שלום (צ'רלי) שטרית נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 310/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 310/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערער: שלום (צ'רלי) שטרית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 25.9.2008 וגזר הדין מיום 27.11.2008 של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתפ"ח 1070/04 שניתנו על ידי סגני הנשיא רוט לוי וטל והשופטת סלומון-צ'רניאק תאריך הישיבה: י' בניסן התשע"א (14.4.2011) בשם המערער: עו"ד אבי חימי בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר; עו"ד מירב גבע פסק-דין השופט י' עמית: 1. בסיומו של הליך ממושך ורב היקף, הורשע המערער ביחד עם שבעה נאשמים אחרים, בגין מעורבותו בפרשה הידועה במקומותינו כפרשת שכירי החרב מבלארוס. במסגרת פרשה זו הועמדו לדין שמונה נאשמים, מהם ארבעה נאשמים, שעל פי הנטען, הגיעו מבלארוס הרחוקה כדי לרצוח את האחים נסים ויעקב אלפרון ואת עזרא (שוני) גבריאלי. למערער יוחסו בכתב האישום מספר אישומים, שמחלקם זוכה ובחלקם הורשע, ולסופו של יום השית עליו בית משפט קמא מאסר של שבע עשרה שנים ושמונה חודשים בפועל (תוך הפעלה במצטבר של מאסר מותנה של שמונה חודשים). הערעור שבפנינו נסב הן על ההרשעה והן על העונש. הכרעת הדין אוחזת 500 עמודים "טבין ותקילין", אך לצורך הערעור שבפנינו איננו נדרשים לכל היריעה שנפרשה בבית משפט קמא, על אלפי עמודי פרוטוקול ולמעלה מאלף מוצגים. המערער תקף את מסקנות בית משפט קמא לגבי חלק מהאישומים בהם הורשע, אך במהלך הדיון בפנינו ויתר על חלק מהשגותיו בכתב הערעור, ועל כן נתמקד בעיקרי הדברים. 2. מכתב האישום עולה כי במהלך שנת 2003 קשרו המערער, אחד בשם סנקר ושני נאשמים נוספים, קשר עם אדם בשם מריוס, כדי לרצוח את יעקב אלפרון ז"ל (להלן: אלפרון). כל זאת, בשליחותם של האחים אוחנה, לגביהם נטען כי פעלו הן מתוך מניע אישי כדי לנקום את רצח אחיהם, והן בשליחותה של משפחת אבוטבול מנתניה. לשם כך החליטו הקושרים לייבא לישראל רוצחים שכירים מבלארוס, שהסתננו לארץ דרך גבול מצרים (הם הנאשמים 5-8 בכתב האישום). לאחר הגעתם של האנשים מבלארוס, דאגו המערער, סנקר ושני הנאשמים הנוספים, לספק להם דירת מסתור ברחוב דב הוז בכפר סבא (להלן: הדירה בדב הוז), מסמכים מזוייפים לצורך זהות בדוייה, כלי רכב, אמצעי לחימה מגוונים ועוד. הדירה בדב הוז נשכרה על ידי המערער וסנקר, ונספר לקורא כי המשטרה עצרה את ארבעת הבלארוסים בעודם שוהים בדירה. בדירה נתגלו פאות, שפמים וכפפות וכן מצבור מרשים ביותר של כלי נשק מכל המינים ומכל הסוגים, לרבות מספר אקדחים, לבנות חבלה, רימונים, תחמושת, משתיקי קול מאולתרים, ושני מטולי לאו. המערער נעצר במקביל, תוך שהוא נתפס "על חם" מיד לאחר שהעביר לנהג מונית שקית ובה רימון רסס ושתי אצבעות חומר נפץ. המעצרים בוצעו לאחר תקופה ארוכה של מעקבים, תצפיות והאזנות סתר שביצעה המשטרה למעורבים בפרשה. עוד נספר לקורא כי מריוס נמלט לחו"ל, סנקר הורשע במספר אישומים בפרשה זו וכן בפרשות נוספות, והוא מרצה כיום מספר מאסרי עולם, ושני הנאשמים האחרים הורשעו בהסדרי טיעון. ארבעת הבלארוסים זוכו מחלק האישומים והורשעו בחלקם, נגזרו עליהם 11 שנות מאסר וערעורם לבית משפט זה נדחה (ע"פ 318/09 נביטסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.2010)). 3. בפרשה שבפנינו הורשע המערער, בין היתר, בשורה ארוכה של עבירות נשק (החזקה, נשיאה וייצור וכן נסיון לחבול בחומר נפיץ); זיוף מסמכים בכוונה לקבל דבר; התחזות לאחר; הלנה וסיוע לכניסה לישראל שלא כדין; קשירת קשר לרצוח את אלפרון וניסיון לרצוח את אלפרון. בכתב הערעור טען המערער ארוכות כנגד המסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא בנוגע למעורבותו בשכירת הדירה בדב הוז וטיב הקשר שלו לדירה. בדיון בפנינו חזר בו המערער מטענות אלה, ועל כן איננו נדרשים למכלול הראיות שעמדו בפני בית משפט קמא בעניין זה, ראיות שהביאו אותו למסקנה כי הוכח קשר הדוק ומשמעותי בין המערער לבין הדירה בדב הוז. משהוכח קשר זה, ומשהודה המערער כי ידע על הנשק והאמל"ח בדירה, נדחתה טענתו כי לא היה שותף להחזקת כלל הנשק והאמל"ח שנתפסו בדירה. מכל מקום, נחה דעתנו כי מסקנות הערכאה הדיונית שהכריעה את דינו של המערער מבוססות כדבעי ואין עילה להתערב בהן. 4. עיקר הערעור נסב על הרשעתו של המערער בעבירות של קשירת קשר וניסיון לרצח של אלפרון, בכך שביום 6.11.2003 התגלה מטען חבלה ברכב שהוחנה מול הכניסה לביתו של אלפרון. המערער הלין על המסקנה שהסיק בית משפט קמא מהראיות הנסיבתיות שהיו בפניו, לגבי חלקו-שלו בפרשה, ולטענתו, לא ניתן להסיק מראיות אלה לחובתו. 5. אומר בקצרה כי לא מצאתי ממש בטענות המערער. אפרט להלן, בתמצית שבתמצית, את מכלול הראיות עליהן הסתמך בית המשפט בהרשיעו את המערער בעבירות אלה: טביעת אצבע – בצד החיצוני של אחד מסרטי ההדבקה שהדביקו את מטען החבלה שהוטמן בתוך מכסה המנוע ברכב, נמצאה טביעת אצבע של המערער. פיסת מתכת – המטען כלל גוף מתכתי שנחצה לשניים ואשר אין חולק כי תאם לחלוטין את המחצית השנייה שהתגלתה בדירה בדב הוז. שיחות טלפון – סמוך לאיתור המטען על ידי המשטרה, התנהלו מספר שיחות טלפון בין המערער לבין חוקר פרטי בשם דודו עקיבא, שאף הוא הועמד לדין על חלקו בפרשה, אם כי זוכה בסופו של יום. מספר הטלפון של אלפרון – המערער הודה כי החזיק במספר הטלפון של אלפרון בכספת בביתו, מה שמעיד על רצונו להעלים כל קשר לאלפרון. שתיקת המערער בחקירתו – הממצא לגבי טביעת האצבע על גבי סרט ההדבקה הוטח במערער במהלך חקירתו, אך הוא מילא פיו מים ובחר לשמור על זכות השתיקה. שקרי המערער – המערער הסתבך בהסברים מהסברים שונים לגבי הימצאותה של טביעת האצבע על גבי סרט ההדבקה, וטען כי הנגישות של סנקר לסרט ההדבקה יכולה להסביר הימצאותו של סרט ההדבקה במטען החבלה. אחת הגרסאות היתה, כי המראה במכוניתו נשברה והוא עשה שימוש בסרט ההדבקה כדי להדביק את המראה. ברם, נתברר כי כל סיפור המראה שנשברה היה כשלושה חודשים לאחר איתור המטען ברכב שהוחנה ליד ביתו של אלפרון. ובכלל, בית משפט קמא מצא את המערער כבלתי מהימן, בלשון המעטה, וכינה את גרסאותיו הכבושות והמשתנות תדיר כ"מגוחכות". העימות בין המערער לבין סנקר – סנקר שיתף פעולה עם המשטרה עד שלב מסויים, שאז חזר בו מהודעותיו במשטרה. בשלב בו שיתף סנקר פעולה עם המשטרה נערך עימות בינו לבין המערער, שבמהלכו סנקר הטיח במערער "שמת לו מטען ליד הבית עם הילדים שלו". המערער לא הגיב על כך, אם כי בסוף העימות הפציר בסנקר לומר את האמת לגבי טביעת האצבע באומרו "לפחות בתיק הזה תעיד. את האמת תוציא לאור על טביעת אצבע... מאיפה הגיעה". 6. המערער הפליג בטיעונים מפולפלים לגבי ערכה של טביעת האצבע. לשיטתו, יש להבחין בין חפץ נייח לבין חפץ נייד עליו נמצאת טביעת אצבע, וכי הסבר סביר להימצאותה של טביעת אצבע יש בו כדי לאיין את ערכה הראייתי או להפחית עד מאד ממשקלה במארג הראיות. עוד טען המערער, כי סרט ההדבקה לא נמצא על המטען עצמו אלא במקום אחר במכונית. המערער הצביע על כך שאירעה תקלה ברובוט המשטרתי, בעטיה המטען לא צולם בזמן אמת לפני שנוטרל, מה שלא מאפשר לדעת במדוייק איזה שימוש נעשה בסרט ההדבקה. לא מצאתי ממש בפלפולים אלה שנבחנו ונותחו לאורך ולרוחב על ידי ערכאה קמא, שלא הותירה אבן על אבן בהכרעת הדין. אכן, לא דין טביעת אצבע על חפץ נייד שעשוי להיטלטל ממקום למקום, כדין טביעת אצבע על חפץ נייח. ברם, המערער לא נתן הסבר "בזמן אמת" להימצאותה של טביעת האצבע על סרט ההדבקה, וההסבר שנתן בדיעבד נתגלה כשקרי. אף לא ירדתי לסוף דעתו של המערער מה הנפקא מינה אם סרט ההדבקה שימש לשם הצמדת המטען למכסה המנוע או שסרט ההדבקה נמצא במקום אחר בתוך מכסה המנוע או לידו (על הגריל של הרכב כטענתו). מהתצלומים (ת/645) ומהעדויות המפורטות שנשמעו בנושא זה על ידי החבלן המשטרתי והשוטרים שהיו מעורבים בפירוק המטען, עולה בבירור כי סרט ההדבקה שימש לצורך הצמדת מטען החבלה. כאמור, לצד טביעת האצבע יש להוסיף את פיסת המתכת שלא יכולה להיות מחלוקת כי מקורה בדירה בדב הוז. ולכל אלה יש להוסיף את שתיקת הנאשם ושורת הראיות הנוספות שאוזכרו לעיל. מהאמירה של המערער לסנקר בעימות ביניהם, לא רק שלא עולה "זעקת החפות" כטענת המערער, אלא נהפוך הוא. בהתחשב בשתיקתו במהלך העימות, דומה כי באמירה זו גילה המערער דעתו כי הוא חושש במיוחד מהממצא של טביעת האצבע והוא מבקש מסנקר שיחזור בו מעדותו בנקודה זו. אגב, כאשר סנקר נחקר בנושא טביעת האצבע, היתה לו פליטת פה שהעידה על כך שסרט ההדבקה קשור גם קשור למטען החבלה. 7. יש ממש בטענת המערער כי חלקו המדוייק בפרשה לא הוכח. כך, לא ידוע אם המערער הוא שהניח את המטען ברכב, אם הוא נשא את המטען וכיוצא בזה. אולם לצורך ההרשעה של קשירת קשר ונסיון לרצח של מספר מבצעים בצוותא, אין צורך להוכיח מה היה חלקו המדוייק של כל אחד מהמבצעים. 8. המערער הורשע בעבירות נשק שונות, ובין היתר בעבירה של ייצור משתיק קול. המערער הלין על הרשעה זו, אך גם בנקודה זו לא מצאתי ממש. המערער לא נתן הסבר מתקבל על הדעת לשיחת טלפון במהלכה השתמש בקודים שונים, שיחה שנסבה, בין היתר, על צינורות למיניהם ועל צ'קים (שם קוד לכלי נשק). בהתחשב באמל"ח הרב שנתפס בדירה ובהתחשב בכך שבדירה נתפסו גם מספר משתיקי קול, לא עלה בידי המערער לסתור את הראיות הקושרות אותו גם לאישום זה. 9. חומרת העונש: המערער הלין על העונש שנגזר עליו והצביע על נסיבותיו האישיות כאב לארבעה ילדים, על שירותו בצה"ל ועל עברו הפלילי המינורי עד לפרשה. טענה מרכזית של המערער נוגעת לאחידות הענישה. הנה כי כן, על סנקר – שותפו למרבית האישומים ובעל עבר פלילי נכבד בהרבה מזה של המערער - הושתו 9 שנות מאסר בלבד, בעוד שהמערער "זכה" ל-17 שנות מאסר. 10. במצב הדברים הרגיל, מן הסתם היה מקום ליתן משקל לטענה של אחידות הענישה. אלא שבמקרה דנן, המערער הורשע במספר רב יותר של עבירות מאשר סנקר (העבירות של ייצור נשק, זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר, והחזקה והובלה של אמצעי לחימה). ועיקרו של דבר. כאשר בית משפט קמא גזר על סנקר את עונשו, כבר עמדה בפניו העובדה שביני לביני הורשע סנקר בעבירות נוספות בתיקים אחרים והוטלו עליו שני מאסרי עולם בצירוף 25 שנות מאסר בחופף. בנסיבות אלה, לא מצא בית משפט קמא טעם למצות את העונש עם סנקר, באשר גם העונש של תשע שנים שהוטל עליו, הוא כמעט תיאורטי בהתחשב בעונשים שכבר נגזרו עליו בפרשות האחרות. לכן, אין להקיש מעניינו של סנקר לעניינו של הנאשם. 11. אכן, העונש הכולל שנגזר על הנאשם הוא חמור, אך כפי שציין בית משפט זה בגזר הדין של ארבעת הבלארוסים (ע"פ 318/09 הנ"ל), התמונה הכוללת המצטיירת מהכרעת הדין ומכתב האישום מלמדת על "עליית מדרגה והסלמה במוכנותם של עבריינים להשתמש בכל אמצעי כדי לממש את זממם". ארסנל הנשק שנתפס בדירה, ואשר הוגדר על ידי בית משפט קמא בגזר הדין כמעורר חלחלה, כמו-גם הדרך המתוחכמת בה התנהלו הקושרים שטרחו והביאו לארץ בדרך לא דרך את ארבעת הבלארוסים – כל אלה מדברים בעד עצמם באשר לרמת המסוכנות שנשקפה מהנאשמים והמערער ביניהם. נסיון החיים מלמד, לצערנו, כי אזרחים תמימים שנקלעו ל"קו האש" בסכסוכים פנימיים של עבריינים, נפגעו ואף מצאו את מותם. לכן, אין מנוס אלא להחמיר בענישה בעבירות כגון דא, הן בהיבט ההרתעתי והן בהיבט של שמירה על שלום הציבור. אשר על כן דין הערעור להידחות גם במישור גזר הדין. 12. בשולי הדברים אציין כי לאחר גזר הדין בפרשה דכאן, הורשע המערער בתיק אחר ברצח ובמספר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לרצח ופציעה בנסיבות מחמירות, ונגזר עליו עונש של מאסר עולם בצירוף 10 שנות מאסר (תפ"ח (מחוזי ת"א) 1120/04 מיום 30.11.2009). בגזר הדין נקבע כי המערער יתחיל לרצות את העונש של מאסר עולם בצירוף 10 שנות מאסר במצטבר, לאחר שיסיים לרצות 10 שנות מאסר מתוך העונש של 17 שנות המאסר שהושתו עליו בתיק שבפנינו. לכן, אם וככל שיש מקום להתחשבות במידת העונש שהושתה על הנאשם במכלול הענישה, הרי שלכך ניתן משקל על ידי המותב שדן בהליך הנוסף. מכל מקום, הערעור שהגיש המערער על גזר הדין הנ"ל עודנו תלוי ועומד. מובן אפוא כי אין באמירה זו כדי להביע עמדה כלשהי לגופו של גזר הדין בהליך הנוסף. סופו של דבר, שהערעור נדחה על כל חלקיו. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, י"ג בניסן התשע"א (17.4.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09003100_E14.docהג+עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il