תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ. מועצה אזורית חוף אשקלון

פסק-דין בתיק עע"ם 3081/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מינהליים עע"ם 3081/10 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערת: תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ ג ד המשיבה: מועצה אזורית חוף אשקלון ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע מיום 16.3.10 בעת"מ 360/09 שניתן על-ידי הנשיא אלון תאריך הישיבה: כ"ו בשבט התשע"א (31.1.11) בשם המערערת: עו"ד אילן רובינשטיין; עו"ד רותם חיימוביץ בשם המשיבה: עו"ד אליעזר בן-מוחה; עו"ד עודד מהצרי פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (הנשיא אלון) בעת"מ 360-09 מיום 16.3.10, שבגדרו נקבע כי המשיבה היתה רשאית להשתחרר ב-2008 מהסכם פשרה (להלן גם ההסכם) בנוגע לחיוב בארנונה, שעליו חתמה עם המערערת ב-2002. רקע ב. המערערת היא חברה ממשלתית שעיסוקה אחסון נפט ומוצריו. במסגרת פעילותה היא מחזיקה בחוות מיכלים גדולה בתחום השיפוט של המשיבה. בין המערערת למשיבה נתגלע סכסוך לעניין תעריפי הארנונה והסכומים שעליה לשלם בגין החזקתה במתחם. ג. בשנת 1995 הגיעו המערערת והמשיבה להסכם פשרה לעניין חיובי ארנונה בגין הנכס הנדון; אותו הסכם (שאינו נושא משום מה תאריך כדבעי) הוגבל לשנים 2000-1995. בתום תקופת ההסכם נשלח למערערת חשבון ארנונה חדש לשנת 2001 בהתייחס למתחם. בעקבות עתירת המערערת לבית המשפט לעניינים מינהליים (עת"מ 275/01) נוהל בין הצדדים משא ומתן, ובסיומו הגיעו הצדדים ביום 27.2.02 להסכם פשרה. ד. ביום 25.3.02 ניתן להסכם תוקף של פסק דין. ההסכם, בפסקה האחרונה למבוא, מציין כי תכליתו, בין השאר, "...לקבוע גם את אופן חיובה של תש"ן בארנונה כללית לשנת הכספים 2002 ואילך...". בסעיף 3 להסכם נקבע כך: "מתחילת שנת הכספים 2002 ואילך, חיוב הארנונה של תש"ן, ייעשה על בסיס השטחים, הסיווגים והתעריפים המפורטים להלן...". בסעיף 4 להסכם נקבע, כי סיווג שטח הקרקע התפוסה יהיה על פי סיווג "קרקע תפוסה אחרת". בסעיף 10 נקבע: "למען הסר ספק מובהר ומוסכם בין הצדדים, כי כל הקביעות ו/או ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בהסכם זה, נעשו לצורכי פשרה בלבד ומבלי שיתפרשו כהסכמה מצד מי מהצדדים לנכונותם העובדתית ו/או המשפטית. כמו כן, מוסכם בין הצדדים כי במידה והסכם זה יופר על ידי מהצדדים ו/או יגיע לסיומו מסיבה כלשהי ובעת כלשהי, שום צד לא יהא מושתק ו/או מנוע מלהעלות ו/או לטעון כל טיעון שהעלה ו/או היה או יהיה זכאי להעלות כנגד הצד האחר אלמלא קיומו של הסכם זה". ה. המערערת חויבה החל משנת 2002 ועד לשנת 2008 בהתאם לסיווגים ולתעריפים שצוינו בהסכם. ביום 16.12.08 הוציאה המשיבה למערערת שומת ארנונה מתוקנת לשנת 2008 בסכום כולל של 8,087,844 ₪ (השומה עד למועד זה עמדה על 3,349,691 ₪). ההפרש בין השומות נבע משינוי בסיווג שימושי המערערת במתחם "קרקע תפוסה אחרת" ל"קרקע תפוסה לאחסון" ומשינוי הסיווג של חלק משטחי המיכלים שהוחזקו במתחם מ"מבנה לאחסון" ל"מיכלים לאחסון ולאיגום נפט". יצוין כי המכתב מיום 16.12.08 לא כלל התייחסות להסכם מ-2002. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ו. עתירת המערערת כנגד השתחררות המשיבה מן ההסכם נדחתה. בית המשפט לעניינים מינהליים קבע, כי המשיבה רשאית היתה להשתחרר מהסכם הפשרה בבואה לבחון בחלוף 6 שנים את סוגי השימושים והסיווגים הראויים בשטח המתחם. צוין, כי המערערת זכאית לפנות לועדת הערר לעניין הסיווג שנקבע בהתייחס למרכיבי המתחם השונים. הוסף, כי הודעת השומה המתוקנת מדצמבר 2008 אינה מהוה שומה רטרואקטיבית, כטענת המערערת. עוד נקבע, כי הכללת הפריט "מיכלים לאחסון, איגום נפט ו/או גז" בצו הארנונה של המשיבה החל משנת 1994 אינה מנוגדת ל"חוקי ההקפאה", והיא תקפה. טענות המערערת ז. לטענת המערערת, אפשרות הרשות להשתחרר מהסכם כחריג לחובה לכבד התחייבות הרשות מצריכה בחינה מדוקדקת, תוך מתן משקל משמעותי לערך של קיום חוזים, הן מטעמים שעניינם אמון הציבור ברשויות והן מטעמים פרקטיים של עידוד הסכמים ופשרות. לטענתה, אפילו יש ממש בטענות המשיבה שעניינן סיווג לא נכון של שטחי הנכס, מחובתה של המשיבה לאזן בין שיקולים של גביית מס אמת על פי הסיווג הנכון של הנכס, לבין שיקולים התומכים בקיום ההסכם וכיבוד פסק הדין שאישר אותו. כנטען, במקרה הנדון, כאשר לא חל כל שינוי בשימוש בשטחים, ונוכח העובדה שהמחלוקת המשפטית בין הצדדים לגבי הסיווג בעינה עומדת, לא היה כל בסיס להחלטת המשיבה, לשם הגדלת הכנסותיה, להתעלם מן ההסכם; זאת - משיקולים של יציבות הדין, צפיות ושמירה על אמון הציבור. נטען, כי עיון בטיעוני המשיבה מלמד ששינוי הנסיבות היחיד שאירע מאז חתימת ההסכם הוא חילופי ראש המועצה במשיבה. ח. המערערת סמכה ידיה על פסק הדין בע"א 2064/02 תשלובת אלוני נ' עיריית נשר, פ"ד נט (1) 111 (לא פורסם) (להלן פרשת אלוני) והדגישה, כי אין דין הסכמה על שומה המנוגדת לחוק כדין שומה המהוה פשרה בין הצדדים, ולא הרי שומה שהיא תוצר של טעות עובדתית או משפטית, כהרי הסכמה על שומה שנועדה לחסוך את העלויות הכרוכות בבירור משפטי. נטען, כי עמדה זו עולה בקנה אחד גם עם פסק הדין בעע"מ 8183/03 חברת חשמל נ' מועצה אזורית גולן (לא פורסם) (להלן עניין חברת החשמל), שבו אושר ביטול הסכם; זאת, שכן באותו מקרה שונה הדין לאחר חתימת ההסכם: נתקבלה רפורמה מהותית בדיני הארנונה לשנת 2002. ט. הוטעם, כי ההסכם הוא תוצר של משא ומתן במסגרת הליך משפטי שבו העלה כל צד את טענותיו, וכי הסכמת הצדדים גובשה בידיעה ובהכרה של שניהם; המשיבה חתמה על ההסכם לאחר שלוותה בייעוץ משפטי, והצדדים היו מודעים לתעריפי הארנונה השונים בטרם חתמו על ההסכם. ועוד, בצו הארנונה של המשיבה קיימים 14 סיווגים שונים, צו הארנונה היה מונח בפני שני הצדדים שעה שערכו את ההסכם, והסיווג שנבחר הוא תוצר של "מיצוע", כלשון בית המשפט בפרשת אלוני. עוד נטען, כי הסכם הפשרה יצר מעשה בית דין, וכדי לתקוף את פסק הדין שניתן בהסכמה היה לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים כדי לבקש את ביטול פסק הדין וההסכם שבבסיסו. נטען, כי יש לסווג את המבנים כ"מבני תעשייה". י. הוסף, כי שינוי השומה נעשה ביוזמת חברת הגביה מטעם המשיבה, אשר לה אינטרס כלכלי בשינוי הסכום הנגבה. עוד נטען, כי הסיווג של "מיכלים לאחסון, איגום נפט ו/או גז" והתעריף שבו חויבה המערערת, אינם חוקיים ובטלים מעיקרם נוכח החריגה הברורה מ"חוקי ההקפאה", שכן שינוי שומת הארנונה הביא להגדלת כלל רכיבי השומה מבלי שחל כל שינוי בשימוש בנכס, והואיל ולא נתקבלה הסכמתם של השרים הנוגעים בדבר כנחוץ על פי חוק. י"א. עוד נטען, כי השומה שנקבעה למערערת היא רטרואקטיבית, ועל המשיבה היתה החובה לנקוט הסדרי מעבר מתאימים במישור ההליכי והמהותי כדי להקטין את הפגיעה בציפיותיה הלגיטימיות של המערערת. בנוסף, שגה בית המשפט שעה שהתעלם מחיוב המערערת בהפרשי הצמדה וריבית. י"ב. הוסף, כי יש לקרוא את סעיף 10 להסכם בצמצום על רקע ההסכם ותכליתו, באופן שיחול אך ורק בעת הפרת ההסכם או בעת סיום ההסכם באופן מוצדק, שאם לא כן, יעמוד בסתירה להסכם בכללותו. עוד צוין, כי המחלוקות בתיק הן משפטיות, ואינן נתונות לסמכות ועדת הערר. לבסוף הוסבר, כי כל העלאה של חיובי הארנונה תביא לפגיעה כלכלית, בין בעקיפין ובין במישרין, במשק הדלק הישראלי, במפעלים נוספים ובציבור. טענות המשיבה י"ג. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא, ולטענתה ההחלטה לתקן את שומת הארנונה היא סבירה, ואף היתה מחובתה. כנטען, תיקון השומה נערך בשים לב להוראות סעיף 10 להסכם הפשרה, הנחיות משרד הפנים והזמן הרב שחלף ממועד חתימתו של ההסכם, חילופי ראש מועצה והפער בין גובה החיוב על פי הסכם הפשרה לשומה המתוקנת. הודגש, כי מאחר שהשומה על פי הסכם הפשרה גילמה חיוב בלתי חוקי, העולה כדי מתן הנחה או הענקת זכות שלא בהתאם לדין בסכום של 5 מיליון שקלים לשנה, חייב אינטרס הציבור כי המשיבה תשתחרר מן ההסכם. הוסבר, כי שומת הארנונה נשלחה למערערת לאחר שנבחנה ואושרה על ידי כל הגורמים המוסמכים והמקצועיים ברשות המקומית, ולא היתה, כטענת, המערערת, גחמה של חברת הגביה. י"ד. לטענת המשיבה, החלטתה לערוך למערערת שומה מתוקנת נעשתה בהתאם להוראות הדין והפסיקה ובשים לב לחובתה של המשיבה לשמור על האינטרס הציבורי ובכלל זה על העיקרון בדבר גביית מס אמת ושמירה על שויון בין נישומים. לטענתה, ההסכם גילם טעות משפטית, שכן שטחי הקרקע חויבו לפי סיווג של "קרקע תפוסה אחרת" בעוד שהיה קיים סיווג ספציפי של "קרקע תפוסה לאחסון". כן כלל ההסכם שני סיווגים שונים לשטח המיכלים: האחד, "מיכלים לאחסון ולאיגום נפט", והשני, "מבנים לאחסון", אולם לדידה לא יעלה על הדעת כי אותו שטח יסווג בשני סיווגים שונים. ט"ו. הוסבר, כי הנסיבות בפרשת אלוני - שם לא אושרה חזרה מהסכם - שונות מהמקרה שלפנינו, שכן בנדון דידן המקור לשומה המופחתת הוא טעות משפטית. הוסף, כי אין בעובדה שמשך תקופתו של ההסכם לא הוגבל בזמן, כדי למנוע את תיקון הטעות; כנטען, גם במקרה שבו ההסכם אינו תחום בזמן, בידי הצדדים להשתחרר ממנו כעבור פרק זמן מסוים. כן נטען, כי אין מקום לטענת המערערת בדבר קיומו של מעשה בית דין. לטענת המשיבה, מאחר שתוקפו של ההסכם פג, לא היה צורך לפנות לבית המשפט שנתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בבקשה לביטול פסק הדין. עוד הוסף, כי לא נפל פגם בחיוב המערערת בריבית פיגורים: משהוכח כי הרשות המקומית נהגה כדין שעה שחייבה את המערערת באופן רטרואקטיבי, לא היתה מניעה לחייב את המערערת באופן רטרואקטיבי אף בגין הפרשי הצמדה וריבית. ט"ז. עוד נטען, כי התיקון בצו הארנונה הוביל להעלאת סכום הארנונה שבו חויבה המערערת בגין שטחי המיכלים לשנת 1994 מעל לסכום הארנונה שניתן היה לגבות על פי דין בשל אותו נכס בשנת 1993, ומשכך, אין מדובר בחיוב ארנונה המנוגד ל"חוקי ההקפאה". הודגש, כי נערכה פניה לשרים הנוגעים בדבר למען הזהירות בלבד. יתרה מכך, נאמר כי ככל שתתקבל טענתה של המערערת כי המשיבה חרגה מ"חוקי ההקפאה", חריגה זו מיטיבה עם המערערת, וודאי שאינה מובילה להעלאת שיעורי הארנונה אשר הושתו על נכסיה. לבסוף נטען, כי יש לדחות על הסף את כל טענות המערערת שיש לסווג את השטחים המבונים בסיווג "תעשייה", וזאת בהיעדר סמכות עניינית. י"ז. בדיון בפנינו הצענו לצדדים לפנות להליך גישור והם נענו. ביום 6.6.11 הודיעונו הצדדים כי הליך הגישור לא צלח. בהשלמת טיעון שהוגשה לאחר מכן ציינה המשיבה, כי בהכרעתה של ועדת הערר לאחרונה בעניין הסיווג, נתקבלה עמדתה בעיקרה, ונקבע שהסיווג הראוי לשטחי המיכלים הוא "מיכלים לאחסון ואיגום נפט", וכי השטחים שמסביב למיכלי הדלק במתקן יסווגו כ"קרקע תפוסה" ולא כ"קרקע אחרת". דיון והכרעה הלכת ההשתחררות י"ח. על רשויות השלטון, ככל צד בחוזה, מוטלת החובה לכבד הסכמים שעליהן הן חותמות. חובת הרשות לקיים את התחייבויותיה ואת הבטחותיה היא פרי חובת ההגינות המוטלת עליה: "הגישה הינה כי רשות שלטונית המתכחשת להבטחתה (החד-צדדית), לכאורה אינה נוהגת בהגינות ובסבירות" (בג"צ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה(1) 749 841 (השופט-כתארו אז-ברק); בג"צ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נא (5) 67, 78 (להלן עניין קוגן)). דברים אלה שהם מחובת כל אדם הגון, חלים ביתר שאת על הרשות וצריך שיהיו טבועים בצופן הגנטי שלה. י"ט. אכן, על החוזה השלטוני חלות שתי מערכות נורמטיביות: זו של חוק החוזים וזו של המשפט המינהלי (ע"א 6490/97 אלחג' נ' אבו עקל, פ"ד נג (2) 49, 55 והאסמכתאות שם; ד' ברק-ארז "השתחררות מחוזה של רשות מינהלית : מקרה מבחן לדואליות הנורמטיבית" המשפט י"א 11). ו"יש ודווקא מעמדה המיוחד של הרשות כנאמן הציבור מחייבה לא לקיים חוזה שערכה אלא להשתחרר ממנו" (ג' שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית (תש"ס) 67). לרשות הכוח להשתחרר בנסיבות מסוימות מהתקשרויות שהיא צד להן. על פי "הלכת ההשתחררות" רשאית רשות להשתחרר מהסכם שערכה כאשר קיים צורך ציבורי חיוני שאינו מתיישב עם המשך הקשר החוזי, ובדרך כלל יהא עליה להראות כי היה שינוי בנסיבות החיצוניות ביסוד כריתת החוזה (בג"צ 4383/91 שפקמן נ' עיריית הרצליה, פ"ד מו (1)477, 455; בג"צ 311/60 י. מילר נ' שר התחבורה, פ"ד טו 1989; ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5), 506, 519-518; עע"מ 5666/09 עיריית פתח תקוה נ' ישיר איי.די. איי. חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), פסקה 28): "האינטרס הציבורי שקיומו נשקל במסגרת האיזון הוא רב פנים, ותכניו משתנים מענין לענין. לאור עקרון כיבוד ההסכמים, נדרש אינטרס ציבורי בעל עוצמה מיוחדת כדי להצדיק השתחררות מהסכם. הנסיבות המצדיקות השתחררות של רשות ציבורית מחוזה שהיא צד לו אינן מעור אחד. יתכן שההשתחררות תבוא בשל שינוי נסיבות, אך יתכן גם שהטעם שבבסיסה יהיה צורך ציבורי חיוני, אף בלא שהתרחש שינוי מהותי בנסיבות" (עניין חברת החשמל, פסקה 18 (השופטת פרוקצ'יה); ע"א 181/07 א.פ.י כח אדם (1997) בע"מ נ' משרד העבודה והרווחה (לא פורסם)). לא אמנע מהביע דעתי, כי בית משפט הבודק השתחררות מחוזה צריך שינקוט מנהג של "כבדהו" אך גם – והדברים נאמרים כמובן בלשון השאלה – "חשדהו". עליו לבדוק בשבע עיניים מה עומד מאחורי משאלת ההשתחררות; שבים אנו לחובת ההגינות של הרשות, שהיא ברום הערכי של חובותיה, ואין צורך להאריך (ראו לעניין ההגינות עע"מ 2126/10 מטאור מערכת טכנולוגיה וארגון בע"מ נ' מנהלת אורות לתעסוקה - ועדת המכרזים הבין משרדית (לא פורסם) פסקה כ'). כ. נוכח כל אלה על הרשות, ברצותה להשתחרר מהסכם, להפעיל את שיקול דעתה בסבירות ותוך התחשבות ראויה בכל השיקולים הצריכים לעניין, ובהם העיקרון היסודי בדבר קיום חוזים ועקרון ההגינות, ולמולם - כמובן - חובתה של הרשות השלטונית למלא את תפקידיה ולהגשים את האינטרסים ואת הערכים שעליהם הופקדה בדין (ע"א 64/80 בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק) נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 589, 600 (להלן עניין בנק ארץ ישראל בריטניה); עניין קוגן, פסקה 16). כ"א. מכך גם נגזר טיבה של ההתערבות השיפוטית (עניין בנק ארץ ישראל בריטניה, 601). גם אם אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו, הנה בגדרי הביקורת השיפוטית על החלטתה להשתחרר מהסכם יבחן בקפידה האם נפל פגם בהחלטת הרשות המינהלית, האם היא סבירה, והאם נתקבלה משיקולים ענייניים (עע"מ 8409/09 חופרי השרון בע"מ נ' א.י.ל סלע (1991) בע"מ (לא פורסם), פסקה פ'). השתחררות מחוזי ארנונה כ"ב. הסכם של רשות ציבורית בענייני ארנונה הוא במובהק הסכם שלטוני, ו"תוקפו המחייב של הסכם בענייני ארנונה אינו שולל את יכולתה של הרשות לסטות מהתחייבותה החוזית מקום שצרכי ציבור חיוניים מצדיקים זאת" (עניין חברת החשמל, פסקה 20 (השופטת פרוקצ'יה)). כ"ג. בפרשת אלוני קבע בית המשפט ביחס להסכמי ארנונה, כי "על בית המשפט למצוא את נקודת האיזון הארכימדית שתבטא את השיקולים הנוגדים: כיבוד ההסכמה ומולו גביית מס אמת. איזון זה אינו נוקשה; הוא מושפע מחשיבות השיקולים ומעוצמת הפגיעה בהם... לא הרי הסכמה על שומה המנוגדת לחוק כהרי הסכמה על שומה המהוה פשרה בין הצדדים. לא הרי הסכמה על שומה שנגרמה עקב טעות עובדתית או משפטית בסיווג מבנה, כהרי הסכמה על שומה שנועדה לחסוך את העלויות הכרוכות בבירור העובדתי והמשפטי של טענות הצדדים" (עמ' 120 (הנשיא ברק)). מספר שנים לאחר מכן נדרש בית המשפט פעם נוספת לסוגיה בפרשת חברת החשמל המוזכרת מעלה. ציינה שם השופטת פרוקצ'יה בפסק דינה כך: "השאלה היא, מהן הנסיבות שבהן מתקיים הצדק חוקי בידי הרשות להשתחרר מהסכם מחייב בשל צורך להגשים אינטרס ציבורי שמשקלו היחסי מכריע? לא ניתן לפרוש מראש את מיגוון השיקולים הרלבנטיים לענין, והם מתמקדים, על פי רוב, סביב אופיו המיוחד של הענין הפרטני. האיזון בין השיקולים השונים אינו גורם נוקשה. הוא מושפע מחשיבות השיקולים ומעוצמת הפגיעה בהם (פרשת אלוני, בעמ' 120-121). ניתן, עם זאת, לומר, כי צידוק חוקי להשתחרר מהבטחה שלטונית בתחום הפיסקלי עשוי להתקיים במקום שארע שינוי נסיבות קיצוני שהתרחש לאחר ההתקשרות ההסכמית, במצב שבו המשך קיום ההתחייבות החוזית, על רקע הנסיבות החדשות, סותר באופן מהותי את דרישות הצדק, ואינו מתיישב עם אחריותה הבסיסית של הרשות הציבורית כלפי הציבור" (פסקה 21). ועוד נאמר (פסקה 40) "ככלל, האינטרס הציבורי מתקשה להשלים עם הנצחת הסדרים חוזרים בלתי מוגבלים בזמן... הסכמים עם רשות שלטונית מושפעים על פי טיבם מגורמים שהזמן גרמם, וישנה חשיבות מיוחדת לשמר את יכולתה של הרשות הציבורית לבחון אותם לאחר תקופת זמן סבירה על רקע שיקולים שבאינטרס הציבורי". כ"ד. השופטת נאור, שנותרה בפרשה ההיא במיעוט באשר לתוצאה (למול דעתן של השופטות פרוקצ'יה וארבל), ציינה כי מקום שעסקינן ב"'השתחררות' מהסכם אין לבדוק רק האם מדובר ב'מס אמת', ובפרט כשהמחלוקת היא על סכום נמוך יחסית, אלא יש ליתן משקל גם לאינטרסים של כיבוד הסכמים וסיום מחלוקות בדרכי פשרה תוך הפחתת התדיינויות" (פסקה 24 לפסק דינה). באותה פרשה לא נחלקו השופטות באשר לעקרונות המנחים את הרשות בהשתחררות מהסכם בכלל ומהסכם ארנונה בפרט, אלא באשר ליישומם במקרה הקונקרטי שהונח לפתחן (שם). כ"ה. עינינו הרואות כי משימתו של בית המשפט בכגון דא היא לערוך את האיזון בין "אינטרס מס האמת" ל"אינטרס כיבודם של הסכמים", ואוסיף לכך גם את אינטרס ההגינות – הגינות כלפי המתקשר בהסכם, אך גם הגינות כלפי קופת הציבור. מן הפרט אל הכלל כ"ו. בנדון דידן סבורני לאחר העיון, שאיזון בין האינטרסים השונים המתגוששים בזירה, מוביל למסקנה כי החלטת המשיבה להשתחרר מן ההסכם היתה במסגרת מתחם הסבירות. ואולם, הדרך שבה נעשה הדבר מצדיקה בעיניי מיתון מסוים של התוצאה לטובת המערערת. כ"ז. אכן, אם נקרב מבטנו פעם נוספת לפסק הדין בעניין חברת החשמל, נראה כי הטעמים שהציגה השופטת פרוקצ'יה במקרה ההוא אשר הצדיקו השתחררות מן ההסכם הקונקרטי, יפים ביסודם גם לענייננו, במישור העקרוני. כ"ח. כאן המקום להעיר, כי אין להלום שרשות ציבורית תחתום – בודאי בעניין פיסקלי, אך גם בעניין אחר שאינו חד כיווני מטבעו, כגון מכירת נכס או רכישתו – על הסכם בלתי מוגבל בזמן, דבר שהיה משגה מתחילה. ראוי כי יופנם על-ידי רשויות, שהסכמים צריך שיוגבלו בזמן (כפי שהיה ההסכם הקודם בין הצדדים). בודאי כך, כאשר ההסכם היה פשרה ששינתה מפשוטו של מקרא בהגדרות הארנונה. מכל מקום, לעניין הסדרי פשרה פיסקליים - בין השאר - כתב השופט א' גולדברג בבג"ץ 5705/90 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא (לא פורסם), כלהלן: "כפי שכבר נאמר בע"א 14/73 (שדה נחמיה (חוליות) נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד כז (581 ,578 (2) "הלכה פסוקה היא שבעניין פיסקלי אין לטעון 'מעשה-בית-דין' לגבי שנת מס אחרת", ואין המשיבה מנועה מלבחון כל שנה את העובדות בשטח כהווייתן ולחייב את העותרת בהתאם. בכגון דא, אין הצדקה להנציח טעות, ואין זכות קנויה לעותרת כי הסדר של פשרה שהמשיבה פעלה על פיו בעבר, או הנחות ספציפיות שקיבלה העותרת בעבר, יחייבו את המשיבה לעולמי עד, אף שאינם משקפים את המציאות". הדברים יפים לענייננו. כ"ט. על כן, גם אם לא כלל ההסכם דנא הוראת סיום "רגילה" ולא נקצב בזמן, אין לפרשו כעומד מעתה ועד עולם. ככלל חוזה בעל אופי דינמי (איננו מדברים במכירת נכס, למשל) אינו אמור לחייב את הצדדים לצמיתות, וכל אחד מהצדדים רשאי להביאו לידי סיום על ידי מתן הודעה זמן סביר מראש (ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ בע"מ נ' מליבו (לא פורסם), פסקה 28; ע"א 355/89 חינאוי נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מ"ו (2) 70, 76; ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נגה, פ"ד נד (4)849, 861; ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבונל, פ"ד מד (3) 671,661). "החזקה, לפיה חוזה אינו נעשה לצמיתות, אינה מצטמצמת לחוזים המבוססים על יחסים אישיים ... היא חלה גם על חוזים מהסוג בו אנו עוסקים כאן. במסגרת חובת תום הלב בביצוע חוזה, יש להניח כי נדרשת תקופה סבירה לקיום תוקפו של חוזה שלא נקבע לו מועד, בטרם יבוטל על ידי צד לחוזה. כן יש להניח, כי הודעת הביטול תינתן תוך זמן סביר בטרם נכנס הביטול לתוקפו... בענין זה, נבחנת סבירות כוונת הצדדים להסכם בהתאם לחזקה כי חוזה אינו נעשה לצמיתות, אלא משך חלותו נבחן על פי נסיבות הענין... 39. ככל שזה הדין ביחס לחוזה רגיל בין צדדים פרטיים, על אחת כמה וכמה כך הוא בחוזה עם רשות שלטונית. שכן מטבע הדברים, את החוזה השלטוני יש להבין על רקע הדינאמיקה של החיים הציבוריים, וההתפתחות האינטנסיבית של הצרכים והאילוצים הנוצרים במישור הציבורי. הסכם שלטוני שתוקפו אינו מוגדר בזמן כפוף, מעצם טיבו, לנסיבות וצרכים ציבוריים משתנים. לאחר תקופת זמן סבירה, עשויה להימצא הצדקה להשתחרר ממנו. כך הוא לגבי הצד השני לחוזה שלטוני, אשר יוכל בתוך מסגרת זמן סבירה להודיע על רצונו בביטולו, וכך הוא לגבי הרשות הציבורית, ולו כדי לקדם תכלית ציבורית חשובה שהיא אחראית לה" (פסקאות 39-38 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). ל. נוסיף, כי בהצעת חוק דיני ממונות, תשע"א- 2011 הוצע לעגן את שנקבע כבר בפסיקה, ולקבוע כי "חוזה לתקופה בלתי קצובה רשאי כל צד לסיימו בהודעה לצד השני בתוך זמן סביר מראש". בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעות חוק הממשלה תשע"א, עמ' 670) צוין, כי "ההנחה היא שצדדים שהתקשרו בחוזה לתקופה בלתי קצובה, לא התכוונו להתקשר בחוזה לצמיתות. לפיכך הוקנתה זכות לצדדים לנתק את הקשר החוזי, לאחר שניתנה הודעה זמן סביר מראש לצד השני". ועוד, בהקשר של הסכם בעניין ארנונה נאמר: "הסכם כזה עשוי לחייב את הרשות המקומית במהלך אותה קדנציה, אולם סופיותן של השומות המוסכמות לעתיד לבוא ילך וייחלש ברבות השנים, ולנישום ולרשות המקומית יש סיכו הולך וגובר לערער על סופיותן של השומות" (ה' רוסטוביץ, מ' וקנין, פ' גלעד, נ' לב ארנונה עירונית (כרך א'-תשס"ב) עמ' 156). ל"א. בנדון דידן חלפו כ-6 שנים מאז חתימתו של הסכם הפשרה, ובמהלכן, לגישת המשיבה, שאף אושרה לימים בערכאה המוסמכת לכך (ועדת הערר), נהנתה המערערת במשך שנים רבות מתעריף מוזל על פי סיווג שאינו מתאים. קשה להלום כי דבר זה, ככל שיש בו ממש, יימשך לעולמי עד. על פי הערכת המשיבה, מדובר בלא פחות מחמישה(!) מיליון שקלים לשנה, ואף לשיטת המערערת מדובר בסכומים גדולים ביותר, שהרי מכאן עתירתה. הרשות מופקדת על כספי ציבור, ולאו מילתא זוטרתא היא; מקום שמתברר כי ניתנה הנחה על ידי הרשות המבוססת על טעות, ולוא גם טעות בשיקול הדעת, והיא אינה עושה דבר, מועלת היא בתפקידה כנאמן הציבור (בג"צ 10777/03 ארצי נ' ראש המטה הכללי של צה"ל (לא פורסם), פסקה 44; עע"מ 4821/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' צ.מ.ח המרמן בע"מ (לא פורסם)). דומה, כי אף לשיטת דעת המיעוט בעניין חברת החשמל, היה מקום בנדון דידן להשתחרר מן ההסכם, שכן לדעת השופטת נאור גובה הסכום השנוי במחלוקת מהוה שיקול חשוב בהחלטה להשתחררות מן ההסכם. נוסיף, כי המערערת היא חברה ממשלתית שכל מניותיה נמצאות בידי המדינה:"החברה פועלת כזרוע ביצועית של המדינה, התורמת ממקצועיותה ומיכולתה על מנת לקדם בראייה עסקית את מכלול הנושאים האסטרטגיים בתחומי תשתית הדלק במשק האנרגיה בישראל" (ראו אתר החברה www.pei.co.il, בקטגוריה "חזון החברה"), ותכליתה לפעול לתועלת הציבור. ככזו עליה לגלות בפרמטרים של הדין רגישות בפרמטרים של הדין לכספי ציבור, וגם לה נהיר כי לא ייתכן שהנחה בארנונה שניתנה בשגגה, תעמוד לעולמים, ושלרשות לא תהא אפשרות להשתחרר מן ההסכם. יודגש, כי הרשות לא ביקשה להשתחרר מן ההסכם בסמוך לחתימתו, אלא לאחר פרק זמן משמעותי שבו כובד ההסכם, שש שנים; אין זו תקופה קצרה במונחי ארנונה. יוסף על כך, כי בעניין חברת החשמל נקבע, שניתן לראות בהסכם שבו סווגו נכסים סיווג שגוי, כהסכם הלוקה בחריגה מסמכות, ו"הצורך לתקן שגגה או עיוות שדבקו בפעולת הרשות בהתקשרותה בהסכם, צריך להישקל כנגד העניין שיש לציבור בהקפדה על היציבות ועל הודאות בפעולתה של הרשות, וכן על אמינותה בכיבוד הסכמים שהיא צד להם" (פסקה 33). גם בענייננו, כמו גם בעניין חברת החשמל, לא נוכל לומר כי התקיימה ציפייה לגיטימית להתמשכות הסכם הפשרה לנצח. אוסיף, כי הטענה לעניין חילופי גברי ברשות כנימוק אינה ממין העניין; לרשות יש המשכיות מוסדית של ממלאי תפקידים. משמעותית יותר היא טענת הטעות. ל"ב. ועוד, לא הוצג טעם משכנע לעריכת הסכם פשרה לפרק זמן בלתי מוגבל, גם אם מדובר בהסכם שהוא תוצר של "מיצוע" חיובי הארנונה, תוצר פשרה, עלולה היתה שגגה לצאת מלפני הרשות. כאמור, אין מדובר בחוזה רגיל, שעילות הביטול בגדרו מוגבלות, בין היתר, לפגמים ברצון כגון טעות והטעיה, בתנאים הקבועים בחוק. החוזה עם הרשות, בשל אופיו המיוחד, מצריך להביא בחשבון אינטרסים נוספים ובראשם כאמור אינטרס הציבור. ישנו גם נופך של הפגיעה בשויון מקום שתיקון השומה נערך לאחר עריכת סקר מדידות כללי, ולאחר ששומות רבות תוקנו בעקבות זאת. אמנם אין להתעלם מכך שמדובר בפשרה, ועל כן מוקהה במידת מה עוקצו של טיעון זה. ל"ג. לבסוף, ואולי ראש וראשון, סעיף 10 להסכם הפשרה מביא בחשבון מצב שבו ההסכם "יגיע לסיומו מסיבה כלשהי ובעת כלשהי", וגם בכך יש ללמד כי הצדדים לא הניחו כי ההסכם יימשך לעולמי עד. אך גם אילולא נכתבו מלים אלה, לא יעלה על הדעת כי הסדר כספי עם רשות הנוגע לנושא פיסקלי יהא לתמיד. ל"ד. כללם של דברים: כספי הציבור אינם הפקר, וכשם שאין הקופה הציבורית רשאית לשלוח יד לכיסו של הפרט בלא הצדק, כך גם אחריות הרשות הציבורית – ובית המשפט - היא להבטיח כי לא תימנע גבייתם במקום הראוי לגביה. אין באמור, חלילה, כדי להקל ראש בחשיבות של עידוד פשרות והסכמים ובכלל ש"חוזים יש לקיים"; אולם, כל מקרה לגופו. אילו כתום זמן קצר מן הפשרה היתה הרשות באה לקעקעה היתה החשדנות כלפיה רבה; לא כן מקום שחלפו שנים ונתבררה טעות; טעות עשויה להיות עילה לשינוי. כשלעצמו גם לא ראיתי דופי בכך שחברה שנשכרה על-ידי הרשות מצאה טעויות והפנתה תשומת לבה של הרשות, כל עוד זו האחרונה נוטלת עליה את מלוא האחריות, ובדרגים בכירים, להחלטת שינוי. "חוקי ההקפאה" ל"ה. סמכויותיהן של הרשויות המקומיות בענייני ארנונה כפופות ל"דיני ההקפאה". בסעיף 10 לחוק ייצוב המשק, תשמ"ה- 1985 נקבע כך: "(א) השיעורים, הסכומים או הבסיס שעל פיו מחושבים המסים, ההיטלים, תשלומי החובה והאגרות המשתלמים לאוצר המדינה, לרשות מקומית או לתאגיד שהוקם על פי דין (להלן - מסים) שמועד תשלומם חל בתקופה הקובעת, לא יעלו, על אף האמור בכל דין, על הסכומים שהיו חייבים בהם אילו מועד תשלומים היה יום ז' בחשון התשמ"ה (2 בנובמבר 1984); ואולם אם נקבע בחיקוק כי שיעור או סכום מס או בסיס לחישובו יעודכן במועד שחל בתקופה הקובעת, לפי עליית מדד שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הרי אם המדד החדש לענין אותו עדכון הוא המדד לחודש שקדם לחודש נובמבר 1984 -ייעשה העדכון לפי המדד האמור, ואם הוא המדד לחודש שבתקופה הקובעת - ייעשה העדכון לפי המדד לחודש אוקטובר 1984". סעיף 31 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה -1985 קובע כי "שר הפנים, בהסכמת שר האוצר יקבע כללים לענין הטלת מסים, אגרות ותשלומי חובה המשתלמים לרשות מקומית ושינוי שיעורם". ל"ו. במרוצת השנים נחקקו "חוקי הקפאה" שנתיים, שקבעו את גדרי סמכויותיהן של הרשויות המקומיות בענייני ארנונה. אלו נחקקו על רקע תופעה של העלאת תעריפי הארנונה בשיעורים משמעותיים מדי שנה על ידי הרשויות המקומיות, שביקשו להקטין בדרך זו את גרעונן, ובה בעת נהגו לתת הנחות משמעותיות בחיובי הארנונה (עע"מ 980/04 המועצה האזורית חבל יבנה נ' אשדוד בונדד בע"מ, (לא פורסם); רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עירית חיפה, פ"ד נז (2) 481, 490-488). בשנת 1992 עוגן הנושא בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), תשנ"ג- 1992. על פי חוק זה, על מועצה מקומית להטיל ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה, אולם שר האוצר ושר הפנים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של הנכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לעניין הטלת ארנונה כללית. על פי החוק, באותן תקנות על השרים לקבוע גם סכומים מזעריים ומירביים שיטילו הרשויות המקומיות על כל אחד מסוגי הנכסים, וכן כללים בדבר עדכון סכומי הארנונה. בתקופה הרלבנטית לענייננו חלו תקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1994), תשנ"ד- 1993(להלן התקנות). ל"ז. בצו הארנונה לשנת 1994 הוכלל הסיווג, אשר מכוחו חויבה המערערת, של "מיכלים לאחסון, איגום נפט ו/או גז"; התעריף הקבוע בצידו הוא 69.30 ₪. סיווג זה החליף את הסיווג של "קרקע תפוסה לאכסון, איגום שאיבה" בצו הארנונה לשנת 1993, שבצידו תעריף של 62.75 ₪. כמותי כבית המשפט לעניינים מינהליים, אינני סבור כי הוספת סיווג לצו הארנונה בשנת 1994 של "מיכלים לאכסון, איגום נפט ו/או גז" נעשתה בניגוד ל"חוקי ההקפאה". זאת כיון שכבר בשנת 1985 כלל צו הארנונה סיווג "קרקע תפוסה לאכסון, שאיבה או העברת נפט או גז", ומקובלת עליי העמדה כי מדובר בתיקון שביקש להבהיר כי הסיווג מתיחס למיכלים כנשוא החיוב, ולא לשטח הקרקע, וזאת בעקבות התקנות שקבעו תעריפי חיוב שונים לשטח קרקע ולשטחים מבונים (ראו לעניין ההבחנה בין הבהרה מותרת לשינוי אסור ברע"א 10643/09 חבס ח.צ. פיתוח בע"מ ואח' נ' עיריית הרצליה (לא פורסם)). יודגש, כי ההבהרה לא גררה שינוי בתעריף הארנונה שבו חויבה המערערת בשנת 1994 בגין המיכלים, בהשוואה לתעריף שחל עליה בשנת 1993, וכי העלאת התעריף תאמה את שיעור ההעלאה בתקנות. ל"ח. עד כאן באשר ליכולת להשתחרר מן ההסכם. במיוחד כך, שעה שכאמור – הסכם הפשרה חרג מפשוטו של מקרא, שהרי סיווג 920 הקיים כלל מיכלים לאחסון נפט. ואולם, הדרך בה הלכה המשיבה לעניין זה לא היתה ראויה דיה. הגינות – יסוד מוסד בעבודתו של מינהל ציבורי, ואין צורך לשוב, ולהכביר מלים - מצדיקה היתה, בהינתן ההסכם, כי המשיבה תפנה למערערת, תביא לידיעתה את גישתה שנתבססה על סקר פלוני, תביא לעיונה את הסקר, תבקש הערותיה, ותוציא החלטה רק לאחר הידברות. דבר זה לא נעשה. ל"ט. שנית, שאלה היא, האם שונה דינו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, מכל הסכם אחר, והאם לא התבקש כי תהא פניה לבית המשפט לעניינים מינהליים לביטול ההסכם (עע"מ 8380/07 עיריית חדרה נ' רכבת ישראל (לא פורסם), פסקה 8; בר"מ 5711/06 חברת המגרש המוצלח בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו (לא פורסם), פסקה 34)? משהגענו עד הלום, והדברים נתבררו בבית המשפט לעניינים מינהליים ובאו לפתחנו, לא נידרש בשלב זה לסוגיה זו. אך כשלעצמי מבלי לטעת מסמרות, ואף שהסוגיה אינה פשוטה כלל ועיקר, נוטה אני לדעה כי משקיבל ההסכם תוקף של פסק דין, על החפץ להשתחרר ממנו לפנות לערכאה אשר אישרה את פסק הדין, ולבקש את ביטולו (ראו והשוו רע"א 10952/07 שוורץ נ' החברה הכלכלית לראש העין בע"מ (לא פורסם)). במקרה כגון דא, שבו מדובר בהסכם שרשות שלטונית היא צד לו, יתן בית המשפט דעתו - ניתן להניח - לשיקולים המיוחדים שעל הפרק ובראשם האינטרס הציבורי. מ. לטעמי, יש מקום ליתן ביטוי לאי הנחת מכך בהתייחס למועד בו נתבקשה ה"ארנונה החדשה". רטרואקטיביות השומה מ"א. כידוע "ידו (של בית המשפט- א"ר) תהא קפוצה במתן אפשרות לתקן שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי" (ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים, פ"ד נד (2)433, 451 (השופטת שטרסברג-כהן)), ותיקון רטרואקטיבי ייערך תוך איזון בין האינטרסים השונים שעל כף המאזניים: "לשם הכרעה בשאלת הרטרואקטיביות של החיוב בארנונה עלינו לאזן בין עניינו של הפרט בסופיות ההחלטה בעניינו ואינטרס ההסתמכות שלו על ההחלטה, מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי של קיום החוק וגביית מס אמת, מאידך גיסא" (ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים, פ"ד נז(4) 769, 789 (השופט-כתארו אז- ריבלין); בע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו (2) 773, 789 ציין השופט אנגלרד, כי בין השיקולים שיבואו בחשבון, ניתן למנות את משך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית, מידת ההסתמכות מצד האזרח ומידת היעילות והצדק שבחיוב למפרע. ראו גם בר"מ 4991/04 מינהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' שילוח, פסקה א. מ"ב. בנדון דידן הוצאה למערערת שומה כמעט בסוף שנת 2008 לאותה שנה. אין טענה של שינוי בשטח המוחזק על-ידיה המצדיק כשלעצמו שינוי בשומה; השינוי חל בשל יישום הסיווג הראוי. שלא כבית המשפט לעניינים מינהליים סבורני, כי שומה שהוצאה בתום שנת הכספים בהתייחס לתחילתה היא שומה רטרואקטיבית (ראו סעיף 276 לפקודת העיריות); פשיטא, כי גם חברה מרויחה מכלכלת צעדיה הפיננסיים לאורך שנת כספים, ו"הנחתה" בסוף שנה של ארנונה מוגברת עלולה להקשות עליה, לא כל שכן כשהמדובר בהעלאה עצומה. יש לבחון רטרואקטיביות על פי נסיבות המקרה, וליתן משקל למכלולן, לרבות הדרך בה נהגה הרשות, גם אם היה טעם בדרישתה לגופה. לכן, סבורני כי יש מקום לחשב את השומה החדשה, למחצית השניה של שנת 2008 בלבד - וכך אציע לחברי. מ"ג. וטרם סיום: משבאנו לכלל מסקנה כי הרשות פעלה כדין כאשר השתחררה מהסכם הפשרה, בכפוף למועד כאמור, האכסניה המתאימה לבירור טענות נוספות שעניינן סיווג הנכסים היא בועדת הערר (סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976; לעניין סמכות ועדת ערר ראו עע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש (לא פורסם) (להלן פרשת לכיש), פסקאות 9-7; עע"מ 9530/05 ריבוע כחול - ישראל בע"מ נ' עיריית עפולה (לא פורסם), פסקאות ל-ל"א; בבג"צ 764/88 דשנים חומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, 799). כך אכן נעשה במקביל להליך שהתנהל בפנינו, והתוצאה – כנמסר - היא כעמדת המשיבה, אשר הובילה להשתחררות מן ההסכם. מ"ד. סוף דבר: תיק זה הוא אחד מני רבים המגיעים לפתחנו במסגרת "מעין בלתי נדלה של התדיינויות" (ע"ע 10977/03 דור אנרגיה נ' עיריית בני ברק (לא פורסם)). כמעט נלאינו – אך אין מנוס – מאמור שוב ושוב, פעם אחר פעם: " ריבוי התיקים הבאים בפני בתי המשפט – לרבות בית משפט זה – בתחום הארנונה, וכמותם בעניינים אחרים שבהם מועלות השגות על החלטותיהם של גופים מינהליים הגובים כספים מן הציבור, אינו יכול שלא להציב סימן קריאה גדול בפני העוסקים בחקיקה. בענייננו התוצאה היא כי הדברים יישארו בחצריו של בית המשפט; זאת, מן הטעמים שהסביר חברי, ובנסיבות – כחריג למדיניות השיפוטית המדגישה כי יש למצות הליכים במערכות הערר וההשגה המינהליות בטרם ייפתחו שערי בית המשפט (ראו 6365/00 בר אור נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון, פ"ד נו(4) 38 (השופט לוי)). והנה השנים נוקפות והתיקים אינם מתמעטים, ואדרבה, הם כמעיין המתגבר. יש מקום, בתיק זה כבאחרים, להתריע ולעורר להבהרת הסמכויות ולפישוט ההליכים בחקיקה, שכן בעלי הדין עומדים לעתים קרובות בצומת דרכים בתום לב; ובחירה שגויה גוררתם להוצאות, מפעילה גופים שיפוטיים ואחרים, ומסרבלת. יפה שעה אחת קודם" (פרשת לכיש; ע"א 5262/08 מילגד נ' מועצה אזורית מטה אשר (לא פורסם), פסקה כ"ט; עע"מ 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' מרסייה (לא פורסם), פסקה ב'). מ"ה. אציע איפוא לחברי להיעתר לערעור אך במובן זה שהארנונה המוגדלת ל-2008 תחול ממחצית השנה, קרי, מיום 1.7.08. בנסיבות אציע שלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינו של חברי השופט א' רובינשטיין. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"א באב התשע"א (21.8.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11059900_T01.docרח+ יא+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il