יוספה ברק נ. פרקליטות המדינה

4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3104-04-26 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת רות רונן העותרת: יוספה ברק טמיר נגד המשיבה: פרקליטות המדינה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: בעצמה פסק-דין השופטת רות רונן: עניינה של העתירה שלפנינו בתביעת לשון הרע שהגישה המשיבה (להלן: פרקליטות המדינה או הפרקליטות) בשם עובדת ציבור כנגד העותרת. הרקע לעתירה כנגד העותרת הוגשה תביעת לשון הרע בגין פרסומים שפרסמה על עובדת ציבור לאור תפקידה ופעילותה במהלך מגפת הקורונה (ת"א 55289-01-22 אלרעי פרייס נ' ברק טמיר (6.7.2023); להלן: תביעת לשון הרע או התביעה). התביעה הוגשה באמצעות פרקליטות המדינה לבית המשפט השלום בבת-ים. כעולה מהעתירה, העותרת טענה בין היתר כי ההחלטה להגיש נגדה תביעה התקבלה בחוסר סמכות ובחוסר סבירות קיצוני. לכן, היא ביקשה בהליך התביעה שיימסרו לידיה נהלי הפרקליטות בדבר ייצוג עובדי ציבור בתביעות המוגשות על ידיה. בית המשפט השלום (כב' השופטת ר' אופיר) דחה את הבקשה, וקבע כי שאלת סמכותה או סבירותה של ההחלטה להגיש את התביעה – חורגת ממסגרת הדיון בתביעה הנוגעת לפרסומי לשון הרע של העותרת כנגד עובדת הציבור. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה ביום 7.11.2022 על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא א' כהן; רע"א 6828-10-22). בית המחוזי ציין בהחלטתו, בבחינת למעלה מן הצורך, כי בניגוד לטענת העותרת – ההחלטה להגיש תביעה בשם עובד ציבור אינה החלטה תקדימית, וכי תביעות מן הסוג הזה הוגשו בעבר. ביום 6.7.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט השלום אשר הורה על קבלת תביעת לשון הרע (להלן: פסק הדין). בית משפט השלום חייב את העותרת בתשלום פיצוי, הורה על צווים להסרת הפרסומים ואסר על המשך פרסומם. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 26513-11-23). ביום 23.7.2024 דחה בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא א' כהן) את הערעור. על פסק הדין בערעור הוגשה ביום 13.11.2024 בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 30843-11-24; להלן: בקשת רשות הערעור). בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגישה העותרת בקשה לפטור מתשלום אגרה והפקדת ערובה (להלן: בקשת הפטור), בטענה כי התביעה הוגשה בחוסר סמכות וכי הוגשה בעניין זה תלונה לנציב התלונות על מייצגי המדינה בערכאות. המשיבה הודיעה כי היא מתנגדת לבקשה, תוך שציינה כי טענותיה של העותרת בעניין ההחלטה להגיש את התביעה נדחו זה מכבר על ידי הנציב. ביום 21.12.2024 דחה בית משפט זה (הרשמת מ' יהב) את בקשת הפטור. לאחר שהוגשו בעניין זה מספר בקשות ארכה, הגישה העותרת בקשה להפחתת סכום הערובה – אשר נדחתה בהחלטת רשמת בית המשפט מיום 2.5.2025 (להלן: ההחלטה בבקשה להפחתת ערובה). על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה, אשר נדחה ביום 15.5.2025 (ע"ר 28400-05-25). לאחר ארכות נוספות שניתנו לעותרת וכן הליכי ביניים נוספים אותם ניהלה שאין מקום לפרטם, ניתנה לעותרת הזדמנות אחרונה להפקיד את הערובה שנדרשה – מחציתה עד ליום 9.4.2026 ומחציתה הנוספת עד ליום 16.4.2026. העתירה על רקע האמור, הגישה העותרת את העתירה דנן. העותרת מבקשת בעתירתה כי נורה על ביטולו של פסק הדין משום שתביעת לשון הרע הוגשה בחוסר סמכות, חודשיים לפני שפורסם הנוהל המתווה את שיקול דעתה של הפרקליטות בעניין הגשת תביעות לשון הרע בשם עובדי ציבור (להלן: הנוהל). עוד העלתה העותרת בהקשר זה טענות באשר לאופן ניהול הליך תביעת לשון הרע – ובכלל זה טענות ביחס לדרך בה מומשה זכותה לגילוי ועיון בהליך; ביחס ליישום המשפטי על העובדות נושא ההליך; וביחס להיעדר אפשרות לחקור עדים פוטנציאליים. העותרת מוסיפה וטוענת כי החלטת הרשמת לדחות את בקשותיה להפחית את גובה הערובה, מהווה חסם משמעותי – משום שאין ביכולתה להפקיד את הסכום שנקבע. לכן היא הגישה את העתירה, שתשלום האגרה בגינה הוא נמוך בהרבה. על כן העותרת מבקשת כי נורה לרשמת להפחית את גובה הערובה על מנת לאפשר לה לקבל את יומה בבית המשפט. לצד זאת, העותרת מבקשת בעתירתה כי נורה על העברת כלל המסמכים, הפרוטוקול והתכתובות הנוגעים להליכי גיבוש הנוהל. זאת לאחר שעל פי הנטען, פנייה שהוגשה בעניין זה מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 – סורבה. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ונספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהן של ערכאות שיפוטיות אחרות (בג"ץ 46065-11-24 פלוני נ' כב' השופטת וילנר, פסקה 3 (20.11.2024); בג"ץ 15963-01-25 אלישאקוב נ' א.ר.א.ב. בונוס בע"מ, פסקה 5 (14.1.2025); בג"ץ 8705-08-24 ארד נ' נשיא/ת בית המשפט העליון או מ"מ נשיא/ת בית המשפט העליון, פסקה 3 (19.8.2024)). יתרה מכך, אין מקום להידרש לעתירות המהוות ניסיון לעקוף את הליכי הערעור הקבועים בחוק (בג"ץ 70228-08-24 משלטי נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (3.9.2024); בג"ץ 6917/17 בר לביא נ' המפקח על הביטוח באגף שוק ההון והביטוח, פסקה 3 (10.6.2018)). בענייננו, תלויה ועומדת לפני בית משפט זה בקשת רשות ערעור שעניינה פסק הדין שניתן בתביעה שהוגשה כנגד העותרת. כלל טענות העותרת כנגד פסק הדין ואופן ניהול ההליך צריכות להתברר במסגרת זו – ובה בלבד. אף אם בקשת רשות הערעור תידחה, ממילא ההליך שלפנינו אינו האכסניה המתאימה לבירור טענות אלה שהן באופיין טענות ערעוריות. דברים אלה יפים גם באשר להחלטות המורות לעותרת להפקיד ערובה לצורך בירור בקשת רשות הערעור. העותרת הגישה ערעור על החלטתה של רשמת בית המשפט לדחות את בקשתה להפחתת ערובה והערעור נדחה. ההכרעה בעניין זה סופית אפוא ואין מקום לאפשר את עקיפתה באמצעות הגשת עתירה לבג"ץ (בג"ץ 4229/24 שחאדה נ' בית המשפט העליון, פסקה 4 (26.5.2024); בג"ץ 2398/02 רביד נ' בית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים, פסקה 3 (22.4.2002)). דומה כי גם העותרת מודעת לאמור לעיל. בעתירתה היא מתייחסת לשאלת קיומו של סעד חלופי ולהליך בקשת רשות הערעור התלוי ועומד בעת הגשת העתירה. אלא שלשיטתה הליך זה "חסום עבור העותרת בפועל, שכן הרשמת דחתה את הבקשות להפחתת גובה האגרה, העומדת על סכום עתק של 25,000 ₪, סכום שאין ביכולתה של העותרת לשאת בו מכוח מצבה הכלכלי" (ראו פסקאות 58-59 לעתירה). ואולם, כפי שהובהר לעיל – הדרך לתקוף את החלטות הרשמת אינה באמצעות עתירה לבית משפט זה; ואת טענות העותרת לגופן יש לברר במסגרת הליך בקשת רשות הערעור ולא במסגרת ההליך הנוכחי. גם דין דרישתה של העותרת לקבל את המסמכים הנוגעים לגיבוש הנוהל להידחות מחמת סעד חלופי. כלל נקוט בידינו כי מקום בו עומד לעותר סעד חלופי – בית משפט זה לא יפעיל ככלל את סמכותו (בג"ץ 49445-11-25 בצרווי נ' מועצה אזורית הגלבוע, פסקה 6 ‏(‏8.3.2026‏); בג"ץ 69895-01-26 אבו גיש נ' המינהל האזרחי ביהודה ושומרון, פסקה 3 ‏(11.3.2026‏))‏‏. בענייננו, עומד לעותרת סעד חלופי בדמות פנייה לבית משפט לעניינים מנהליים (ראו פרט 2 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000), ועל כן אין מקום להידרש לסעד זה במסגרת העתירה דנן. למעלה מן הצורך, ומבלי לקבוע מסמרות, נדמה כי העתירה בעניין זה מוקדמת. כעולה מהתכתובות שצורפו לעתירה כנספח 5, העותרת פנתה למשיבה בבקשת חופש מידע. ניתן לעותרת מענה ראשוני בו התבקש תשלום אגרה מוגדל, ולאחר השגתה של העותרת על המענה – הובהר לעותרת ביום 26.3.2026 כי פנייתה הועברה לבחינה מחודשת של הגורם המקצועי ותינתן לה תשובה בהקדם האפשרי. במצב דברים זה, דומה כי טרם בשלה העת לביקורת שיפוטית בעניין זה. אולם כאמור דברים אלה מובאים בבחינת למעלה מן הצורך משום שלעותרת ממילא עומד סעד חלופי. סוף דבר: העתירה נדחית אפוא על הסף. משלא התבקשה תגובה – לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ו בניסן התשפ"ו (‏13.4.2026). יעל וילנר שופטת עופר גרוסקופף שופט רות רונן שופטת