מוניות ר.ע ארגמן חולון בע"מ נ. מוניות שרת נאות רחל בע"מ

החלטה בתיק עע"ם 3095/11 בבית המשפט העליון עע"ם 3095/11 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט נ' סולברג המערערת: מוניות ר.ע ארגמן חולון בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. מוניות שרת נאות רחל בע"מ 2. עיריית חולון 3. רפאל עטר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 16.3.2011 בתיק עת"מ 1737-01-11 שניתן על-ידי כבוד השופט א' יעקב תאריך הישיבה: כ"ח באייר התשע"ג (8.5.2013) בשם המערערת: עו"ד ד' הרשקו; עו"ד ד' ברוטפלד בשם המשיבה 1: עו"ד ש' תורג'מן; עו"ד י' לוי בשם המשיבה 2: עו"ד ר' חלמיש פסק דין השופט נ' סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 16.3.2011 בעת"ם 1737-01-11 (השופט א' יעקב), בגִדרו בוטלה החלטת עיריית חולון להעניק למערערת רישיון עסק להפעלת תחנת מוניות, ובית המשפט הורה לעירייה לבחון מחדש את זכאותן של המערערת ושל המשיבה 1 לקבל את רישיון העסק. רקע עובדתי 1. הסכסוך בין הצדדים סב סביב הפעלתה של תחנת מוניות ברח' אילת 36 בחולון (להלן: התחנה). עד לשנת 1997, ניתן רישיון העסק והוקצו מקומות החניה בתחנה לאנשים פרטיים – נהגי מוניות שהפעילו את התחנה, על-פי רשימה שמית שהועברה לעירייה מעת לעת. בשנת 1997 נתאגדה חברה בשם "מוניות שרת נאות רחל בע"מ", אשר שימשה כחברת הניהול של התחנה. רישיון העסק של התחנה הוּצא על שמה וחוּדש מדי שנה. לימים פרץ סכסוך בין מנהל חברת הניהול, המשיב 3 (להלן: עטר), לבין חלק מנהגי המוניות אשר התפצלו מחברת הניהול. נהגים אלה התאגדו ביום 6.8.2009 והקימו חברת ניהול עצמאית בשם "מוניות שרת נאות רחל בע"מ" (כשמה של חברת הניהול המקורית), היא המשיבה 1. בהמשך, ובמסגרת תיק אזרחי שהתנהל בין הצדדים (ת"א 6510-07-09, השופט א' יעקב), הוסכם ביום 5.9.2010 כי חברת הניהול בראשותו של עטר תוכל להמשיך ולהפעיל שירותי מוניות במקום התחנה, ובלבד שתשנה את שמה בתוך 14 ימים (להלן: ההסכמה הדיונית). בעקבות כך שונה שמה של חברת הניהול ל"מוניות ר.ע ארגמן חולון בע"מ", היא המערערת לפנינו. 2. עיריית חולון, בעלת הקרקע אשר עליה שוכנת התחנה ומי שמשמשת כרשות הרישוי, החליטה להסדיר מחדש את רישוי תחנות המוניות שבתחומה. בחודש מאי 2010 ניתנו לתחנות בעיר היתרים זמניים לתקופה של חצי שנה, במהלכן היה על התחנות להסדיר פרטים שונים הנוגעים לקבלת הרישיון, ובכללם משרדי התחנה, לרבות מבנה ה"בוטקה" המשמש את הסדרן, וכן מקומות החניה למוניות של התחנה. במהלך תקופת ההיתר הזמני הגישה המערערת בקשה לחדש את רישיון העסק שניתן לה בעבר. המשיבה 1 לא הגישה בקשה לקבלת רישיון עסק משל עצמה, ואולם היא התנגדה לבקשתה של המערערת, טענה כי היא-היא בעלת הזכויות בתחנה, וכי אין להעניק למערערת את רישיון העסק. לאחר דין ודברים, החליטה העירייה ביום 30.12.2010 על חידוש רישיון העסק של המערערת. העירייה נימקה את החלטתה על בסיס ההסכמה הדיונית ממנה הסיקה כי חברת הניהול המקורית שינתה את שמה, אך לא נעשה כל שינוי נוסף באישיות המשפטית של החברה ובמטרותיה. בהתאם לכך, ומאחר ורישיון העסק האחרון שניתן לעסק, ניתן לחברת הניהול המקורית, הוחלט להעניק את רישיון העסק למערערת, בניהולו של עטר, בשמה החדש, כהמשך לרישיון שהיה ברשותה בעבר (להלן: ההחלטה הראשונה). נגד החלטה זו הגישה המשיבה 1 עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי. עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה. בפסק דינו ציין כי עיריית חולון מתנה את מתן רישיון העסק במספר תנאים: תנאי ראשון הוא שה"בוטקה", שממנו מתנהלת התחנה, יועתק מהמקום, וניהול פעילות התחנה יֵעשה במשרד מסודר הכולל תא שירותים ופינת מנוחה לנהגים, בהתאם לתוכניות סניטריות מתאימות. תנאי שני הוא שלמבקש הרישיון יהיו מקומות חניה מוקצים לצורך חניית המוניות ברחוב. באשר לתנאי השני צויין כי בא-כוח העירייה טען כי עד לשנת 1997 הוקצו מקומות החניה במקום לאנשים פרטיים, ורישיון העסק היה על שמם. משהוקמה בשנת 1997 חברת הניהול המקורית, הועבר רישיון העסק על שמה. יחד עם זאת, מטעם העירייה לא ניתנה החלטה כלשהי המעבירה את זכות השימוש במקומות החניה מאת האנשים הפרטיים לחברת הניהול המקורית. משכך, נקבע כי זכות השימוש באותם מקומות חניה נותרה ברשותם של האנשים הפרטיים. לפני בית המשפט הוצגה רשימה מעודכנת של בעלי זכות השימוש במקומות החניה. בהעדר ראיה אחרת, קבע בית המשפט כי זכות השימוש במקומות החניה היא של האנשים הרשומים ברשימה. לאחר בחינת הרשימה, מצא בית המשפט המחוזי כי מרבית האנשים הנכללים בה הם נהגים שהתפצלו מהמערערת ונמנים כיום על נהגי המוניות אצל המשיבה 1. בהתאם לכך קבע בית המשפט כי "מאחר ואין זה מתפקידו של ביהמ"ש לעשות את תפקידה של הרשות המנהלית, אני מורה כי העותרת והמשיבים 2-3 יגישו בקשה למתן רישיון עסק ויראו לרשות אם הם עומדים ועד כמה הם עומדים בתנאים לצורך קבלת רישיון עסק" (עמוד 8 לפסק הדין). בית המשפט ציין עוד כי לדידו קיים ספק גדול באשר לזכותה של המערערת לעשות שימוש באותם מקומות חניה, וזאת מחמת העובדה כי מקומות החניה הם בבעלותם של אנשים פרטיים, הם נהגי המוניות הנִמנים על המשיבה 1. על כן פסק בית המשפט כי החלטת העירייה לפיה רישיון העסק יוענק למערערת מבוטלת, וכי העירייה תפעל לבחון מחדש למי מבין שתי החברות יש להעניק רישיון עסק. מכאן הערעור שלפנינו. 4. ארבעה חודשים לאחר הגשת הערעור, ובעקבות פסיקת בית המשפט המחוזי, התקבלה ביום 1.8.2011 החלטה חדשה על-ידי העירייה בעניין רישיון העסק (להלן: ההחלטה השניה). העירייה שבה ובחנה את נושא רישיון העסק על יסוד מסמכים שהגישו המערערת והמשיבה 1 ובשים לב לפסק דינו של בית משפט המחוזי, ומצאה כי יש להעניק את הרישיון למשיבה 1, ולא למערערת. העירייה ציינה כי החלטתה הקודמת התבססה על סברתה כי המערערת, בניהולו של עטר, רק החליפה את שמה של בעלת הרישיון המקורית. אולם, ובעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי, הוברר כי בעלי הזכות המקורית לשימוש במקומות החניה, הם נהגי המוניות הפרטיים ולא החברה. לא נמצאה החלטה פוזיטיבית המעבירה את זכויות הנהגים הפרטיים לחברה זו או אחרת. כיוון שכך, נשמט הבסיס להחלטה הקודמת, ונעשתה בחינה על-פי המסמכים שבתיקי העירייה, מיהם בעלי זכות השימוש במקומות החניה, על מנת להעניק את הרישיון לחברה העומדת בתנאים לקבלת רישיון עסק. בהחלטה צויין כי בהתאם לרשימות שברשות העירייה, חלק ניכר מבעלי הזכות הראשונית לגבי תחנת המוניות הם נהגים הפועלים אצל המשיבה 1. העירייה מצאה כי מתקיים אחד משני התנאים שקבעה לשם קבלת רישיון העסק, והוא כי מקומות החניה מוקצים למבקש הרישיון. לפיכך נקבע כי המשיבה 1 היא הזכאית לקבלת רישיון העסק, וזאת בכפוף לתנאים שייקבעו על-ידי מחלקת הרישוי ולהתחייבות המשיבה 1 בבית המשפט המחוזי בדבר הסדרת ה"בוטקה" שממנו מתנהלת התחנה, שהם התנאים הנוספים הנדרשים לשם קבלת רישיון עסק. נגד החלטה זו לא הוגשה עתירה על-ידי המערערת. עיקרי הטענות בערעור 5. לטענת המערערת, שגה בית המשפט המחוזי בבטלוֹ את החלטת העירייה להעניק לה רישיון עסק להפעלת תחנת המוניות. כטענה מקדמית טענה המערערת כי בית המשפט המחוזי צריך היה לדחות את העתירה על הסף מן הטעם שהמשיבה 1 קיימה לאורך תקופה ארוכה עסק של תחנת מוניות באופן בלתי-חוקי, מבלי שטרחה להגיש בקשה לרישיון עסק כדין. רק לאחר שהוגשה העתירה, ועל-פי המלצת בית המשפט המחוזי, הגישה המשיבה 1 בקשה לרישיון עסק. התנהלות זו היא חסרת תום לב, ונגועה בחוסר ניקיון כפיים המצדיק את דחיית העתירה על הסף. עוד טענה המערערת כי העתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי רוויה בדברים שאינם אמת, בניסיון להטעות את בית המשפט המחוזי, ובהשחרת שמו של עטר, מנהל המערערת. המערערת הוסיפה כי בהתאם להסכמה הדיונית שגיבשה עם נהגי המשיבה 1 הסכימו הצדדים כי המערערת היא זו שתמשיך להפעיל את תחנת המוניות במקום. משכך, קם כלפי המשיבה 1 השתק עילה לטעון נגד אותה הסכמה. גם לגבי שיוך מקומות החניה שגה בית המשפט המחוזי, לפי טענת המערערת. מקומות החניה הם בבעלות העירייה, ולא בבעלות הנהגים הפרטיים. בעצם מתן זכות השימוש במקומות החניה לנהגים הפרטיים אין כדי ללמד כי הם בבעלות המשיבה 1. זכות השימוש במקומות החניה ניתנה לאורך השנים למי שזכאית על-פי החוק להחזיק בתחנת מוניות, וזו המערערת, ולא המשיבה 1. המערערת ממלאת אחר תנאי הרישוי לניהול תחנת מוניות ואין הצדקה לסרב לחידוש ההיתר שניתן לה, מדי שנה בשנה, במשך זמן כה רב. כל אשר מבקשת המערערת הוא חידוש רישיון העסק, וזאת בניגוד למשיבה 1 שמעוניינת בקבלת רישיון לעסק חדש. התנאים לחידוש רישיון עסק קלים בהרבה מאלו של מתן רישיון חדש, וגם מטעם זה יש הצדקה להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. 6. המערערת הוסיפה וטענה כי קביעת בית המשפט המחוזי על כך שמקומות החנייה שייכים לאנשים פרטיים, אינה מעוגנת בראיות. לא הוצגה כל ראיה לפיה החליטה העירייה להקצות מקומות אלה לנהגי המוניות, ואין ניתן להתבסס על רשימת הנהגים שהוצגה על-ידי המשיבה 1. לא ברור כלל מתי נעשתה רשימה זו, האם היא מעודכנת, ואין בעצם עריכתה כל גושפנקה ללמד כי אכן הקצאת מקומות החנייה נעשתה בעקבות החלטה פוזיטיבית של העירייה. זאת ועוד: עיון בשמות הנהגים שצויינו ברשימה מעלה כי רובם אינם נמנים על הנהגים אשר הקימו את המשיבה 1, וגם בכך נפלה טעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. לטענת המערערת, לא היה מקום להתערב בהחלטת העירייה. זו שמעה את כלל טיעוני הצדדים והגיעה למסקנה כי יש להעניק רישיון עסק למערערת, בהתאם למידע שהובא לעיונה. לא נפל כל פגם בהחלטת העירייה. בית המשפט המחוזי התערב בשיקול דעת הרשות המנהלית באופן בלתי מידתי ותוך חריגה מסמכות. עיקר טיעוני המשיבים "מוניות שרת נאות רחל בע"מ" (המשיבה 1) 7. לטענת המשיבה 1 יש לדחות את הערעור משום שהוא נסב על קביעות עובדתיות, ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. יתר על כן, הערעור דנן הריהו למעשה תקיפה עקיפה של ההחלטה השנייה שהתקבלה על-ידי עיריית חולון. לטענת המשיבה 1, בית המשפט המחוזי אמנם ביטל את ההחלטה הראשונה של עיריית חולון אשר העניקה למערערת את רישיון העסק. אולם, לאחר מתן פסק הדין, ובעקבות הטעות שנפלה בהחלטה הראשונה של עיריית חולון, תוקן הפגם על-ידי העירייה בהחלטתה השנייה והיא נעתרה לבקשת המשיבה 1 לקבלת רישיון עסק. משכך, ערעור בשלב זה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא ערעור תיאורטי, על עניין שנעשו בו מהלכים נוספים. זאת ועוד: עיון בטענות המערערת מעלה כי זו מבקשת לתקוף את החלטת העירייה השנייה, ובכך חורג הערעור מגדר ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. על המערערת היה לנקוט בדרך של עתירה מנהלית נגד החלטת העירייה השנייה, ומשלא עשתה כן, הפכה ההחלטה לחלוטה. המשיבה 1 הוסיפה כי גם לגופו של עניין, יש לדחות את הערעור. רצונה של המערערת להחזיר על כנה את החלטת העירייה אשר נולדה מתוך טעות והטעייה אין לו על מה לסמוך. מעולם לא ניתן למערערת רשיון עסק. המערערת הייתה חברת ניהול של המשיבה 1, והרישיון ניתן כל העת עבור חברת הניהול, ולא למערערת. מקומות החנייה שימשו את נהגי המשיבה 1 עוד משנת 1972, ובצדק נקבע כי מקומות אלה שייכים לנהגי המשיבה 1. הניסיון של המערערת להיבנות מהחלטת העירייה השגויה נוגד את הדוקטרינה שלפיה "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה". החלטת העירייה הראשונה מבוססת על מצגים מטעים מצד המערערת, על כן בוטלה כדין על-ידי בית המשפט המחוזי. עיריית חולון 8. לטענת העירייה, אין לשנות מפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ואין להתערב בהחלטתה השנייה אשר העניקה רישיון עסק למשיבה 1. בהתאם למסמכים שבידי העירייה, משנת 1979 ועד שנת 1996 ניתן רישיון העסק לחברת "מוניות שרת- זילברשטיין מיכאל". בהמשך, במהלך שנת 1997 נעשה שינוי בתחנת המוניות והחל משנה זו ועד שנת 2003 הייתה "מוניות שרת נאות רחל בע"מ", מי שנחשבת כיום לחברת הניהול המקורית, בעלת רישיון העסק. החל משנת 2010 פעלה העירייה להסדרת הרישיונות עבור תחנות המוניות בעיר. במסגרת זו הגישו המערערת והמשיבה 1 לעירייה מסמכים רבים כאשר כל חברה טוענת כי היא הזכאית להפעיל את תחנת המוניות. ההחלטה הראשונה של העירייה, להעניק למערערת את רישיון העסק, נסמכה על כך שבהתאם למה שנמצא בתיקי העירייה, עסק המוניות הופעל בעבר על-ידי חברת הניהול המקורית אשר שינתה שמה בהמשך לשמה של המערערת. להבנת העירייה, ההסכמה הדיונית בין הצדדים הייתה כי המערערת תפעל במסגרת ההיתר הזמני שהוציאה העירייה בשנת 2010. בהתאם לכך סברה העירייה כי המערערת היא בעלת הזכויות להפעלת התחנה, ועל כן ניתן לה רישיון העסק. יחד עם זאת, ובעקבות ההבהרה שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 3.1.2011 במסגרת הדיון בבקשה לצו מניעה זמני שהגישה המשיבה 1 נגד החלטת העירייה הראשונה, הבינה העירייה כי זכות השימוש במקומות החניה אשר ניתנה בעבר לאנשים פרטיים, נותרה בידיהם. לפיכך, ובעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, חזרה ושקלה מחדש את החלטתה. החלטתה שונתה, וכאמור לעיל, הוענק רישיון העסק למשיבה 1. לטענת העירייה, משהבינה כי החלטתה הראשונה להעניק למערערת את רישיון העסק נבעה מהבנה שגויה של ההסכמה הדיונית בין הצדדים, בדקה מחדש את הסוגיה והגיעה למסקנה כי יש לשנות מההחלטה הראשונית. העירייה ביקשה להדגיש כי אין לה כל קשר לסכסוך המתנהל בין המערערת לבין המשיבה 1. אין לעירייה מידע בנוגע לאופן ההתנהלות הפנימית של השותפות, ואין לה כוונה להתערב במחלוקת המשפטית שבין הצדדים. החלטתה השנייה מעוגנת במסמכים שהוצגו לה על-ידי הצדדים ואין מקום לשנות הימנה. לסיום ציינה העירייה כי היא תומכת בטענת המשיבה 1 לפיה ככל שיש למערערת טענות נגד החלטתה השנייה, הדרך הראויה להעלאת טענות אלה היא באמצעות הגשת עתירה מינהלית, ולא במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. דיון והכרעה הערה מקדמית: עתירה מנהלית או ערעור? 9. לטענת המשיבות אין מקום לדון בערעור דנן המופנה נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שעה שלאחר מתן פסק הדין ניתנה החלטה נוספת על-ידי הרשות המנהלית. לטענתן, אם חפצה המערערת לתקוף החלטה זו, היה עליה להגיש עתירה מנהלית. אזכיר: הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש לבית משפט זה ביום 17.4.2011. בהמשך, ביום 1.8.2011, כארבעה חודשים לאחר שהוגש הערעור, ניתנה ההחלטה השנייה של העירייה אשר העניקה את רישיון העסק למשיבה 1. המערערת לא עתרה נגד החלטה זו. תחת זאת נתלתה בערעור דנן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, רק לאחר שיבוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי היא תוכל לשוב אל העירייה ולטעון לפניה כי הבסיס להחלטתה השנייה – פסיקת בית המשפט המחוזי – נשמט. 10. דומני כי מוטב היה למערערת לעתור נגד ההחלטה השנייה של עיריית חולון, ולא להסתפק בערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי (ראו סעיף 5 להחלטת השופטת ע' ארבל בבקשת המערערת לעיכוב ביצוע (8.9.2011)). בעת ההיא ניתן היה לעתור נגד החלטת העירייה השנייה. לא זו אף זו. המערערת פינתה עצמה מהבוטקה, ואינה נמצאת עוד בשטח שבמחלוקת. בכך, למעשה, השלימה עם החלטת העירייה. אמנם במועד הגשת הערעור טרם ניתנה החלטתה השנייה של העירייה, אך מרגע ששינתה את החלטתה הקודמת והעבירה את רישיון העסק למשיבה 1, הרי שהערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הפך להיות תיאורטי. החלטת העירייה השנייה שינתה הלכה למעשה את המצב העובדתי בשטח, ואת מצב הדברים המשפטי, ומדובר ב"מעשה עשוי". תהא כאשר תהא תוצאת הערעור דנן, הרי שהחלטת העירייה השנייה תקֵפה ועומדת. 11. לא זו אף זו. משלא תקפה המערערת את החלטת העירייה באופן ישיר, הרי שאין ניתן לעשות כן בעקיפין בגדרי ערעור זה. טענות המערערת בנוגע לכך שהמשיבה 1, בניגוד אליה, אינה זכאית לרישיון עסק, אין מקומן להתברר בערעור דנן. כפי שצויין בהחלטת העירייה מיום 1.8.2011, זו פנתה לשני הצדדים בבקשה שיגישו לה את כל האסמכתאות שברשותם ויטענו את טענותיהם, עובר למתן החלטתה. לאחר שהעירייה בחנה, באופן מקיף, את שלל המסמכים שהוגשו לה על-ידי שתי החברות, היא הכריעה כפי מיטב הבנתה ושיקול דעתה. הכרעת העירייה היא החלטה עצמאית, והמערערת אינה יכולה לזכות בסעד שבו היא חפצה – קבלת רישיון העסק – באמצעות ההליך דנן. אין ניתן לדלג על תקיפת ההחלטה השנייה בעתירה מינהלית כדין, היישר לערעור על פסק הדין שביטל את ההחלטה הראשונה. ההסכמה הדיונית בין הצדדים 12. לגוף העניין: המערערת טוענת כי הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה היא זו שתמשיך להפעיל את תחנת המוניות. משכך, ולאור הסכמה זו, מושתקת המשיבה 1 כעת מלטעון אחרת. דין הטענה להידחות. במסכת ההתדיינות הארוכה בין הצדדים תבעה המשיבה 1 את המערערת בהליכים אזרחיים שונים במטרה למנוע מהמערערת להשתמש במספר רכיבים הנוגעים לתחנת המוניות. בין היתר ביקשה המשיבה 1 כי המערערת תימנע משימוש בשמה המקורי של תחנת המוניות, במספר הטלפון של התחנה, תשנה את מיקום התחנה, ועוד. לאחר דין ודברים, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית במסגרת ת"א 6510-07-09 הנ"ל בבית המשפט המחוזי מרכז, לפיה המערערת תפעיל תחנת מוניות בשם "מוניות ברחוב אילת חולון"; המערערת לא תעשה כל שימוש בשם "מוניות שרת נאות רחל", וזאת עד לשינוי שמה לכל שם שתבחר, ובלבד שהשם לא יכלול את המילים "מוניות שרת נאות רחל". עוד נקבע כי תחנת המוניות תפעל במסגרת המערערת. בהסכמה הדיונית הודגש כי "אין בהסכמתנו זו כדי לוותר על טענה מטענותינו או כדי להוות הסכמה לטענות הצד שכנגד". הסכמתם של הצדדים קיבלה תוקף של החלטה ביום 5.9.2010. בבסיס החלטתה הראשונה של העירייה על הענקת רישיון העסק למערערת, ולפי האמור בהחלטה, הבינה העירייה, על סמך ההסכמה הדיונית הנ"ל, כי מוסכם על הצדדים שהמערערת היא בעלת זכות הפעלת רישיון העסק. לפיכך החליטה העירייה ביום 30.12.2010 כי לאחר ששינתה המערערת את שמה, "רישיון העסק יונפק לחברה הנ"ל בשמה החדש, כהמשך לרישיון שהיה ברשותה בעבר". נגד החלטה זו הוגשה העתירה נשוא ערעור זה לבית המשפט המחוזי, ובגדרה הוגשה גם בקשה למתן צו מניעה זמני. הבקשה נדונה ביום 3.11.2011, ובית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי "אני סבור שכאשר הגיעו הצדדים לאותה הסכמה, איש מהם לא נתן דעתו על רישיון העסק ולא עסק בשאלה מי מבין שתי הקבוצות יהיה זכאי להחזיק בו". בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי בהליכים לקראת ההסכמה הדיונית הנ"ל, לא נטען דבר לגבי זכותו של מי מהצדדים לרישיון עסק והעניין כלל לא עלה. משכך, כך קבע בית המשפט, פרשנותה של העירייה להסכמה הדיונית, הייתה "פרשנות שגויה מאחר ועניין זה לא נדון כלל ואיש מן הצדדים לא טען לזכות לרישיון העסק", והבסיס להחלטתה ליתן רישיון עסק למערערת, נשמט. לפיכך הוּצא צו זמני למניעת כניסת החלטת העירייה הראשונה לתוקף. 13. דומני כי בדין החליט בית המשפט המחוזי כפי שהחליט בבקשה למתן צו זמני, ובדין פסק את אשר פסק בפסק הדין נשוא הערעור. ראשית, מעיון בכתבי הטענות של הצדדים שהוגשו עובר לדיון ביום 5.9.2010 שבו הושגה ההסכמה הדיונית הנ"ל עולה כי אין בהם התייחסות לשאלת עצם מתן רישיון העסק ולמי יש להעניקו. גם בפרוטוקול הדיון מיום 5.9.2010 אין כל אמירה הנוגעת לסוגיה זו. שנית, במועד ההסכמה הדיונית, וכן עובר למועד מתן ההחלטה הראשונה על-ידי העירייה, המשיבה 1 כלל לא הגישה בקשה לקבלת רישיון עסק. ברי אפוא כי נושא זהות בעל רישיון העסק טרם העסיק את הצדדים. הללו הביעו דעתם מפורשות בעת גיבוש ההסכמה הדיונית, כי אינם מוותרים על שאר טענותיהם שלא נכללו במסגרת ההסכמה. 14. זאת ועוד: בית המשפט המחוזי דן באותו מותב (השופט א' יעקב) הן בתובענה האזרחית שבה נדונה ההסכמה הדיונית וניתן לה תוקף של החלטה, הן בדיון בעתירה המנהלית בבקשה למתן צו מניעה, והיה מודע להסכמות שהותוו בין הצדדים, מה נכלל בהן ומה לא. הפועל היוצא מן האמור הוא כי אין בהסכמה הדיונית כדי להשליך על נושא רישיון העסק. המערערת אינה יכולה להיבנות מהסכמה זו לצורך השתקת המשיבה 1, או להוכחת זכותה הנטענת לקבלת רישיון עסק. התערבות בממצאי עובדה 15. לאחר בחינת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, דומני כי אין עילה להתערב בקביעותיו. פסק הדין מבוסס, רובו ככולו, על קביעות עובדתיות, וכידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. בית המשפט סקר את דרישות העירייה לצורך קבלת רישיון עסק ובהן: תנאים סניטריים הולמים, העתקת מבנה ה"בוטקה" ממיקומו הנוכחי, וקיומם של מקומות חניה מוקצים לצורך חניית המוניות. בית המשפט המחוזי עמד על כך כי בין העירייה לבין המשיבה 1 ישנו הסכם בנוגע למועד פינוי ה"בוטקה", ולאחר מכן בחן את השאלה בידי מי מהצדדים נמצאת זכות השימוש במקומות החנייה. בחינה זו היא עניין עובדתי, מסקנתה נסמכת על הראיות שהובאו לפני בית המשפט ועל טיעוניהם של ב"כ הצדדים. בפסק הדין צויין כי בהתאם לדברים שנאמרו מפי ב"כ העירייה, מקומות החנייה הוקצו על-ידה עד לשנת 1997 לאנשים פרטיים ולא לחברה. העירייה מעולם לא נתנה החלטה פוזיטיבית המעבירה את זכות השימוש במקומות החניה מאת האנשים הפרטיים לחברת הניהול המקורית. בית המשפט המחוזי קבע כי משלא הועברה זכות השימוש במקומות החנייה, היא נותרה בידיהם של האנשים הפרטיים. בהסתמך על רשימה מעודכנת של בעלי זכות השימוש באותם מקומות חניה שהוצגה לפניו, ובהעדר ראיה לסתור, קבע בית המשפט כי זכות השימוש במקומות החניה נתונה לאנשים הנמנים ברשימה. גם בערעור שלפנינו לא סתרה המערערת את הטענה כי העירייה לא העבירה לידי חברת הניהול המקורית את זכות השימוש במקומות החנייה. הקביעה העובדתית לגבי שיוך מקומות החניה מעוגנת במה שהובא לפני בית המשפט המחוזי, ואין עילה להתערב בקביעה זו. מן הראוי לציין עוד, כי בית המשפט קבע למי נתונה זכות השימוש במקומות החנייה, זכות שכזכור היא תנאי לקבלת רישיון העסק; בית המשפט המחוזי לא העניק למשיבה 1 את רישיון העסק. דבר זה נעשה על-ידי העירייה. לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי שבה העירייה לבחון מי ומי הם האנשים ברשימה שהוגשה לבית המשפט ועל איזו מבין שתי החברות הם נמנים. בהחלטתה מיום 1.8.2011 מצאה העירייה כי "לאחר עיון ובדיקה של רשימות הנהגים בעלי המוניות ונהגי המוניות הפועלים אצל הצדדים, נלמד כי בעלת הזכות הינה 'מוניות שרת נאות רחל בע"מ' [המשיבה 1 – נ' ס'], המאגדת בחובה חלק ניכר מבעלי הזכות הראשונית לקבלת תחנת המוניות". נגד החלטה זו, כאמור, לא הוגשה עתירה, והיא שרירה וקיימת. על כל פנים, אין עילה להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. 16. זאת ועוד: כידוע, בית המשפט לא נועד לבוא בנעלי הרשות המנהלית. עקרון הפרדת הרשויות מחייב איפוק שיפוטי, על מנת שלא להסיג את גבולן של רשויות המינהל. בהתאם לעקרון זה, ושלא כטענת המערערת, פעל בית המשפט המחוזי. במהלך בחינת טענות הצדדים הגיע בית המשפט למסקנה על קיומו של ספק לגבי זכות המערערת לעשות שימוש במקומות החנייה, אשר שייכים כאמור לאנשים פרטיים. בהתאם לכך, ביטל בית המשפט המחוזי את החלטת הרשות המנהלית. יחד עם זאת, בית המשפט הבהיר, כי "כעת על הרשות לבחון מי מבין הצדדים עומד בתנאים לקבלת רישיון העסק". בית המשפט הדגיש כי "מאחר ואין זה מתפקידו של ביהמ"ש לעשות את תפקידה של הרשות המנהלית, אני מורה כי העותרת והמשיבים 2-3 יגישו בקשה למתן רישיון עסק ויראו לרשות אם הם עומדים ועד כמה הם עומדים בתנאים לצורך קבלת רישיון העסק". כל אשר עשה בית המשפט המחוזי בפסק דינו הוא לבטל את החלטת העירייה ולהשיב אליה את הדיון לבחינה מחודשת על מנת שתבדוק מי מבין הצדדים זכאי לקבלת רישיון עסק. בית המשפט לא ביקש לבוא בנעלי העירייה ולא חרג מסמכותו. בעקבות פסק הדין הגישו הצדדים בקשות חדשות לקבלת רישיון עסק, וכאמור לעיל, ביום 1.8.2011 ניתנה החלטת העירייה השנייה על כך שהמשיבה 1 ממלאת אחר התנאים לקבלת רישיון עסק. בניגוד לנטען, לא חרג בית המשפט המחוזי מגדרי סמכותו. סוף דבר 17. אשר על כן, אציע לחברַי לדחות את הערעור, להותיר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי על כנו, ולחייב את המערערת בהוצאות ושכ"ט עו"ד המשיבים בסך של 40,000 ₪; מחציתו למשיבה 1 ומחציתו למשיבה 2. ש ו פ ט הנשיא א' גרוניס: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נֹעם סולברג. ניתן היום, י' בתמוז התשע"ג (18.6.2013). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _____________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11030950_O12.doc הג+עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il