מונגד אבו חאטר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3102/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3102/14 ע"פ 3113/14 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שהם המערער בע"פ 3102/14 והמשיב בע"פ 3113/14: מונגד אבו חאטר נ ג ד המערערת בע"פ 3113/14 והמשיבה בע"פ 3102/14: מדינת ישראל ערעור וערעור שכנגד על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 18.3.2014, בתפ"ח 28139-11-12, שניתן על-ידי כב' השופטים: צ' סגל – שופט בכיר; מ' דרורי – סג"נ; ב' גרינברגר תאריך הישיבה: י' בחשון התשע"ה (3.11.2014) בשם המערער בע"פ 3102/14 והמשיב בע"פ 3113/14: עו"ד ריאד סואעד בשם המערערת בע"פ 3113/14 והמשיבה בע"פ 3102/14: עו"ד אייל כהן בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעורים הדדיים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 18.3.2014, בתפ"ח 28139-11-12, שניתן על-ידי כב' השופטים: צ' סגל, שופט בכיר; מ' דרורי, סג"נ; ו-ב' גרינברגר. 2. מונגד אבו חאטר, יליד שנת 1994, תושב שכונת אבו טור במזרח ירושלים (להלן: המשיב) הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות אלה: מעשה מגונה בקטין שטרם מלאו לו 16 שנה שלא בהסכמתו החופשית, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); והדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין. 3. בעקבות הרשעתו בדין, נגזרו על המשיב עונשים אלה: 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 10 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור המשיב, במשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירת מין מכל סוג שהוא; כמו כן, חויב המשיב לפצות את המתלונן בסכום של 15,000 ₪. המשיב והמדינה אינם משלימים עם מידת העונש, ומכאן הערעורים ההדדיים על גזר דינו של בית משפט קמא. יצוין, כי בית משפט קמא החליט לעכב את ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעורים. עובדות כתב האישום המתוקן 4. נאמר בכתב האישום, כי המשיב מתגורר בסמיכות מקום לבית משפחתו של מ', קטין יליד 11.7.2002, שהיה כבן 10 במועד הרלבנטי לכתב האישום (להלן: המתלונן). ביום 7.11.2012, שב המתלונן מלימודיו בבית הספר, והמשיב אשר הבחין בו, הציע לו להיתלוות אליו לביתו ולשחק עמו ב"פלייסטיישן". המתלונן סרב להצעה, אך המשיב משך את המתלונן בזרועו והכניסו לביתו. נטען בכתב האישום, כי המשיב נעל את דלת הבית והכניס את המתלונן לחדרו. בהמשך, הפשיט המשיב את המתלונן ממכנסיו ומתחתוניו ופשט את בגדיו שלו. המשיב הציג בפני המתלונן סרטים פורנוגרפיים באמצעות המחשב הנייד שברשותו, ולאחר מכן הוא השכיב את המתלונן על הרצפה, וכאשר המתלונן היה על ברכיו, נשען המשיב מאחוריו וחיכך את איבר מינו בפי הטבעת של המתלונן, כאשר הוא מחזיקו בשתי ידיו "ותוך שהוא מכאיב לו". עוד נטען, כי המתלונן נאבק במשיב וצעק לעברו, אך המשיב לא הרפה ממנו והמשיך במעשיו. בהמשך, אמר המשיב למתלונן כי אל לו לספר לאיש על האירוע "ואף ביקש ממנו להביא אליו את אחיו". לבסוף, הצליח המתלונן להימלט מבית המשיב ושב לביתו כשהוא בוכה. המאשימה טוענת, כי "במעשיו אלה ביצע [המשיב] מעשה מגונה בקטין שטרם מלאו לו 16 שנה, שלא בהסכמתו החופשית וכן ניסה להניעו שלא ימסור הודעה בחקירה על פי דין". גזר דינו של בית משפט קמא 5. בפני בית משפט קמא הונחו מספר תסקירים וחוות דעת, ולהלן נעמוד על עיקרי הדברים. מתסקיר נפגע עבירה שהוגש לבית המשפט, עולה כי בעקבות האירוע הקשה, הפך המתלונן לתוקפני ואלים. הוא נעשה חסר סבלנות והחל להכות ילדים אחרים ללא סיבה. בשבועות הראשונים לאחר האירוע סבל המתלונן מכאבי גב ובטן. הוא הביע חשש להימצא לבדו בחדרו, טען כי הוא מפחד מהחושך, והתעורר מידי פעמים משנתו בסיוטים. המתלונן, שהיה תלמיד טוב עד לאירוע, סרב ללכת לבית הספר וטען כי אין לו סבלנות ללמוד. נאמר בתסקיר כי השפעתה הקשה של הפגיעה במתלונן תורגש ביתר שאת בשנות גיל ההתבגרות של המתלונן "שהם פרק זמן קריטי וייחודי בהתפתחות האדם". 6. בהערכת מסוכנותו המינית של המשיב, נאמר כי מדובר בצעיר כבן 19, רווק, וחסר מקצוע מוגדר. המשיב הודה "פורמאלית" בביצוע העבירה אך הכחיש כי היתה הורדת בגדים. המשיב אישר כי יש לו מחשבות מיניות כלפי הקורבן, אך "מייחס זאת לאירוע העבירה בלבד". המשיב החל בטיפול פרטי במטרה להפחית ממסוכנותו המינית, אצל ד"ר מסאלחה, שעל חוות דעתו נעמוד בהמשך. בהערכת המסוכנות צוין, כי המשיב מגלה זחיחות דעת ובטחון עצמי מופרז, והצהרתו בדבר חרטתו על מעשיו אינה עולה בקנה אחד עם גישתו הממזערת את המעשים ועם קבלת אחריות חלקית בלבד עליהם. ככל הנראה, המשיב אינו בעל סטייה מינית, אלא שמדובר בצעיר שביצע עבירת מין בקורבן חלש וזמין "על רקע בעיות רגשיות וקווי אישיות אגוצנטריים". לאחר שקלול כלל הנתונים הצריכים לעניין, נקבע כי רמת מסוכנותו המינית של המשיב עומדת על רמה בינונית. עוד נאמר, כי אין די בטיפול הפרטני שעובר המשיב וקיימת חשיבות רבה לשלבו בטיפול קבוצתי, שבעקבותיו עשויה להצטמצם רמת מסוכנותו המינית. 7. מתסקיר מבחן שהוגש בעניינו של המשיב, עולה כי המשיב הושפע קשות מגירושי הוריו בהיותו כבן 6 שנים, דבר שפגע בהתפתחותו וגרם לו לתחושות של בדידות, דימוי עצמי נמוך וחוסר אמון בעצמו ובסביבה. המשיב סיים 12 שנות לימוד אך נכשל בבחינות הבגרות והתקשה למצוא מקום עבודה. המשיב מסר כי עוד בהיותו כבן 15 הוא נחשף לתכנים פורנוגרפיים, הגם שלא הגיע לדבריו "למצב אובססיבי או תלותי". הדבר גרם לו לעיוותי חשיבה, לחרדות ופחדים באשר למסוגלותו המינית בעתיד. בהתייחסו לעבירה מושא כתב האישום, התקשה המשיב לשתף את עורך התסקיר בתכנים העולים מהתנהגותו, כמו גם במניעיו, אך הדגיש כי הוא אינו נמשך לקטינים ולגברים. נהפוך הוא, לדבריו, הוא נמשך לנשים בלבד וכיום הוא מצוי בקשר עם בחורה בת גילו. הגם שההערכה היא כי המשיב אינו סובל מסטייה מינית מסוג פדופיליה, הרי שפער הגילים בין המשיב למתלונן "מעלה שאלות ותהיות באשר להתפתחותו הרגשית והמינית והסיכון הנשקף מן [המשיב]". לגישת שירות המבחן, המשך השתלבותו של המשיב בהליך הטיפולי עשויה להפחית את רמת הסיכון שלו. בפרק ההמלצה, הביע שירות המבחן את דעתו כי בנסיבות העניין ראוי להימנע מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל על המשיב, דבר שעלול לפגוע בו בצורה קשה ולקטוע את ההליך הטיפולי-שיקומי בו הוא נתון. הומלץ להסתפק בעונש של עבודות שירות בצד העמדתו של המשיב למבחן למשך שנה, שבמהלכה ימשיך המשיב להימצא בטיפול אישי הניתן לו על-ידי הפסיכולוג הפרטי. נאמר בתסקיר, כי לא ניתן לשלב את המשיב בקבוצה ייעודית לעברייני מין, במסגרת שירות המבחן, בשל חוסר שליטתו של המשיב בעברית. 8. בית משפט קמא התייחס לדו"ח ביניים שהוגש על-ידי הפסיכולוג הקליני, ד"ר שאפיק מסאלחה, אשר טיפל במשיב במסגרת של כ-20 מפגשים שבועיים. מהדו"ח עולה כי המשיב גילה מוטיבציה לטיפול, מחוייבותו לטיפול היתה מלאה, ולא היה מקרה של ביטול או איחור שלו למפגש כלשהו. במפגשים עם ד"ר מסאלחה, לא התכחש המשיב למעשה המיוחס לו, אך נטה להתמקד בסבל שהוא עצמו חווה לאחר האירוע. לדבריו, הוא הוכה נמרצות על-ידי משפחת המתלונן, והיה משוכנע כי לא יצא חי מידי תוקפיו. גם בתקופת מעצרו, מיום 7.11.2012 ועד ליום 20.12.2012, סבל המשיב מיחס קשה מצד הכלואים האחרים, והוא הביע חששות ופחדים מפני חזרתו לכלא. המשיב הביע צער על מה שאירע למתלונן ולדבריו הוא למד את לקחו, וכיום הוא מבקש להוכיח את עצמו מבחינה אישית ואקדמית, לאחר שהשלים בהצלחה את בחינות הבגרות. ד"ר מסאלחה ציין בחוות דעתו, כי להתרשמותו המשיב אינו סובל מהפרעה או מסטייה מינית, וכל מה שאירע הוא תוצאה של ילדות קשה, גירושי הוריו, והציפיות ממנו להגיע להישגים טובים בלימודים. מעשיו של המשיב הינם סימפטום למצוקה רגשית בה היה נתון "ומעין קריאה לעזרה". ד"ר מסאלחה הוסיף, כי המשיב נמצא באמצע התהליך הטיפולי, כאשר המטרה להביאו "להכרה במיניות שלו", ולגבש את זהותו החברתית, המינית, והמקצועית. לפיכך, הומלץ להמשיך ולפעול באפיק הטיפולי למשך שנה נוספת, וזאת באמצעות מפגשים בתדירות של אחת לשבוע, תוך המשך ייעוץ להורים לגבי התנהלותם עם המשיב. בעדותו בבית המשפט התייחס ד"ר מסאלחה להערכת מסוכנותו של המשיב וציין כי מאחר שיש למשיב נכונות להמשיך בטיפול הייעודי, הרי שרמת מסוכנותו המינית היא נמוכה. 9. לבית משפט קמא הוגשה חוות דעת נוספת מטעם המרכז לטיפול ואבחון לאוכלוסיות עוברי חוק "התחלה חדשה". חוות הדעת נכתבה על-ידי ד"ר ענת סלומון אשד, קרימינולוגית קלינית, וד"ר נמרוד שני, פסיכולוג קליני מומחה. בסיכום חוות הדעת נאמר כי המשיב גדל ללא דמות אב מכילה ותומכת, כאשר גירושי הוריו, בהיותו כבן 6 שנים, פגעו בהתפתחותו וגרמו לו לתחושות של בדידות, לדימוי עצמי נמוך ולחוסר אמון בעצמו ובאחרים. למרות שהיה בגיר במועד ביצוע העבירה (גילו היה 18 שנים ו-8 חודשים), המעשים תואמים דפוס של פגיעה מינית המבוצעת על-ידי קטין. ההמלצה בחוות הדעת היא לאמץ את האפיק הטיפולי, על מנת לחזק את ביטחונו העצמי של המשיב ולסייע לו לרכוש מיומנויות בין-אישיות (במיוחד בתחום האינטימי), ולאפשר לו להתמודד עם הבידוד החברתי בו הוא נתון. עוד צוין בחוות הדעת, כי המשיב לומד עברית כדי שיוכל להשתלב בקבוצה טיפולית ייעודית מטעם שירות המבחן. בשלב זה, הומלץ לאפשר למשיב להמשיך בתהליך הטיפולי הפרטי בו הוא מצוי כיום, וזאת בשים לב למוטיבציה הרבה שגילה המשיב לגבי המשך הטיפול. 10. בית משפט קמא עמד על השיקולים הצריכים לעניין, בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, ולאחר זאת קבע כי מתחם העונש ההולם בתיק זה ינוע בין 9 חודשי מאסר לבין 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בבואו לקבוע את עונשו של המשיב בתוך המתחם, ציין בית משפט קמא כי יש להביא בחשבון במקרה דנן את שיקולי שיקומו של המשיב, אך שיקולים אלה אינם מובילים למסקנה כי יש לחרוג לקולה מן המתחם, כאמור בסעיף 40ד לחוק העונשין. בית משפט קמא ראה לנגד עיניו את המתלונן בן ה-10 ואת הנזק הרב שנגרם לו ולמשפחתו, בנוסף לצורך להעניש מי שפוגע מינית בקטינים חסרי ישע. מנגד, זקף בית משפט קמא לזכותו של המשיב את גילו הצעיר; את הודאתו באשמה והבעת חרטתו; ובעיקר את השינוי המשמעותי שעבר המשיב מאז ביצוע העבירה, כאשר הוא השקיע מאמצים רבים בשיקום ו"אם לא היתה מכשלה של היעדר קבוצות טיפול לדוברי ערבית, היה משתקם עוד יותר". לאחר זאת, השית בית משפט קמא על המשיב את העונשים שפורטו בפסקה 3 לעיל. הערעורים ההדדיים על מידת העונש 11. בהודעת הערעור מטעמו של המשיב, אשר הוגשה על-ידי בא כוחו עו"ד ריאד סואעד, נטען כי שגה בית משפט קמא הן בקביעת מתחם העונש ההולם והן בקביעת עונשו של המשיב בתוך המתחם. לגישת עו"ד סואעד, היה על בית משפט קמא להתחשב בהיותו של המשיב בגדר "בגיר צעיר", כשיקול "בקביעת מתחם הענישה ולא רק בקביעת העונש הקונקרטי". עוד נטען, כי המתחם שנקבע אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת, שכן במקרים לא מעטים הוטלו עונשי מאסר בדרך של עבודות שירות על נאשמים צעירים, אשר הורשעו בעבירות דומות. לפיכך, סבור עו"ד סואעד כי מתחם הענישה צריך לנוע בין עונש מאסר שניתן לרצותו בעבודות שירות לבין מספר חודשי מאסר בפועל. נטען בנוסף, כי במקרה דנן היה מקום לחרוג לקולה ממתחם הענישה בשל שיקולי שיקומו של המשיב. המשיב החל, מיד עם שחרורו למעצר בית ביום 21.12.2012, בטיפול אינטנסיבי וממושך שניתן לו על-ידי ד"ר שאפיק מסאלחה, פסיכולוג קליני. עד ליום 16.6.2014, עבר המשיב 40 טיפולים בעלות כספית של כ-19,000 ₪. המשיב עושה כל מאמץ להשתלב בהליך טיפולי פרטני וקבוצתי "ואין לזקוף לחובתו את העובדה שבגלל היותו דובר השפה הערבית... אין אפשרות לשלבו בטיפול קבוצתי ייעודי בשפה הערבית". מכל מקום, נטען כי בעניינו של המשיב ניתן לומר בבטחון רב כי מתקיים בו פוטנציאל שיקומי ממשי, בין אם ימשיך המשיב את הטיפול הפרטי בו הוא מצוי בימים אלה, ובין אם יזכה לטיפול ייעודי מטעם שירות המבחן. עו"ד סואעד הזכיר, כי בכל חווּת הדעת שניתנו בעניינו של המשיב, הומלץ להמשיך באפיק הטיפולי ולהימנע משליחתו של המשיב לריצוי עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, דבר שיקטע את התהליך הטיפולי ויפגע בשיקומו בעתיד. המשיב מבקש להעמיד את עונשו על הרף הנמוך של מתחם הענישה המוצע על-ידו, וזאת בשל הצטברות השיקולים הבאים: גילו הצעיר של המשיב; הפגיעה שיש בעונש שהושת עליו במשפחתו; הנזקים שנגרמו למשיב בעקבות האירוע, לרבות תקיפתו הקשה על-ידי משפחת המתלונן, כאקט של נקמה; נטילת האחריות מצידו ומאמציו לחזור למוטב; עריכת סולחה עם משפחת המתלונן ותשלום 5,000 דינר למתלונן; שיתוף הפעולה של המשיב עם רשויות אכיפת החוק; נסיבות חייו הקשות של המשיב; ולבסוף, עברו הנקי עד לביצוע העבירה מושא הערעור. לאור האמור, התבקשנו להעמיד את עונשו של המשיב על תקופת מאסר שתרוצה בעבודות שירות, ובכל מקרה לנכות מתקופת המאסר את ימי מעצרו בתיק זה (מיום 9.11.2012 עד 21.12.2012), דבר שלא נעשה על-ידי בית משפט קמא. 12. מנגד, מלינה המדינה (להלן: המערערת) על קולת העונש שנגזר על המשיב, בטענה כי שגה בית משפט קמא בקביעת מתחם העונש ההולם, ובהשתת עונש מופרז בקולתו על המשיב. אשר למתחם, ציינה המערערת כי במקרה דומה, אשר נדון במסגרת ע"פ 3182/13 פרץ נ' מדינת ישראל (19.12.2013) (להלן: עניין פרץ), אושר מתחם ענישה הנע בין שנתיים עד חמש שנות מאסר. בהתייחס לעונשו של המשיב בתוך המתחם, הזכירה המערערת כי מדובר בעבירה שעונשה עד 10 שנות מאסר, כאשר בית משפט קמא עצמו קבע, כי "במדרג המעשים המגונים מדובר במעשים הנמצאים באזור הרף העליון". המערערת אינה מתעלמת מהנסיבות המקלות בעניינו של המשיב, ובכלל זאת: גילו הצעיר; הודייתו באשמה; העדר עבר פלילי; "הטיפול המסוים אותו עבר"; העדר קבוצה טיפולית לדוברי ערבית; ותקיפתו "הקלה" על-ידי קרובי המתלונן. עם זאת, סבורה המערערת, כי לנוכח מסוכנותו של המשיב העומדת על רמה בינונית לטווח הארוך, ומשום שהוא אינו מפנים כדבעי את חומרת מעשיו, יש לקבל את ערעורה ולהחמיר בעונשו של המשיב "במידה ניכרת". דו"ח הערכת מסוכנות ותסקיר מבחן עדכניים בעניינו של המשיב 13. לקראת הדיון בערעורים, ביקשנו לקבל חווּת דעת מעודכנות מטעם המרכז להערכת מסוכנות ומטעם שירות המבחן למבוגרים. מדו"ח הערכת מסוכנות, מיום 5.10.2014, עולה כי בניגוד לבדיקה הקודמת, שבה הפגין המשיב "זחיחות וביטחון עצמי מופרז", תוך מזעור מעשיו ואי קבלת אחריות מלאה עליהם, הרי שבבדיקה הנוכחית היה המשיב שקט, ומכונס בעצמו, כאשר תשובותיו, בעיקר בכל הקשור לנושא המין והמיניות, היו לאקוניות, לעיתים סטראוטיפיות, וחוזרות על עצמן. המשיב הביע מוטיבציה לטיפול ייעודי לעברייני מין, אך להתרשמות מעריכת המסוכנות מדובר, בשלב זה, "במוטיבציה מילולית, שנובעת, ככל הנראה, מרצון להשגת רווח משני במסגרת ההליך המשפטי – ולא מוטיבציה אותנטית לבחון את עצמו ואת מעשיו". עם זאת, צוין בחוות הדעת כי גם מתוך עמדה זו ניתן להתחיל בטיפול ייעודי שמטרתו "להביא את עבריין המין להכיר ולזהות מצבי סיכון ולרכוש אסטרטגיות מניעה". טיפול מעין זה עשוי להביא להפחתה ברמת המסוכנות, בשים לב לעובדה כי הטיפול הפרטי הביא לשינוי אורחותיו של המשיב והשפיע על נכונותו לקבל על עצמו אחריות לחייו. התרשמות מעריכת המסוכנות היא כי המשיב אינו בעל סטייה מינית, ונראה כי הוא ביצע את המעשה על רקע קיומם של דחפים מיניים מוגברים, שימוש מסיבי בפורנוגרפיה, ובעיות רגשיות הנובעות מגילו הצעיר והעדר דמויות תמיכה משמעותיות בחייו. הערכת המסוכנות המעודכנת, בשים לב למכלול השיקולים וההתפתחויות שחלו מאז האירוע, עומדת על רמה בינונית-נמוכה, ועל מנת להביא לירידה נוספת ברמת המסוכנות של המשיב נדרש טיפול ייעודי לעברייני מין. 14. גם בתסקיר המשלים, מיום 28.10.2014, נאמר כי המשיב "זקוק לטיפול בקבוצה ייעודית לעברייני מין כדי להפחית סיכון ולהבין לעומק את המניעים שהביאו אותו לביצוע עבירת מין המתוארת בכתב אישום מושא ערעור זה". עוד נאמר בתסקיר, כי במסגרת שב"ס אין כיום קבוצות טיפוליות לדוברי ערבית. עם זאת, צוין כי בשרות המבחן למבוגרים בירושלים עתידה להיפתח, בחודש נובמבר 2014, קבוצה טיפולית ייעודית לעברייני מין דוברי ערבית. המשיב עבר בהצלחה ראיון ראשוני עם מַנְחַת הקבוצה, ולדבריה המשיב נמצא מתאים להשתלב בקבוצה זו. המשיב מקבל כיום אחריות מלאה על ביצוע העבירות, והוא עובר תהליך טיפולי ושיקומי במסגרת פרטית. המשיב השתלב במישור התעסוקתי והוא מבטא רצון לנהל אורח חיים נורמטיבי. לאור העובדה כי חלה הפחתה ברמת מסוכנותו של המשיב; בהתחשב בהמלצה הטיפולית של ד"ר שאפיק מסאלחה; ומאחר שקיימת אפשרות לשלב את המשיב בטיפול ייעודי לעברייני מין לדוברי השפה הערבית במסגרת שירות המבחן, הומלץ להמיר את עונש המאסר שהושת עליו בעבודות שרות, וזאת לצד העמדתו של המשיב למבחן למשך 18 חודשים, שבמהלכם הוא ישולב, כאמור, בקבוצה הטיפולית לעברייני מין, המיועדת לדוברי השפה הערבית. הדיון בערעורים 15. בפתח הדיון בערעורים שלפנינו ביקשנו את התייחסותה של הגב' וייס, שהופיעה מטעם שירות המבחן למבוגרים, לאפשרויות הטיפול הייעודי במשיב, ככל שיוטל עליו לרצות עונש מאסר. הגב' וייס הבהירה, כי המשיב לא יוכל להשתלב בטיפול ייעודי לעברייני מין במסגרת שב"ס, וזאת בשל תקופת המאסר הקצרה יחסית, אך בעיקר משום שאין בנמצא קבוצות טיפוליות בכלא לדוברי ערבית, בשל העדר עובדים סוציאליים מתאימים בתחום זה. לפיכך, המלצת שירות המבחן הינה כי המשיב ימשיך בתהליך הטיפולי מחוץ לכותלי הכלא, כאשר עונש המאסר שהושת עליו יומר בעבודות שירות. 16. עו"ד סואעד, בא כוחו של המשיב, חזר והדגיש כי מרשו מעוניין בטיפול על מנת לשקם את עצמו, ומתוך "ייאוש מוחלט" הוא אף החל ללמוד עברית, אך רמתו הנוכחית אינה מאפשרת לו להשתלב בקבוצה טיפולית של דוברי השפה העברית. עד כה השקיעה משפחתו של המשיב כ-20,000 ₪ בטיפולים פרטיים, ומזה כשנתיים הוא מתמיד בתהליך הטיפולי, אשר הביא לשינוי חיובי באורחותיו של המשיב ובדפוסי חשיבתו. עוד נטען, כי שליחתו של המשיב למאסר, בנקודת זמן זו, תקטע את התהליך השיקומי ותחזיר אותו לנקודת ההתחלה. לפיכך, התבקשנו לקבל את הערעור ולבטל את רכיב המאסר לריצוי בפועל בגזר דינו של המשיב. לחלופין, ביקש עו"ד סואעד לדחות את הכרעתנו בערעורים על מנת לאפשר למשיב להשתלב בקבוצה הטיפולית לעברייני מין המיועדת לדוברי השפה הערבית, שאמורה להתחיל את פעילותה, במסגרת שירות המבחן, במהלך חודש נובמבר 2014. 17. המערערת, אשר יוצגה על-ידי עו"ד אייל כהן, סבורה כי יש לדחות את ערעורו של המשיב ולהחמיר באורח משמעותי בעונשו. לגישת המערערת, המדובר במקרה קשה ביותר, שבו הותקף מינית ילד בן 10, אשר נגרר לביתו של המשיב, ובוצעו בו מעשים מגונים חמורים, אשר הותירו צלקות קשות בנפשו של המתלונן. המערערת הפנתה לתסקיר נפגע העבירה, ממנו ניתן ללמוד על הפגיעה הקשה שנגרמה למתלונן ולמשפחתו, ועל ההתדרדרות שחלה בו בכל תחומי חייו. עוד נטען, כי גם לשיטת בית משפט קמא עומדים מעשיו של המשיב ברף גבוה של חומרה. העונש הקבוע בצד העבירה הינו 10 שנות מאסר, כאשר המחוקק קבע עונש מינימום של 30 חודשי מאסר. לגישת המערערת, נסיבות ביצוע העבירה על-ידי המשיב חמורות יותר מאלו שהתבררו בעניין פרץ, ועל כן ראוי לקבוע מתחם ענישה גבוה יותר, ולטעמה של המערערת צריך המתחם לנוע בין 4 ל-10 שנות מאסר. אשר לנושא הטיפול הייעודי במשיב, הסכימה המערערת כי יש למצוא פתרון לעברייני מין, שהם דוברי השפה הערבית אשר זקוקים לטיפול, אך מכאן אין להסיק, כך נטען, כי יש לפטור את המשיב מעונש מאסר, לנוכח חומרת מעשיו והנזק הרב שגרם למתלונן. דיון והכרעה 18. נפתח את הדיון בשני הערעורים בנושא הכאוב של העדר טיפול ייעודי לעברייני מין דוברי ערבית, במסגרת מתקני הכליאה של שב"ס. בע"פ 1787/14 אבו קוידר נ' מדינת ישראל (19.10.2014) (להלן: עניין אבו קוידר), הבעתי את דעתי כי הגיעה העת "לבחון את שינוי התפיסה לפיה נאשמים קטינים שהורשעו בעבירות ביטחוניות ומסווגים כאסירים ביטחוניים, אינם יכולים להשתלב בתוכניות שיקומיות בתקופת מאסרם". בעניין אבו קוידר הפניתי לדברים דומים ומפורטים אף יותר שנאמרו על-ידי חברי, השופט א' רובינשטיין בע"פ 3528/14 בכיראת נ' מדינת ישראל, פסקה יב (22.9.2014); ו-ע"פ 4682/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה יט-כ (9.1.2012); וראו גם פסק דיני בע"פ 3702/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (28.9.2014)). ואם באסירים ביטחוניים כך, על אחת כמה וכמה שיש חשיבות בהענקת טיפול ייעודי-שיקומי לעברייני מין במסגרת הכלא, גם אם עסקינן בדוברי השפה הערבית בלבד. כידוע הוא, כי לא כל בני המיעוט הערבי, שהם אזרחי מדינת ישראל, שולטים בשפה העברית, ובוודאי שלא ברמה של שפת אם, והדברים נאמרים ביתר שאת לגבי תושבי מזרח ירושלים. אין זה מתקבל על הדעת כי במשך עשרות שנים של חיים משותפים, לא נעשה דבר על מנת לאפשר טיפול ייעודי בדוברי ערבית, על מנת להביא, במקרים המתאימים, לשיקומם ולהשתלבותם כאזרחים או כתושבים נורמטיביים בחברה. נראה כי הגיעה השעה, גם אם באיחור רב, לגייס את אנשי המקצוע המתאימים, שהם דוברי השפה הערבית, על מנת להקים מערך טיפולי במסגרת שב"ס, המיועד לבני המגזר הערבי, שאינם יכולים להשתלב בקבוצות הטיפוליות הקיימות. 19. ובחזרה לענייננו. המשיב, שהיה כבן 18 שנים ו-8 חודשים במועד האירוע המתואר בכתב האישום, ביצע מעשים מגונים בקטין כבן 10 שנים, שהיה בדרכו לביתו מבית הספר. המשיב משך אותו בזרועו לביתו, הכניסו לחדרו, הפשיט אותו ממכנסיו ותחתוניו והציג בפניו סרטים פורנוגרפיים. לאחר זאת, חיכך המשיב את איבר מינו בפי הטבעת של המתלונן, תוך שהוא מסב לו כאב. המשיב המשיך במעשיו חרף התנגדותו של הקטין, אשר נאבק בו וצעק לעזרה, אך הלה לא הרפה ממנו, תוך שהוא נותן דרור ליצריו המיניים החולניים והמעוותים. המשיב דרש מהמתלונן שלא לספר לאיש על המעשה הנורא, ואף ביקש כי ישלח אליו את אחיו. מתסקיר קורבן העבירה עולה, כי לאחר האירוע חלה התדרדרות חמורה במצבו של המתלונן בכל תחום מתחומי חייו. הוא החל לסבול מחרדות וסיוטים, חדל מלתת אמון בסובבים אותו, חלה נסיגה קשה בלימודיו, וככל הנראה, הדברים ילכו ויחמירו ככל שיגיע המתלונן לגיל ההתבגרות. 20. בצד העבירה בה הורשע המשיב קצב המחוקק עונש של 10 שנות מאסר, ולא למותר הוא להפנות לסעיף 355 לחוק העונשין הקובע "עונש מזערי" למי שהורשע בעבירה זו, שלא יפחת "מרבע העונש המרבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם כן החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונשו". נראה, כי בנסיבות המקרה דנן, מתחם ענישה הנע בין 24 חודשי מאסר לבין 5 שנות מאסר לריצוי בפועל הינו מתחם סביר, כעולה מעניין פרץ. כל זאת, מתוך התחשבות בערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה, מידת הפגיעה בהם, מדיניות הענישה הנוהגת, ובשים לב לנסיבות ביצוע העבירה (סעיף 40ג(א) לחוק העונשין). על מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דומות ניתן ללמוד, בין היתר, מע"פ 7169/07 פלוני נ' מדינת ישראל (5.3.2009); ע"פ 6463/08 פלוני נ' מדינת ישראל (4.1.2009); ו-ע"פ 980/10 פלוני נ' מדינת ישראל (20.9.2010)). 21. לאחר שהבענו את דעתנו לגבי מתחם העונש ההולם, יש להידרש לשאלה האם ראוי לסטות לקולה מהמתחם בשל סיכויי שיקומו של המשיב. זאת, בהתאם לסעיף 40ד(א) לחוק העונשין, שלפיו רשאי בית המשפט לחרוג ממתחם העונש ההולם, אם מצא "כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם". יש להקדים ולומר, כי סמכות זו היא סמכות שבשיקול דעת ואין בית המשפט מחויב לפעול כאמור בסעיף 40ד(א) הנ"ל, גם אם מדובר בנאשם שהשתקם או כאשר קיים סיכוי של ממש שישתקם. בענייננו, אין עסקינן במי שהשתקם, וככל שמדובר במשיב קשה להעריך את סיכויי שיקומו בעתיד, ויש להזכיר, בהקשר זה, את הקושי לשלבו בקבוצה טיפולית לעברייני מין. זאת ועוד. גם לוּ סברתי כי המשיב עונה על התנאים הקבועים בסעיף 40ד(א) לחוק העונשין, גם אז לא הייתי רואה מקום לחרוג לקולה ממתחם הענישה, בשים לב לחומרת מעשיו של המשיב, הבאים לידי ביטוי בפגיעה מינית קשה בקטין חסר ישע, כבן 10 שנים. 22. לאחר שלא נמצא מקום לסטות לקולה מן המתחם שנקבע, נעבור לבחון את השאלה שעניינה קביעת עונשו של המשיב בתוך המתחם. שאלה זו מתחדדת לנוכח כברת הדרך הארוכה שעבר המשיב במסגרת הטיפולית הפרטית, והשיפור שחל בו, כמתואר בחוות דעתו של ד"ר מסאלחה, ובחווּת הדעת הנוספות. בנסיבות אלה, יש להניח על כפות המאזניים, מחד גיסא, את המעשה עצמו על נסיבותיו הקשות ולנוכח הנזק שנגרם למתלונן הקטין, ומאידך גיסא, את המוטיבציה הרבה שגילה המשיב להשתלב בתהליך הטיפולי; את גילו הצעיר; את עברו הנקי; ואת הודאתו באשמה והבעת חרטתו. בשקלול כלל הנתונים הצריכים לעניין, ומבלי למצות את הדין עם המשיב, נראה בעיניי כי יש להעמיד את עונשו של המשיב קרוב לרף הנמוך של מתחם הענישה שנקבע לעיל, ולגזור עליו 28 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו. 23. לאור האמור, אציע לחבריי לדחות את ערעורו של המשיב ולקבל את ערעור המדינה, כך שתקופת המאסר לריצוי בפועל שתושת על המשיב תעמוד על 28 חודשים, בניכוי ימי מעצרו מיום 9.11.2012 ועד ליום 21.12.2012. אין שינוי ביתר חלקי גזר הדין. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים עם פסק דינו של חברי, השופט א' שהם. עלינו להחמיר בעונשו של המשיב מפאת חומרתן של עבירות המין שביצע, ופגיעתו הרעה והקשה במתלונן בן ה-10. בד בבד, נדרש טיפול. המשיב נרתם, בתמיכתה הנמרצת של אמו, לטיפול מקצועי אצל ד"ר מסאלחה, 40 טיפולים שבגינם גם שילמו טבין ותקילין. הטיפול נותן במשיב את אותותיו. המשיב ראוי – הוא-עצמו וכן גם משפחתו והסביבה החברתית כולה – להמשך טיפול יעודי בדחפיו, להפחתת המסוכנות מרצידיביזם מיני. בתסקיר מאת שירות המבחן נמסר כי אין כיום קבוצות טיפוליות לדוברי ערבית בבתי הסוהר. חבל שכך, הדבר נצרך. שב"ס מתבקש לעשות את המירב בעניינו של המשיב – בין בטיפול פרטני, בין בטיפול קבוצתי – על מנת לאפשר לו להמשיך בתהליך השיקום שבו החל מחוץ לכתלי הכלא, ולחזור למוטב; לטוב לו ולחברה בכללותה. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט שהם ולהערות חברי השופט סולברג. חומרת התיק אינה מותירה לנו ברירה אלא ליתן לה ביטוי עז יותר משנתן בית המשפט קמא בגזר דינו המקיף, ומכאן ההחמרה, שאינה ממצה את הדין. מנגד, עלינו להידרש גם לשיקומו של המשיב, בן עשרים כיום ושמונה עשרה בשעת המעשה, שעם שעליו לשאת בעונשו על פגיעה קשה במתלונן, ראוי לעשות כל הניתן שלא ישוב לעבירות כאלה או אחרות, וחייו עודם לפניו. מבלי להידרש כאן לעניין "בגיר צעיר" שאליו התיחס בית המשפט המחוזי, ולהיתחסויות הפסיקה בעניין זה בשנים האחרונות, אציין כי בכל מקרה יכול היה העונש להיות חמור משמעותי אילולא נסיבות המשיב. כפי שציינו חבריי, הוא עשה בהקשר זה כברת דרך במימון משפחתו ובאופן אינטנסיבי, ויש לשבח את המשפחה, והתקדמות זו ראויה לשימור ולהמשך. אודה כי התאכזבתי מכך ששירות בתי הסוהר אינו ערוך לטיפול בלשון הערבית לזקוקים לכך, כאמור בתסקיר המשלים מיום 28.10.14, והדבר מצטרף להערותינו בעבר בהקשרים קרובים. ראשית, כפי שציין חברי השופט שהם, בקרב ערביי מזרח ירושלים במיוחד יש מי שהעברית שבפיהם מעטה אם בכלל; אכן, ירושלים אוחדה ב-1967 וחלפו 47 שנים, ויש להניח כי רבים מתוך תושביה הערבים יודעים עברית, אך בנסיבות הסביבתיות והפוליטיות כנראה יש שלא. הדבר שונה מאזרחי ישראל הערבים אשר ניתן לשער שאחוז גבוה ביותר מהם, לא כל שכן בדורות הצעירים, דובר עברית היטב. שירות בתי הסוהר צריך להיות ערוך לטיפול גם בערביי מזרח ירושלים, ובערבים-ישראלים שאינם דוברי עברית ככל שיש כאלה בין אסיריו, וכמות שציין חברי השופט סולברג, ולוא גם פרטנית. כידוע רבים בישראל העובדים הסוציאליים דוברי הערבית ומן הציבור הערבי, ונזכור כי ערבית היא משפות המדינה. יתכן שהארכת המאסר בפסק דיננו גם פותרת חלק מן הקושי שעמדה עליו גב' וייס בפנינו לגבי אורך המאסר המאפשר טיפול (במאסר קצר, נאמר לנו, אין אפשרות לשילוב טיפולי). נבקש כי דברים אלה יובאו לתשומת לב שירות בתי הסוהר, שפסק דין זה יועבר אליו ובכן לשירות המבחן למבוגרים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. המשיב יתייצב לריצוי עונשו ביום 10.12.2014 עד השעה 10:00, בימ"ר ניצן, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר כשברשותו תעודת זהות או דרכון ועותק מפסק דין זה. על המשיב לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים 08-9787377 או 08-9787336. ניתן היום, ‏כ"ד בחשון התשע"ה (‏17.11.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14031020_I08.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il