פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"א 3083/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3083/13 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערערת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. יפים שיכמן 2. עו"ד זיאד דבאח 3. כונס הנכסים הרשמי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בפש"ר 6668-12-11 מיום 18.3.2013 שניתנה על-ידי השופט א' חזק תאריך הישיבה: ט' בתמוז התשע"ד (7.9.2014) בשם המערערת: עו"ד שובל רן; עו"ד שרי ורדי בשם המשיב 1: עו"ד נטליה מרקגרף בשם המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד טובה פריש פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 18.3.2013 בפש"ר 6668-12-11 (השופט א' חזק), אשר בגדרה הוכרז המשיב 1 כפושט רגל, חרף התנגדותה של המערערת. עיקרי העובדות 2. המשיב 1 (להלן: שיכמן) הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, הלנה והעסקה שלא כדין, סרסרות ועושק (תפ"ח (מחוזי ת"א) 1107/02 מדינת ישראל נ' שיכמן (3.3.2003)). 3. מגזר הדין בעניינו של שיכמן עולה, כי עסק בסחר בנשים ובעבירות נלוות נוספות, כדרך חיים יומיומית וכעיסוק רחב היקף, ששכרו, ככל הנראה, בצדו. שיכמן ושותפו ניהלו 'משרד לשירותי מין', ולאחר שראו 'כי טוב' הקימו 'משרדים' נוספים בתחום זה. השניים יצרו קשרים עם סרסורים ממדינות חבר העמים, ובאמצעותם 'יִבאו' לישראל נשים צעירות, אשר 'ביקשו' לעבוד כאן בזנות. שיכמן ושותפו סחרו באותן נשים, חיו על רווחיהן, ואף דרשו מהן כי תעסוקנה בזנות ללא תשלום, במשך חודש- ימים, בכדי לכסות את עלויות הבאתן ארצה. מדובר במסכת ארוכה של מעשים פליליים חמורים, הכוללים מידה רבה של השפלה וביזוי. 4. על רקע זה, נגזר דינו של שיכמן ל-11 שנות מאסר; 9 מהן לריצוי בפועל. לא הוטל עליו לשלם קנס כספי או לפצות את קורבנות עבירותיו. במסגרת הערעור הופחתה, בהסכמה, שנת מאסר אחת מעונשו (ע"פ 3434/03 גיימן נ' מדינת ישראל (28.9.2004)). בסופו של דבר, השתחרר שיכמן מבית הכלא בשנת 2007, לאחר הפחתת שליש מתקופת מאסרו. 5. המערערת היא בתה הקטינה והיורשת היחידה בעזבונה של אחת מאותן נשים צעירות שבהן סחר שיכמן, ואשר הועסקו על-ידו בזנות לאחר הברחתן ארצה. אמה של המערערת (להלן: המנוחה) התאבדה בשנת 2003, בעוד שיכמן מרצה את עונש המאסר שהושת עליו. בשנת 2006 הגישה המערערת תביעה אזרחית נגד שיכמן בגין נזקי אמה המנוחה. עילותיה של התביעה הנזיקית אינן תחומות למסכת העובדתית ה'צרה' שעל בסיסה הורשע שיכמן בפלילים, אלא נעוצות גם במעשים נוספים, אשר נמחקו מכתב האישום במסגרת הסדר הטיעון. בשנת 2009 ניתן נגד שיכמן פסק דין בהעדר הגנה, ובו חוייב בתשלום הפיצוי שהתבקש בכתב התביעה – סך של מיליון ₪. 6. בשלהי שנת 2011 הגיש שיכמן לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל, בהצהירו כי אין ביכולתו לשלם את חובותיו, ובכלל זה חובו כלפי המערערת מכוח פסק הדין הנ"ל. צו הכינוס אכן ניתן, ובד בבד חוייב שיכמן לשלם לנושיו סך של 1,000 ₪ מדי חודש בחודשו. לקראת סוף שנת 2012 הגישה המערערת התנגדות להכרזתו של שיכמן כפושט רגל, בטענה כי חובו כלפיה, שיסודו בעבירות החמורות שבהן הורשע, לא נוצר בתום לב. לפיכך, טענה המערערת, אין לאפשר לו להנות מהגנות הליך פשיטת הרגל, לרבות הפטר. עיקרי החלטת בית המשפט המחוזי 7. בראשית החלטתו, ציין בית המשפט המחוזי כי הוגשו בעניינו של שיכמן תביעות חוב המצטברות לסך של כ-17 מיליון ₪; רובן בגין חובות בנקאיים ישנים. נוסף על כך, הובהר כי שיכמן עומד בתשלומיו החודשיים ומגיש דוחות תקופתיים כנדרש. בית המשפט המחוזי עמד על חומרתן הרבה של העבירות שבהן הורשע שיכמן, העולות במצב הדברים הרגיל כדי חוסר תום לב בהתנהלות החייב. כמו כן, נתן בית המשפט המחוזי את דעתו על העובדה כי טענת המערערת, לפיה מעשיו של שיכמן הובילו להתאבדות אמה, קיבלה גושפנקא במתן תוקף של פסק דין (בהעדר הגנה). בנסיבות חריגות אלה, הטעים בית המשפט המחוזי, קיים קושי מסויים לקבוע כי חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות יכול להפיג או לרפא את חוסר תום לבו של שיכמן ביצירת חובותיו, ולכאורה נדרש היה למנוע את הכרזתו כפושט רגל. אף על-פי כן, בהתחשב במאסרו הממושך, בשים לב לעובדה שלא יצר כל חוב חדש מאז שחרורו, ובדגש על מצבו הרפואי (87% נכות, לצמיתות, עקב מחלות שונות), סבר בית המשפט המחוזי כי הכף נוטה דווקא לכיוון קבלת בקשתו. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי בבואו להכריז על שיכמן כפושט רגל, שקל בין היתר את הצהרת המשיב 3, הוא כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכונס), ולפיה חוסר תום לבו של שיכמן יובא בחשבון גם בעתיד, לכשתוגש בקשה למתן הפטר. זאת ועוד, הכונס התחייב לעמוד על כך שלא יוענק צו הפטר אלא בחלוף כמה שנים. מכל מקום, העיר בית המשפט המחוזי, ביום שבו תעמוד הסוגיה על הפרק, תוכל המערערת להגיש בקשה להחרגתו של החוב כלפיה ממסגרת ההפטר, בהתאם להוראת סעיף 69(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: הפקודה), ובית המשפט ידון בבקשה ויכריע בה על-פי שיקול דעתו. מכאן הערעור שלפנינו. עיקרי טענות הצדדים בערעור 8. לגישת המערערת, שגה בית המשפט המחוזי בהכריזו על שיכמן כפושט רגל, שהרי מקור חובו כלפיה נעוץ בהתנהגות בלתי-חוקית, בלתי-מוסרית וחסרת תום לב, המנוגדת לתקנת הציבור. המערערת מדגישה את השיטתיות, את משך הזמן ואת החומרה של העבירות שבביצוען הורשע שיכמן, אשר לוו בהשפלה ובביזוי כבוד האדם, ומצביעה על התוצאות הטראגיות של מעשיו – התאבדותה של אמה והתייתמותה-שלה כילדה קטינה. המערערת סבורה כי הליך פשיטת הרגל יהיה בעוכריה, וכי במסגרתו לא תצליח לגבות מאומה, בעוד שהליכי הוצאה לפועל ישרתו, בין היתר, גם את האינטרסים שלה. בהקשר זה, מציינת המערערת כי סעיף 69(א)(2) לפקודה אינו חל בענייננו, שכן הוא עוסק בחובות אשר נוצרו במרמה, וכי ממילא קיים חוב מזונות בשיעור נכבד בדין קדימה. לבסוף, עמדת המערערת היא כי העובדה ששיכמן שילם, במישור הפלילי, את חובו לחברה, אינה מצדיקה את ריקון הסנקציה האזרחית מתוכנה. מנגד, סומכים המשיבים את ידיהם על החלטתו של בית המשפט המחוזי. 9. לטענת שיכמן, מבלי להמעיט מחומרת העבירות שביצע, הרי שריצה את עונשו וניחם על מעשיו. כמו כן, הוא עומד בתשלומיו החודשיים ומגיש את דוחותיו. בנסיבות אלה, מניעת הכרזתו כפושט רגל תהווה מעין סנקציה כפולה המושתת עליו. נוסף על כך, מבליט שיכמן את מצבו הבריאותי, וסבור כי בחלוף הזמן יש לצדד בשיקומו, לרבות במישור הכלכלי. ממילא, חובותיו נובעים בעיקרם מכשלונות עסקיים לגיטימיים, אשר קדמו לתקופה שבה ניהל אורח חיים עברייני. לעניין חובו כלפי המערערת, נתלה שיכמן בעובדה, כי מדובר בפסק דין אשר ניתן בהעדר הגנה, בציינו כי היה כלוא ואף בלתי-מיוצג באותה שעה. זאת ועוד, לפי גישתו של שיכמן, אין כל קשר בינו לבין מות המנוחה, בהתחשב בכך שהיה נתון במאסר ממושך עובר להתאבדותה. בכל אופן, לעמדתו, המנוחה הגיעה ארצה בכדי לעסוק בזנות מרצונה. 10. לשיטת הכונס, פעילותו הבלתי-חוקית של שיכמן לא נשאה אופי כלכלי, וממילא הושב לו כגמולו זה מכבר, בגדרי ההליך הפלילי. כל זאת, מבלי שהוטל עליו לשלם קנס או לשאת בחיוב כספי. לפיכך, דין חובו הנזיקי כלפי המערערת אינו כדין פיצוי 'עונשי', ואין מניעה להחיל לגביו את הוראות הפקודה, כעניין עקרוני. נוסף על כך, רואה הכונס חשיבות בחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, ומדגיש את משקלן הרב של שאר תביעות החוב, ה'רגילות'. מכל מקום, פשיטת רגל אינה סוף פסוק, וסוגיות נוספות צריכות עוד להתברר, כגון אפשרות החרגת החוב הנדון ממסגרת ההפטר. המשיב 2, אשר מונה כמנהל מיוחד על נכסיו של שיכמן (להלן: המנהל המיוחד), הצטרף לעמדתו של הכונס, תוך שהטעים כי בסמכותו להרהר אחר פסק הדין שניתן במעמד צד אחד. דיון והכרעה 11. אקדים ואומר, כי מאז שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מושא דיוננו, נדחתה בקשתו של שיכמן לביטול פסק הדין אשר ניתן נגדו בהעדר הגנה (ת"א (שלום ת"א) 55775/06 נגרוצה נ' גיימן (31.5.2013)). משכך, לא ראיתי צורך להידרש לטענות המשיבים בנוגע ל'יציבותו' של בסיס החיוב בענייננו, ובהמשך הדברים אתייחס לחובו של שיכמן כלפי המערערת כאל חוב סופי וחלוט. 12. המתווה העקרוני לבחינת הסוגיה שעל הפרק נקבע בפרשת בנבנישתי (ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197 (2003)). באותה פרשה נדונה בקשה למתן צו כינוס במסגרת הליכי פשיטת רגל, כאשר ביסוד הבקשה ניצב חוב שמקורו בניהול עסק בלתי-חוקי של שירותי ליווי. (א) בית משפט זה, מפי הנשיא א' ברק, החל את 'מסעו' בשתי תכליותיו העיקריות של הליך פשיטת הרגל: האחת – "כינוס נכסי החייב וחלוקתם בין נושיו בדרך הזולה, המהירה, היעילה והשווה ביותר"; והשנייה – "לאפשר לחייב שאיתרע מזלו ואינו מסוגל לשלם את חובותיו לפתוח דף חדש בחייו על-ידי קבלת הפטר מן החובות" (שם, בעמוד 204). אולם חרף חשיבותן של תכליות אלה, הן אינן חזות הכל. אינטרס הנושים בהבטחת זכויותיהם, כמו גם אינטרס החייב בשיקומו האישי, כפופים שניהם לעקרון תום הלב (במובנו הסובייקטיבי והאובייקטיבי): "אכן, בפקודה עצמה יש הוראות המבססות עצמן על עקרון תום-הלב במובנו הסובייקטיבי. כך, יכול בית-המשפט לדחות בקשה לפשיטת רגל, בין היתר אם שוכנע כי הבקשה הוגשה '... שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל...' (סעיף 18ה(א)(2) לפקודה). כן רשאי בית-המשפט שלא ליתן הפטר, בין היתר, אם 'במהלך פשיטת הרגל נהג החייב בחוסר תום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל' (סעיף 63(ב)(1) לפקודה)... בנוסף, כפופים הליכי פשיטת הרגל לעקרון תום-הלב במובנו האובייקטיבי. כך, הן הנושים הן החייב חייבים להפעיל את זכויותיהם על-פי הפקודה בתום-לב (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973)... חוסר תום-לב יכול שיימצא בשלב יצירת החובות כמו גם בשלב אכיפת החובות" (שם, בעמודים 206-205). (ב) על רקע זה, נדרש בית המשפט לשאלה, האם יש בתכליותיו הספציפיות של הליך פשיטת הרגל – שיקום החייב תוך הגנה על נושיו – כדי לשלול את הבקשה למתן צו כינוס, מן הטעם כי החובות אשר הובילו להגשתה נוצרו במהלך ניהול עסק בלתי-חוקי. נמצא, כי התשובה לכך היא בשלילה: "בבדיקת התכליות הספציפיות... נראה כי אין בעצם העובדה כי החוב נוצר במהלך פעילות בלתי חוקית כדי לשלול את תחולת הפקודה על החייב המבקש להכריז עליו כפושט רגל. השאלה אם הנושים יינזקו מפשיטת הרגל אם לאו אינה תלויה על פניה במקור החוב; זכות היסוד של החייב לשנות מדרכיו – זכות ה'תשובה' – ניצבת אף היא על רגליה. בנסיבות אלו גם אין לראות לכאורה את החייב כמי שפעל שלא בתום-לב... ככל שהחייב אינו מנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל; ככל שהחובות לא נוצרו תוך זלזול בנושים והקמת עסקי שווא – הרי שאין לראות בחייב כחסר תום-לב בהגשת הבקשה לפשיטת רגל רק בשל העובדה כי פעל במסגרת עסק לא חוקי" (שם, בעמוד 207). (ג) אף על-פי כן, ציין בית המשפט, לצד תכליותיה הספציפיות של הפקודה, 'מרחפות' גם תכליות כלליות נוספות, העומדות ביסוד כל דבר חקיקה, ובכלל זה עקרון היסוד של תקנת הציבור. תקנת הציבור טומנת בחובה, בין היתר, את החשיבות החברתית בשמירה על שלטון החוק, את נחיצות ההרתעה מפני הפרתו, וכפועל יוצא מכך – את הכלל שלפיו לא יצא חוטא נשכר. תכליות כלליות אלה מובילות לתשובה שונה, לכאורה, לשאלה שמא יש לחסום את דרכו של העבריין המבקש לחסות בצלו של הליך פשיטת הרגל: "ככל שהפעילות שהביאה ליצירת החובות הייתה בלתי חוקית, הרי שמתן הגנה לחייב במסגרת הפקודה מעוררת קושי. עקרון היסוד שלפיו אין חוטא נשכר, ואין לעודד הפרת החוק על-ידי החוק עצמו, מחייב לכאורה כי חייב שיצר חובות במהלך פעילות של עסק לא חוקי לא יצא נשכר ולא יוכל לחסות תחת כנפיה של הפקודה... מכאן שקיימת התנגשות לכאורה... בין התכליות הספציפיות של דבר החקיקה ובין התכלית הכללית. שעה שאינטרס הנושים לא נפגע, החייב מבקש את שיקומו, והוא פעל בתום-לב, קיים קושי בהענקת מבוקשו של החייב, שכן היענות לבקשתו זו עומדת לכאורה בניגוד לתקנת הציבור, העומדת גם היא ביסוד תכליתו של דבר החקיקה" (שם, שם). (ד) על פני הדברים, אפוא, במצבים שבהם מעורבת אי-חוקיות ביצירת החובות, תכליותיה הספציפיות (והעיקריות) של הפקודה אינן עולות בקנה אחד עם תכליותיה הכלליות (והמשניות). הפתרון לקושי זה, כך נקבע, נעוץ באיזון הראוי ביניהן, כאשר אבן הבוחן המרכזית לעניין זה קשורה במידת החומרה ואי-החוקיות העומדת על הפרק: "נוכח חשיבות התכליות הספציפיות של ההגנה על הנושים ושיקומו של החייב תישלל ההגנה של הפקודה רק באותם המקרים שמדובר בהם באי-חוקיות של ממש... אמת, הפרת חוק ככזו אינה רצויה ועומדת בניגוד לשלטון החוק, אולם לצרכי הפקודה ותכליתה... אין די בכך שהחובות נוצרו במהלך ניהול עסק בלתי חוקי – הא ותו לא. יש להראות כי החובות נוצרו בקשר לניהולו של עסק בלתי חוקי הנוגד באופן מהותי את תקנת הציבור" (שם, בעמוד 208). (ה) מבלי לטעת מסמרות, מנה בית המשפט כמה אמות מידה אפשריות, שיש בהן כדי לסייע בבחינת מהותיות הניגוד שבין פעילותו הבלתי-חוקית של החייב לבין תקנת הציבור: "בהקשר זה ניתן לבחון, בין היתר, את השאלה אם מדובר בעבירה פלילית אם לאו, את חומרת העבירה והיסוד הנפשי הנדרש בה, ואם הורשע החייב בעבירה כאמור... את השאלה אם מדובר באי-חוקיות קבועה או חד-פעמית באופייה; את מוסריותו של העסק ואת היקף הפעילות של החייב במסגרתו. כן ניתן לבחון את עוצמת הקשר בין אי-החוקיות של העסק ובין יצירת החובות. אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים" (שם, שם). (ו) לאור אמות המידה הנ"ל, קבע בית המשפט כי החוב הנדון בפרשת בנבנישתי, אשר מקורו בניהול עסק בלתי-חוקי ובלתי-מוסרי, שעיקרו במתן שירותי מין על בסיס זנות, נוצר תוך פגיעה מהותית בתקנת הציבור. לפיכך, נדחתה בקשתם של החייבים שם להנות מיתרונותיו של הליך פשיטת הרגל. מהתם להכא. 13. מצבו הבריאותי של שיכמן אינו שפיר, ויכולת הפרעון שלו דלה ביחס לחובותיו. הטעם והצורך בהגשמת תכליותיה הספציפיות של הפקודה – שיקומו של החייב תוך הגנה על נושיו – אכן מתקיימים כאן. זאת ועוד, לא הוכח כי שיכמן נהג בחוסר תום-לב, בשלב יצירת החובות או בכלל, בשים לב למובנו של מונח זה לצרכי הפקודה. כך, למשל, לא נמצא כי חובותיו נוצרו תוך זלזול בנושיו או כי הקים עסקי שווא. כמו כן, לא נמצא כי בקשתו נועדה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל או כי פעל בחוסר הגינות בהפעלת זכויותיו. הגם שדברים ברוח זו נרמזו על-ידי המערערת ו'מבצבצים' מבין טיעוניה, לא נעשה ניסיון של ממש לבססם כדבעי. מכל מקום, המנהל המיוחד טען לפנינו כי "חקר את [שיכמן] אודות יצירת חובותיו, ולא מצא דופי מיוחד שימנע [ממנו] להיות מוכרז כפושט רגל". בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה, כי רוב חובותיו של שיכמן נובעים מחובות בנקאיים ישנים ולגיטימיים, וכי מאז שחרורו ממאסר לא יצר כל חוב חדש. כמו כן, הוא עומד בתשלומיו החודשיים ומגיש את דוחותיו. דומה כי בכך אימץ בית המשפט המחוזי את עמדתו של המנהל המיוחד, ולא מצאתי כי עניין זה מצדיק את התערבותנו. 14. השאלה הבאה היא אפוא זו: האמנם ניתן לומר כי אי-החוקיות הניצבת בבסיס חובו של שיכמן כלפי המערערת נוגדת באופן מהותי את תקנת הציבור, ועל כן חוסמת את גישתו להליכי פשיטת הרגל? אציין, כי בית המשפט המחוזי, כמו גם הצדדים לפנינו, התייחסו לטיעון זה כחוסה תחת דרישת תום הלב במובנה האובייקטיבי, ואילו אני-כשלעצמי בחרתי להיצמד למונחים אשר הותוו בפרשת בנבנישתי, כמפורט לעיל. בנסיבות העניין, ברי כי מדובר בשוני מושגי בלבד, והמהות ברורה. 15. אין ספק ואין חולק, כי העבירות שביצע שיכמן קשות וחמורות ביותר, כל אחת בפני עצמה, לא כל שכן תוך השקפה עליהן כמכלול (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 91) (איסור סחר בבני אדם), התשס"ו-2006, ה"ח 231, 236). עמד על כך השופט י' טירקל: "העבירה של סחר בבני אדם לצורך העסקתם בזנות היא מן העבירות הבזויות והנתעבות ביותר שבספר החוקים שלנו. יש בה מן הזוועה שבמכירת אדם, מן האכזריות וההשפלה שבניצול מיני ומן האימה שבסחיטה. בתוך עבירה זו מובנים המורא והפחד שמטיל הסוחר על קורבנותיו – ואף על מעורבים אחרים במסחרו – בתקופת השעבוד; ואף אחרי שיצאו מעבדות לחירות" (בש"פ 9274/01 מדינת ישראל נ' ישי (7.12.2001); וראו גם את יתר ההפניות שם). 16. היבטים אלו לא חמקו מעיניהם של המשיבים, אשר מצדם תמכו את יתדותיהם בהכרעתו של בית משפט זה בעניין רוזנברג (ע"א 3376/11 רוזנברג נ' כונס הנכסים הרשמי (6.10.2013)). סבורני כי בכך אין ממש בהקשר דנן. (א) בפרשת רוזנברג חזר בית המשפט ושנה, מפי השופט א' רובינשטיין, את עיקרי הדברים שעליהם כבר עמדנו לעיל: "תכליותיה של פקודת פשיטת הרגל שעיקרן הגנה על הנושים ושיקום החייב, אין בהן כשלעצמן כדי ללמד שחובות שנוצרו בגדרי פעילות שאינה חוקית או אינה מוסרית, כדי למנוע מהכרזה על חייב פושט רגל... בהיבט ההרתעה ושלטון החוק ברי, כי מתעורר חוסר נוחות נוכח מתן 'הטבה' למי שלמעשה הפנה עורף לאינטרס הציבורי ועבר עבירה חמורה; ועל כן כל מקרה לנסיבותיו" (שם, בפסקה י"ט). (ב) בהמשך, הוסיף בית המשפט כמה אמות מידה אפשריות לרשימת השיקולים ה'פתוחה' ממילא, אשר נועדה לסייע בבחינת מהותיות הניגוד שבין פעילותו הבלתי-חוקית של החייב לבין תקנת הציבור: "אל מערך השיקולים שמנינו דומה כי יש להוסיף את סוג הפעילות הבלתי חוקית. כך למשל בפעילות כלכלית כגון הימורים, ישנו פן כלכלי 'בנסיבות מחמירות' של מעורבות כסף 'כשר' עם כסף 'מזוהם'. עוד יש לתת את הדעת לכך שההחלטה שלא להכריז על חייב כפושט רגל מהוה הלכה למעשה סנקציה נוספת כנגד החייב מעבר להליכים שננקטו נגדו, ואת זאת קשה להלום. וככלל אך כי שוב, יהיו מקרים שבהם 'סנקציה' כזו מוצדקת" (שם, שם). (ג) השופט ח' מלצר מנה אף הוא שיקול נוסף: "יש להבחין בין פיצויים שנפסקו לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977... ואשר דינם, לענין גביה... כדין קנס – לבין פיצויים שנפסקו מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. את האחרונים יש לראות בדרך כלל כיוצרים חיוב אזרחי 'רגיל', שאין מניעה מובנית מלהחיל עליו את [הפקודה]... ולהכריז על מי שאיננו עומד בו כפושט רגל" (שם). (ד) עיון בפסק הדין בעניין רוזנברג מלמד, כי הוא טומן בחובו מעין 'חידוד' להלכת בנבנישתי, אך בעיקרו אין הוא מהווה אלא ישום פרטני שלה. אמת נכון הדבר, בפרשת רוזנברג קבע בית המשפט כי אין באי-החוקיות אשר הובילה ליצירת החובות כדי לשלול את תחולת הפקודה. עם זאת, ניכר וברור כי דוּבּר שם בעניין יוצא דופן וחריג, הן במישור המעשה, הן במישור העושה, הן במישור קורבן העבירה ועוד. תוצאתה של פרשת רוזנברג היתה תחומה ומדודה לנסיבותיה המיוחדות, ואילו קו המחשבה ודרך הניתוח העומדים בבסיסה תומכים דווקא בהכרעה שונה בענייננו. 17. בנדון דידן, במסכת עבירות פליליות קשות ביותר עסקינן. אין מדובר באי-חוקיות חד-פעמית באופייה, אלא ב'עסק פלילי משגשג'. כזכור, בפרשת בנבנישתי, אשר נסבה גם היא סביב חובות שיסודם בהפעלת עסק הקשור בזנות, נקבע כי הדבר עולה כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור, באופן שיש בו כדי לשלול את תחולת הפקודה. דברים אלו נכונים ביתר שאת ויפים מקל וחומר בענייננו, לא רק מפאת נסיבותיו החמורות יותר, אלא גם מן הטעם כי המתנגדת להכרזת פשיטת הרגל דכאן היא קורבן הכשל המוסרי, ודינה אינו כדין נושה של הוצאות רכב, חשבונות טלפון וכיוצא באלה חובות, אשר נוצרו אף הם לשם קיום העסק העברייני (השוו לפרשת בנבנישתי, בעמודים 202-201). לא זו אף זו, אמנם העבירות הניצבות במוקד דיוננו אינן בעלות אופי כלכלי 'ממש', אך ברי כי תכלית ביצוען היתה כלכלית, ואין צורך להרחיב על אודות האמצעים השפלים אשר ננקטו לשם כך. על רקע מכלול השיקולים הללו, אינני סבור כי קשה להלום 'סנקציה' נוספת, מעבר לעונש המאסר שכבר רוצה. זאת בפרט, בהתחשב בעובדה כי במסגרת גזר הדין בעניינו של שיכמן לא הוטל עליו לשלם קנס או לשאת בחיוב כספי כלשהו, כאשר הנימוק המרכזי לכך היה נעוץ בתקופת מאסרו, אשר הופחתה במקצת במסגרת הערעור ולבסוף אף נוכה ממנה שליש. כמו כן, יש לזכור כי עילותיה של התביעה הנזיקית אינן מוגבלות למסד העובדתי ה'צר' שעל בסיסו הורשע שיכמן בפלילים. הגם שמדובר בחיוב אזרחי, שאין מניעה 'מובנית' מלהחיל עליו את הוראות הפקודה, קיימת, בנסיבות, מניעה 'חיצונית' לכך. 18. בנקודה זו, יש להידרש לטענה כי חובותיו של שיכמן נוצרו לפני שנים רבות; עובדה שיש בה, לשיטת המשיבים, כדי לתמוך בבקשתו לפתוח דף חדש בחייו באמצעות הליכי פשיטת הרגל. אכן, הפסיקה הכירה בכך כי ליקויים שונים בהתנהלותו של החייב אינם ניצבים בהכרח לעדי עד, ו"יתכן שחלוף הזמן ישמש כמשקל נגד או שיהיה בו כדי לרפא את הפגם" (ע"א 3224/07 בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 8 (3.5.2009)). אף על-פי כן, "אין ללמוד מדברי כי חלוף השנים ירפא כל סוג של חוסר תום לב. די בכך שנאמר, כי גם הנתון בדבר חלוף הזמן ראוי שיקבל משקל לזכותו של החייב" (שם, שם). ברוח זו טען בא-כוח המערערת לפנינו, כי "ישנן עבירות שאין עליהן סליחה". דומני, כי בנסיבות העניין אין צורך להכריע בשאלה עקרונית זו. 19. ברי, לעניין ריפוי הפגם בהתנהלותו של החייב, כי עצם חלוף הזמן איננו העיקר, אלא תהליך התיקון אשר מניחים כי התרחש בתקופה זו; הנחה הניתנת כמובן לסתירה. נשיאה בעונש, חרטה, הימנעות מהישנות המעשים, פניה לאפיק חיים נורמטיבי, ובמכלול – שיקום, אלו הם המצדיקים את מתן הנפקות לחלוף הזמן בהקשר דנא. בענייננו, הגם שאין להקל ראש בתקופת מאסרו של שיכמן, וחרף עמדתו כי ניחם על התנהגותו הפסולה, ניכר כי זהו איננו מצב הדברים לאשורו. לא בכדי ממשיך שיכמן ומנסה, באופן עקבי ובשלל ערכאות, להיתלות בטענה כי "המנוחה עסקה בזנות מרצונה והגיעה ארצה... מרצונה על מנת לעסוק בזנות. המנוחה התאבדה בזמן ש... ריצה את עונשו בכלא, ולכן למעשיו... אין כל קשר להתאבדותה". האחזותו החוזרת ונשנית של שיכמן בבחירתה של המנוחה לעסוק בזנות בישראל, כהיבט המפחית מאשמתו או מאחריותו, מטילה ספק של ממש במידת ההפנמה, אם בכלל, של הכשל המוסרי הגלום במעשיו הרעים, ומכרסמת בנכונות לראות בחלוף הזמן כמפיג את הפגם העומד ביסוד חובו כלפי המערערת. 20. לאור כל האמור לעיל, מתבקש לכאורה לקבוע, כי בסיס חובו של שיכמן כלפי המערערת נעוץ במעשים נפשעים, הנוגדים באופן מהותי את תקנת הציבור, ולפיכך אין באפשרותו לחסות בצלו של הליך פשיטת הרגל. אף על-פי כן, חובותיו של שיכמן אינם עשויים מקשה אחת. סבורני, כי היחס שבין חובו ה'פגום' כלפי המערערת לבין מכלול חובותיו ה'רגילים', הוא השיקול אשר יש בו כדי להכריע את הכף בנסיבות העניין (לקו מחשבה זה, התומך ב'מיפוי' החובות השונים, ראו, למשל: ע"א 307/12 בלום נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 22 (14.8.2012)). 21. כשם שתקנת הציבור 'מזינה' את שורשיה של הפקודה בעקרונות יסוד (כגון שלטון החוק), וכשם שהיא 'מזרימה' אל תוך גבולותיה שיקולים ערכיים שונים (דוגמת השאיפה שלא יֵצא חוטא נשכר), כך היא 'מקרינה' לעברה את עקרון השוויון, שעל מרכזיותו בשיטת משפטנו אין צורך להכביר במילים. חובו של שיכמן כלפי המערערת עומד על סך של כמיליון ₪. יתר חובותיו עומדים על סך כולל של כ-17 מיליון ₪, והיווצרותם – בהעדר אינדיקציה לסתור – בתום לב ובמסגרת פעילות עסקית לגיטימית. בנסיבות אלה, קשה להלום כי חוב בשיעור של כ-5.5% מן המכלול הוא זה אשר יקבע מה יעלה בגורלם של שאר החובות. אמת נכון הדבר, הבקשה מושא דיוננו הוגשה על-ידי שיכמן עצמו, ולא על-ידי אחד מנושיו האחרים. עם זאת, משהוגשה הבקשה, ובהעדר התנגדות נוספת להכרזתו של שיכמן כפושט רגל מלבד התנגדותה של המערערת, דומני כי יש לאמץ נקודת מבט רחבה יותר. 22. התוצאה היא אפוא כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לעניין הכרזתו של שיכמן כפושט רגל. עם זאת, אין משמעות הדבר כי נסתם הגולל על אפשרותה של המערערת לגבות את אשר חוייב שיכמן לשלם לה. אכן, ניתן להניח כי הליך פשיטת הרגל ישמש, בבוא היום, כ'עיר מקלט' עבור שיכמן ביחס לחובותיו ה'רגילים', לכשיוענק לו הפטר. בכך תפחת מצבת חובותיו באופן ממשי. כפועל יוצא מכך, סיכויי גביית חובותיו האחרים, ככל שיוותרו כאלו – דווקא יגדלו. 23. כזכור, בית המשפט המחוזי רמז בהחלטתו, כי ביום שבו תעמוד סוגיית ההפטר על הפרק, תוכל המערערת להגיש בקשה להחרגת החוב כלפיה ממסגרתו. זאת, מכוח הוראת סעיף 69(א)(2) לפקודה, הקובעת כי "צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מ... חוב או חבות שנוצרו במרמה שפושט הרגל היה שותף לה או שהשיג ויתור עליהם במרמה כאמור". אינני מביע כל דעה בעניין זה. ברי, כי אם וכאשר תוגש בקשה מעין זו, בית המשפט ידון ויכריע בה על-פי שיקול דעתו, בהתאם לתשתית העובדתית אשר תיפרש לפניו. 24. נוסף על כך, אציין כי סעיף 62(ב) לפקודה מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב להתנות תנאים בהפטר. זו לשונו: "בית המשפט רשאי, בכפוף להוראות סעיפים 63 ו-64, ליתן צו הפטר, להתלות הפטר או להתנותו בתנאים שיש לקיימם לפני מתן ההפטר או לאחריו, לרבות תנאים לענין תשלומים שעל פושט הרגל לשלמם במשך תקופה שלא תעלה על ארבע שנים מיום מתן צו ההפטר, או, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף למשך תקופה ארוכה יותר; לא מילא פושט הרגל את התנאים שנקבעו – רשאי בית המשפט... לבטל בכל עת את צו ההפטר". 25. זאת ועוד, אם יש ב'סגולותיה' של תקנת הציבור כדי למנוע מתן צו כינוס או לשלול הכרזה על חייב כפושט רגל מלכתחילה, הרי שמקל וחומר יש בכוחה לתת את אותותיה גם בסופו של הליך, ולהציב תנאים למתן צו הפטר בנוגע לחוב פרטני כזה או אחר. 26. במלוא הזהירות ומבלי לטעת מסמרות, אציין שיתכן כי בשילובם ובצירופם של שניים אחרונים אלו יש משום דרך מוצא למערערת, ולאו דווקא בהצעתו של הכונס לעכב את מתן צו ההפטר למשך תקופה של כמה שנים. בשולי הדברים אעיר כי אין סיבה להניח כי חוב המזונות של שיכמן, אשר צפוי 'לשרוד' את שלב ההפטר, יסכל את גבייתו של חוב אחר כלשהו, אם יוחרג, שכן גם בעניין זה נתון לבית המשפט שיקול דעת רחב (ראו סעיף 69(א)(3) לפקודה). 27. אשר על כן, ובשים לב להערות על המזור האפשרי לחששותיה של המערערת, אציע לחברַי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין, לא הייתי עושה צו להוצאות. ש ו פ ט המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נֹעם סולברג. ניתן היום, ‏כ' בטבת התשע"ה (‏11.1.2015). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13030830_O10.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il