סרגיי פונטוס נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3093/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3093/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: סרגיי פונטוס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין בבית המשפט המחוזי באר שבע מיום 28.2.08 בת"פ 8225/03 שניתנו על-ידי השופט נתן זלוצ'ובר תאריך הישיבה: ב' בניסן התש"ע (17.3.10) בשם המערער: עו"ד אסתר בר ציון; עו"ד ויקטור אוזן בשם המשיבה: עו"ד מיה חדד; עו"ד אביבה חצרוני פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט זלוצ'ובר) (הכרעת הדין מיום 10.7.07; גזר הדין מיום 28.2.08) בתיק פ' 8225/03, בגדרו הורשע המערער ב-25 עבירות של חבלה חמורה ובעבירת הפצת מחלה במזיד – על כך שבמסגרת תפקידו כרופא מרדים הדביק 25 מטופלים בנגיף הצהבת C שנשא בגופו; כן הורשע המערער בעבירות גניבה בידי עובד, החזקה ושימוש בסם לצריכה עצמית, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, מעשי פזיזות ורשלנות, הדחה בחקירה והפרת הוראה חוקית. על המערער נגזרו 12 שנות מאסר בפועל, ועוד תקופות מאסר על תנאי. הערעור נסב על הכרעת הדין, ולחלופין, על חומרת העונש. רקע והליכים ב. אלה עובדות הרקע, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, ואשר לא היו במחלוקת: בתקופה שבין יוני 2001 ועד אפריל 2003 עבד המערער במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע כרופא מתמחה בחטיבת ההרדמה. בתקופה זו נשא המערער את נגיף הצהבת מסוג Hepatitis C והיה מודע לכך. כן היה המערער מכור לסם מסוכן מסוג Fentanyl, אשר היה נגיש לו במסגרת תפקידו, כסם הרדמה למטופלים. המערער היה מזמין מבית המרקחת של בית החולים כמויות גדולות של הסם, מעבר לדרוש לצורך עבודתו כרופא מרדים, וזאת לשם צריכה עצמית. המערער נהג להזריק לעצמו את הסם במהלך שעות העבודה, עד כ-25 פעמים ביממה, לרוב בחדרי השירותים של סגל המחלקות בהן עבד (ושם היה משליך מדבקות וצמר גפן ספוגים בדמו). משהתגלתה התמכרותו לסם, פוטר המערער מעבודתו. בהמשך גילה צוות בית החולים, כי מספר אנשים שטופלו בבית החולים חלו בצהבת C בעקבות אשפוזם. מבדיקות הצוות הרפואי עלה חשד, כי המערער הוא הגורם המדביק. לימים התגלו עוד מקרים רבים של מטופלי עבר החולים בנגיף. ג. המערער הועמד לדין בבית המשפט המחוזי, בטענה שהדביק 34 מטופלים בצהבת C – ולעניין זה הואשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והפצת מחלה במזיד. על טיפול בחולים בעודו מסומם, השארתם ללא השגחה כשהלך לשירותים כדי להזריק לעצמו סם, והשארת הסם באמפולות פתוחות, הואשם המערער במעשי פזיזות ורשלנות. בשל לקיחת סם ה- Fentanylלשימושו העצמי ושימושו בו, הואשם המערער אף בעבירות של גניבה בידי עובד, מרמה והפרת אמונים, והחזקה ושימוש בסם לצריכה עצמית. בנוסף, הואשם המערער בעבירות של הדחה בעדות (כלפי רופא עמית), הפרת הוראה חוקית, בשל הפרת תנאיו של מעצר הבית בו שהה, ואתיחס לכך בהמשך. ד. בפסק דין מנומק ומפורט הורשע המערער ב-25 עבירות של חבלה חמורה (במקום בחבלה בכוונה מחמירה), וזוכה מחמת הספק מעבירות חבלה ביחס ל-9 חולים נוספים שלגביהם הואשם. בית המשפט פירט את הקוים המשותפים לכל החולים, שכולם נשאו את הנגיף Hepatitis Cגנוטיפ 2AC, אותו לא נשאו בטרם הטיפול, טופלו במועדים הרלבנטיים והורדמו על-ידי המערער תוך הזרקת Fentanyl (למעט אחדים שבהם דן בית המשפט בנפרד). בית המשפט נדרש לרישומים הרלבנטיים לגבי כל חולה, כדי לוודא הן אם היה המערער מעורב כמרדים בניתוח החולה והן את מרחק החולה מן הרצף הגנומי בדמו של המערער. בית המשפט תיאר את השתלשלות גילויה של הזיקה בין טיפולו של המערער להדבקת חולים, ואת שיטת עבודתו באשר למתן ה-Fentanyl, וכן את עדויות המומחים, וסקר את הראיות המדעיות והנסיבתיות, תוך הסבר מנגנון ההדבקה, ואף פירט לקחים הראויים להפקה על-ידי גורמי הרפואה. המערער הורשע גם בעבירות של הדחה בחקירה (במקום הדחה בעדות) ושל הפצת מחלה במזיד, וכן במעשי פזיזות ורשלנות. ביתר העבירות בהן הואשם הורשע המערער על פי הודאתו. להלן יורחב באשר לראיות ולממצאי בית המשפט ומסקנותיו. הראיות המדעיות שעליהן התבסס בית המשפט ה. לבחינת זהות המדביק נערכו שתי בדיקות בלתי תלויות; אפרט לגביהן במקצת, שכן תוצאותיהן חשובות להכרעה בשאלה שבמחלוקת, שהיא – האם ניתן לקשור בין המערער לבין המטופלים שנדבקו בנגיף ולהסיק מכך בדבר הדבקה מצדו. ראשית יצוין, כי דרך ההדבקה הנפוצה ביותר במחלת הפטיטיס C היא במגע דם בדם; דרכי הדבקה נוספות הן ביחסי מין ומאם לעובּרה. הבדיקה האחת נערכה על ידי ד"ר יונת שמר, מנהלת המעבדה לוירולוגיה בבית החולים סורוקה, אשר ערכה חלק ניכר מפעולות הבדיקה בעצמה. נבדקו כ-1,200 איש שטופלו על ידי המערער לאורך תקופת עבודתו בסורוקה, ועוד כ-800 איש שטופלו בסורוקה אך לא באו במגע עם המערער. בדיקות הדם בחנו לא רק נשאות של הנגיף, אלא גם את הגנוטיפ (המערער נשא גנוטיפ 2AC) וכן את רצף הקוד הגנטי של הנגיף, באזור של הגנום שהוא בעל השתנות גדולה על ציר הזמן (HVR2). יוסבר, כי הגנום – כלל המידע התורשתי של האורגניזם – בנוי מרצף של חומצות גרעין. הגנוטיפ הוא רצף הגנום של זן מסוים של הנגיף. לכל נגיפי הפטיטיס C יש גנום דומה אך לא זהה; זאת, בשל שינויים ברצף, ובפרט ישנם אזורים ברצף בהם תדירות השינוי גבוהה יותר (כגון HVR1, HVR2). בדיקת הרצף באזורים אלה מספקת זיהוי ייחודי לנגיף ספציפי (ראו עדות ד"ר שמר, עמ' 43-42 לפרוטוקול). ד"ר שמר הסבירה בעדותה (עמ' 46) את התוצאות כלהלן: בקרב הנבדקים אשר באו במגע עם המערער והם נשאי המחלה והגנוטיפ 2AC, ממוצע המרחק על הרצף הגנטי מן המערער הוא 1.18%. לעומת זאת, בקרב קבוצת הביקורת (נשאי המחלה בגנוטיפ 2AC שלא באו במגע עם המערער) ממוצע המרחק על הרצף הגנטי מן המערער הוא 15.5%. נאמר, כי הבדל שכזה הוא משמעותי מבחינה סטטיסטית (להסבר מקיף על "משמעות/מובהקות סטטיסטית" ראו ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פ"ד נח(5) 215, עמ' 242 ואילך, בחוות דעת השופטת נאור; להלן פרשת מעיין צבי). ו. נתון רלבנטי נוסף שהובא בפני בית המשפט קמא, נוגע לשכיחות ההדבקה בגנוטיפ 2AC; ממחקר שהוגש עולה, כי מתוך כלל הנדבקים בצהבת C בדרום ישראל, רק 5.4% נדבקים בגנוטיפ 2AC; לעומת זאת, מבין מטופלי הנאשם שנדבקו בנגיף, 72% נושאים את הגנוטיפ האמור (והם הקבוצה שלגביה הואשם המערער). בקבוצת הביקורת (מטופלי בית החולים שלא באו במגע עם המערער) רק אדם אחד נשא גנוטיפ זה, ומרחקו מהמערער על הרצף הגנטי גדול. ז. תוצאות בדיקתה של ד"ר שמר הובאו בפני הסטטיסטיקאי פרופ' עוזי מוטרו מן האוניברסיטה העברית בירושלים. פרופ' מוטרו בחן את השאלה, האם אחוז הנדבקים מתוך קבוצת המטופלים של המערער (31 – נכון למועד מתן חוות הדעת – מתוך 1155 נבדקים, קרי, 2.68%) גדול משמעותית מאחוז הנדבקים מתוך קבוצת הביקורת (1 מתוך 822, קרי, 0.12%). תשובתו היתה חיובית, ונאמר שהמסקנה התקבלה באופן מובהק ביותר. המסקנה היתה, כי הסיכוי לסטייה אקראית בשוני שכזה באחוזי ההדבקה קטן מאחד למיליון. ח. בדיקה נוספת נערכה על ידי פרופ' רן טור-כספא, מומחה למחלות כבד ומנהל מחלקה פנימית במכון למחלות כבד במרכז הרפואי רבין. פרופ' טור-כספא הסכים, כי העובדה שהמטופלים שנדבקו נושאים גנוטיפ 2AC הנדיר יחסית בארץ, מעידה על "סבירות גבוהה מאוד למקור הדבקה זהה" להם ולמערער. פרופ' טור-כספא בדק דגימות מהמערער ומעשרה ממטופליו נושאי הנגיף (שרק דגימות של שמונה מהם היו שימושיות בסופו של יום), כמו גם משני נשאים של גנוטיפ 2AC שאינם קשורים לפרשה, לשם ביקורת. בבדיקה זו נבחן חלק אחר מן הרצף הגנטי מאשר זה שנבחן על ידי ד"ר שמר (HVR1). נמצא, כי המרחק ברצף הגנטי בין קבוצת המטופלים לבין המערער היה 4.4%-1.4%, ואילו המרחק ברצף הגנטי בין קבוצת הביקורת למערער היה מעל 22%. נאמר, כי עובדה זו מתאימה להנחה שבדמם של המערער ומטופליו החולים נמצא נגיף זהה, ומסקנתו החד משמעית של פרופ' טור-כספא היתה איפוא שהמערער והנדבקים נדבקו מאותו מקור הדבקה. הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות ט. המערער הודה, כי 34 מטופלים נדבקו בנגיף, אך הכחיש כי הוא מקור ההדבקה. בא כוחו הודיע בבית המשפט המחוזי, כי אין לו טענות כנגד המומחים שמר וטור-כספא וממצאיהם (מלבד שתי טענות שהועלו באופן בלתי עקבי ובלתי ממצה בדבר פגמים ב"שרשרת" הראיות ועדות שמיעה, ואשר נדחו בפסק הדין קמא). נוכח ממצאי הבדיקות שפורטו מעלה, בהעדר ערעור של המערער עליהם או הצעת תזה חלופית להסברתם, ונוכח ראיות נסיבתיות נוספות, קבע בית המשפט - כאמור - כי המערער הדביק 25 מטופלים. לגבי יתר תשעת המטופלים שבכתב האישום זוכה המערער מהדבקתם מחמת הספק, מקום שלגבי כל אחד היתה חסרה ראיה נסיבתית אחת לפחות מתוך רשימת הראיות הנסיבתיות שמנה בית המשפט. וזו, בתמצית, רשימת הראיות הנסיבתיות שעל בסיסן נקבע כי המערער הדביק את המטופלים: 1. המערער נושא את נגיף Hepatitis C, גנוטיפ 2AC. 2. המערער מכור לסם Fentanyl. 3. המערער השתמש בסם גם בעת עבודתו – בשירותים, וזאת לפני ניתוחים, במהלכם ולאחריהם. 4. ההדבקה בוירוס היא במגע דם בדם. 5. 34 חולים נדבקו בוירוס. 6. המערער והחולים נושאים גנוטיפ נדיר יחסית של הוירוס. 7. החולים שלגביהם הורשע המערער (הרלבנטיים לענייננו בערעור) טופלו על ידיו. 8. חלק מן החולים נבדקו לפני הטיפול בבית החולים והוירוס לא נמצא בדמם; גם ביחס לחולים האחרים אין ראיה שחלו בטרם טופלו על ידי המערער. 9. החולים נדבקו כל אחד במועד אחר ובמספר חדרי ניתוח, ואין קשר בין החולים. 10. המערער הזריק לכל החולים הרלבנטיים את סם ה-Fentanyl לו היה מכור. 11. העד פרופ' מוטרו קבע מסקנות סטטיסטיות מובהקות בקשר לשאלת משמעות הפער בין אחוזי ההדבקה בקבוצת המערער לקבוצת הביקורת. 12. ביחס לחולים הרלבנטיים, נקבע בשתי בדיקות נפרדות ובלתי תלויות, של ד"ר שמר ופרופ' טור-כספא, כי הנגיף בדמו של המערער זהה לזה שבדם החולים, ואין ראיה או טענה לפיה המערער נדבק ממקור אחר המשותף לו ולחולים. 13. גם אם לא הוכח מנגנון ההדבקה בצורה ישירה כעובדה, לא הוצע הסבר או אפשרות למגע בין דמו של המערער לדמם של החולים, פרט לאפשרות ההדבקה בעת הזרקת הסם לחולים (ועל כך בהמשך). כאמור, על בסיס הראיות הנסיבתיות קבע בית המשפט, כי המערער הדביק את החולים. מנגנון ההדבקה י. בחינת למעלה מן הצורך, הקדיש בית המשפט דיון מעמיק לשאלת מנגנון ההדבקה – קרי, כיצד הדביק המערער את המטופלים. הוצגו מספר אפשרויות, אך לא הוכרע איזו מהן קרתה בפועל. יוסבר, כי מתן סמי ההרדמה למטופלים בחדרי הניתוח נעשה באמצעות צנתר (מסוג venflon) המוחדר לאחד מורידי היד, ולו שתי כניסות – כניסה בקצהו המיועדת למתן עירויים, וכניסה לאורכו, אשר דרכה מוזרקים סמי ההרדמה באמצעות מזרק (ללא מחט); כניסה זו סגורה בשסתום חד כיווני, כך שדמו של המטופל אינו יכול לצאת דרכה למזרק. עוד יוסבר, כי סם ה-Fentanyl מוחזק באמפולות בגדלים שונים; המערער העיד, כי בניגוד למקובל היה שומר אמפולות פתוחות לשימוש חוזר (כלומר, לאחר שנעשה שימוש בחלק מכמות הסם שבאמפולה, היא לא נזרקה, ובהמשך שאב ממנה כמות נוספת). אופני ההדבקה האפשריים בענייננו הם בתמצית שניים: או שהמזרק בו השתמש המערער למתן הסם למטופלים היה מזוהם בדמו שלו (מכך שהשתמש במזרק כדי להזריק לעצמו את הסם קודם לכן, או מכך שבדק באמצעותו את פעולתו של צנתר שהתקין לעצמו, באופן המחזיר דם למזרק); או שנוזל הסם שניתן למטופלים היה מזוהם בדמו של המערער (מכך ששאב מן האמפולה המחזיקה את הסם בעזרת מזרק בו השתמש לעצמו, ואז חזר ושאב ממנה בשביל המטופלים, גם אם במזרק אחר). יא. המערער הציג מספר גירסאות לתיאור דרך עבודתו בחדרי הניתוח. לפי גירסה אחת היה שואב בפעם אחת את כל תכולת האמפולה למזרק, ומשתמש בו להזרקה למטופלים במשך היום (כשהוא שומר אותו בכיסו); לפי גירסה אחרת, היה שואב רק את הכמות שנדרשה לו ומשאיר אמפולה פתוחה (מכוסה) לשימוש בהמשך. לטענתו, השתמש באמפולות נפרדות בעבור המטופלים (אמפולות שהושארו על השולחן) מזה – ובעבור עצמו (שנשמרו בכיסו) מזה. לפי גירסה אחת נהג להחליף מזרקים בין חולה לחולה, ולפי גירסה אחרת, נהג לעיתים כפי שהיה מקובל אז בבית החולים, והשתמש באותו מזרק לכמה חולים (עקרונית, כאמור, הזרקה למטופלים דרך הצנתר אינה אמורה לאפשר הדבקה ביניהם, בשל השסתום החד כיווני); המערער טען, כי מכל מקום בעבור עצמו היה משתמש במזרקים אחרים מאלה ששימשו אותו למטופלים, ולעיתים הזריק לעצמו מספר פעמים באותו מזרק. מדבריו עולה, כי היו זמנים בהם החזיק בכיסיו בעת ובעונה אחת שני מזרקים – את המזרק המיועד למטופלים ואת המזרק בו השתמש לעצמו (אף אם היה בדרכו להשליכו לפח המזרקים), ובנוסף – את האמפולה ממנה שאב לעצמו. בית המשפט דן בדרכי ההזרקה של המערער לעצמו – אם ישירות לוריד ואם באמצעות צנתר שהתקין לעצמו. בין כך ובין כך נאמר, כי בהזרקה העצמית היה המזרק בו השתמש המערער צפוי להזדהם בדמו. עוד נאמר, כי אף אם התכוון המערער להפריד בין המזרקים והאמפולות שבשימושו לבין אלה שנועדו למטופלים, עצם הימצאותם בעת ובעונה אחת של המזרקים והאמפולות בכיסיו, לצד עובדת היותו מסומם באופן הפוגע בערנות, יכולה היתה להוביל לבלבול מצדו בין האמפולות והמזרקים, כך שהשתמש, ולוא גם בטעות, במזרק או אמפולה מזוהמים לטיפול במטופלים. עוד מפסק דינו של בית המשפט קמא יב. בית המשפט לא נתן אמון בעדות המערער: "עדות הנאשם הותירה רושם מר ושלילי. לא רק שהאמת לא היתה נר לרגליו, אלא הנאשם ממש התאמץ להרחיק עצמו מדבר אמת... איני נותן אמון כלל בעדות הנאשם, וזאת בלשון המעטה" (עמ' 28-27 לפסק הדין). בית המשפט אף ערך רשימה (בת 16 פריטים) של שקריו של המערער והסתירות בגירסאותיו. עוד נשמעו בבית המשפט מספר עדויות בדבר מצבים בהם היה המערער בלתי ערני ובלתי מרוכז באופן שעורר את חשדם של חברי הצוות הרפואי, וכן בדבר המדבקות הספוגות בדם שהיה משאיר אחריו בשירותי הצוות. יג. כאמור, בכתב האישום הואשם המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה; עם זאת, בית המשפט קבע, כי אין לראות בהתנהגות המערער כזאת הנושאת עמה כוונה לגרום את התוצאה, ואף לא צפיית התוצאה כאפשרות קרובה לודאי. נאמר, כי המערער היה מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה, בהיותו רופא המודע למעשיו, אך היה אדיש כלפיה. בית המשפט הסתמך, בין היתר, על שתי אמירות של המערער: כשנשאל – האם זה צעד אחראי מצד רופא לזרוק בשירותים מדבקות וצמר גפן הספוגים בדמו של חולה צהבת C, ענה "שאולי לא כל כך", וכשנשאל מדוע בכל זאת נהג כך, ענה: "אני משיב שאני אשם. אמת שלא היה אכפת לי" (עמ' 162 לפרוטוקול, שורות 18-15). על כן הורשע בעבירה החמורה פחות של חבלה חמורה (לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). נקבע, כי המערער גם עשה מעשה העלול להפיץ מחלה במזיד, ונאמר כי "במזיד" שבלשון החוק שקול לפזיזות, שכבר נקבע כי התקיימה. יד. לעניין עבירת מעשי פזיזות ורשלנות נקבע, כי בכך שיצא המערער לשירותים לשם הזרקת הסם לעצמו, לפני ניתוחים, במהלכם ולאחריהם, בכך שלעיתים השאיר מטופלים ללא השגחה בצאתו לשירותים, ובכך שהיה בתפקיד בעודו מסומם ובערנות פגומה, סטה מסטנדרד הזהירות המצופה מרופא, פעל באופן רשלני (לכל הפחות) וסיכן את המטופלים, ולכן עבר עבירה לפי סעיף 338(א)(7) לחוק העונשין. עוד נקבע, כי השארת האמפולות הפתוחות על שולחן המרדים היתה בבחינת הפקרת חומר מסוכן כאמור בסעיף 338(א)(9), וגם שימושו העצמי של המערער בסם, והעובדה שנשא אותו בכיסו, בניגוד למקובל ותוך יצירת סיכון לאחרים, עונים על תנאי סעיף זה. טו. האישום השני נגד המערער כלל עבירות של הדחה בעדות והפרת הוראה חוקית, על כך שבעת שהותו במעצר בית, ולמרות האיסור שהוטל עליו ליצור קשר עם מי מהמעורבים בפרשה, התקשר המערער לד"ר צ'ורני, עובד בית החולים, והאשימו בכך ששיקר בהודעותיו במשטרה, קיללו, ואיים עליו באמרו: "אתה עוד תראה מה זה להעיד נגדי". לאחר מכן התקשר המערער לד"ר צ'ורני עוד מספר פעמים אך זה לא ענה לו. המערער הודה בעצם קיום השיחה אך הכחיש את תוכנה (אם כי אמר, שהתקשר אל ד"ר צ'ורני על מנת "שיפסיק לשקר במשטרה"). בית המשפט נתן אמון בגירסת ד"ר צ'ורני ודחה את גירסת המערער. עם זאת, נוכח נסיבות המקרה, הורשע המערער בעבירה החמורה פחות של הדחה בחקירה, במקום הדחה בעדות. גזר הדין טז. בטרם גזר את הדין עיין בית המשפט קמא בתסקיר שירות המבחן למבוגרים. המערער הוצג בו כבעל תדמית עצמית חיובית ושאיפות גבוהות, שהתמכרותו לסם Fentanyl באה לשיטתו נוכח לחצים בעבודתו; הוא הביע צער על שאנשים נפגעו בשלו, אך ציין כי הדבר לא היה בכוונה. השירות סבר כי עונש משמעותי יבהיר למערער את חומרת התנהגותו, ויסייע לו בתהליך השלמה עם המחירים הכבדים של אבדן מקור פרנסתו, מקצועו ושמו הטוב. בגזר הדין סקר בית המשפט את ההשלכות הבריאותיות החמורות העלולות להופיע כתוצאה מהידבקות בנגיף צהבת C וכתוצאה מהטיפול הקשה שעל החולים לקבל; כן פורטו עדויות של מטופלים שנדבקו על ידי הנאשם, אשר תיארו משבר אישי קשה, מצוקות פיסיות, והשפעות על משפחותיהם ועל חייהם האישיים והמקצועיים בעקבות המחלה; עוד תוארו מאמצי בית החולים בהיערכות המהירה למצוא את שורש ההדבקה, ונזקיו הכספיים; לבסוף נאמר, כי הפרשה גרמה לפגיעה באמון הציבור ברופאים ובממסד הרפואי. נאמר, כי תסקיר שירות המבחן לא הקהה את ההתרשמות השלילית של בית המשפט מן המערער, וכי אף בתשובותיו לשירות המשיך המערער ב"קו מניפולטיבי", בהשלכת אחריות על גורמים אחרים, ובהבעות חרטה בלתי כנות. נקבע, כי יש מקום הן להרתעה אישית, הן להרתעה כללית. לזכות המערער הוזכר, כי זו הסתבכותו הראשונה בפלילים, כי חייו הפרטיים והמקצועיים הושפעו עמוקות מן הפרשה, כי קיימת פגיעה אמיתית בבתו הקטינה בשל הנסיבות, כי המערער חולה בעצמו בצהבת C, וכי נגמל מסמים. על כן נגזר העונש של שתים עשרה שנות מאסר בפועל, וכן 24 חודשי מאסר על תנאי לעבירות מסוג פשע שבהן הורשע או בניגוד לסעיפים 338(א)(7) או 338(א)(9) לחוק העונשין, 6 חודשי מאסר על תנאי לעבירות בניגוד לסעיפים 425 ו-287 לחוק העונשין, ושלושה חודשי מאסר על תנאי לעבירת החזקה ושימוש בסם לצריכה עצמית (סעיף 7(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג-1973). הערעור יז. בערעור נטען כי המערער לא הדביק את 25 החולים. נאמר, כי אין בראיות הנסיבתיות כדי ללמד שהמערער הוא מקור ההדבקה, וכי על המשיבה היה להוכיח את אופן ההדבקה בפועל – עניין העומד בלב השאלה של הקשר הסיבתי בין מעשי המערער לתוצאת ההידבקות, קשר שהוא בשורש יסודות העבירה. לעניין זה נטען, כי המערער העיד פעמים מספר שלא השתמש באותו מזרק לו ולחולים, משום שידע על מחלתו ועל כך שהיא עלולה לעבור במגע דם. נטען, כי המערער היה מזריק לעצמו לוריד בלבד, ובאמצעות מחט מיקרוסקופית, שאינה נוחה לשאיבה מתוך האמפולה במהלך ניתוח, ומכך ניתן ללמוד שלא זיהם את האמפולות. יח. עוד נטען, כי עצם זיכויו של המערער מהדבקת 9 חולים נוספים יש בו כדי להשליך על ההרשעה, שכן משמעותו היא שישנם חולים אשר נדבקו בנגיף דומה, אך לא על ידי המערער; בהקשר זה נאמר, כי הדמיון בראיות הפורנזיות/ביולוגיות בין 9 החולים שלגביהם זוכה המערער (מחמת הספק, יש להזכיר) לבין קבוצת ה-25, יוצר ספק סביר בשאלת ההדבקה הכללית. כן נטען, כי אין די בראיות הנסיבתיות לשם הרשעת המערער, הן בשל כך שחלק מן הראיות הללו שנמנו אינן חד משמעיות (למשל, כי אמנם דרך ההדבקה הנפוצה היא "דם בדם" אך זו אינה הדרך היחידה), והן כיון שהמסקנה כי המערער הוא המדביק אינה היחידה העולה מהן. יט. בנוסף נטען, כי לא התקיים היסוד הנפשי הדרוש להקמת העבירות של חבלה חמורה ומעשה העלול להפיץ מחלה במזיד. נאמר, כי המערער לא היה אדיש וגם לא קל דעת ביחס לאפשרות הדבקת החולים, אלא עשה כל שביכולתו כדי למנוע הדבקה מעין זו, הפריד בין הציוד ששימש אותו לצריכה עצמית לבין הציוד ששימשו למטופלים, וכרופא הקדיש עצמו להצלת חיי אדם. נאמר, כי אין להסיק מאמירותיו לגבי זריקת המדבקות בשירותים לשאלת יחסו הנפשי להדבקת המטופלים בחדר הניתוח. הוסף, כי בהנחה שהמערער הוא המדביק, אחוז הנדבקים הקטן מעיד שעשה כל שביכולתו כדי למנוע את ההדבקה. לעניין מעשי הפזיזות והרשלנות נטען, כי היציאה לשירותים לא היותה סיכון, שכן המערער דאג תמיד להשאיר מרדים אחר אמון על החולים. עוד נטען, כי השארת האמפולה על שולחן המרדים לא היוה הפקרת חומר מסוכן, הן מפני שהיתה מכוסה, והן מפני שבקרב חלק מהמרדימים היה הדבר נהוג. כ. טענות נוספות שהועלו, בין היתר, בלא שנותרה אבן לא הפוכה, הן כי דמו של המערער אולי הגיע בדרך כלשהי לכפפותיו ומהן למטופלים, כך שהדביקם באופן אחר; כי היה מקום לבדוק את בני זוגם של החולים לבחינת אפשרות להדבקה דרך יחסי מין, וכי העובדה שסטטיסטית ההדבקה בנגיף נעשית על פי רוב באמצעות מגע דם בדם, אינה הוכחה מספקת שכך אירע במקרה דנא; כי שיעור ההדבקה הכולל מתוך סך כל מטופלי המערער (כ-2.68%) הוא זניח; כי ייתכן שקיימות דרכי הדבקה אחרות בתוך יחידות רפואיות, כגון באמצעות מכשור רפואי; כי לא הוכח שכל הצוות הרפואי בבית החולים נבדק; כי לגבי חלק מן החולים לא ידוע בודאות שלא היו חולים בנגיף טרם אשפוזם בבית החולים; כי הגנוטיפ שנושא המערער אמנם נדיר אך אינו ייחודי; כי ערנותו וצלילותו של המערער לא הושפעו מכך שהשתמש בסמים; ולבסוף, כי טעה בית המשפט משלא נתן אמון בעדות המערער, וכי קיימים הסברים לסתירות לכאורה שבדבריו. כא. לעניין האישום השני נטען, כי בשיחת המערער עם ד"ר צ'ורני הובע כעסו של המערער, אך לא הושמעו מצדו כל איום או הדחה. נאמר, כי לא היה מקום להעדיף את גירסתו של ד"ר צ'ורני לעניין זה, וכי הלה לא הבין אל נכון את דברי המערער בשיחה. כב. לעניין חומרת העונש נטען, כי שגה בית המשפט באופן בו איזן בין השיקולים לחומרה ולקולה. נאמר, כי פרשת יקירביץ' (ע"פ 7193/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) עסקה ברופא בכיר יותר שהורשע בעבירות חמורות יותר, ושם הושת עונש פחות משמעותית מזה שקיבל המערער. בין היתר, הודגשה הפגיעה בשמו, במקור עיסוקו ובמשפחתו של המערער. נטען, כי רוב המטופלים שנדבקו על ידי המערער צפויים להחלים מן המחלה, וכי עובדה זו צריכה לעמוד לזכותו. בדיון בפנינו הוסף, כי המערער הוא אסיר חיובי, העושה מאמצים להשתקם. כג. בתגובת המשיבה נטען, כי הוכח שהמערער הדביק את המטופלים באמצעות זיהום דמם – מגע דם בדם, ובהשאלה כדברי הנביא הושע (ד', ב') "ודמים בדמים נגעו", וכי אין חובה להוכיח את הליך הגרימה הספציפי בגינו נוצר המגע בין הדמים. נאמר, כי תהליך הגרימה המדויק אינו נחוץ לצורך הרשעה, כל עוד ישנן ראיות נסיבתיות כבדות משקל המצביעות, כמסקנה הגיונית אחת, על המערער כמקור הנגיף. לעניין החולים שלגביהם זוכה המערער מחמת הספק נאמר, כי בית המשפט נקט זהירות יתרה כאשר זיכה לגביהם, וזאת רק מחמת הספק, ומבלי שנאמר כי המערער לא היה אחראי להדבקתם, כך שאין להסיק מן הזיכוי לעניין יתר ההרשעות. עוד צוין, כי לגבי חלק מאותם חולים נאמר שהתיעוד בשאלה אם באו במגע עם המערער לא היה מספק, אך לא נאמר שלא באו עמו במגע. לגבי חלק מן האחרים, הזיכוי נבע מכך שבדיקת ד"ר שמר לא נעשתה לגביהם, ואף שכל שאר הראיות הנסיבתיות לגביהם התקיימו (המערער טיפל בהם, הם לא היו חולים בנגיף קודם לכן, וכן הלאה). כד. לעניין היסוד הנפשי של המערער נאמר מפי המשיבה, כי בית המשפט קמא לא האמין לגירסת המערער כי עשה כל שביכולתו כדי למנוע את ההדבקה. נאמר, כי תשובותיו לעניין חוסר האכפתיות שבהשלכת המדבקות הספוגות בדמו בשירותים, כמו גם הסברו כי לא השליך מזרקים בשירותים שמא יעורר עליו את חשדו של הצוות הרפואי, מעידים על הלך רוחו הנפשי – יחס של אדישות. נטען, כי ריבוי גירסאותיו של המערער לגבי דרך פעולתו בחדרי הניתוח ודרכי ההפרדה שנקט בין המזרקים והאמפולות שבשימושו לאלה שנועדו למטופלים, מולידות תיאור מבולבל שלא ניתן להסיק ממנו כי עשה כל שלאל ידו כדי למנוע הדבקה; זאת, במיוחד מקום שהמערער הודה, כי היה באותה עת מכור ומשתמש בסמים. לעניין מעשי פזיזות ורשלנות נאמר, כי די בכך שהמערער השתמש בסמים בעת עבודתו כדי להוות חריגה מסטנדרד התנהגות סביר מצד רופא, לא כל שכן רופא מרדים בחדרי ניתוח. לגבי האישום השני, נאמר כי אין להתערב בקביעת מהימנות, לפיה העדיף בית המשפט את גירסת ד"ר צ'ורני על פני זו של המערער. הדיון בפנינו כה. בטרם הדיון עיינו בתסקיר מעדכן של שירות המבחן למבוגרים, ותואר כי התנהגות המערער במאסרו חיובית, הוא מאורגן והצליח להתרגל לבית הסוהר ולחברת האסירים. בדיון בפנינו טענה עו"ד בר-ציון למערער, כי יתכן שהיה מקור הדבקה נוסף בבית החולים; זאת, הן נוכח 9 החולים לגביהם זוכה המערער, והן נוכח החולָה ק.נ. אשר לא נכללה ברשימת החולים שבכתב האישום, ואשר אין ראיה כי טופלה על ידי המערער, אך היא נושאת את הנגיף, ובדיקתה מעלה התאמה של 98% למערער. לגבי החולה ש.כ. לגביה הורשע המערער, נאמר, כי לא היו ראיות מספיקות שהמערער טיפל בה, והיה צריך לזכּותו בעניינה, בדומה לזיכוי בעניינם של ע.ע. ופ.מ. בעניין אחר נטען, כי מבחינת ציר הזמן של ההדבקות (מועדי הניתוחים בהם טופלו החולים על ידי המערער) קיימות הדבקות בחודשים ינואר עד ספטמבר 2002, אך לא לפני מועד זה ולא אחריו (יש הדבקה בודדת מראשית חודש אפריל 2003), והדבר מעלה תהיות – שכן המערער עבד בבית החולים בין יוני 2001 לאפריל 2003. עוד הועלו השגות לגבי מספר חולים (ביניהם ה.א, ש.י, ג.ל, מ.ש, א.א.ש, א.צ.ב, א.ר.מ, ב.י) אשר בעניינם הופיע שמו של המערער על טופס אחד או יותר (למשל, על הטופס המודפס המסכם את מהלך הניתוח, על הטופס בכתב יד מחדר ההתאוששות, על טופס ההסכמה להרדמה) אך אין בנמצא טופס בכתב יד ממהלך הניתוח; או שבעניינם הופיע שמו של מרדים נוסף על הטפסים, ונטען כי דבר זה מעורר ספק סביר אם המערער הוא זה שבפועל הרדים את המטופלים הללו. כו. עו"ד חדד טענה למדינה, והסבירה לגבי החולה ק.נ., כי היא התגלתה בשלב מאוחר, והתביעה ביקשה לתקן את כתב האישום ולהוסיפה, אך נוכח התנגדות ההגנה לא תוקן כתב האישום. בעניין ש.כ. נאמר שהראיה הנוספת לעניין טיפולו של המערער בחולה, שהיתה חסרה בעניינם של ע.ע. ופ.מ. לגביהם זוכה המערער, היתה עדות החולה ובעלה, כי הם זוכרים שהמערער טיפל בה. לעניין העונש, הודגש כי הטיפולים שהנדבקים מקבלים הם קשים, אינטנסיביים ועם תופעות לוואי משמעותיות; והוסף, שלא כולם נמצאו מתאימים לקבלת הטיפול. נאמר, כי מדובר בתיק חריג במיוחד, כי המערער הִילך כפצצה מתקתקת, ואין איפוא מקום להקל בעונשו. הכרעה כז. אקדים ואומר, כי לאחר העיון סבורני שאין מקום להיעתר לערעור בנוגע להכרעת הדין, מלבד – מחמת הספק – בעניין ההרשעה בסעיף 338(א)(9), כפי שיפורט להלן. הדבקת המטופלים – חבלה חמורה ומעשה העלול להפיץ מחלה במזיד כח. כאמור, המערער הורשע בעבירות של חבלה חמורה והפצת מחלה במזיד, על סמך ראיות נסיבתיות, שבחינתן והסקת המסקנות מהן נעשית "על יסוד ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים" (ע"פ 11541/05 ענקרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בהקשר זה, יפים לענייננו דבריו של השופט לוי בעניין מירופולסקי: "כידוע, אין משקלן של ראיות מסוג זה נופל מכוחן של ראיות ישירות, ובלבד שלא ניתן להסיק מהן אלא מסקנה הגיונית אחת המקימה יסוד להרשעה. אף לא נדרש כי כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה תוביל להרשעה, ודי בכך שכל הראיות יחד כאשר הן משתלבות זו בזו מעשה-פסיפס, יצביעו על הנאשם, וברמה הנדרשת בפלילים, כמבצעה של העבירה (ע"פ 6096/94 מנצור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 732, 736; דנ"פ 3391/95 סימון בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377; ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 227; ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 586)" (ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7; כן ראו ע"פ 1707/08 אריש נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקאות י"ז-כ'). כט. בית המשפט קמא סקר, כפי שפורט, את הראיות הנסיבתיות בהרחבה. דומה, כי השילוב בין השתמשו של המערער בסם בשעת עבודתו בבית החולים, העובדה כי הגורם המשותף היחיד לכל הנדבקים היה הטיפול בהם על ידי המערער, והמסקנות המדעיות של המומחים הבלתי תלויים, שמצאו מובהקות סטטיסטית בדמיון בין הנגיף שבדם הנדבקים לנגיף שאצל המערער, לעומת קבוצת הביקורת – מוביל למסקנה כי ישנן די ראיות נסיבתיות להצביע על המערער כגורם המדביק. ל. אחת מטענות המערער, מתייחסת לאחוז ההדבקה. כך היא מנוסחת: "המערער הורשע בגרימת הדבקה ל-25 חולים מתוך למעלה מ-1499 (!) חולים בהם טיפל (ומתוך 1206 שנבדקו בפועל) בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, ונתון זה מעיד כי שיעור ההדבקה היה, אכן, זניח ביותר" (פסקה 15 לנימוקי הערעור המפורטים מיום 3.9.08, ההדגשות במקור – א"ר). מאמירה קצרה זו ניתן, להבנתי (ובגישה שהיא לטובת המערער), לחלץ שלוש טענות שונות, ואבקש לדון בכולן. הראשונה, חולקת על המסקנה הסטטיסטית אליה הגיע פרופ' מוטרו, לפיה 2.68% נדבקים בקרב מטופלי המערער לעומת 0.12% נדבקים בקרב קבוצת הביקורת הוא הבדל משמעותי, וזאת, למרות שהמערער לא חלק על תוקפן של הבדיקות המדעיות ועל מהימנותם של המומחים. במובן זה של הטענה אדון מייד. בהמשך יידון מובנה השני, לפיו אם פסל בית המשפט הסברים עובדתיים חלופיים לעניין הראיות הנסיבתיות, בשל היותם בלתי סבירים (קרי, כאלה שהסיכוי להתרחשותם נמוך), היה עליו לפסול גם את הקשר בין המערער לנדבקים, שכן מדובר גם כאן באחוז נמוך. לבסוף, יידון המובן השלישי של הטענה, כפי שהיא אף מובאת בהמשך נימוקי הערעור (פסקה 100), כי אחוז הנדבקים הנמוך כנטען מצביע על העדר יסוד נפשי מספיק, שכן משמעו נקיטת אמצעי זהירות מירביים מצד המערער. ראיות המבוססות על מסקנות הסתברותיות לא. אפתח ואבהיר, כי אכן המסקנות המדעיות בתיק זה כולן מעוגנות בסטטיסטיקה – כך, המרחק הממוצע על הרצף הגנטי בין קבוצת המטופלים לבין המערער בבדיקתה של ד"ר שמר היה 1.18% לעומת 15.5% בקבוצת הביקורת, ואילו בבדיקת פרופ' טור-כספא נמצא מרחק של 4.4%-1.4% בין קבוצת המטופלים לבין המערער, לעומת מרחק של מעל 22% בין קבוצת הביקורת לבין המערער. כאמור, המומחים הסיקו מכך כי מדובר בפער משמעותי מבחינה סטטיסטית, המעיד על סבירות גבוהה מאוד לכך שהמערער הוא הגורם המדביק (וכאמור, ראו פרשת מעיין צבי להסבר מקיף על "משמעות סטטיסטית"). פרופ' מוטרו דן בשאלת המשמעות הסטטיסטית של הפער בין אחוז הנדבקים בקבוצת המטופלים (2.68%) לבין אחוז הנדבקים בקבוצת הביקורת (0.12%), והסיק, כאמור, כי הסיכוי שפער שכזה יווצר באופן מקרי, קטן מאחד למליון. לב. בתי המשפט מכירים לא אחת בראיות שבסיסן הסתברותי. לעניין זה ניתן ללמוד מן הפסיקה בעניין בדיקות דנ"א: "בדיקת דנ"א המוגשת לבית-המשפט כראיה נחלקת לשתי אונות המשלימות זו-את-זו. האונה האחת היא עדות המומחה על התאמה באיפיון הגנטי של שתי דגימות דנ"א... האונה השנית היא אונת ההסתברות: הערכה סטטיסטית לגבי שכיחות הופעתה של התאמה כפי שנמצאה בקרב אוכלוסיות שונות... נושא ההסתברות הסטטיסטית הוא העיקר בבדיקת הדנ"א... נראה לנו כי ההלכה בישראל רואה בהתאמה של דגימות דנ"א מרמה (הסתברותית – א"ר) מסויימת ומעלה... ראיה לקיומה של זהות בין האדם שהיווה מקור לדגימת הדנ"א שנמצאה בזירת העבירה לבין אדם שדגימת דנ"א שלו נמצאה תואמת..." (ע"פ 9724/02 אבו-חמאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם), להלן פרשת אבו-חמאד, השופט – כתארו אז – מ' חשין, פסקה 23, 26-25, וראו פסקה 25 לסקירת הפסיקה בעניין הסתברויות בבדיקות דנ"א). ובעניין הסתמכות על ראיה שהיא נכונה בהסתברות גבוהה אך לא במאת האחוזים, נאמר כי: "אם נעמיק חקור דומה שלא נוכל להימנע ממסקנה, כי שאלת השכיחות - אם תרצו: הסתברות הטעות - מוטמעת גם בראיות המדעיות האחרות. ואפשר לא אך בראיות הנסיבתיות אלא בראיות הישירות אף-הן... שיקול ההסתברות קיים - הגם שנסתר הוא - גם בעדות ישירה. כך באשר לשאלה אם יאמין בית-המשפט לעד פלוני שהעיד לפניו. בוודאי כך באשר לשאלה אם עדותו של העד אינה עדות שגויה הגם שמעיד הוא בתום-לב... בית-משפט לא יכיר בחישוב סטטיסטי אלא אם בא הוא בהקשרה של ראיה מדעית ולהוכחת תקפותה של ראיה מדעית. ראו והשוו: Ann.: "Admissibility, in Criminal Case, of Statistical or Mathematical Evidence Offered for Purpose of Showing Probabilities", 36 A.L.R. 3d 1194 (1971, updated 2001)" (שם, פסקה 23, 29, 31). ובהמשך (מפי השופט טירקל): "אכן, אין הכרעה אנושית העומדת למעלה מכל ספק. אין הכרעה אנושית שאי אפשר להטיל בה ספק; ואין כבחינה של הסתברויות מתמטיות כדי לשמש כלי להטלת ספק בזיהוי, בין שהוא זיהוי אנושי ובין שהוא זיהוי על פי בדיקות מעבדה ועל פי מומחים. אולם, אין בספקות הרחוקים, שהם תאורטיים כמעט, שמעוררות הסתברויות כאלה כדי לקעקע את הבסיס הראייתי האיתן שמקימה התוצאה של בדיקת דנ"א" (פסקה 2). בדיקת דנ"א הוכרה בישראל כראיה נסיבתית (פרשת אבו-חמאד לעיל; ע"פ 141/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.3.06)). כאמור, כך הוכר כוחה של ראיה מדעית, אשר אינה מספקת תוצאה "נכונה ב-100%", אלא ב-99% למשל. כפי שאף נאמר, אין בנמצא, לאמיתם של דברים, ראיה שתהא אמינה לחלוטין, ללא צל של ספק. אך כנודע במשפט הפלילי איננו נדרשים לשם הרשעה לודאות גמורה, אלא "מעל לספק סביר" (שם, פסקה 28). לג. ודוק, אם מדובר בראיה מדעית שנכונותה מוגדרת בהסתברות גבוהה, אף אם לא גבוהה עד מאוד, תיתכן לכך השפעה על משקלה של הראיה, בתוך שלל הראיות הנסיבתיות, אך אין הדבר פוסל את הראיה מתחילה. כך למשל, בע"פ 7463/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4), 865 בדיקת הדנ"א הראתה זהות למערער ונאמר, כי השכיחות של הפרופיל הגנטי בכלל האוכלוסיה היא של 1 לכ-6 מליון; אולם השכיחות אצל אח אקראי של המערער תהא רק 1 ל-400 לערך. אחי המערער לא נבדקו בבדיקת דנ"א, והמערער טען כנגד הרשעתו. נפסק, כי למרות השכיחות הקטנה יחסית בקרב קבוצת האחים, הצטרפותן של ראיות נסיבתיות אחרות לעניין מספיקה כדי לבסס הרשעה, ובלשונו של השופט לוי: "תוצאתן של בדיקות המעבדה הביולוגית של מז"פ לבדה, לפיה הפרופיל הגנטי של המערער זהה לזה שנמצא בכתמי הזרע שהיו על תחתוניו של המתלונן, די בה להצביע, גם בהתעלם מדבריו של פרופ' מוטרו בנושא השכיחות, על המערער, כמי שנמנה על קבוצה קטנה ומוגדרת של אנשים, אשר כל אחד מהם היה עלול להיות מעורב במעשה העבירה. ההצבעה עליו במסדר זיהוי-חי, גם אם סברתי שאין לייחס למסדר זה משקל מכריע, והחלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את גרסתם של המערער ועדי ההגנה, לפיה היה המערער במקום אחר בעת ביצוע העבירות, כל אלה משתלבים בתמונה לפיה המערער, ולא אחד מאחיו, היה מבצעו של המעשה הפלילי. חשד זה צובר מטבע הדברים משקל, אם מקבלים ללא עוררין את מסקנותיו של פרופ' מוטרו בתחום שכיחותו של הפרופיל הגנטי שאותר בבדיקות. מדובר איפוא, במסכת של ראיות מפלילות, שמשקלן המצטבר הוא כזה שדי בו, לכאורה, כדי לבסס הרשעה, ועל כן נכון יהיה להעביר לשכמו של המערער, את הנטל להציע לבית המשפט הסבר, שיהיה בו כדי לשכנע כי החשד שדבק בו הוא תוצאה של הצטברות מקרית ושגויה של נתונים לחובתו" (בעמ' 876-875; כן ראו ע"פ 4117/06 מקייטן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 25). (השוו לעניין ראיות הסתברותיות במחקרים אפידמולוגיים בשאלת הקשר בין חומרים למחלות, בתיקים אזרחיים, כגון פרשת מעיין צבי; כן השוו ע"א 522/04 מרכז לייזר לנתוחי קרנית בע"מ נ' דיראוי (לא פורסם)). לד. בענייננו סבורני, כי למסקנותיהם של המומחים יש כוח הסתברותי שדי בו לאפשר הסתמכות על ממצאיהם כעל ראיות נסיבתיות. המספרים והאחוזים שפורטו מעלה ומסקנות המומחים בעקבותיהם אינם מותירים מקום לספק סביר. יוסף, כי אין צורך לקבוע סף שמעליו תקבל הראיה בנסיבות משקל מכריע, דבר שהוא תלוי בנסיבות; זאת שכן בענייננו מצויות לנו ראיות נסיבתיות נוספות, המהוות חיזוק משמעותי לממצאים המדעיים. כך, לכל הפחות, עבר הנטל אל המערער כדי להוכיח אחרת, וכפי שנראה מיד, דומה שלא היה בכוחו של המערער, עם כל מאמציהם הראויים של סניגוריו, לעמוד בנטל זה. הסברים חלופיים מצד המערער לראיות הנסיבתיות לה. גירסת המערער היא, כי אמנם נדבקו המטופלים, אך לא על ידיו, ובדיון העלתה באת כוחו את ההשערה כי היה בבית החולים גורם הדבקה נוסף. בכך ניסתה לטעון, כי הראיות הנסיבתיות אינן מולידות אך מסקנה הגיונית אחת, כדרישת הפסיקה: "תהליך הסקת המסקנה המפלילה מהראיות הנסיבתיות הוא תלת-שלבי: בשלב ראשון נבחנת כל ראייה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע האם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת לכאורה את הנאשם בביצוע העבירה... בשלב שלישי, מועבר הנטל אל הנאשם לספק הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו" (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם), השופטת פרוקצ'יה, פסקה 7) גם כאן יפים לענייננו דברי השופט לוי בפרשת מירופולסקי: "ככלל, משניתן לספק למסכת הראיות הנסיבתיות הסבר חלופי, המתיישב עם חפותו של נאשם, אין די בראיות אלה לצורך הרשעתו. אולם, לא סגי בקיומו של הסבר תיאורטי ורחוק. כידוע, מידת ההוכחה הנדרשת בהליך הפלילי אינה של ודאות מוחלטת, אלא 'מעבר לספק סביר', ומכאן מתחייב כי כדי לאפשר לנאשם את פתח המילוט לו הוא נזקק, על התרחיש החלופי להיות מבוסס וסביר דיו (ראו ע"פ 29/79 סלמאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 118, 123)" (פסקה 7). לו. דומני, כי השערתו של המערער היא "תיאורטית ורחוקה". לא רק שאין בנמצא גורם מדביק ספציפי שניתן להצביע עליו, אלא גם לא נמצא, כאמור, כל גורם משותף או מקשר בין 25 המטופלים פרט לעובדת טיפולם על ידי המערער – הם טופלו בחדרי ניתוח שונים, המצויים במיקומים פיסיים שונים בבית החולים, ובהם משתמשים בציוד רפואי שונה מטבע הדברים (אין דין ניתוח בתחום פוריות נשים כדין ניתוח בכירורגיה פלסטית, ואין דין ניתוח כזה כדין ניתוח אורתופדי, למשל; זאת אף כי ישנם בודאי רכיבים משותפים). זאת ועוד, אין עדות להדבקה בתקופות בהן המערער לא עבד בבית החולים (אף הנדבקים לגביהם זוכה המערער מחמת הספק נדבקו בתוך תקופת עבודתו שם). בנוסף, מנגנון ההדבקה הנפוץ למחלה (דם בדם) מחייב שאותו "גורם נוסף" בא במגע דמי עם כל נדבק ונדבק, ודרישה זו הופכת את ההשערה בדבר קיומו לרחוקה עוד יותר. ושמא יאמר המערער כי אין ביכולתו למצוא אותו "אחר" שנתוניו מתאימים לכל הראיות הנסיבתיות בענייננו – המדעיות והאחרות. לכך נענה בדבריו של השופט – כתארו אז – חשין, כי: "טענה זו אינה מקובלת עלינו ולא ידענו במה שונה נאשם שראיית דנ"א מובאת כנגדו מנאשם שראיה 'מדעית' אחרת - כסוג דם, ראיה בליסטית וכו' - מובאת נגדו. ובעניינן של ראיות ישירות: נאשם שזוהה בידי המתלונן - בטעות - כמי שביצע את העבירה, האם יכול הוא לאתר את העבריין האמיתי? הקושי הוא אותו קושי, ולא ידעתי מה בין המקרה האחד לבין המקרה האחר" (פרשת אבו-חמאד, פסקה 34). לז. השערה נוספת שהעלה המערער, היא כי הראיות הנסיבתיות הן מקריות, ויתכן שהנדבקים נפגעו ביחסי מין עם בני זוגם, אשר היה מקום לבדוק גם את דמם. בפן הפרוצדורלי, דומה כי אין פגם באי בדיקת בני הזוג, שלא היתה מועילה במיוחד, באשר המטופלים החולים עלולים היו להדביק את בני זוגם, ולא להיפך. גם מבחינה מהותית – השערה זו רחוקה ביותר גם היא, באשר היא מחייבת הנחה כי כל אותם בני זוג שאולי הדביקו את המטופלים, נושאים אותו נגיף נדיר יחסית (גנוטיפ 2AC) בצורתו הקרובה גנטית למערער, באופן בלתי תלוי; כן נציין, כי בעדותו של פרופ' טור-כספא נאמר, שהעברת המחלה ביחסי מין נחשבת נדירה ועומדת על 4%-1% מכלל מקרי קיום יחסי מין של נשאים (עמ' 100 שורה 12 לפרוטוקול); ובעדותו של ד"ר דלגדו נמסר כי אחוז ההדבקה ביחסי אישות הוא בין 6%-0% (עמ' 37 שורה 16 לפרוטוקול). ניתן לומר, כי המקריות היא אפשרות "דמיונית" למדי (ע"פ 2624/03 עמרם ז"ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). גם הצעות באי כוח המערער בדבר דם שנגע בכפפות או דם שעבר במכשור הרפואי, אינן מתקבלות על הדעת בנסיבות. לח. כך יוצא, כי השערותיו החלופיות של המערער רחוקות מאוד, והסיכוי לקיומן קלוש ביותר, ולעומת זאת הסיכוי כי המערער הוא המדביק - גבוה ביותר, על פי הראיות. ודוק, הסיכוי כי הוא המדביק (אותו יש להשוות לסיכוי שהוא אינו המדביק), אינו 2.68% (אחוז הנדבקים בפועל) כטענתו, אלא הסיכוי המשוקלל העולה מהבדיקות המדעיות בשילוב עם הראיות הנסיבתיות, קרי, סיכוי גבוה ומשמעותי. נזכיר את אמירות המומחים שלפיהן "ניתן ללמוד כי הנאשם הוא מקור ההדבקה" (ד"ר שמר, עמ' 45, שורה 8), וכי "באופן חד משמעי כל הנדבקים שבדקנו נדבקו מאותו מקור" (פרופ' טור-כספא, עמ' 107 שורה 21). טענות נוספות לט. לטענת ציר הזמן: באת כוח המערער הסבה את תשומת ליבנו בגדרי הערעור לכך, כי בעוד שישנן הדבקות בתאריכים שבין ינואר לספטמבר 2002, אין ראיה להדבקות בחודשים אוקטובר 2002 עד מרץ 2003, למרות שבתקופה זו המשיך המערער לעבוד בבית החולים ולהשתמש בסם. גם אם הדבר מתמיה – וכמובן משמח כשלעצמו, ככל שאכן לא נדבקו עוד אנשים בתקופה זו – אין בו כדי לערער את תשתית הראיות הנסיבתיות. באת כוח המערער לא הציעה כל הסבר מניח את הדעת לכך, ואף אנו סבורים, כי ככל שיש לדבר משמעות, הריהי משוערת בכל מקרה. יוער, כי לגבי התקופה שבין ראשית עבודתו של המערער בבית החולים (יוני 2001) ועד חודש ינואר 2002 אין אינדיקציה שהמערער כבר החל בשימוש בסמים, ועל כן אין תימה שאין הדבקות בתקופה זו. לגבי התקופה שאחרי ספטמבר 2002, יתכן שהמערער טרח להיזהר יותר – אולי משום חשש להיתפס – ואף הצליח בכך למנוע הדבקות; או שמא גירסאותיו המבולבלות בבית המשפט קמא באשר לנהלי עבודתו בבית החולים משקפות החלפת דרך עבודה בתקופה מסוימת, באופן אשר מנע הדבקות. מכל מקום, גם אם אין לדבר הסבר ברור, אין בו כדי להצביע על כך שהמערער אינו הגורם המדביק, ולהדוף את מכלול הראיות הנסיבתיות. אחוז ההדבקה של המערער, 2.68%, מבטא את אחוז הנדבקים בקרב כלל המטופלים שטופלו על ידיו בכל תקופת העסקתו (כ-22 חודשים); עם זאת, אילו בחנו את מספר הנדבקים (25) על רקע קבוצת המטופלים שטופלו על ידיו רק בתקופת ההדבקות (9 חודשים), היה האחוז גבוה בהרבה. מ. ממשיכים באי כוח המערער וטוענים, כי קיומם של 9 נדבקים לגביהם זוכה המערער מכרסם בהסקת מסקנה מרשיעה מן הראיות הנסיבתיות. אשוב ואזכיר, כי לגבי אותם 9 נדבקים זוכה המערער מחמת הספק בלבד, שעה שלגבי כל אחד מהם התקיים רוב רובן של הראיות הנסיבתיות, אך די היה בראיה בודדת שלא התקיימה בכדי להביא את בית המשפט להחמיר עם המשיבה ולזכות מחמת הספק. החלטת בית המשפט לזכות מחמת הספק אין משמעה, כי נקבע שלגבי אותם 9 היה גורם מדביק אחר, אלא רק שלא הוכח ברמה מספיקה כי המערער הוא המדביק. נאמר מפורשות בפסק הדין: "לגבי החולים, שבנוסף לראיות הקיימות, לרבות הראיות המדעיות, אין הוכחה פוזיטיבית, לכך שהנאשם טיפל בהם - ואין כל הסבר, כיצד הגיע הווירוס מדמו לדמם - אם לא היה בחדר הניתוח, והגם שאין בכך כדי ללמד שתיתכן הדבקה שלא ע"י הנאשם, יתכן וראוי שהנאשם ייהנה מצילו של הספק. כל שנאמר כאן, הוא שלא יודעים, כיצד הגיע הווירוס מדמו לדמם, כי מבחינת מבחן ההזדמנות - לא הוכח שהיה בחדר הניתוח" (פסקה 8). על כן, אין בכך כדי להחליש את הראיות הנסיבתיות המקיפות הקיימות לגבי המטופלים לגביהם הורשע המערער. לגבי החולה ק.נ. שהוזכרה בדיון, יוזכר כי המדינה הצהירה, שהיה בכוונתה להוסיפה במאוחר לכתב האישום (אך המערער התנגד לכך). כך אמר בעניינה בית המשפט קמא: "העובדה שהנאשם לא מואשם בקשר לק.נ. ואין ראיה שטופלה ע"י הנאשם, לא בהכרח מצביעה על כך שלא נדבקה מהנאשם". על כן אין לראות בה גורם המעלה ספק סביר לגבי הדבקת 25 החולים האחרים. גם לגבי ש.כ. מקובלת עלי עמדת המדינה, כי בעדות החולה שזכרה את המערער מאחד הניתוחים שעברה, ובעובדה שהמערער היה בתפקיד בשני המועדים בהם נותחה, יש כדי להתגבר על הקושי שבהעדר מסמכים המציינים כי המערער טיפל בה. מא. לגבי יתר החולים שהוזכרו בדיון בפנינו; נציין, כי דו"ח מהלך ניתוח הוא טופס ממוחשב, ששמות הרופאים שהוזנו למחשב מודפסים בו. שאר הטפסים הנוגעים לניתוח או להרדמה – קרי, טופס הסכמה להרדמה, טופס הערכה טרום-הרדמה, טופס ההרדמה וגליון ההתאוששות – ממולאים כולם בכתב יד. לעניין הרישום בטפסים, העיר בית המשפט קמא, כי: "הנאשם אישר שישנם מצבים שבהם הוא הוחלף במהלך ניתוח והדבר לא נרשם... הנאשם אף אישר, כי מלבד מצב בו הוא הוחלף, ייתכן גם מקרה שהוא החליף רופא מרדים אחר ליותר מחצי שעה והדבר לא נרשם בטופסי ההרדמה (שם, עמ' 2 שורות 20-23). אם כך, העובדה שמרדים רשום בגיליון ההרדמה, מלמדת שגם היה בחדר הניתוח, אך העובדה שלא נרשם, לא בהכרח שוללת שבשלב כלשהו הוא היה בחדר הניתוח" (פסקה 8). מב. הנתונים הקושרים את המערער לחולים השונים כעולה מהמוצגים הם כדלקמן: ה.א: שמו של המערער מופיע בדו"ח מהלך הניתוח ובגליון ההתאוששות. ש.י: שמו של המערער מופיע בדו"ח מהלך הניתוח; שמו של המערער מופיע בטופס ההרדמה ובגליון ההתאוששות לצד שמו של רופא נוסף. על טופס ההערכה טרום-הרדמה חתום רופא אחר. ג.ל: שמו של המערער מופיע בדו"ח מהלך הניתוח; שמו של המערער מופיע בגליון ההתאוששות לצד שמו של רופא נוסף. על טופס ההערכה טרום-הרדמה חתום רופא אחר. מ.ש: שמו של המערער מופיע בדו"ח מהלך הניתוח. א.א.ש: שמו של המערער מופיע בדו"ח מהלך הניתוח. על טופס ההערכה טרום-הרדמה ועל גליון ההתאוששות חתום רופא אחר. א.צ.ב: שמו של המערער מופיע בטופס ההסכמה להרדמה, בטופס ההערכה טרום-הרדמה, ובגליון ההתאוששות. א.ר.מ: שמו של המערער מופיע בטופס ההסכמה להרדמה, בטופס ההערכה טרום-הרדמה ובגליון ההתאוששות; שמו מופיע בטופס ההרדמה לצד רופא נוסף. בדו"ח מהלך הניתוח מופיע שמו של רופא אחר. ב.י: שמו של המערער מופיע בטופס ההסכמה להרדמה, ובטופס ההערכה טרום-הרדמה; שמו מופיע בטופס ההרדמה ובגליון ההתאוששות לצד רופא נוסף. מג. הנתונים הללו די בהם להראות, שבמבחן ההזדמנות היה המערער קשור למהלך הרדמתם של החולים, ויכול היה להדביקם. כמובן, שהדבר מתחבר לשאר הראיות הנסיבתיות בעניינם, ואינו עומד לבדו, וכאמור, "לא נדרש כי כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה תוביל להרשעה, ודי בכך שכל הראיות יחד כאשר הן משתלבות זו בזו מעשה-פסיפס, יצביעו על הנאשם" (פרשת מירופולסקי, פסקה 7). קשה מאוד להלום בנידון דידן, נוכח עוצמתה של תמונת כלל הראיות, כי למערער אין קשר להדבקתם של החולים שלגביהם הורשע. מד. אשר על כן, דומה כי קיימות ראיות נסיבתיות מספיקות המולידות מסקנה הגיונית אחת, והיא כי המערער הוא הגורם המדביק בנגיף צהבת C. לדידי, ניתן להסתפק בכך ואין צורך להכריע מה היה הליך הגרימה הספציפי – קרי, איזה פעולות של המערער הן שהביאו להדבקה – כל עוד קיימת היתה הזדמנות להדביק, וקיימות כמה דרכים אפשריות שיכלו להביא להדבקה. כך למשל, בפרשת גלדסון הורשע המערער דשם ברצח על בסיס ראיות נסיבתיות, וזאת אף שלא נודע אופן ההמתה ולא נמצאה גופת הנרצחת כל עיקר (ע"פ 5928/99 גלדסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 17; לפרשות דומות ראו ההפניות דשם). בחינה נרחבת של העניין, בנוגע לעבירת הרצח, הובאה בפרשת נגר, שם נפסק כי: "ניתן להוכיח באמצעות ראיות נסיבתיות את הקורפוס דליקטי, היינו הן את העובדות בקשר לגרימת הפגיעה או הנזק והן את העובדה, כי הפגיעה כאמור נגרמה על-ידי מעשה עבירה. יתרה מזאת, יכול להיות שגם זהותו של העבריין תוכח בראיות נסיבתיות" (ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 135-134). ודוק, בענייננו אילולא ניתן היה להעלות על הדעת הליך גרימה סביר, לא היה די בראיות הנסיבתיות כדי לבסס הרשעה. אך מקום בו הועלו כמה אפשרויות לאופן ההדבקה, אף שלא הוכרע ביניהן, אין פגם בהחלטה להרשיע על סמך הראיות הנסיבתיות, גם בלא הידרשות להליך הגרימה בפועל. דבר זה מתיישב עם השכל הישר ונסיון החיים. היסוד הנפשי על פי הבסיס הנורמטיבי מה. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בגרימת חבלה חמורה (סעיף 333 לחוק העונשין) וזוכה מעבירת גרימת חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין) בה הואשם מתחילה. הטעם שנתן בית המשפט להקלה זו נגע ליחסו הנפשי של המערער לאפשרות קרות התוצאה. נקבע, כי ממכלול הראיות לא ניתן ליחס למערער כוונה לגרום להדבקת המטופלים, אך אפשר ואפשר ליחס לו פזיזות בצורת אדישות. מו. המחשבה הפלילית הנדרשת לצורך סעיף 333 היא מודעות לכל אחד מרכיבי היסוד העובדתי של העבירה, ועל מודעות זו לא יתכן חולק בענייננו, במיוחד נוכח היותו של המערער רופא המכיר את דרכי העברתן של מחלות ואת השלכותיהן הבריאותיות. כך, המערער היה מודע לכך שהוא נושא את הנגיף, לכך שהנגיף מועבר בדם, לאפשרות העברת דם באמצעות שימוש חוזר במזרקים, לכך שהנגיף מהוה מחלה קשה ומסכנת חיים ("חבלה חמורה"), ולכך שהדבר הוא "שלא כדין". מודעותו, שכאמור אינה במחלוקת, מתחזקת עוד נוכח טענתו כי ניסה למנוע את התוצאה. מז. בנוסף, נדרשת לעבירת החבלה החמורה מחשבה פלילית מסוג פזיזות לעניין התוצאה. הפזיזות יכולה שתלבש אחד משני פנים (סעיף 20 לחוק העונשין): אדישות ("בשויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות" – שם); או קלות דעת ("בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען" – שם). "המבחן לקיומה של פזיזות הוא סובייקטיבי-אישי, בגדרו נבחנת השאלה אם הנאשם צפה בפועל את האפשרות לגרימת" התוצאה (ע"פ 10477/08 פיזולאיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), השופט עמית, פסקה 42; גבריאל הלוי תורת דיני העונשין - כרך ב (2009) 252)). מח. כאמור, בית המשפט קמא קבע כי למערער היתה מחשבה פלילית מסוג אדישות, תוך שהוא נסמך על אמירותיו המפורשות בנוגע לסוגיית השלכתן של המדבקות הספוגות בדמו בשירותי הצוות – כי לא היתה זו התנהגות אחראית מצדו לעשות זאת, וכי "לא היה לו אכפת". אמנם, אמירות אלה לא כוונו להדבקת המטופלים בעת הניתוח, אך יש בהן בהחלט כדי להעיד על הלך רוחו הכללי בנוגע לאפשרות הדבקתם של אנשים בנגיף שנשא – ומה לנו הדבקת מטופלים או הדבקת עובדי בית החולים. מט. טוען המערער, כי לא רק שלא התכוון שיידבקו מטופלים, אלא ביקש להימנע מתוצאה זו ככל יכולתו. נטען, כי מצב דברים זה מוביל למסקנה שלא התקיים בו היסוד הנפשי של פזיזות ביחס להדבקת המטופלים. אין לקבל עמדה זו, שאינה עולה מעובדות המקרה. גם בהנחה שלא רצה המערער בתוצאה, עדיין היה, לכל הפחות, קל דעת בהתנהגותו, לשון המעטה – ונזכור כי בסכנה בריאותית לאדם וברופא עסקינן, תרתי דסתרי בנסיבות. כך, אף אם קיוה המערער למנוע את ההדבקה, בעליל נטל סיכון בלתי סביר בדרך בה התנהל, בכך שנשא בכיסיו בעת ובעונה אחת מזרק או אמפולה מזוהמים בדמו, לצד מזרק שיועד למטופלים, באופן שסכנת הבלבול מוחשית מטבע הדברים – אצל אדם רגיל, ולא כל שכן אצל אדם המצוי בהשפעת סמים. בכך גילה המערער קלות דעת רבה, והתקיים בו יסוד הפזיזות: "יסוד נפשי של קלות דעת מתאפיין בכך, שחרף העובדה שהנאשם מעלה על דעתו את אפשרות התרחשות התוצאה, מחשבה זו נדחית על ידיו מתוך גישה של 'לי זה לא יקרה'" (ע"פ 4907/01 ספייה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), השופטת – כתארה אז – ביניש, פסקה 5). הסיכון הבלתי סביר מתחזק גם נוכח העובדה שהמערער טיפל בחולים בעודו מסומם, שעה שכרופא היתה ידועה לו ללא ספק השפעת הסם על ערנותו, ולו פוטנציאלית; המערער הודה כי השימוש בסם פוגע בערנות, אף כי התמיד בגירסתו שהוא לא התבלבל בפועל: "אני מסכים שמי שמשתמש בפנטניל רמת הערנות שלו נמוכה מזה שאינו משתמש" (עמ' 142, שורה 8-9), "אני מסכים שיש פגיעה בתפקוד של רופא שמשתמש בפנטניל" (עמ' 163, שורה 16). על דרך המשל – אדם השותה לשכרה, אם אחראי הוא, לא ינהג לאחר מכן בכלי רכב אף אם הוא מרגיש וסבור כי הוא בשליטה מלאה, וזאת לא רק ממורא החוק, אלא גם בידעו כי הרגשתו עלולה לתעתע בו, ונהיגה בשכרות מסוכנת היא עד מאוד (השוו ע"פ 8283/00 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כך, אף אם הרגיש "בסדר", המערער כרופא ידע שמצב של נטילת סמים אינו מצב ראוי לטפל בו בחולים. זאת על דרך הכלל, לא כל שכן שעה שהוא יודע כי הוא נושא נגיף מסוכן בדמו, שהנגיף מועבר בדם, ושהוא נושא בכיסו מזרק מזוהם בדמו, בדרכו לטפל בחולים. הניתן בכלל לטעון שלא היתה כאן קלות דעת יתרה – ומונח זה לטעמי אינו עז דיו. אף לשיטתו לא הקפיד המערער – ולא שהיה בכך טעם לשבח מיוחד – להזריק לעצמו את הסם בביתו לפני יום העבודה ולאחריו, שאז יכול היה לדעת, לכל הפחות בשאלת ההדבקה (גם אם לא נידרש לאיכות הטיפול שהעניק לחולים ואשר אינה לפתחנו כעת), כי הסכנה להדבקה נמנעה במידה רבה. אך לא כך היה – המערער הזריק לעצמו את הסם מספר רב מאוד של פעמים במהלך היום, לפני ניתוחים, במהלכם ואחריהם, ובעודו בכוננות לטפל בחולים. הסבריו כאילו שמר על "שיטה" או "נוהל" עבודה מסודר שמנעו התבלבלות, אינם משכנעים, הן נוכח אי האמון הכללי שנתן בית המשפט בעדותו, והן כיון שגירסאותיו בנוגע לשיטה או נוהל היו מבולבלות וסותרות, ומכל מקום אישרו חלק ניכר מן הטענות נגדו (ראו למשל עמ' 162 לפרוטוקול). אין לנו כל ראיה לכך שהמערער השתדל להימנע מן התוצאה, מלבד עדותו שלו, שכאמור לא היתה אמינה בעיני בית המשפט, אשר התרשם ממנו ישירות ונימק את התרשמותו הלא חיובית בפירוט רב. לא מצאנו להתערב במסקנתו זו של בית המשפט. אשר על כן, אף אם ניסה המערער ליצור לעצמו נוהל עבודה שימנע הדבקות, והדבר לא הוכח כל עיקר, אין ראיה לכך שעמד בזאת, או כי הנוהל היה "בטוח" מספיק, ועל כן ניתן בהחלט לראות בהתנהגותו נטילת סיכון בלתי סביר. זאת ועוד, אין מדובר במעידה חד פעמית, אלא בהתנהגות עקבית משך חודשים ארוכים (כאמור, רוב ההדבקות בוצעו כמעט ברצף לאורך תשעה חודשים בשנת 2002). נ. כאמור טוען המערער, כי אחוז ההדבקה הנמוך כביכול (כ-2.68%) מצביע על כך שנזהר במעשיו. אין לקבל טענה זו. ראשית, לא הובאו נתונים לגבי אחוזי ההדבקה במגע דם בדם – כלומר, איננו יודעים אם אחוז ההדבקה משקף את כל המקרים בהם דמו של המערער נגע בדמו של מטופל, ויתכן כי היו מקרים נוספים של מגע בהם המטופל לא נדבק, למרבה השמחה (ד"ר דלגדו העיד כי בהעברת מחטים נגועים סיכויי ההדבקה הם 60%-40% (עמ' 38 שורה 24-22); ופרופ' טור-כספא העיד כי לדעתו סיכוי ההדבקה במגע דם בדם הוא גבוה מאוד (עמ' 110 שורה 13-11 לפרוטוקול). מכל מקום לא הובאו נתונים מוסמכים בעניין). שנית, אף אם נזהר המערער, ובכך נמנעה הדבקה של רבים יותר, סבורני כי התוצאה של 25 נדבקים מעידה, כי לא נזהר ברמה המצדיקה קביעה שלא היה לו יסוד נפשי של פזיזות; קרי, שלפחות ב-25 מקרים נטל המערער סיכון בלתי סביר לעניין ההדבקה (והראיה שהסיכון התממש). מכל האמור עולה שקביעת בית המשפט קמא בנוגע לקיומו של יסוד נפשי מסוג פזיזות ראויה היא, ואין להתערב בה. נא. אוסיף, כי טענת ההגנה שמדובר ברופא, שהקדיש את חייו להצלת חיי אדם, ועל כן יקשה להאמין כי פעל להזיק לבריאותם, כבר הושמעה, ונדחתה, בפרשת יקירביץ': "בערעור הונחה לפתחנו שאלה נוקבת: וכי רופא ממית?! הלא רופא מְחַיֶּה, מנתח ונלחם על חיי חולים. המערער, כך נטען, מנתח מוכשר וידוע, עסק כל חייו בניתוחי לב והציל חולים רבים. מדוע, כך מוקשה, יהרוג את חוליו?... אכן, אנו מורגלים בכך שרופא אשר נשבע את שבועת הרופא מְחַיֶּה ואיננו ממית... את מצבו הנפשי של המערער בנוגע לאישומי ההמתה עלינו להסיק על פי התמונה המצטיירת מעובדות המקרים. מתמונה זו עולה... כי לא שיקולים ערכיים ודילמות מוסריות לגבי טובתו של החולה האנוש הכתיבו את התנהגותו של המערער. המעט שניתן לומר הוא כי המערער היה פזיז לגבי אפשרות הפגיעה בחיי אדם" (פסקה 35, 38). חטא הפזיזות הוא איפוא התשובה לטענה כי כרופא לא יתכן שהמערער פעל להזיק לזולת. השאלה אינה אם פעל מתוך מגמה להזיק. השאלה היא אם פעולותיו המודעות היו כאלה שברור היה לו כי יוכלו להזיק. וכך הוה, ובדרגה גבוהה במיוחד של פזיזות משברופא אל מול מטופליו עסקינן. נב. הניתוח שלפיו היתה למערער מחשבה פלילית מסוג פזיזות בנוגע לאפשרות התוצאה, יפה גם לעבירה של הפצת מחלה במזיד. בהתאם לסעיף 90א(1) לחוק העונשין הביטוי "מזיד" כולל גם פזיזות (כן ראו י' קדמי על הדין בפלילים – חלק רביעי (2006) 2263). על כן, משקבענו שעמד למערער יסוד נפשי של פזיזות ביחס לתוצאת ההדבקה, ומשאין חולק כי צהבת C היא "מחלה שיש בה סכנת נפשות", התמלאו גם תנאי סעיף 218 סיפא, והיה מקום להרשעה גם בעבירה של מעשה העלול להפיץ מחלה במזיד (על מרכיביה השונים של עבירה זו, אשר ברובם לא נתקפו בערעור דנא, ראו רע"פ 6136/09 חגשי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 11699/05 סרפו נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מעשי פזיזות ורשלנות נג. המערער הורשע בעבירת מעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338 לחוק העונשין, בהתאם לסעיפי המשנה הבאים: (א) העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו - מאסר שלוש שנים: ... (7) נותן טיפול רפואי או כירורגי לאדם שהתחייב לטפל בו; ... (9) משתמש בחומר מרעיל או מסוכן או מחזיק בו או מפקירו, או מפקיר מיכל שהוחזק בו חומר כאמור ויש בו כדי להרעיל או לסכן. ניתוח מלא ומפורט של עבירה זו מופיע בפסק הדין בעניין יקירביץ', בפסקה 52 ואילך. כאמור שם, יסודותיה הם שלושה: כי המעשה ייעשה במסגרת אחד מסוגי ההתנהגות המנויים בסעיפי המשנה – וזהו גידור של חובת הזהירות המושגית הנדרשת בעוולות הרשלנות בנזיקין, למקרים ספציפיים; כי ייעשה בדרך נמהרת או רשלנית – יסוד נפשי; וכי יכיל בתוכו תוצאה פוטנציאלית "שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה" – קרי, אין דרישה לתוצאה בפועל, אלא ליצירת סיכון או הגברתו. נבחן את רכיבי העבירה אחד לאחד ביחס למעשי המערער; נחל במעשים בעטיים הורשע על פי סעיף 338(א)(7), ונמשיך באלה הנוגעים לסעיף 338(א)(9). נד. לא יתכן חולק כי התקיים הרכיב הראשון הנוגע לסעיף 338(א)(7) – פעולותיו הרשלניות של המערער נעשו במסגרת של מתן טיפול רפואי כמתואר בסעיף. אולם, מעבר לחובת זהירות מושגית זו, נדרשת גם חובת זהירות קונקרטית: "בהקשרו של סעיף 338, חובת הזהירות הקונקרטית מתבטאת בכך שהסיכון המסוים שנגרם היה צפוי או צריך להיות צפוי, מבחינה טכנית, והיה צריך להילקח בחשבון, מבחינה נורמטיבית. לא כל סיכון הינו גם סיכון שיש למונעו... רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית" (פרשת יקירביץ', פסקה 54). הסיכון בענייננו נוגע שמטופלי המערער ייפגעו בגופם עקב טיפול רפואי לקוי, אשר ניתן להם תחת השפעת סמים. האם סיכון זה היה צפוי והיה צריך להילקח בחשבון על ידי המערער, כאשר יצא לשירותים לפני ניתוחים, במהלכם ואחריהם כדי להזריק לעצמו סם, וכאשר עבד כשהוא נתון להשפעתו של סם? והאם סיכון זה הוא בלתי סביר? תשובתי לשתי השאלות כאחת היא בחיוב מובהק, אין בלתו. במיוחד כרופא, המבין בדרכי השפעתם של סמים על גוף האדם, לא היתה זו התנהגות סבירה כל עיקר לנהוג כשנהג. איני נדרש לשאלה שעמדה במחלוקת עובדתית – האם השאיר המערער מטופלים ללא השגחה למרות שנזקקו לה, כשיצא לשירותים לצורך הזרקה עצמית – שכן סבורני כי עצם מתן הטיפול הרפואי תחת השפעת הסם די בו כדי לקיים את יסודות העבירה. האם במעשיו חרג המערער מסטנדרד התנהגות סביר, והפר את חובת הזהירות של רופא? "רמת הזהירות הנדרשת מהרופא אינה ניתנה לדחיסה לנוסחה ממנה ניתן להפיק, באופן דדוקטיבי, תשובה לכל מקרה... בסופו של יום על בית המשפט להכריע לגבי מקרה מסוים, על רקע נתוניו, האם פעל הרופא כפי שמצופה מרופא סביר לפעול. בעשותו כן על בית המשפט לשים לנגד עיניו את השיקולים השונים המושכים לכאן ולכאן. בצד הצורך לקבוע חובות זהירות קפדניות לגבי מקצוע הרפואה, הנושא ערך חברתי מן המעלה הראשונה והנוגע בחיינו, בבריאותנו ובשלמות גופנו, על בית המשפט לנקוט מידת זהירות בקביעתן של חובות אלה לבל ייווצר בסיס רחב מדי להטלת אחריות בגין רשלנות רפואית בנזיקין ועל אחת כמה וכמה בפלילים ולבל תיווצר הכבדה מופרזת על פעילותה של מערכת הרפואה" (שם, בפסקה 61). בפרשת יקירביץ' הורשע המערער דשם במעשי פזיזות ורשלנות על כך שבמהלך ניתוחים שביצע כרופא בכיר, נטש את הניתוח באמצעיתו והותיר את המשכו בידי צוות רפואי זוטר, וכן על כך שבמהלך השתלתם של מסתמי לב למטופלים, לא ערך מדידה מוקדמת לוידוא קוטר המסתם הדרוש. נקבע שם, כי בנסיבות יש לראות בהתנהגותו חריגה בוטה מסטנדרד ההתנהגות הסביר לרופא. אף בענייננו סבורני, כי התנהגותו של המערער הפרה את חובת הזהירות הנדרשת מרופא. אין זה סביר כל עיקר ואין זה ראוי כל עיקר (וראו פרשת יקירביץ' על הסבירות ככוללת ביטוי לערכים חברתיים רצויים) להעניק טיפול רפואי חיוני תחת השפעת סמים. ודאי שגם אין בקביעה זו הרתעה מוגזמת או הכבדה מופרזת על מערכת הבריאות – אשר ראוי, בחינת מובן מאליו, כי רופאיה יעבדו כשהם צלולים וערניים, ואינם נתונים להשפעת סמים. בפרשת יקירביץ' נטען מפיו כי אולי נבעו מעשיו מביטחון עצמי רב, וכי אין מרשיעים אדם בשל יהירות. בית משפט זה (פסקה 38) דחה טענה זו וראה במעשים העדר התיחסות לשניים, לכבוד לחיי החולה ולכיבוד רצונו. בנידון דידן היעדר הכבוד לחיי החולה ולרצונו לא נבע מבטחון עצמי מופרז אלא מאדישות שאולי אין למעלה הימנה. נה. הרכיב השלישי בעבירה הוא יצירת הסיכון. סבורני כי הצדק עם בית משפט קמא, כי בעצם הטיפול במטופלים תחת השפעת הסם נוצר סיכון בלתי סביר – שיקבלו טיפול רפואי לקוי (למשל, טעות בכמות חומר ההרדמה הנדרש), או שיודבקו בנגיף הצהבת (עקב חוסר ערנות בשימוש במזרקים ואמפולות שנועדו למטופלים ולמערער בעצמו). "העבירה לפי סעיף 338 נשלמת עם היוצרות הסיכון אותו היא מבקשת למנוע, ואין היא מצריכה את התממשותו של אותו הסיכון" (שם, פסקה 57); כך, אין העובדה שהמטופלים, ככל הידוע לנו ולשמחתנו, לא נפגעו עקב טיפול הרדמתי לקוי – מעלה או מורידה לעניין יצירת הסיכון; כך גם העובדה שחלק מהמטופלים לצערנו נפגעו גם נפגעו מעניין ההדבקה, לא היא המשנה לשאלת הסיכון. ברי כי הסיכון הבלתי סביר נוצר, ובכך דיינו להשלים את היסודות העובדתיים של העבירה. היסוד הנפשי המלוה עבירה זו הוא הרשלנות (שם, פסקאות 59-58), ואף יסוד זה התממש בענייננו. יצוין, כי בפרשת יקירביץ' העלה המערער דשם את הטיעון כי עומס העבודה הרב הוא שגרם לו לעתים לעזוב את הניתוחים באמצעם (ראו פסקה 80). כך, בענייננו, טוען המערער כי עומס ולחץ העבודה הם שגרמו לו להשתמש בסם (לצד טענות סותרות בדבר שימוש בסם להפחתת כאבים מפגיעת גב). כמו שם גם כאן, אין בנימוק זה כדי להועיל למערער – רופא סביר, שבידיו מונחים חייו של מטופל בשעות ניתוח, פשוטם של דברים כמשמעם, לא היה פועל כפי שפעל המערער. נוכח האמור, סבורני כי בצדק הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה לפי סעיף 338(א)(7). נו. עם זאת, לעניין ההרשעה בסעיף 338(א)(9) נוצר בי ספק. בית המשפט קמא התיחס לחלופות בסעיף משנה (9) העוסקות בשימוש בחומר מסוכן, בהמשך לדיונו שבנושאי סעיפים 323 ו-333 לחוק העונשין; וכן בהחזקת חומר מסוכן והפקרתו, נוכח התנהגות המערער בדרך בה החזיק את ה-Fentanyl. הפסיקה הנוגעת לסעיף משנה זה מצומצמת בהיקפה בכל הערכאות. שאלה היא אם את הצירוף "משתמש בחומר מרעיל או מסוכן", אף אם נאמר כי הוא חל על הזרקת סם, יש לעמוס בנידון דידן כעבירה נוספת שמעבר לזו של סעיף 333, קרי, מעבר לסיכון שבטיפול הרפואי, אליו התיחסנו כבר בדיון בדבר סעיף משנה 338(א)(7). כך גם בנוגע להחזקת החומר והפקרתו – המערער עבד כרופא מרדים; לולא נתוני הרקע האחרים, ובהם בראש העובדה כי השתמש בסמים בעצמו, לא נראה שהתנהגות מסוג החזקת אמפולת סם פתוחה בכיסו או על השולחן בחדר הניתוח, היו כשלעצמן מצויות ברמה המספיקה להרשעה בפלילים. בע"פ 385/89 אבנת נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 1, 12 נקבע, כי לשם הרשעה בפלילים נדרשת חריגה חמורה יותר מנורמת ההתנהגות הסבירה מזו שדי בה להטלת אחריות אזרחית. שאלה היא – ודומני כי אין צורך להכריע בה כאן – האם יש בהתנהגות של נשיאת הסם בבית החולים או השארתו על השולחן בחדר הניתוח, כשלעצמה, חריגה חמורה דיה להטיל אחריות בפלילים, ובמקרים מסוימים מכל מקום היתה אולי נכנסת לגדרי עבירות המשמעת. נוסיף על כך, כי אמנם העידו רופאים אחרים שלא נהוג היה להשאיר אמפולות פתוחות לשימוש, אך לא הוכח כי התנהגות זו נגדה הנחיות או נהלים מפורשים. אכן, איני רוצה לטעת מסמרות, אך משממילא מורשע המערער בעבירה לפי סעיף 338(א)(7), ויתר על כן, בעבירה לפי סעיף 333, הייתי מזכהו מחמת הספק מן ההרשעה בעבירה לפי סעיף 338(א)(9). האישום השני - הדחה בחקירה והפרת הוראה חוקית נז. לאחר העיון, אינני רואה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא בעניין האישום השני, המושתתת רובה ככולה על קביעת מהימנות, לאחר התרשמות ישירה מעדויות המערער והמתלונן ד"ר צ'ורני. כנודע, לא בנקל תתערב ערכאת ערעור בממצא עובדתי ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית "ששמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ובחנה אותן. בפרט כך הוא, כאשר מדובר בממצאי מהימנות, כשבענין זה יכולתה של ערכאת הערעור מוגבלת" (ע"פ 7758/04 עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), השופט ג'ובראן). יצוין, כי בכל הנוגע לעבירה של הפרת הוראה חוקית, הודה המערער כי התקשר לד"ר צ'ורני בעת ששהה במעצר בית, ולמרות האיסור שהוטל עליו בעניין זה. על הרופא במשפט העברי נח. הרופא באתוס היהודי מורשה לרפא "'ורפא ירפא' (שמות כ"א , י"ט) – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (בבלי, ברכות ס', א'). עם הרשות באה האחריות, ולאחריות הרופא במשפט העברי ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית מאת פרופ' א' שטינברג, כרך ו' (תשנ"ט). צוין שם (ערך "רופא", טור 77), כי "הרופא נדרש להתנהגות מוסרית ולדוגמה לאחרים", ומובא (הערה 62) מדברי רב האי גאון "חקור חולים ובקר את מזורים, ודבר על לבבם נואשים ומרים... ושיקוי מחלתך גם מזורך, אז תמצא לך גם לחברך". על רופא המערב בין מחלתו שלו למחלת החולים שבטיפולו אפשר לקרוא את דברי מדרש ויקרא רבה ה' "עלובתא היא מדינתא דאסיא פודגריס" ("עלובה היא המדינה שרופאה חולה"). בשבועת הרופא העברי שהזכיר בית המשפט קמא, ושחיבר בתשי"ב ד"ר (לימים פרופ') ליפמן היילפרין (ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית שם, טורים 155-154) נאמר "ושמרתם עד מאוד חיי האדם מרחם אמו, והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים", ובגירסה עברית קדומה לשבועת הרופא מאת היפוקרטס נאמר (שם, טור 157) "ושמור נפשו (של החולה - א"ר) מאוד, פן יורה לעשות משקה להמית או להזיק... ומרצוני לא אגרום שום עוול והשחתה". ובנוסח שיש שמייחסים לרמב"ם אותו הביא בית המשפט קמא מפרשת יקירביץ' (מרגליות, חכמי ישראל כרופאים (תשכ"ב) 110) "רק האמת תהיה נר לרגלי, כי כל ויתור במקצוע יכול להביא כליון ומחלה ליציר כפיך". הדברים מדברים בעדם. בשולי הדברים ולתועלת הכלל נט. בשולי הדברים ולתועלת הכלל אצטרף להערות בית המשפט קמא (פסקה 13 להכרעת הדין), בקשר לצורך למזער את הפגיעה בבריאות הציבור בעניינו של רופא החולה במחלה שיש בה סיכון – על כל השאלות המתעוררות באשר לזכות החולים לדעת על כך אל מול זכויות הרופא ופרטיותו. עוד העיר בית המשפט קמא לעניין תיעודה של החלפת מרדימים בעת ניתוח ולשאלות התמכרותם לסמים של רופאים ובמיוחד מרדימים, ולהנפקת חומרים כמו Fentanyl לרופאים בתוך בית החולים. הדעת נותנת, כך יש לקוות, כי הנוגעים בדבר כבר נדרשו לזאת, אך אוסיף את קולי לקולו של בית המשפט קמא, ו "אין מזרזין אלא למזורזין" (ספרי במדבר א'). סוף דבר לעניין הכרעת הדין ס. סוף דבר וסיכומו, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור בעניין הכרעת הדין, למעט זיכוי מחמת הספק מן ההרשעה בסעיף 338(א)(9) לחוק העונשין כמפורט בפסקה נ"ו לעיל. העונש סא. בית המשפט קמא ראה בחומרה מוצדקת את מעשי המערער, שסטה באופן קשה מהוראות הדין ומחובותיו במקצועו החשוב והרגיש כרופא. המערער, שנשבע להקדיש עצמו לעזרה וטיפול בחולים, פגע בבריאות חלק מחוליו – שנתנו בו אמונם – פגיעה קשה ומסוכנת. פגיעות המחלה שבהן הודבקו המטופלים הן חמורות, והנדבקים מן המערער שנמצאו כשירים לקבלת טיפול נאלצו לעבור טיפולים קשים ומפרכים, ולגבי חלק מן החולים אין סיכויי ההחלמה ברורים. נפגע ערך קדושת החיים, המוגן חוקתית, ואין להקל בכך ראש כל עיקר (ע"פ 4688/09 ראב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בע"פ 4484/05 שגב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נדון רופא בעבירות ניסיון לייבוא סמים והחזקת סמים, ובית משפט זה ציין – בפרשה שלא נגעה ישירות לעיסוקו הרפואי – כי "עיסוקו הקודם של המערער ברפואה אינו פועל לזכותו אלא מהוה נסיבה מחמירה בשל הניגוד המוחלט בין שבועת הרופא, לבין התנהגות המערער..."(השופטת ברלינר, פסקה 7). לא כל שכן מקום שהדברים נוגעים לליבת העיסוק הרפואי, ורוב מלים אך למותר. לכך יש לצרף את ההרשעות ביתר העבירות שאינן נוגעות להדבקה. מכלול זה מחייב הרתעה אישית וציבורית; בלא להטיל דופי בציבור הרופאים בישראל, העובד ימים כלילות בשירות שאין חיוני הימנו, יש מקום להרתיע מתי מעט העלולים ללכת בדרך זו. מנגד נדרשה הסניגורית המלומדת לעונש בעניין ד"ר יקירביץ', שהורשע (על פי התוצאה בערעור בבית משפט זה) בשתי עבירות הריגה, בשבע עבירות של מעשה פזיזות ורשלנות, בחמש עבירות של לקיחת שוחד, בסחיטה באיומים ובגניבה בידי מורשה, ונדון (בערעור בבית משפט זה) לשש שנות מאסר; זאת – אף שבית המשפט ציין כי "התנהגותו... והתנהלותו לאורך זמן לא רק שאינן מתישבות עם חובותיו של רופא, ולמעשה של כל אדם, אלא עומדות בניגוד משווע לאותן חובות" (פסקה 144). בנידון דידן אמנם מספר הנפגעים בחבלה גדול יותר – 25, ועם זאת לא היתה כאן הרשעה בהריגה כבפרשת יקירביץ', על שלל עבירותיה, אף שההרשעה כללה עבירות של חבלה חמורה, הפצת מחלה במזיד, גניבה בידי עובד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, מעשה פזיזות ורשלנות, הדחה בחקירה והפרת הוראה חוקית וכן החזקה ושימוש בסם לצריכה עצמית. בצד שיקולי החומרה הרבים, מנה בית המשפט שיקולים לזכות המערער – העדר עבר פלילי, חיים נורמטיביים עד אשר התמכר לסם ופגע בעצמו ובמשפחה. לאחר ששקלתי את כל אלה אציע לחבריי, מתוך שהבאתי בחשבון את העונש שהוטל על ד"ר יקירביץ', להעמיד את עונש המאסר בפועל שיושת על המערער על עשר שנים (בניכוי ימי מעצרו). עונש המאסר על תנאי יעמוד בעינו. סיכום סב. אם תישמע דעתי, לא ניעתר לערעור על הכרעת הדין למעט זיכוי מחמת הספק לענין ההרשעה בסעיף 338(א)(9) לחוק העונשין (פסקאות נ"ו וס' לעיל). אשר לעונש, אציע כי הוא יועמד על עשר שנות מאסר בפועל, ומאסרים על תנאי לפי קביעת בית המשפט המחוזי. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"א בסיון תש"ע (3.6.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08030930_T07.doc רח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il