נרגיזה אלאשוויילי נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בירושלים עש"מ 3088/99 בפני: כבוד השופט י' זמיר המערערת: נרגיזה אלאשוויילי נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה מיום 8.4.99 בתיק בד"מ 131/97 תאריך הישיבה: א' בתמוז תשנ"ט (15.6.99) בשם המערערת: עו"ד צבי לידסקי בשם המשיבה: עו"ד שרית טובבין פסק-דין 1. המערערת, עובדת המדינה משנת 1972, היתה סגנית מנהלת המשק בבית החולים הממשלתי ברזילי באשקלון. בין יתר תפקידיה היא קיימה פיקוח על עובדות הנקיון בבית החולים. בשנת 1991 היא הועמדה לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת.פ. 243/91). לפי כתב האישום היא קיבלה שוחד מנשים, שביקשו להתקבל לעבודה כעובדות נקיון בבית החולים, משנת 1987 ועד שנת 1990. סכום השוחד נע ברוב המקרים מ500- דולר עד 1,000 דולר. בית המשפט (השופט י' טימור) הרשיע אותה בקבלת שוחד בתשעה מקרים. בגזר הדין (מיום 16.2.97) אמר בית המשפט, בין היתר, כך: "העבירה של קבלת שוחד הינה עבירה חמורה. מדובר בעבירות אשר הן כמחלה ממארת העשויה להתפשט ברקמות העדינות של השירות הציבורי. נאמר פעמים הרבה שיש לעקור עבירות אלה מן השורש. חמורה במיוחד גם העובדה שהנאשמת ניצלה את תפקידה כלפי נשים קשות יום אשר היו מוכנות לעשות הרבה על מנת לזכות בפרנסה ופת לחם. חמורה גם העובדה שתוך כדי בירור דינה של הנאשמת בשנת 1995 ביצעה עבירה נוספת של גניבה. ניתן היה לצפות מאדם העומד לדין להישמר מביצוע כל עבירה נוספת לפחות במהלך בירור דינו". עם זאת, בית המשפט לקח בחשבון את מצבה האישי של המערערת, אשה כבת 51 שנה, ובעיקר את התמשכות ההליכים, אף כי, לדבריו, "עיקר העיכוב נגרם בשל סיבות הקשורות בנאשמת עצמה ובא-כוחה". בית המשפט גזר את דינה של המערערת למאסר בפועל של ששה חודשים, שירוצו בדרך של עבודות שירות, קנס בסך 15,000 ש"ח ומאסר על-תנאי לתקופה של שנה. 2. לאחר שבית המשפט גזר את דינה של המערערת, היא הועמדה לדין משמעתי בפני בית הדין למשמעת של עובדי המדינה. בית הדין החליט, על יסוד הפסיקה, כי העבירה בה הורשעה המערערת היא עבירה שיש עמה קלון. כפי שאמר בהכרעת הדין, "הסניגור המלומד לא הביא לפנינו אף לא נסיבה אחת שהיה בה, אולי, כדי לגרוע מן הקלון שבמעשיה של הנאשמת". לפיכך הרשיע אותה בית הדין בעבירות משמעת לפי סעיף 17(2), (3), (4) ו-(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963-. בית הדין, בבואו לגזור את דינה של המערערת, ציין את השיקולים לקולא, לרבות התמשכות ההליכים ומצבה האישי. מצד שני ציין בית הדין כי המערערת "מושעית משנת 1991 ומאז ועד היום היא קיבלה שכר מבלי לעבוד בשירות המדינה". בסופו של דבר הטיל עליה בית הדין אמצעי משמעת אלה: "(א) פיטורין לאלתר; (ב) שלילת הזכות לקבלת גימלאות; (ג) הנאשמת תהיה זכאית לקבל פיצויי פיטורים בעד עבודתה משנת 1972 ועד 30 ביוני 1987 - השנה שבה ביצעה את עבירת השוחד הראשונה, שעליה הורשעה בבית המשפט המחוזי... . (ד) פסילה לשירות המדינה לתקופה של 10 שנים". 3. הערעור נסב על גזר הדין. המערערת טוענת כי אמצעי המשמעת שהוטלו עליה חמורים יתר על המידה בהתחשב בהתמשכות ההליכים, בגילה ובמצבה האישי, ובחומרת העבירות בהן הורשעה, הנלמדת מתוך העונש הקל שהוטל עליה על ידי בית המשפט המחוזי, ולאור העובדה שהעבירות לא הסבו נזק לבית החולים. הטענה בדבר חומרת העבירות, בהן הורשעה המערערת, אינה מקובלת עלי. עבירת השוחד היא חמורה ביותר. תמיד היא מביאה נזק לשירות המדינה, גם משום שיש בה כדי להביא את עובד המדינה, הנוטל שוחד, לסטות מן השורה במילוי תפקידו, גם משום שהיא עלולה להשחית עובדי מדינה נוספים וגם משום שהיא פוגעת במעמד ובתדמית של שירות המדינה בעיני הציבור הרחב. קל וחומר כך כאשר אין מדובר במקרה יחיד של שוחד, אלא בשיטה של קבלת שוחד, במקרים רבים, לאורך תקופה ממושכת. העובדה שהמערערת נטלה שוחד מנשים קשות-יום, שנאלצו לשלם שוחד כדי לזכות בעבודת נקיון, ששכרה דל, מוסיפה מימד של חומרה לעבירה. כפי שבית המשפט המחוזי אמר בגזר הדין, "בשל סדרת העבירות שביצעה הנאשמת ניתן לומר כי שמה יצא לשמצה ובשל כך חלק מן האנשים המעורבים בביצוע עבירות אלה ידעו ליזום דווקא את הקשר עימה על מנת להציע כספי שוחד ולזכות בעבודה עקב כך בבית החולים ברזילי באשקלון". אכן בית המשפט המחוזי גזר על המערערת עונש קל באופן יחסי, בין היתר בהתחשב בעונש המשמעתי הצפוי למערערת. אך אין בעונש הפלילי שהוטל כדי ללמד על אמצעי המשמעת הראויים. המטרה של העונש פלילי שונה מן המטרה של אמצעי המשמעת. אשר לאמצעי המשמעת כבר נפסק לא אחת על ידי בית משפט זה כי הרשעה בעבירה של שוחד מחייבת בדרך כלל פיטורים משירות המדינה ואמצעי משמעת חמורים אחרים, כדי לבער את הרע משירות המדינה. ראו, לדוגמה, לאחרונה, עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' תמר כתב (לא פורסם); עש"מ 7641/98 רפאל נוימן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); עש"מ 592/99 פרץ יצחקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם). 4. כידוע, בית משפט זה אינו נוהג להתערב באמצעי המשמעת שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת של עובדי המדינה אם אין בהם חוסר סבירות או עיוות דין. במקרה זה אין סיבה להתערב באמצעי המשמעת שהוטלו על ידי בית הדין על המערערת. בית הדין התחשב בכל השיקולים לקולה. הוא נמנע מלהטיל עליה את אמצעי המשמעת החמורים ביותר, וזיכה אותה בפיצויי פיטורים לתקופה של חמש עשרה שנים. אמצעי המשמעת שהוטלו על המערערת, לא זו בלבד שאינם בלתי-סבירים, אלא הם ראויים. לפיכך אני דוחה את הערעור. ניתן היום, ב' בתמוז תשנ"ט (16.6.99). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99030880.I05