"
לפירוק כלי רכב גנובים ועסק בסחר בחלקי רכב גנובים. על יסוד הסדר עם התביעה, בגדרו
שיתף פעולה עם המשטרה בהשגת ראיות נגד המערערים, זכה מנצור למעמד של עד מדינה
במשפטם של המערערים. מנצור העיד, כי בהזדמנויות רבות מכר לאעמס ואסרף חלקי רכב
גנובים וכי הם רכשו אותם ממנו בידיעה שהם גנובים. בפי סניגורם המלומד של מערערים
אלה היו השגות רבות על אמינותו של עד זה. אלא שבית המשפט המחוזי, שלא התעלם
מאישיותו הבעייתית של העד, נימק על שום מה ראה להאמין לעדותו; וטיעונו של הסניגור
המלומד לא שיכנעני כי יש עמנו מקום להתערב במימצאו זה של השופט. נמצא כי עדות עד
המדינה מנצור מאפשרת לבסס עליה הרשעה, ובלבד שיימצא לה סיוע, כנדרש בסעיף 54א(א)
לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-.
3. לדעתי, מצוי בחומר הראיות הסיוע הדרוש לעדותו
של עד המדינה. באשר לאעמס, הוצגו הקלטות של שיחות אחדות בינו לבין עד המדינה
מנצור. בשיחות אלה, שתועדו על-ידי מנצור ביוזמת והנחיית המשטרה, שח מנצור לאעמס
אודות "הגנבים" שמהם, כדבריו, הוא מקבל את המכוניות, אותן הוא מפרק
וסוחר בחלקיהן. ומן הראיות עולה, כי גם לאחר השיחות הללו המשיך אעמס לקנות חלקי
רכב ממנצור. אפילו נניח, לטובתו של אעמס, כי מעיקרא לא ידע שמנצור סוחר בחלקי רכב
גנובים, הרי שלפחות ביחס לעיסקאות שעשה עם מנצור לאחר השיחות האמורות, לא יכול
להתעורר ספק כי סחר בחלקי רכב גנובים ביודעין. בראיה זו, שבה לבדה היה כדי להביא
להרשעתו של אעמס בעבירה של סחר בחלקי רכב גנובים בגין העיסקאות האחרונות, יש משום
סיוע ממשי לעדותו של מנצור נגד אעמס, כדרוש לביסוס הרשעתו גם ביחס לעיסקאות
הראשונות.
ואשר לאסרף: הוא עצמו התוודה בחקירתו, כי לאחר
שהתקשר בשותפות עם אעמס נתחוור לו כי המדובר בעסקים מפוקפקים. לכן החליט להתרחק מן
העסק, אך "בשל השותפות" לא יכול לעזוב. דומה כי די בהמשכת עיסוקו בסחר
בחלקי רכב, חרף הבנתו שהמדובר בסחר בחלקי רכב החשודים כגנובים, כדי להביא להרשעתו
בעבירות הסחר שיוחסו לו תוך עצימת עיניים. אך, מכל מקום, בעדותו האמורה של אסרף יש
משום סיוע מספיק לעדותו של מנצור, בה הפליל גם את אסרף. נמצא שהרשעת אעמס ואסרף
בסחר בחלקי רכב גנובים בדין יסודה.
4. לצד האשמתם בסחר בחלקי רכב גנובים הואשמו אעמס
ואסרף גם בשתי פרשיות ספציפיות. הפרשה האחת עניינה גניבת שתי מכוניות; מכונית
"סובארו" מס' 45-419-03 ומכונית "מיצובישי" מס' 15-674-02.
הפרשה השניה עניינה קניית חלקי רכב גנובים, שהובלו במשאית אשר עוכבה ונתפסה על-ידי
המשטרה ביום 3.4.95. אעמס ואסרף מערערים גם על הרשעתם בעבירות אלה; ובחלק זה של
ערעורם יש יותר ממש.
5. הרשעת השניים בגניבת שתי המכוניות מבוססת על
עדותו של אחמד שולי, אשר העיד כי גנב את המכוניות האמורות בשיתופו הפעיל של אסרף.
דא עקא, שגם אחמד שולי הוא עד מדינה, שעדותו טעונה סיוע, וסיוע כזה אינו מצוי בחומר
הראיות. אכן, באשר לעצם העובדה ששתי המכוניות נגנבו מבעליהן, ואף לעובדה שהמכוניות
פורקו במוסכם של המערערים, מצויות ראיות המסייעות לעדותו של אחמד שולי. אך אין
ראיית סיוע לגירסתו של שולי, כי אסרף השתתף במעשה הגניבה עצמו. אשר למעורבותו
הנטענת של אעמס במעשה הגניבה הראיות קלושות עוד יותר, שכן שולי העיד רק על
השתתפותו בגניבה של אסרף, ואין כל עדות כי גם אעמס היה מעורב במעשה. נמצא כי הטענה
בדבר מעורבותם של אעמס ואסרף במעשה הגניבה לא הוכחה מעבר לספק סביר. עם זאת, יש
ראיות מספיקות לכך, כי סמוך לאחר גניבתן הובאו שתי המכוניות, שהיו חדשות יחסית,
למקום עסקם של המערערים כשהן במצב שלם (ורק המתנעים שלהן שבורים) ופורקו שם.
לדידי, די בראיות המצויות לביסוס אשמת המערערים בקבלת כלי רכב גנובים, בידיעה שהם
גנובים, בניגוד לסעיף 413י לחוק העונשין. על כן הייתי ממיר את הרשעתם בגניבת
המכוניות בהרשעה בעבירות לפי סעיף 413י. גם הרשעתם בעבירות של פירוק כלי רכב
גנובים, לפי סעיף 413ד(ב) לחוק, שיוחסו להם על פירוקן של מכוניות אלו, תעמוד על
כנה.
6. הרשעתם של אעמס ואסרף בפרשה הספציפית השניה,
פרשת משאית החלפים, אינה יכולה לעמוד. האשמתם בפרשה זו התבססה, בעיקרו של דבר, על
גירסתו של הנאשם השלישי, פחאם, בחקירתו במשטרה. דא עקא שבמשפט נמנע פחאם מלהעיד
להגנתו. אף על פי כן ראה בית המשפט להסתמך על דבריו במשטרה כראיה עיקרית ומרכזית
לאשמתם של אעמס ואסרף; ובכך, כפי שטוען הסניגור המלומד בצדק, נתפס בית המשפט
לטעות. את צדקת הרשעתם בעבירות שיוחסו להם בגין פרשת המשאית יש, אפוא, לבחון על-פי
הראיות האחרות ובהתעלם מאמרותיו של פחאם. הראיות האחרות שהובאו מטעם התביעה אכן
מעלות חשד ממשי לכך, שהחלפים הגנובים שנתפסו על המשאית נקנו, על-ידי אעמס ואסרף,
מאחד יחיא דעמסה, וכי בעת תפיסתה היתה המשאית בדרכה אליהם. דא עקא שדעמסה עצמו (אף
שנחקר על-ידי המשטרה) לא הובא כעד מטעם התביעה במשפטם של המערערים, ולדעתי, הראיות
האחרות אינן מספיקות להרשעתם של המערערים בפרשה זו.
7. לפיכך יש לקבל בחלקו את ערעורם של אעמס ואסרף
על ההרשעה, לבטל את הרשעתם בשתי העבירות של גניבת רכב, בניגוד לסעיף 413ב(א) לחוק
העונשין, ולהרשיעם תחת זאת (בגין קבלתן של שתי המכוניות הגנובות) בשתי עבירות של
קבלת רכב שהושג בעבירה, לפי סעיף 413י; וכן לזכותם, מחוסר ראיה מספקת למעורבותם
בפרשת המשאית, מאחת מתוך העבירות הרבות, לפי סעיף 413יא לחוק, בהן הורשעו. דחיית
יתר חלקי ערעורם על ההרשעה משאירה על כנה את הרשעתם בקשירת הקשר, בפירוק כלי רכב
גנובים ובכל יתר העבירות של סחר בחלקי רכב גנובים.
8. אשר לערעורים, מזה ומזה, כנגד גזר הדין: על
חומרתן היתרה של העבירות אין צורך להככיר מלים. כמי שיסדו עסק, בו סחרו בחלקי רכב
גנובים ובפירוק מכוניות גנובות, ראויים היו אעמס ואסרף להיענש בחומרה רבה מזו שבה
נענשו. אילו הותרנו את הרשעתם המקורית בעינה, נוטה הייתי לתמוך בהחמרת עונשיהם,
כבקשת המדינה בערעורה. ואולם, בקבלת מקצת ערעורם על ההרשעה יש, כמדומה, גם כדי
לאזן את הפער בעניין העונש. לפיכך אציע שלא להתערב בגזר-דינם של השניים. אשר
לפחאם: העונש שנגזר עליו אמנם נוטה, במידת-מה, לקולה, אך כדי שלא להפר את היחס בין
עונשו לבין העונשים שנגזרו על מעבידיו, גם בו לא הייתי מתערב. עולה, אפוא, כי את
הערעורים נגד גזר הדין, מזה ומזה, יש לדחות.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה נ ש י א
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
מצא.
ניתן היום, ג' בסיון תשנ"ח (28.5.98).
ה נ ש י א ש ו פ
ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97031070.F06