עזבון המנוח בשטקר נפתלי ז"ל נ. בית החולים סורוקה באר שבע

פסק-דין בתיק ע"א 3106/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3106/10 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן המערער והמשיב שכנגד: עיזבון המנוח נפתלי בשטקר ז"ל נ ג ד המשיבים והמערערים שכנגד: 1. בית החולים סורוקה באר שבע 2. ד"ר אישור גרגטה 3. ד"ר רות גור ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מתאריך 04.03.2010 בתיק ת"א 1088/01, שניתן על ידי כב' השופטת ר' ברקאי בשם המערער והמשיב שכנגד: עו"ד אליאב סורני בשם המשיבים והמערערים שכנגד: עו"ד מירב ג'יניאו-הבר פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ר' ברקאי), בגדרו נקבע שיעור הפיצויים שבו חבים המשיבים והמערערים שכנגד (שיכונו להלן: המשיבים) למר נפתלי בשטקר ז"ל (להלן: המנוח), שעיזבונו הוא המערער והמשיב שכנגד (להלן: עיזבון המנוח). להלן יובאו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בערעור. תמצית העובדות 2. המנוח, יליד שנת 1937, נפטר בתאריך 26.11.2003, בבית חולים סיעודי "נווה שבא" שבבאר-שבע (להלן: המוסד הסיעודי), לאחר ששהה שם קרוב לחמש שנים. עובר לשהותו במוסד הסיעודי, המנוח עבר טיפול רפואי בבית החולים סורוקה, הוא המשיב 1 והמערער 1 שכנגד (להלן: בית החולים) עקב דימום תוך-גולגלתי, שבסופו נותר כשהוא שרוי בחוסר הכרה עמוק ובמצב וגטטיבי. הטיפול הרפואי הנ"ל החל בתאריך 26.12.1998, בעקבות תלונות המנוח על כאב ראש עז. לאחר שנבדק, שוחרר המנוח לביתו, עם המלצה לטיפול תרופתי נגד לחץ דם גבוה, היות שהמדדים הצביעו על עליה פתאומית בלחץ הדם. שלושה ימים לאחר מכן, בתאריך 29.12.1998, אושפז המנוח בבית החולים, כשהוא סובל מכאבי ראש חריפים, משיתוק בחלק השמאלי של הפנים, ומירידה בשמיעה באוזן השמאלית. במהלך אשפוזו, שנעשה באותה עת במחלקת אף-אוזן-גרון, התגלו במנוח סימנים קליניים נוירולוגיים שונים, וביניהם: בלבול, הפרעות קשות בהתמצאות, נמנום וישנוניות, שיתוק חלקי וחולשה בפלג הגוף הימני. בעקבות כל אלה, הועבר המנוח בתאריך 31.12.1998 ממחלקת אף-אוזן-גרון למחלקה הנוירוכירורגית, לצורך ביצוע בדיקות נוירולוגיות ונוירוכירורגיות שונות. בדיקת CT שבוצעה במנוח באותו יום הדגימה דימום תת-עכבישי מפושט. בדיקת CTA שבוצעה לצורך איתור מקור הדימום – לא הדגימה מפרצת עורקית, או מום וסקולרי. יחד עם זאת, בדיקת ה-CTA בוצעה בתנאים בעייתיים, נוכח העובדה שהמנוח היה שרוי באי-שקט, ולכן יעילותה היתה מוגבלת. בשל נסיבות אלו, הומלץ על בדיקה חוזרת – אך זו לא בוצעה. הצוות הרפואי שטיפל במנוח באותה עת לא הסתפק בבדיקת ה- CTA שבוצעה, וביקש לברר את מקור הדימום באמצעות בדיקת אנגיוגרפיה קונבנציונאלית, אשר נחשבת כבדיקה האמינה והרגישה ביותר לאבחון מפרצת מוחית, וכהכרחית לשם גילוי מקור הדימום ולטיפול בו באופן כירורגי. בדיקת האנגיוגרפיה הקונבנציונאלית לא בוצעה בתאריך 31.12.1998, או בשלושת הימים שלאחר מכן, עקב חשד של הרופאים המטפלים לקיומו של VASO SPASM (שאז אין לבצע בדיקת אנגיוגרפיה קונבנציונאלית). בתאריך 04.01.1999, לאחר שחלף החשש מפני VASO SPASM, הוחלט איפוא על ביצוע בדיקת האנגיוגרפיה הקונבנציונאלית. יחד עם זאת, מאחר שביום זה קבע פסיכיאטר שהמנוח איננו מסוגל ליתן הסכמה לבדיקת האנגיוגרפיה הקונבנציונאלית – הבדיקה לא בוצעה גם ביום זה, והוצע למנות למנוח אפוטרופוס לגוף (להלן: האפוטרופוס). האפוטרופוס אכן מונה, אולם זאת רק בחלוף שבוע ימים – בתאריך 11.01.1999. למרבה הצער, הסתבר כי ארבעה ימים קודם לכן, קרי בתאריך 07.01.1999, סבל המנוח מהתקף אפילפטי ושקע בקומה. בדיקת CT גילתה המטומה (שטף דם) תוך מוחית גדולה. ההמטומה נוקזה באופן חלקי בניתוח אך המנוח נותר מחוסר הכרה ובהמשך סבל מדימומים מוחיים נוספים. המנוח נותח שוב אך מצבו לא השתפר. בתאריך 09.03.1999 הוא הועבר לטיפול במוסד סיעודי בו שהה עד יום מותו. פסק הדין הראשון ב-ת"א 1088/01 3. בתאריך 03.09.2006 ניתן בבית המשפט המחוזי הנכבד פסק הדין הראשון בתביעה שהגיש המערער כנגד המשיבים (לעיל ולהלן: פסק הדין הראשון ב-ת"א 1088/01). בית המשפט המחוזי הנכבד ניתח באריכות את מכלול הראיות בתיק, תוך דגש על חוות הדעת הרפואיות השונות, ובסופו של דבר קבע כדלקמן: "ניתן לסכם ולומר כי האבחנה שנעשתה למנוח ביום 26.12.98 היתה אבחנה סבירה וזאת בהתחשב בסימפטומים הקליניים שניכרו בתובע. כאשר התקבל המנוח בחדר המיון, ביום 29.12.98, כשהוא מתלונן על כאבי ראש וחוסר שמיעה באוזן שמאל, לא היתה עדות למחלה נוירולוגית חריפה ולא היו סימנים נוירולוגיים מחשידים כל שהם. לפיכך, לא היה מקום לשקול ביצוע פרוצדורה נוירולוגית פולשנית מכל סוג שהוא ואך נכון היה לבצע בדיקות נוירולוגיות בלתי פולשניות, כפי שנעשה במנוח. כאשר התקבל המנוח למחלקה הנוירוכירורגית ביום 31.12.98 ולאור הסימנים הנוירולוגים שנמצאו בו, שבאו לידי ביטוי בבלבול, הפרעות קשות בהתמצאות, נמנום וישנוניות ושיתוף פעולה חלקי וחולשה בפלג הגוף הימני, בוצעו בו בדיקות מיידיות לאיתור הדמם המוחי ולנוכח הסבירות הגבוהה כי המנוח סבל ממצב של VASO SPASM, כפי שהצביעו הממצאים הנוירולוגיים, הפעילו הנתבעים שיקול דעת סביר ונכון משהחליטו כי אין צורך בהתערבות מיידית ודחופה של בדיקת האנגיוגרפיה הקונבנציונאלית או בדרך של ניתוח דחוף, ודחו את הבדיקה הפולשנית, על כל הסכנות שבה, עד לחלוף תקופת ה-VASO SPASM, אשר נמנתה מיום 26.12.98 ונקבעה בהתאם ליום 4.1.99. דהיינו, ביצוע בדיקה בחלוף 10 ימים מתחילת תקופת ה-VASO SPASM, כשבמהלך כל התקופה טופל התובע בטיפול שמרני תרופתי לצורך ייצוב מצבו. משנמצא כי ביום 4.1.99 לא היה כשיר המנוח לתת הסכמתו מדעת לביצוע הבדיקה, ולנוכח המסקנה כי לא מדובר בבדיקה דחופה, מהנסיבות הרפואיות שפורטו לעיל, היה אך סביר כי הצוות הרפואי ימתין לקבלת הסכמת האפוטרופוס לגוף למנוח. טענת התובע כי המנוח היה כשיר בימים אלו לתת הסכמה מדעת לא הוכחה וקביעת הפסיכיאטר אשר בדק את המנוח וקבע כי אינו כשיר לתת הסכמה מדעת, לא נסתרה. לפיכך, הוכיחו הנתבעים כי העניקו למנוח טיפול רפואי מסור וראוי ולא שוכנעתי כי נפלה כל רשלנות בחלקם אשר תצדיק הטלת אחריות בנזיקין. לאור כל האמור לעיל, התובענה נדחית". הנה כי כן, בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי הגורמים אשר טיפלו במנוח, בכל אחד שלבי הטיפול הרפואי השונים, פעלו לשיטתו באופן סביר, ועל כן דחה את התובענה על בסיס אי-הוכחת אחריות בנזיקין מצד המשיבים. 4. על פסק הדין הראשון ב-ת"א 1088/01 הגיש המנוח ערעור לבית משפט זה (ע"א 8817/06). בתאריך 18.05.2009 קיבל בית משפט זה את הערעור, וקבע כי המשיבים התרשלו בטיפול הרפואי שניתן על ידם למנוח. המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין, מצא כי רשלנותם של המשיבים באה לידי ביטוי בעיקר (אך לא רק) בשלב שבו חלפה תקופת ה-VASO SPASM, דהיינו מתאריך 04.01.1999 ואילך. מסקנתו של השופט ריבלין היתה כי בנקודת זמן זו לא היה מקום להמתין למינוי אפוטרופוס לצורך קבלת הסכמת המנוח (אשר לא היה מסוגל לתיתה בעצמו), וכי בנסיבות העניין ההחלטה להמתין לסיום תהליך מינוי האפוטרופוס – היתה בלתי-סבירה. כך סוכמו הדברים על ידי השופט ריבלין בסוף פסק דינו: "סיכומו של דבר, המשיבים לא ביצעו את בדיקת האבחון הדרושה גם לשיטתם, וזאת אף בהגיע המועד הראוי לכך לפי עמדתם; כל זאת כאשר גם הבדיקה שבוצעה הייתה לקויה. די באלה כדי לקבוע כי התרשלו ...כיוון שכך אין צורך להוסיף ולהידרש לבחירה התמוהה להעביר את החולה הסובל מכאבי ראש חריפים, משיתוק חלקי של הפנים ומירידה בשמיעה למחלקת אף-אוזן-גרון, ולא למחלקה הנוירוכירורגית או למחלקת טיפול נמרץ. כאמור, גם משהועבר המנוח למחלקה הנוירוכירורגית, הטיפול שניתן לו לא היה ראוי או אף סביר. בנסיבות העניין, ולפי הכללים המקובלים, יש לקבוע כי ההתרשלות שנתגלתה בטיפול במנוח קשורה בזיקה סיבתית לנזק שהוסב לו. שלא כחברי השופט א' רובינשטיין [אשר הצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט ריבלין – ח"מ], סבור אני כי לפנינו מקרה מובהק של רשלנות מצטברת" (ההדגשות במקור – ח"מ). נוכח הכרעה זו, הוחזר התיק לידי הערכאה הדיונית לצורך דיון בשאלת כימות הנזק והיקף הפיצויים לו זכאי המנוח. פסק הדין השני ב-ת"א 1088/01 5. בתאריך 04.03.2010 ניתן בבית המשפט המחוזי הנכבד פסק הדין השני ב-ת"א 1088/01, שהוא מושא הערעור והערעור שכנגד שבפנינו. להלן יפורטו עיקרי פסק דין: (א) אבדן סיכויי ההחלמה: בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי התרשלותם של המשיבים גרעה מסיכויי ההחלמה של המנוח. לשיטת בית המשפט המחוזי הנכבד, מדובר במקרה מסוג המקרים שבהם יש "סיבתיות עמומה", כלומר לא ניתן לקבוע שאלמלא רשלנותם של המשיבים, היה נמנע בודאות הנזק שנגרם למנוח. את מידת האחריות של המשיבים, או, בניסוח אחר, מידת תרומתה של ההתרשלות לנזק, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד בהסתמך על מאמרו של פרופ' שליט (המומחה שמונה מטעם בית המשפט) "מפרצות מוח – טיפול ותוצאות" הרפואה ק"ג (י') 236, 238 (1982) (להלן: מאמרו של פרופ' שליט). לפי הנתונים שהובאו במאמר זה נמצא כי 64% מהחולים המגיעים לבית החולים עם דימום מוחי, שנותחו בימים 7-1 לאחר הדימום – הבריאו והשאר – 36% מתו, או סבלו מנכות לאחר הניתוח. לפי נתון סטטיסטי זה, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי אלמלא התרשלות הצוות הרפואי, סיכויי החלמתו של המנוח היו מגיעים ל-64%. בנוסף, בית המשפט דחה את טענתם של המשיבים שיש לייחס למנוח סיכויי החלמה פחותים, עקב צריכת אלכוהול ועישון על ידי המנוח, משום שקבע כי המשיבים לא הוכיחו שצריכתם היתה מפחיתה עוד יותר את סיכויי ההחלמה. נוכח מסקנתו זו, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי אחריותם של המשיבים לנזקו של המנוח (בראשי הנזק ורכיבי הפיצוי השונים) – תהיה איפוא בהיקף של 64% מהסכום המצרפי שיקבע. לאחר קביעה עקרונית זו, פנה בית המשפט המחוזי הנכבד לדון בגובהם של רכיבי הפיצוי השונים, כמפורט להלן. (ב) ראשי הנזק של כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים: בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי המנוח שיתף פעולה והגיב לסביבתו באופן מסוים, ולכן יש מקום לפסוק פיצוי בראש הנזק של כאב וסבל. ביחס לראש הנזק של קיצור תוחלת החיים, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי תוחלת חייו של המנוח, אשר נפטר בגיל 66, היתה צפויה להיות עד גיל 83. נוכח ממצאיו אלה, פסק בית המשפט המחוזי הנכבד על פיצוי בסך כולל של 500,000 ש"ח, עבור שני ראשי הנזק הנ"ל. (ג) הפסד השתכרות עתידית: בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, על בסיס דיווחים של המנוח למוסד לביטוח לאומי, כי שכר היסוד של המנוח עמד על סכום של 2,900 ש"ח לחודש. בהתחשב בכך נקבע כי המנוח זכאי לפיצוי בסך 214,548 ש"ח, עבור 40 חודשים שחלפו מיום האירוע ועד הגעתו הצפויה, אלמלא ההתרשלות, לגיל 65, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. (ד) הוצאות עזרה לזולת והוצאות נסיעה: בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי יש ליתן פיצוי בגין הזמן שהקדישה אלמנתו של המנוח לטיפול בו, בתקופה שבה שהה במוסד הסיעודי, בסך כולל של 100,000 ש"ח. כן נקבע כי האלמנה נדרשה לשאת בהוצאות בגין נסיעות יומיות לבית החולים ולמוסד הסיעודי, בתקופה שנמשכה 59 חודשים (קרי בין התאריך 26.12.1998, בו אושפז המנוח לראשונה בבית החולים, ועד לפטירתו בתאריך 26.11.2003). בהתאם, פסק בית המשפט המחוזי על החזר עבור הוצאות הנסיעה הנ"ל בסכום כולל של 50,000 ש"ח. (ה) הוצאות קבורה ולוויה: בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי יש ליתן החזר בגין ראש נזק זה בסך כולל של 7,000 ש"ח. יאמר כבר עתה, כי רכיב זה איננו שנוי במחלוקת בין הצדדים שבפנינו. הנה כי כן, מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד היתה כי המנוח זכאי לפיצויים והחזרים בסך כולל של 871,548 ש"ח. מאחר שבית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי אחריותם המסתברת של המשיבים היא בשיעור של 64%, נקבע כי חבותם העקרונית של המשיבים בפיצויים הינה בסך של 557,790 ש"ח. לאחר מכן נדרש בית המשפט לניכויים השונים מסכום הפיצויים הכולל האמור. (ו) ניכוי פיצויי פיטורין: בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי אין מקום לנכות את סכום פיצויי הפיטורין שקיבל המנוח בחייו, שכן לא הוכח כי אלמלא האירוע – הוא לא היה מקבל פיצויים אלה. (ז) ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי: גמלאות אלו כוללות שני רכיבים, אשר סכומם נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד בהסתמך על חוות דעת אקטוארית מטעם המשיבים: האחת שולמה במסגרת ענף "נכות כללית", עבור החזקתו של המנוח במוסד סיעודי (בסך משוערך של 96,709 ש"ח); והשנייה הינה קצבת השאירים שמשתלמת לאלמנת המנוח על-ידי המוסד לביטוח לאומי, בהיותה יורשת המנוח היחידה על-פי צו הירושה (בסך משוערך של 269,426 ש"ח). בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי יש לנכות את סכום הגמלאות המצרפי הנ"ל, באופן התואם את מידת האחריות היחסית שהוטלה על המשיבים בפסק הדין, מושא הערעורים. לפיכך, ובשים לב לקביעתו לפיה המשיבים חייבים רק ב-64% מנזקו של המנוח, מצא בית המשפט המחוזי הנכבד כי יש להפחית מסכום הפיצויים הכולל סך של 234,326 ש"ח, בגין ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי. בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע איפוא כי סכום הפיצוי הסופי שאותו ישלמו המשיבים למנוח יעמוד על סך של 323,463 ש"ח (557,790 ש"ח, שהוא סכום הפיצויים הכולל, בהפחתה של 234,326 ש"ח, כניכוי בגין גמלאות המוסד לביטוח לאומי). כן נקבע כי המשיבים ישלמו למערערת שכר טרחת עורך-דין בסך של 20% מגובה הפיצוי שנפסק, בצירוף מע"מ כחוק. עתה, לאחר שהובאו העובדות הצריכות להכרעה בערעורים, אפרט את טענותיהם העיקריות של הצדדים שבפנינו. טענות הצדדים 6. טענתו המרכזית של עיזבון המנוח היא כי קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בדבר אחריותם המופחתת של המשיבים, בגובה של 64% – איננה עולה בקנה אחד עם פסק דינו של בית משפט זה ב-ע"א 8817/06 בעניין זה. לשיטתו של עיזבון המנוח, בפסק הדין ב-ע"א 8817/06 הנ"ל קבע בית משפט זה, גם אם לא ברחל בתך הקטנה, שמידת אחריותם של המשיבים הינה בשיעור של 100%, שכן נקבע באופן מפורש שרשלנותם של המשיבים באי-התערבות כירורגית היא היא שהביאה לנזק הכבד שנגרם לו. 7. מעבר לטענה עקרונית זו, העלה עיזבון המנוח גם טיעונים נוספים, הנוגעים לחישוב סכום הפיצויים ברכיבי הנזק השונים, או לגבי גובה הניכויים, כפי שאלה נקבעו על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד. להלן יפורטו טענותיו הפרטניות של עיזבון המנוח: (א) ראשי הנזק של כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים: עיזבון המנוח טוען כי הסכום שאותו קבע בית המשפט המחוזי הנכבד איננו משקף את ערך קדושת החיים ואת נסיבותיו המיוחדות של המקרה. לגישת עיזבון המנוח, הפיצוי הראוי בגין ראש הנזק של תוחלת חיים הוא 2.55 מליון ש"ח (150 אלף ש"ח עבור כל שנה עד הגיעו לתוחלת החיים המשוערת של 83 שנים), ובגין ראש הנזק של כאב וסבל סך של 2 מליון ש"ח (400 אלף ש"ח עבור כל שנה מחמשת השנים שבהן שהה במוסד הסיעודי). (ב) הפסד השתכרות עתידית: עיזבון המנוח סבור כי בהתחשב בתאריך הלידה של המנוח, ונוכח הממצא בדבר תוחלת החיים הצפויה לו, יש לחשב את הפסד שכרו העתידי של המנוח למשך 60 חודשי עבודה צפויים, קרי עד להגיעו לגיל 67, וזאת – לפי שכר היסוד של 2,900 ש"ח, אך גם לפי תוספות שונות בסך כולל של 476 ש"ח לחודש. לפיכך, לשיטת עיזבון המנוח יש להעמיד את סכום הפיצויים בגין ראש נזק זה על סך של 202,560 ש"ח. (ג) הוצאות עזרה לזולת והוצאות נסיעה: עיזבון המנוח טוען כי ראוי היה לפסוק פיצוי בסך 8,000 ש"ח בגין כל חודש מתוך 60 החודשים בהם היה מאושפז במוסד הסיעודי, ובסך הכל 480,000 ש"ח. בגין הפיצוי שנקבע עבור הוצאות הנסיעה נטען כי יש להעמיד את גובה הפיצויים על סכום של 100 ש"ח ליום, ובסך הכל סכום של 180,000 ש"ח. (ד) ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי: לשיטת עיזבון המנוח, לא היה מקום לנכות גמלאות אלה מסכום הפיצויים שנפסק לטובתו. לדבריו, קביעתו זו של בית המשפט המחוזי הנכבד נשענה על האפשרות כי המוסד לביטוח לאומי יתבע את המשיבים בתביעת שיפוי, אך כיום תביעה זו התיישנה, והמשיבים אינם חשופים עוד לסיכון מבחינה זו. כמו כן, עיזבון המנוח טוען כי אלמנתו של המנוח כלל לא היתה צד לתובענה, וממילא המשיבים לא חויבו כלפיה בדבר, ועל כן העובדה שהיא מקבלת קצבת שארים מן המוסד לביטוח לאומי חסרת רלבנטיות לענייננו. לחילופין, טוען עיזבון המנוח כי יש "לנכות מהניכוי" את קצבת הזקנה, אותה היה מקבל אלמלא האירוע הרפואי. לטענת עיזבון המנוח, אם לא "תנוכה מהניכוי" קצבת הזקנה, יהנה למעשה המוסד לביטוח לאומי מטובת הנאה שאינו זכאי לה, שכן הוא יחסוך את תשלום קצבת הזקנה, אותה היה משלם למנוח אלמלא האירוע הרפואי, אך יוכל לתבוע בתביעת שיבוב את המשיבים בגין קצבאות השאירים אותן הוא משלם לאלמנת המנוח. 8. המשיבים מצידם טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר קבע כי שיעור אחריותם על נזקו של המנוח מגיע לכדי 64%. לגרסת המשיבים, על פי ההלכה שנקבעה ב-ע"א 10399/08 פרוטס נ' צ'ירגייב (04.04.2011) (להלן: ענין צ'ירגייב), ובהתאם לנתונים שבמאמרו של פרופ' שליט, אחריותם לנזק היא בגובה של 15%. לגישתם, על פי המאמר הנ"ל, שיעור החולים אשר שרדו מצב של דימום מוחי, ממנו סבל המנוח, עומד על 30% בלבד, ובנוסף לכך הסיכויים להחלמה מן הניתוח, שאותו נקבע כי היו צריכים לבצע במנוח, עומדים על 47% (וזאת בהתאם להצבת הנתונים הרלבנטיים בנוסחה שנקבעה בפיסקה 11 לפסק הדין בענין צ'ירגייב). לפיכך גורסים המשיבים כי שיעור אחריותם צריך להיות מכפלת שני נתונים אלה, קרי, 47% כפול 30%, והתוצאה היא אחריות בשיעור של 14.1% בלבד, חלף 64% אותם קבע בית המשפט המחוזי הנכבד. מעבר לטענה זו, העלו המשיבים טיעונים נוספים, הנוגעים לשיעור הפיצויים שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד. להלן יפורטו טענותיהם הפרטניות של המשיבים בהתאם לראשי הנזק השונים: (א) ראשי הנזק של כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים: המשיבים טוענים כי המנוח סבל בעברו מאלכוהוליזם, סכרת יתר, לחץ דם כרוני, וכן היה מעשן. לגרסת המשיבים, נתונים אלה, בנוסף לנתונים בדבר תוחלת החיים של חולים "רגילים" שסבלו מדימום מוחי בנסיבות דומות לדימום שממנו סבל המנוח, מצביעים על כך שהמנוח לא היה חי עד גיל 83 אלמלא ההתרשלות, כפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד. נוכח נסיבות אלה, כך לשיטת המשיבים, יש להפחית את תוחלת החיים הצפויה של המנוח בשיעור של כ-15%-10%, ביחס לקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. באשר לפיצוי שנפסק עבור נזק של כאב וסבל, המשיבים טוענים כי המנוח היה במצב של חוסר הכרה לכל אורך תקופת שהותו במוסד הסיעודי. לפיכך, ובשים לב להלכה הנוהגת במצבים אלה, כלל לא היה מקום לפסוק עבור המנוח פיצויים עבור ראש נזק זה. (ב) הפסד השתכרות עתידית: המשיבים טוענים כי לא נפלה כל שגגה במסקנותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לראש נזק זה, וכי שיעור הפיצויים שנפסק למנוח, המבוסס על שכר חודשי של 2,900 ש"ח – אף הוא כשלעצמו נוטה לטובתו של המנוח. (ג) הוצאות עזרה לזולת, והוצאות נסיעה: לטענת המשיבים, אין מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד ביחס להוצאות אלה, שכן הסכומים שאותם קבע חושבו על בסיס הראיות שהוצגו בפניו, והינם סבירים בהחלט, בהתחשב בנסיבות. (ד) ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי: המשיבים טוענים, כי אפשרותו של המוסד לביטוח לאומי להגיש כנגדם תביעת שיבוב – טרם התיישנה, שכן עילת התביעה "מתחדשת" בכל פעם שבה מעביר המוסד לביטוח לאומי גמלה כלשהי לעיזבונו של המנוח, או לאלמנתו, שהיא יורשתו של המנוח. נוסף על כך, המשיבים טוענים כי קבלת עמדת עיזבון המנוח לעניין זה, תביא לעשיית עושר ולא במשפט בשל פיצוי בכפל. (ה) ניכוי פיצויי פיטורין: המשיבים סבורים כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בקובעו שאין מקום לנכות את פיצויי הפיטורין, שקיבל המנוח נוכח הסיום המוקדם מן הצפוי של תקופת עבודתו. לשיטתם, זכאותו של המנוח לפיצויי פיטורין קמה לו עקב מצבו הרפואי, ועל כן יש מקום לנכות פיצויים אלה מן הפיצויים שעל המשיבים לשלם למנוח. לאחר שהוצגו כל הנתונים הרלבנטיים – הגיעה עת הכרעה. לכך אפנה מיד בסמוך. דיון והכרעה 9. לאחר עיון במכלול החומר שהוגש לנו על ידי הצדדים, ולאחר שמיעת טענות הצדדים בפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין ערעורו של עיזבון המנוח להתקבל בחלקו, ואילו דין הערעור שכנגד להידחות (בכפוף להעלאת סכום הניכויים, כאמור בפיסקה 17 סייפא שלהלן). להלן אנמק בקצרה את מסקנותי אלה. שיעור אחריותם של המשיבים 10. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בפסק דינו כי אחריותם של המשיבים לנזקיו של המנוח הינם בשיעור של 64% בלבד, מחמת "סיבתיות עמומה". לשיטתי, קביעתו זו של בית המשפט המחוזי הנכבד איננה נקייה מקשיים, כפי שיובהר להלן. 11. אכן, קיימים מקרים שבהם יפסוק בית המשפט פיצוי יחסי במצבים של סיבתיות עמומה, וזאת בהתקיים התנאים שנקבעו ב-דנ"א 4693/05 בית חולים כרמל-חיפה נ' מלול (29.08.2010) (עוד ראו: דנ"א 6181/11 שירותי בריאות כללית נ' Brown & Wililiamson Tobacco Corp (26.01.2012)); אריאל פורת "אחריות הסתברותית לאחר פסק דין מלול" ספר שלמה לוין 386-385, 390-389 (2013); גיא שני "אובדן סיכוי החלמה, נזק ראייתי והטיה נשנית: נקודות המפגש ואתרי ההתנצחות שבין המודלים לפתרון בעיית הסיבתיות העמומה" ספר שלמה לוין 398-397 (2013)). ואולם, בגדרי הערעורים שלפנינו, אני סבור כי נוכח פסק דינו של בית משפט זה בעניין ע"א 8817/06 – לא מתעוררת כלל השאלה האם, ובאיזו מידה, אחראים המשיבים לנזקו של המנוח. לשיטתי, פסק הדין ב-ע"א 8817/06 קובע באופן חד-משמעי כי אחריותם של המשיבים היא בשיעור של 100%, ועל כן אין כלל צורך לדון במידת אחריותם של המשיבים, לו היינו עוסקים בסוגיית "הסיבתיות העמומה". ארחיב עתה ואפרט: עיון בפסק הדין ב-ע"א 8817/06, אשר סבב, כזכור, סביב שאלת אחריותם של המשיבים לנזק, איננו מדבר בכך שיש "עמימות" כלשהי בשאלת הקשר הסיבתי שבין רשלנותם של המשיבים לבין הנזק שנגרם למנוח. למעשה, ההיפך הוא הנכון, וקביעותיו של בית משפט זה ביחס לאחריותם של המשיבים מדברות בעד עצמן: "זהו אחד המקרים הברורים שבהם הוכח כי המשיבים התרשלו בטיפול במנוח וכי יש להטיל עליהם אחריות לנזקיו... בנסיבות העניין, ולפי הכללים המקובלים, יש לקבוע כי ההתרשלות שנתגלתה בטיפול במנוח קשורה בזיקה סיבתית לנזק שהוסב לו. שלא כחברי השופט א' רובינשטיין, סבור אני כי לפנינו מקרה מובהק של רשלנות מצטברת" (ההדגשות הוספו – ח"מ). בהתחשב בדברים הברורים הללו – אינני מוצא כל טעם לקבוע שהקשר הסיבתי בין ההתנהגות העוולתית של המשיבים לבין הנזק שנגרם למשיב – הוא עמום, או הסתברותי יחסי. אין בהנמקת בית המשפט הנ"ל כל זיז המאפשר להאחז בו על מנת לטעון בדבר "אי ודאות מובנית", או "עמימות סיבתית" בקשר הסיבתי לנזק (ראו בהקשר זה גם: פסק דיני ב-ע"א 8591/06 פלונית נ' מדאינווסט אינטרנשיונל (1985) בע"מ, בפיסקה 13 (09.02.2010)). לשיטתי, המסקנה היחידה המתקבלת איפוא ממקרא פסק הדין ב-ע"א 8817/06 היא שאחריותם של המשיבים היא אחריות "רגילה", דהיינו אחריות מלאה בשיעור של 100%. בהתאם, התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי הנכבד לצורך דיון בשאלת גובה הפיצויים בראשי הנזק השונים, ולא בשאלת מידת האחריות של המשיבים, שכן סוגיה אחרונה זו הוכרעה באופן סופי בפסק הדין ב-ע"א 8817/06. זאת ועוד – אחרת. עיון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד מעלה כי המידע שהועמד בפניו לצורך הערכת ההסתברות (והוא שעומד לפנינו) – הוא מועט ולא עדכני, עד כי לא ניתן לקבוע לפיו ממצא מבוסס דיו בסוגיה זו, כנטען. בנוסף, ככל שניתן ללמוד משהו ממידע זה, הרי שהוא מוביל דווקא למסקנה שאלמלא ההתרשלות (הפניית המנוח למחלקת אף אוזן גרון; אי-ביצועה של בדיקת CTA נוספת, ואי-התערבות כירורגית בתאריך 04.01.1999) – הנזק שנגרם למנוח אכן יכול היה להימנע. נוכח כל האמור – מסקנתי היא כי יש להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר פסק קבע כי למשיבים אחריות יחסית לנזק שנגרם, ויישם מסקנה זו על שאר רכיבי הפיצוי. הנה כי כן, אציע לחברתי ולחברי כי נקבע שאחריותם של המשיבים כאן היא בשיעור של 100% מנזקו של המנוח. עתה אדון בטענות הצדדים ביחס לרכיבי הפיצויים, בהתאם לראשי הנזק השונים. גובה הפיצויים בראשי הנזק השונים 12. טענות שני הצדדים נוגעות בעיקרן לממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר התעמק ודן במכלול הנתונים וחוות הדעת של המומחים השונים, כפי שאלה הוצגו בפניו. במצב דברים זה, חלה ההלכה לפיה: "למעט מקרים חריגים, יימנע בית המשפט מלהתערב בפסיקת פיצויים. רק אם סכום הפיצויים שנפסק אינו עומד בכל יחס סביר למידת הנזק שהוכח, כי אז יראה בית המשפט לנכון להתערב ולשנות את סכומי הפיצויים שנפסקו". (ע"א 4330/03 דוד נ' גורן (02.10.2005); כן עיינו: ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21, 25 (1984); ע"א 610/75 רותם נ' אברהם, פ"ד לב(1) 799, 808 (1978)). 13. לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ובחומר הרב שהגישו לנו הצדדים, הנני סבור כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר היקפם של ראשי הנזק השונים (כאב וסבל, קיצור תוחלת חיים, הפסד השתכרות עתידית, הוצאות עזרה לזולת והוצאות נסיעה) – מעוגנות היטב בחומר הראיות, ונשענות על הערכות וחישובים מבוססים, ועל כן לא ראיתי כי יש מקום להתערב בהן. הוא הדין גם ביחס לטענות המשיבים בדבר ניכוי פיצויי הפיטורין. כזכור, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, על סמך התרשמותו ממכלול הראיות, כי: "לא הוכח כי אלמלא האירוע לא היה [המנוח] מקבל פיצויים אלה". במילים אחרות, התרשמותו של בית המשפט המחוזי הנכבד היתה שאין קשר בין האירוע הרפואי, מושא ענייננו כאן, לבין עצם התשלום של פיצויי הפיטורין (אשר היו, ככל הנראה, משתלמים למנוח גם אלמלא האירוע הרפואי), ועל כן – אין סיבה לנכות פיצויים אלה מן הפיצויים שבהם חבים המשיבים. לא מצאתי טעם של ממש להתערב גם בחישוביו של בית המשפט המחוזי הנכבד בנקודה זו, המבוססים על נתונים עובדתיים ועל ראיות שונות שהציגו הצדדים בפניו. ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי 14. כזכור, עיזבון המנוח טוען כי לא היה מקום לנכות את הגמלאות מהמוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצויים הכולל שנפסק לטובתו, וזאת משום שתביעת הביטוח הלאומי כנגד המשיבים התיישנה, ומשום שאלמנתו כלל לא היתה צד לתובענה (ועל כן אין מקום לנכות את קצבת השארים המשתלמת לה). לחילופין טוען עיזבון המנוח כי יש "לנכות מהניכוי" את קצבת הזקנה, אותה היה המנוח זכאי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי, אלמלא האירוע הנזיקי. דין טענות אלו – להידחות. להלן אסביר את הטעמים לכך. 15. סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), קובע כדלקמן: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה...". סעיף זה מעניק איפוא למוסד לביטוח לאומי זכות להגיש תביעה כנגד מזיק, אשר התחייב בנזיקין לפצות ניזוק בגין נזק שגרם לו, ואשר בגינו משלם המוסד לביטוח לאומי גמלאות לניזוק. התכלית העומדת בבסיס הוראת סעיף 328 הנ"ל היא כפולה: "משום שאין 'להעניש' את המזיק, בגלל זכותו של המוסד [לביטוח לאומי], הרי מן ההכרח היה לנכות מן הפיצויים הנפסקים לנפגע, אשר שומה על המזיק לשלם למוסד... [וכן משום] שאין הנפגע זכאי לפיצויי כפל בגין נזקיו, כלומר למלוא הפיצויים מאת המזיק ולגימלאות מאת המוסד". (ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף 1476 (2003); ע"א 5557/95, 6881 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724, 750-749 (1997)). עיקר ענייננו כאן בנימוק השני, דהיינו כי "אין הנפגע זכאי לפיצויי כפל בגין נזקיו". השאלה האם אכן הוגשה תביעה מצד המוסד לביטוח לאומי כנגד המשיבים אם לאו, כלל איננה מעניינו של עיזבון המנוח. על מצב דברים שכזה נפסק כבר בעבר כדלקמן: "ייתכן שהמוסד לביטוח לאומי יחליט לוותר למזיק ולא לתבוע ממנו דבר, ייתכן שהמוסד יתפשר עם המזיק. ייתכן שלמוסד אין זכות כלפי המזיק... כל אלה אינם מעניינו של הניזוק, אשר נזקו שופה על-ידי המוסד, ועל-כן נזקו הופחת" (ע"א 650/78 כליף נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 242, 252 (1987)). מן האמור לעיל עולה איפוא כי כל טענה של עיזבון המנוח, הנוגעת למישור היחסים שבין המוסד לביטוח לאומי לבין המשיבים – דינה להידחות. באופן דומה – ומבלי להיכנס כלל לגופם של דברים – ניתן לדחות את טענת עיזבון המנוח לפיה תביעתו האפשרית של המוסד לביטוח לאומי התיישנה, ועל כן אין לנכות את הגמלאות מסכום הפיצויים שבו חבים המשיבים. 16. הוא הדין גם בכל הנוגע לקצבת השאירים, אשר שולמה ומשתלמת לאלמנתו של המנוח: ברי כי הגמלה לה זכאית האלמנה, הינה תוצאה ישירה של מות המנוח. מטעם זה, חשופים המשיבים לתביעה מצד המוסד לביטוח לאומי, שכן מותו של המנוח – אשר נגרם בשל רשלנותם של המשיבים – הוא גם הסיבה לחיובו של המוסד לביטוח לאומי בתשלום הגמלה (דהיינו, מדובר ב-"אותו מקרה", עליו מדברת הרישא לסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי), ואין בעניין זה נפקות של ממש לשאלה האם האלמנה היתה צד לתובענת עיזבון המנוח, אם לאו. לפיכך בדין קבע בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין ניכוי קצבת השאירים כדלקמן: "מעבר לכך, מקבלת האלמנה קצבת שארים מן המל"ל, אותה יש לנכות, שכן זכאותה לקצבה זו קמה בעקבות פטירתו של המנוח ובהיותה היורשת היחידה על פי צו ירושה שצרפה לכתב התביעה המתוקן, חשופים הנתבעים [המשיבים כאן – ח"מ], כמזיקים, לתביעת שיפוי מהמל"ל" (ההדגשה הוספה – ח"מ). עוד ראו בהקשר זה: ע"א 248/86 עיזבון חננשוילי נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(2) 529, 565-564 (1991). 17. נותר לי איפוא לדון בטענה בדבר "ניכוי מהניכוי", בגדרה טוען עיזבון המנוח כי יש להפחית מן הניכוי, בגין קצבת השאירים, את דמי קצבת הזקנה, לה היה זכאי אלמלא האירוע הרפואי. טענה זו דינה להידחות. ב-ע"א 9209/03 עיזבון ניסן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (16.11.2008) (להלן: עניין ניסן), קבע חברי, הנשיא (כתוארו היום) א' גרוניס, כי אין מקום לבצע "ניכוי מהניכוי" בנסיבות הדומות לענייננו, משום שקצבת הזקנה של המנוח לא נשללה ממנו (או מעיזבונו) מחמת כפל קצבאות (שאז אפשר שהיה מקום למנוע את "התעשרותו" את המוסד לביטוח לאומי), אלא משום פטירתו. בשולי הדברים אציין, כי בעניין ניסן הנ"ל נקבע עוד כי אובדן קצבת הזקנה בנסיבות שכאלה היא בגדר ראש נזק, אשר ניתן בגינו לתבוע פיצויים מן המזיק, אך אין בפנינו כל טענה במישור זה, ועל כן לא אקבע דבר ביחס לכך. לצד כל האמור לעיל, יש לזכור כי בהתאם לקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה חבותם של המשיבים הינה בשיעור של 64% בלבד, הוחלט גם לנכות רק 64% מסך הניכויים הכולל. נוכח מסקנתי, כאמור בפיסקה 11 שלעיל, לפיה שיעור חבותם של המשיבים הוא של 100%, הרי שיש לקבוע בהתאם כי ינוכו 100% מסך הניכויים. 18. העולה מן המקובץ לעיל מלמד איפוא כי אין מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד ביחס לגובהם של רכיבי הפיצוי השונים, או ביחס לניכויים שיש לנכות מסכום הפיצויים הכולל. עם זאת, נוכח מסקנתי לפיה אחריותם של המשיבים הינה בשיעור של 100%, כאמור בפיסקה 11 שלעיל, יש לחשב מחדש את סכום הפיצויים הסופי בו יחובו המשיבים, בהתחשב באמור בפיסקה 17 שלעיל. לכך אפנה מיד בסמוך. חישוב סכום הפיצויים 19. סכום הפיצויים הכולל אותו פסק בית המשפט המחוזי הנכבד – ואשר בו אינני רואה לנכון להתערב – עומד על סך של 871,548 ש"ח. הניכויים אותם יש לנכות מסכום זה הינם בסך של 366,135 ש"ח, דהיינו 100% מסכום הניכויים אותו קצב בית המשפט המחוזי הנכבד. לפיכך סכום הפיצויים הסופי אותו על המשיבים – ביחד ולחוד – לשלם לידי עיזבון המנוח עומד על סך של 505,413 ש"ח, נכון למועד מתן פסק הדין, מושא הערעורים. על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, היה על המשיבים לשלם לעיזבון המנוח סכום פיצויים כולל בסך של 323,463 ש"ח. בהיעדר נתונים לסתור, אני מניח שסכום זה שולם במלואו לעיזבון המנוח (ומכל מקום זה היה סכום החיוב לתשלום שנקבע שם בהקשר זה). נותר איפוא לתשלום סכום נוסף של 181,950 ש"ח, נכון למועד מתן פסק הדין, מושא הערעורים. בהתאם, אני מציע לקבוע כי על המשיבים לשלם למערער סכום נוסף – כהשלמה לחיוב לתשלום שנפסק בבית המשפט המחוזי הנכבד – בסך של 181,950 ש"ח, נכון למועד מתן פסק הדין, מושא הערעורים. כמו כן ובהתאם לאופן פסיקת ההוצאות בבית המשפט המחוזי הנכבד, אני קובע כי על המשיבים לשלם 20% מסכום נוסף זה – כהוצאות משפט (לרבות שכ"ט עו"ד) נוספות ביחס להליך שבפנינו, דהיינו 36,390 ש"ח, נכון למועד מתן פסק הדין, מושא הערעורים. כל אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן פסק הדין, מושא הערעורים, ועד ליום התשלום בפועל. סוף דבר 20. נוכח כל האמור לעיל, אציע לחברתי ולחברי כי נקבל את ערעור עיזבון המנוח בחלקו, נדחה את הערעור שכנגד (בכפוף לתיקון סכום הניכויים, כאמור בפיסקה 17 סייפא שלעיל), ונקבע שעל המשיבים לפצות את עיזבון המנוח כאמור בפיסקה 19 שלעיל. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏יא' באב התשע"ג (‏18.07.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10031060_K11.doc עכ+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il