אידה (אסתר) מאירוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3071/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3071/01 בפני: כבוד הנשיא (בדימ') א' ברק כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערת: אידה מאירוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המפשט המחוזי בחיפה מיום 13.3.01 בתפ"ח 286/98 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ח. פיזם והשופטים י. דר וש. שטמר בשם המערער: עו"ד ישראל קליין בשם המשיבה: עו"ד יהושע למברגר, פרקליטות המדינה פסק –דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. פלורה יוסיפוב המנוחה חיה בנפרד מבעלה עם שני ילדיהם הקטינים. המערערת, שהיתה גיסתה של המנוחה, התנגדה לאורח חייה ולאופן בו גידלה את ילדיה. ביום 2.7.98 בשעות הלילה, הגיעה המערערת לדירת המנוחה, כשהיא נושאת עימה אולר שהיה מונח בארנקה. בין המערערת למנוחה התפתח ויכוח אשר במהלכו שלפה המערערת את אולרה ודקרה את המנוחה 55 דקירות בחלקים שונים של גופה – בפנים, בצוואר, בבית החזה, בבטן ובגפיים. המנוחה מתה כתוצאה מדקירות אלה. המערערת הואשמה ברצח בכוונה תחילה בניגוד לסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). המערערת לא כפרה בכך שדקרה בכוונה תחילה למוות את המנוחה, אלא העלתה טענות הגנה שונות, ובמרכזן הטענה כי לא נתקיים בה היסוד הנפשי הנדרש לרצח בכוונה תחילה. 2. בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא פיזם, וכב' השופטים דר ושטמר) דחה את טענות ההגנה של המערערת וקבע כי נתקיימו לגביה כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה – החלטה להמית, הכנה, והיעדר קנטור. הוא דחה בתוך כך את הגנת אי שפיות הדעת שהועלתה על פי סעיף 34ח לחוק, ואת טענת השכרות שהועלתה במסגרת סעיף 34ט(ב) לחוק בגין נטילת סמים, וכן את הטענה כי פעלה תחת דחף לאו בר כיבוש. כן נדחו טענותיה בדבר היעדר יכולתה לגבש כוונת קטילה, וכי פעלה בנסיבות של הגנה עצמית כאמור בסעיף 34י לחוק. הרכב בית המשפט המחוזי נותר חלוק בשאלה האם המערערת הגיעה לדירת המנוחה בעת שקיננה כבר בלבה כוונה להמיתה, או שמא כוונה זו התגבשה אצלה בעת היותה בדירה ועל רקע דין ודברים סוער שהתפתח בינה לבין המנוחה. שניים משופטי ההרכב סברו כי כוונת הקטילה התגבשה אצל המערערת עוד קודם לבואה לדירה. השופטת שטמר סברה כי עניין זה לא הוכח מעבר לספק סביר, אולם הניחה על פי הראיות, כי המערערת נתקפה בחמת זעם בעת ויכוח עם המנוחה, ואז הוציאה את אולרה ותקפה אותה. מריבוי הדקירות ומשאר הנסיבות הסיקה כי אגב העימות בין המערערת והמנוחה בדירתה, גמלה בלב המערערת החלטה לקטול את חיי המנוחה. בית המשפט קבע, אפוא, פה אחד כי נתקיימה במערערת כוונת קטילה הנדרשת לעבירת רצח בכוונה תחילה. לאור זאת, הורשעה המערערת ביצוע רצח בכוונה תחילה ונגזר עליה מאסר עולם, תוך דחיית הטענה כי נתקיימו בה יסודות סעיף 300א לחוק העונשין לעניין ענישה מופחתת. טענות הערעור 3. המערערת מעלה ארבע טענות עיקריות בערעורה: קיום מצב נפשי של פסיכוזה בעת ביצוע העבירה, המצדיק החלת הגנת אי שפיות הדעת במסגרת סעיף 34ח לחוק; הגנת שכרות על פי סעיף 34ט לחוק, המצדיק המרת עבירת הרצח להריגה; וכן טענות לענישה מופחתת ולעניין ניכוי תקופת המעצר מהעונש שנגזר. לעניין מצבה הנפשי בעת ביצוע העבירה, טוענת המערערת כי הראיות מצביעות על כך שסבלה ממצב של פסיכוזה בעת ביצוע העבירה, הנובע מבעיות נפשיות קשות מהן היא סובלת, שאינן קשורות קשר ישיר לנטילת סמים. הדבר עולה מחוות דעת פסיכיאטריות שהוגשו, לרבות חוות דעת מטעם התביעה, המעלה, למצער, ספק סביר ביחס לקיום מצב פסיכוטי אצל המערערת בעת ביצוע העבירה. ההגנה הדגישה בהקשר זה גם את אופן ביצוע ההמתה – 55 דקירות בכל חלקי גופה של המנוחה – כאינדיקציה להתנהגות בלתי נשלטת במצב של אמוק, שאינה מתיישבת עם מצב נפשי של שפיות דעת ועם קיום יסוד נפשי כנדרש לעבירת רצח. די, לגישת ההגנה, בכך שחומר הראיות מצביע אף על קיומה של "גלישה פסיכוטית" אצל המערערת בעת ביצוע העבירה, כדי לפטור אותה מאחריות להמתה. לעניין הגנת השכרות, נטען כי בית המשפט הניח על פי הראיות, ולו מן הספק, כי המערערת נטלה סם מסוג אקסטזי בטרם האירוע (עמ' 486 להכרעת הדין). לאור קביעה זו, היה מקום להגיע למסקנה, כי התנהגותה של המערערת לפני אירוע העבירה, ואופן ביצוע ההמתה על דרך 55 דקירות בגוף המנוחה לרבות התנהגות המערערת לאחר האירוע, מצביעים על היותה במצב של בלבול ופגיעה קוגניטיבית קשה. לאור זאת, נטען כי יש מקום להחיל על המערערת את הגנת השכרות, ולאור סעיף 34ט(ב) לחוק, יש להמיר את הרשעתה מרצח להריגה. בהקשר לטענה זו, מוסיפה ההגנה וטוענת כי נגרם למערערת נזק ראייתי בכך שלא בוצעו בה בדיקות מתאימות כדי לאתר את קיומו של הסם בגופה ולהגדיר במדויק את כמותו, ובעניין זה התרחשה שורה של תקלות. קיומו של נזק ראייתי כאמור, מן הדין שיפעל לטובתה של המערערת, ויחזק את טענת השכרות שהעלתה. אשר לטענה בדבר ענישה מופחתת, נטען כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי לא מתקיימים במערערת התנאים הנדרשים על פי סעיף 300(א) לחוק. לטענת ההגנה, זהו מקרה מתאים להפעלת העיקרון בדבר הפחתת הענישה, שכן המערערת סובלת מהפרעת אישיות קשה, המגבילה את יכולתה להבין את טיב המעשה שעשתה ולהימנע מעשייתו. כן נטען, כי טעה בית המשפט בכך שלא אימץ את חוות דעת הפסיכיאטר מטעם ההגנה, ד"ר מילר, באשר למצבה הנפשי של המערערת. לחילופין, נטען כי מן הדין היה לנכות מעונש המאסר שנגזר את תקופת שהותה של המערערת במעצר (במשך 16.5 חודשים) ובמעצר בית (16 חודשים). לעניין זה, מצביע ב"כ המערערת על הוראות סעיף 8(ב) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 אשר נחקק לאחר מתן גזר הדין בענייננו, ממנו עולה כי בחישוב תקופת המאסר של אסיר עולם יש להביא בחשבון את תקופת מעצרו בשל העבירה שבשלה נגזר עליו מאסר עולם. תשובת המדינה 4. טוענת המדינה, כי הערעור נסב בעיקרו סביב קביעות שבעובדה שנקבעו בהכרעת דין מפורטת ומנומקת של בית המשפט המחוזי, ואין מקום להתערב בהן בערכאת ערעור. לעניין הגנת אי שפיות, טוענת המדינה כי חלה החזקה האמורה בסעיף 34(ה) לחוק, לפיה, מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה כי נעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית. יוצא, אפוא, כי הטוען לאי שפיות עליו הנטל לבסס תשתית ראייתית ראויה שיש בה, למצער, כדי להעלות ספק סביר בדבר קיומו של הסייג לאחריות. על פי קביעות בית המשפט, המערערת לא הרימה נטל זה, וזאת לאחר שהתנהגותה לאורך האירוע, והרגלי צריכת הסמים שלה נבחנו בחינה מעמיקה, תוך הסתייעות, בין היתר, בחוות דעת שהוגשו, ותוך שבית המשפט התחשב במחדלי חקירה מסוימים שאירעו בהליך זה. הטענה בדבר אפשרות קיומה של גלישה פסיכוטית, גם היא נבחנה על ידי בית המשפט ונדחתה, בעיקר על סמך חוות דעת פסיכיאטרית שבית המשפט ראה לתת בה אמון, ואין הצדקה לסטות מקביעות אלה. הוא הדין ביחס לטענת השכרות שהועלתה. לעניין טענת המערערת לעונש מופחת, טוענת המדינה כי המערערת לא עמדה בתנאים שיש להוכיחם לצורך שימוש בסמכות זו, ולו באמת מידה של מאזן הסתברויות. לאור זאת, דין טענה זו להידחות. לעניין ניכוי ימי המעצר, מסכימה התביעה להחלת הוראות סעיפים 5 ו-8 לחוק שחרור על תנאי ממאסר על מקרה זה. הכרעה 5. המערערת הורשעה בעבירת רצח בכוונה תחילה ונגזר עליה עונש מאסר עולם. אין חולק בענייננו על קיומו של היסוד הפיסי בעבירה. עיקרו של הדיון נסב על היסוד הנפשי שבעבירה המתה. "כוונה תחילה" מוגדרת בסעיף 301(א) לחוק, ומחייבת קיומם של שלושה מרכיבים מצטברים: החלטה להמית, הכנה, והיעדר קנטור. לא נתקיים אחד ממרכיבי עבירה אלה, משמעות הדבר שלא נתגבשו יסודות עבירת הרצח. החלטה להמית עניינה יסוד נפשי שטמונה בו חזות מראש של אפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית, ורצון כי היא תתגשם. זוהי מחשבה פלילית, שנלווית לה חזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות מהתנהגותו. הנחה זו ניתנת לסתירה על ידי הנאשם (ע"פ 686/80 סימן טוב נ' מדינת ישראל, פד"י לו(2) 253). יסוד ההכנה הוא יסוד פיזי טהור, שעניינו מעשה הכנה לביצוע ההמתה. לעיתים עשויים ההחלטה להמית ומעשה ההכנה להיות שלובים זה בזה (ע"פ 655/78 שמידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י לד(1) 63). ולבסוף, נדרש יסוד של היעדר קנטור, שמשמעותו היא כי מעשה ההמתה נעשה מבלי שקדמה בתכוף לפניו התגרות שגרמה לכך כי הנאשם לא יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו (ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פד"י נה(3) 459). מבין שלושת המרכיבים של המתה בכוונה תחילה, מתרכזת המערערת בטענותיה במרכיב "ההחלטה להמית". יסוד ההחלטה להמית מחייב קיומה של כוונה בשני מישורים: במישור השכלי – חזות או צפייה של התוצאה הקטלנית, ובמישור הרגשי – רצון או שאיפה להתגבשותה (ע"פ 322/87 דרור נ' מדינת ישראל, פד"י מג(3) 718; ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פד"י לט(4) 253). טענותיה של המערערת מופנות בעיקר לנסיבות מהן יש להסיק, לטענתה, כי לא נתקיים בה היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת רצח בכוונה תחילה. זאת, מאחר שמעשה ההמתה נעשה כאשר היתה נתונה למצב של "שכרות", עקב נטילת סם מסוג אקסטזי; ובמנותק מעניין השפעת הסמים, עקב "גלישה פסיכוטית" שנגרמה ממצב נפשי רעוע, שבעטייה נפגעה יכולת השיפוט שלה. שתי הטענות – טענת השכרות וטענת אי שפיות הדעת הן טענות הגנה המשפיעות על היקף האחריות הפלילית של הנאשם. אי שפיות פוטרת מאחריות פלילית (סעיף 34ח לחוק) ואילו שכרות שנעשתה מדעת, ובכללה גם שכרות חלקית, מביאה להפחתת האחריות (סעיף 34ט(ב)(ד) ו-(ה) לחוק). טענות אלה של המערערת הצריכו בחינת נתונים שונים, הקשורים הן בשאלה אם המערערת היתה נתונה להשפעת סמים בעת ביצוע מעשה ההמתה, ובאיזו מידה השפיע הדבר על מצבה הנפשי ויכולתה לקבל החלטה להמית במשמעות הנדרשת לצורך הגשמת יסודות העבירה. שנית, לצורך הטענה השניה בדבר "גלישה פסיכוטית", נדרש לבחון, על יסוד חוות דעת מקצועיות, את מצבה הנפשי והקוגניטיבי של המערערת, כדי להכריע האם נתמלאו לגביה תנאי ההגנה של אי שפיות הדעת. הקביעות בעניינים אלה הן ביסודן קביעות שבעובדה, המתבססות על נתונים עובדתיים הנדלים מתוך הראיות; מסקנות בדבר מצב נפשי וכושר שכלי והשפעתם על היכולת לקבל החלטה להמית נשענות על חומר מקצועי וחוות דעת מומחים. קביעות מסוג זה מצויות, דרך כלל, בתחום התרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית, הניזונה מעדים ומומחים המופיעים בפניה, ומהרושם הכולל המתקבל מדבריהם, על רקע מכלול חומר הראיות המונח בפני בית המשפט. בבוא בית המשפט להכריע בעמדות מומחים שהוצגו בפניו, הוא מפעיל שיקול דעת שיפוטי הניזון מהתרשמות מהמומחים, ממיומנותם המקצועית, וממידת השכנוע בעמדתם (ע"פ 1839/92 אשקר נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3) 431, 435; ע"פ 2457/98 שמן נ' מדינת ישראל, פד"י נו(4) 289, 299; ע"פ 396/01 ברדה נ' מדינת ישראל, פד"י נו(6) 854, 864). העדפת ערכאה דיונית את עמדת מומחה אחד על פני רעהו ואימוץ גישה מקצועית מסוימת לעניין מצבו הנפשי והשכלי של הנאשם בעת ביצוע מעשה העבירה, מצויות אף הן בגדר אחריות הערכאה הדיונית בקביעת העובדות והממצאים, ונדרש טעם מבורר מיוחד כדי להצדיק התערבות ערכאת ערעור בקביעות אלה, הנסמכות על התרשמות בית המשפט מהעדים המומחים המופיעים בפניו, ומהערכת גישתם המקצועית על רקע מכלול הנתונים והנסיבות שברקע ההליך. ערכאת הערעור תימנע בדרך כלל מלהתערב בקביעות כאלה, ותעשה כן רק מקום שנמצא כי חלה טעות מהותית בערכאה הדיונית בהסקת מסקנות מחומר הראיות שהונח בפני בית המשפט, או שמסקנה שהוסקה אינה עומדת במבחן ההגיון והסבירות (ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פד"י נה(2) 918, 924; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פד"י נה(2) 150, 165). הסוגיה הנוגעת למצבה הנפשי והשכלי של המערערת בעת אירוע ההמתה נדונה בבית המשפט המחוזי בעיקרה, על פי שתי חוות דעת מומחים פסיכיאטרים שהוגשו: האחת, של ד"ר מילר מטעם ההגנה, והשניה של ד"ר משיח מהמרכז הרפואי לבריאות הנפש שער מנשה מטעם התביעה. ד"ר משיח ערכה למערערת הסתכלות בבית החולים, ועל יסודה כתבה את חוות דעתה. היא גם העידה ונחקרה בבית המשפט על מסקנותיה המקצועיות. כמוה העיד ונחקר גם ד"ר מילר מטעם ההגנה. בית המשפט ראה להעדיף את חוות דעתה המקצועית של ד"ר משיח, אשר ביססה את עמדותיה על בדיקות פסיכולוגיות שערכה למערערת במהלך ההסתכלות, ועל צפייה בקלטות חקירותיה במשטרה. לעומת זאת, בית המשפט מצא כי חוות דעתו של ד"ר מילר התבססה על נתוני מוצא שגויים. על רקע דברים אלה נבחן את טיעוני המערערת, אחד לאחד. טענת השכרות 6. טוענת המערערת כי בערב האירוע ובסמוך לפניו, נטלה שתי טבליות של סם חדש מסוג רוקי 2 אשר עורבבו בו חומרים נוספים. לטענתה, הסמים השפיעו עליה באופן מיוחד ושונה מהשפעת כדורי אקסטזי שנהגה לקחת קודם לאירוע, וטבליות הסם שלקחה הביאו אותה למצב של שכרות מלאה או חלקית, באופן שפעלה בחוסר יכולת להבין את משמעות המעשה שעשתה. לדבריה, היא נטלה את הסם 4 שעות לפני מעשה ההמתה ובזמן המעשה, השפעת הסם היתה בשיאה. בערעור טענה, כי בית המשפט בהכרעת דינו קובע כי סם האקסטזי "עלול לגרום לתופעות קשות לרבות פסיכוזה" (עמ' 491) ומקביעה זו ראוי היה להסיק מסקנה ביחס לשאלת אחריותה. עוד נטען, כי אירע מחדל חקירתי שבעקבותיו נגרם נזק ראייתי שגרע מהיכולת להוכיח כי היא היתה נתונה בשעת מעשה להשפעה טוקסיקולוגית שמנעה ממנה להבין את משמעות מעשיה ולשלוט בהם. בניתוח הראיות, הגיעה השופטת שטמר בערכאה הדיונית למסקנה העובדתית לפיה המערערת לא נטלה סמים מסוג "רוקי 2" עובר לאירוע; עם זאת, היתה נכונה להניח לטובת המערערת כי נטלה כדור אחד או שניים של סם מסוג אקסטזי בסמוך לפני האירוע. את קביעתה השתיתה על כך שהמערערת לא טענה, לא במהלך חקירתה ולא בעדותה בבית המשפט, כי נטלה עובר לאירוע סם מסוג "רוקי 2" (עמ' 481). הגרסה על שימוש בסם זה עלתה רק לאחר תום עדותה של המערערת, כאשר ההגנה הביאה עד הגנה, עלי מחמוד סרחאן, שהעיד כי מספר ימים לפני ההמתה ראה את המערערת רוכשת סמים מסוג "רוקי 2". הוא העיד כי גם הוא לקח סם זה, שפעל עליו בשונה מסם האקסטזי. בית המשפט לא היה מוכן לאמץ את גרסת המערערת בדבר שימוש בכדורי "רוקי 2" עובר לאירוע, לאור כבישתה של הגרסה, והמלאכותיות שבהעלאתה במסגרת עדות עד הגנה שהעיד לאחר שהמערערת מסרה את גרסותיה במשטרה ובבית המשפט, אשר לא התייחסו כלל לאפשרות זו. בית המשפט דחה גרסה זו כבלתי אמינה, וראה בה גרסה שנבנתה בשלב מאוחר מאד, כמפלט מפני אפשרות שטענת ה"שכרות" תידחה. בית המשפט התייחס גם לתקלה שאירעה בבדיקות המעבדתיות שבוצעו במערערת לאיתור שרידי סם במובן זה שלא ניסו לאתר בבדיקה סם מסוג אקסטזי אלא אלמנטים אחרים, והמבחנה בה נעשתה הבדיקה הושמדה. כן נתגלו ליקויים נוספים בבדיקה. לאור כל אלה, ומאחר שהמערערת אמרה בחקירתה כי נטלה כדור אחד של אקסטזי, ולד"ר דניאלס אמרה כי לקחה שני כדורים, בית המשפט הניח לצורך העניין, כי היא נטלה כדור אחד או שניים של אקסטזי בסמוך לפני שהלכה לדירת המנוחה. עם זאת, בית המשפט לא האמין למערערת כי הפסיקה ליטול תרופות אחרות לגמילה מהתמכרות לסם וכנגד דיכאון, ולכן נדחתה טענתה כי לנתון זה, שלא הוכח, היתה השפעה קשה על יכולת השיפוט של מעשיה. הסייג לאחריות פלילית מטעמי שכרות קובע, ככל שהוא רלבנטי לענייננו, את ההוראות הבאות: "34ט. שכרות (א) ... (ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות, והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה. (ג) ... (ד) בסעיף זה "מצב של שכרות" – מצב בו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן, או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת מעשה, להבין את אשר עשה, או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. (ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן (ד), אך עקב שיכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה". כפי שעולה מנוסחו של הסייג לאחריות בעניין השכרות, אין די לצורך גיבוש ההגנה בהוכחה כי אדם היה נתון בעת מעשה להשפעת סם מסוכן או גורם מסמם אחר. על הנאשם להוכיח כי עקב השפעת הסם הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת מעשה, להבין את אשר עשה, או את הפסול שבמעשה, או להימנע מעשיית המעשה. מקום שמדובר בשכרות חלקית, עליו להוכיח כי בעקבות השפעת הסם לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה. בית המשפט המחוזי בחן את שאלת השפעת הסם על המערערת, והסיק כי לא נתקיימו בה תנאי הגנת השכרות. הוא בנה את הנמקתו, ראשית, על ניתוח פרטי התנהגותה של המערערת בסמוך לאירוע, במהלכו ולאחריו, והסיק מהם שהיא לא היתה נתונה במצב של שכרות. שנית, הוא הסתמך על חוות הדעת של ד"ר משיח, שנתבקשה לחוות דעה בשאלה האם המערערת סבלה מהפרעה פסיכוטית בזמן המעשה עקב נטילת סמים. בית המשפט מצא כי מכלול הראיות מצביע על כך כי המערערת היתה מודעת באופן מלא להשתלשלות הדברים בליל הרצח. בפירוט רב הוא מתאר עניינים שונים, בחלקם שוליים, שהמערערת היתה מודעת להם באופן מלא, זכרה אותם, וסיפרה עליהם בפירוט בכל הקשור לנסיבות האירוע וההתרחשויות בבית המנוחה. אלה אינם מתיישבים עם מצב של בלבול עשתונות בשל השפעת הסמים. כך למשל הזכירה דלת פתוחה בדירה, הימצאות הילד הקטן של המנוחה בדירה, מעשיה של המנוחה כשנכנסה לדירה, שחזור תוכן השיחה בין השתיים, ומודעות מלאה למעשיה היא, קרי: הוצאת האולר מהתיק, פתיחתו ודקירות באמצעותו. בית המשפט מנתח גם את התנהגות המערערת לאחר הרצח ומוצא בה שיטתיות, מחשבה וקור-רוח. כך למשל, כניסתה לאמבטיה לאחר ההמתה ושטיפת ידיה, החזרת האולר לתיק ונעילת דלת הדירה. כשנלקחה למשטרה ידעה לומר כי מפתח דירת המנוחה מצוי בתיקה. כן עומד בית המשפט על התנהגות המערערת בחקירה, ומסיק ממנה קיומה של שליטה נפשית מוחלטת של המערערת בקצב השיחה ובקצב המידע שמסרה לחוקריה. היא הרחיקה עצמה מהרצח, ומסרה גרסה שקרית לגבי הפצעים שעל גופה. כלשון בית המשפט, "היא היתה איתנה ועקבית בעמדתה, וסירבה למסור כל פרט שהוא כל עוד לא יובא אליה עורך דינה... שייצג אותה במשפט. היא מסרה לחוקר אך ורק פרטים שלא היה בהם כדי להפליל אותה. היא ידעה להתחכם ולהתלוצץ אתו" (עמ' 493 להכרעת הדין). התנהגות כזו אינה מתיישבת עם מצב של שלילת כושר שיפוט מאדם עקב השפעת סמים. גם משיחה שקיימה המערערת קודם לכן עם רפ"ק דוד יצחק עולה כי היתה בהכרה ושליטה מלאה על מחשבתה והתנהגותה (ת/2 מיום 3.7.98). לכל אלה, מצטרף ניתוחו של בית המשפט את חוות דעתה של ד"ר משיח, מנהלת המחלקה בבית החולים בו אושפזה המערערת. חוות הדעת מתייחסת למצבה הנפשי של המערערת בעת ביצוע המעשה. המומחית קבעה – ובית המשפט אימץ את קביעתה – כי היא לא סבלה מהפרעת פסיכוטית בזמן מעשה, ונתון זה שולל על פי עמדתה המקצועית גם קיום השפעה של נטילת סם, המביאה לתוצאות דומות (פרוטוקול, עמ' 444). המומחית בחנה את מאפייני התנהגותה של המערערת, והסיקה כי לא ניכרה בהם החלשה כלשהי של מנגנוני השיפוט, ההבנה, והשליטה העצמית בתגובותיה. נתונים אלה רלבנטיים הן לטענה בדבר "גלישה פסיכוטית" והן להגנת השכרות. וכך אומרת המומחית בבית המשפט: "במציאות – בדקתי אותה, וכאשר בדקתי אותה, היא סיפרה לי בצורה של חשיבה שהולכת למטרה מסוימת בצורה הגיונית, ללא הפרעות חשיבה, ללא סמנים אחרים המאפיינים מצב פסיכוטי. אי-לכך, בדקות הספורות או חצי שעה לפני שקרה האירוע היא נכנסת לדירה, ויודעת לספר הכל עד לאקט הגורלי, ואז היא שוכחת ולא יודעת מה קרה. זה לא הדבר שמאפיין מצב פסיכוטי. אני רואה בקורבןת זמן וכאשר היא נלקחת לחקירה על ידי השוטרים, שהשיפוט שלה לגמרי תקין, ומה שהיא אומרת זה "אני לא מדברת, אני רוצה עורך דין". אדם פסיכוטי לא מתנהג כך, כי פסיכוזה, בעיקרון, זה מצב שאדם שיפוטו לקוי, הוא לא מבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור" (פרוטוקול, עמ' 410); ובהתייחסותה לסמים היא אומרת: "התייחסתי לנושא הסמים. אני לא מצאתי מצב פסיכוטי, ואם לא מצאתי מצב כזה, לא משנה אם יש סמים או אין. כלומר, גם אם יש לקיחת סמים וכתוצאה ממנו אין מצב פסיכוטי, העובדה של לקיחת סמים אינו רלבנטי" (פרוטוקול, עמ' 424). ד"ר משיח הבהירה עוד כי אין מצב של פסיכוזה הנמשך כ-10 דקות, ולא יתכן כי אדם יזכור הכל ויבין הכל, לפני מעשה ולאחר מעשה, ורק בשלב מעשה הדקירה ילקה בפסיכוזה (עמ' 444). פרופ' אמיתי, הטוקסיקולוג מטעם ההגנה, הסכים כי את השאלה האם התנהגות המערערת בשעת מעשה נובעת מהשפעת האקסטזי, יש להשאיר למומחה בתחום הפסיכיאטריה או הקרימינולוגיה (נ/34). בית המשפט נתן, אפוא, אמון בהערכותיה המקצועיות של המומחית ד"ר משיח אשר שללה מפורשות התנהגות פסיכוטית של המערערת כתוצאה מנטילת סם. בית המשפט התייחס אחת לאחת לטענות המערערת בדבר החריגות שבהתנהגותה הן בסמוך לפני האירוע, הן בעת האירוע והן לאחריו, המלמדות לדבריה על היותה במצב של שכרות או שכרות חלקית. כך, התייחס לטענה בדבר הדחף הפתאומי שפעל במערערת לנסוע לבית המנוחה, את אי זיהוי אחיותיה של המנוחה עימן שוחחה בדרכה לבית המנוחה, מספר הדקירות הרב שדקרה את המנוחה, הרבה מעבר לנדרש לצורך ההמתה, והתנהגותה של המערערת לאחר המעשה, בכך שלא הרחיקה את עצמה מהפשע, לא ניסתה להיפטר מהאולר או המפתח, וניסתה להשיג "טרמפ" כשבגדיה מגואלים בדם. כך גם לגבי ניסיון ההתאבדות שאירע, ואי הבנתה שהמנוחה נפטרה מיד מפצעיה אלא כעבור זמן ניכר. בית המשפט התייחס לטיעונים אלה, והשיב עליהם, אחד לאחד, בהתבסס על נתונים עובדתיים שונים, על הערכות הפסיכיאטרית ד"ר משיח ועל היסקים לוגיים, פרי הגיון ושכל ישר. הוא דחה את טענות המערערת בקובעו כי לא הוכחו יסודות הגנת השכרות או השכרות החלקית. לעניין זה לא די בעצם הוכחת השכרות או ביצירת ספק סביר לגבי קיומה, אלא יש להצביע על חוסר יכולת של ממש בשעת מעשה להבין את המעשה או את הפסול שבו, או להימנע מעשייתו, ויש להוכיח קיומו של קשר סיבתי ישיר בין מצב השכרות לבין התוצאה האמורה (ע"פ 2325/02 ביטון נ' מדינת ישראל , פד"י נח(2) 448, 457; ע"פ 3243/95 דניאל נ' מדינת ישראל, פד"י נב(1) 769, 785). המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש לצורך ביסוס טענת הגנה זו. אין מקום להתערב במסקנה זו של בית המשפט המחוזי. מחדלי החקירה 7. המערערת טוענת כי הבדיקה שצריכה היתה להיעשות לצורך גילוי הסמים היא בדיקת שתן ולא בדיקת דם; כי בדיקת הדם לא היתה מופנית לבדיקת סמי - אקסטזי אלא לבדיקת חומרים אחרים; כן היא טוענת שלא ניטלה ממנה דגימת דם בבית חולים רמב"ם, וגם אם ניטלה דגימה כזו, לא היה לה ערך בשל חלוף הזמן. כן נטען כי כמות הדם שנלקחה מהמערערת לא היתה בכמות מספקת המאפשרת בדיקה אמינה. בית המשפט התייחס לטענות השונות לעניין המחדל החקירתי. הוא קבע, כי אף שנכון הוא שבדיקת שתן היא זו הנהוגה לצורך בדיקת סמים, גם בדיקת דם נותנת אינדיקציה לכך, ולעיתים בדיקה כזו אף מועדפת (עמ' 485 להכרעת הדין). בית המשפט אישר כי נפלה טעות בכך שבדיקת הדם לא כללה בדיקת סמי אקסטזי, אולם נלקחה מהמערערת דגימת דם נוספת שנשלחה לבדיקה בבית חולים רמב"ם, ונקבע בממצאיה כי אין שרידי סם בדם, לרבות סם מסוג אקסטזי (ת/49). על פי חוות הדעת של ד"ר גופר, בדיקה הנערכת גם לאחר 20 שעות יכולה לגלות שרידי סם, ומשאלה לא נתגלו, ההנחה היא כי לא נמצאו סמים בגופה של המערערת. כן קבע בית המשפט כי אכן לא נלקחה כמות דם מספקת לצורך אימות הממצאים, אולם לאור התוצאה כי לא נמצאו שרידי סם אקסטזי בדם, לא היה צורך בדיעבד בכמות גדולה יותר. חרף זאת, בית המשפט היה ער לכשלים שארעו בבדיקות הסמים, ולאורם הניח כי המערערת לקחה כדור אחד או שני כדורי אקסטזי בסמוך לפני האירוע. אולם חרף זאת, וגם בהנחה שהחקירה המשטרתית בעניין שרידי סם האקסטזי לא היתה תקינה בכל שלביה, אין לנסיבות אלה השלכה מהותית על המסקנה הסופית באשר לטענת השכרות, שכן אפילו לקחה המערערת עד שני כדורים של אקסטזי לפני אירוע ההמתה, כלל הראיות מצביעות על כך כי לא נפגעה כהוא זה יכולתה להבין את אשר עשתה, או את הפסול שבמעשה ההמתה, והיא לא נמצאה במצב של חוסר יכולת להימנע מן המעשה עקב כך. טענת הגלישה הפסיכוטית 8. טוענת המערערת כי היא סובלת מהפרעת אישיות קשה, ולאור התנהלות הדברים שקדמה לרצח, היא לקתה בגלישה פסיכוטית קצרה שהביאה אותה למעשה ההמתה העונה להגדרת אי שפיות דעת, ולמצער – מנעה ממנה מלגבש החלטה להמית. לצורך ביסוס טענתה, הסתמכה המערערת על חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר מילר מטעם ההגנה. בחוות הדעת קובע ד"ר מילר כי המערערת היתה בעיצומה של "גלישה פסיכוטית" בסמוך לפני האירוע ובמהלכו. בית המשפט דחה את חוות דעתו של ד"ר מילר, והעדיף על פניה את חוות דעתה של ד"ר משיח, אשר ערכה למערערת הסתכלות ממושכת בבית החולים וקבעה כי היא הבינה אז ומבינה כיום את משמעותם ותוצאותיהם של המעשים המיוחסים לה, והבדילה בין טוב לרע ובין מותר לאסור, גם בזמן המעשה וגם לאחריו. כן היא ציינה כי המערערת לוקה "בהתארגנות של הפרעת אישיות גבולית", אולם זו לא השפיעה על כושר החלטתה ועל יכולתה להבין את משמעות מעשיה במלואם. ד"ר משיח שללה את הטענה כי מדובר בגלישה פסיכוטית, בין היתר, משום שלהתקף פסיכוטי ישנם סימנים מקדימים שלא היו כאן. בית המשפט הבהיר את הטעם מדוע העדיף את חוות דעתה של ד"ר משיח על פני זו של ד"ר מילר. ד"ר מילר השתית את מסקנתו בדבר גלישה פסיכוטית על קביעה כי המערערת סובלת מהפרעה נפשית חמורה, מתוקף היותה מושפעת מכדורי אקסטזי "רוקי 2", מגמילה מתרופות אלפרוקס ולוריוון, ומתחושתה כי היתה בסכנת חיים כשהמנוחה תקפה אותה. עם זאת, הוא אישר כי התנהגות המערערת בחקירה היתה הגיונית וסבירה, והראתה כושר שיפוט של המציאות, למשל כאשר ביקשה בחקירה שיקראו בפניה את תוכן האזהרה, והתעקשה כי עד שלא תבין את תוכנה לא תחתום עליה. בית המשפט לא ראה להסתמך על חוות דעתו של ד"ר מילר, בין היתר, על שום התבססותו על נתונים שהיו בחלקם שגויים, למשל: צריכת סמים מסוג "רוקי 2" לא הוכחה; נדחתה כבלתי מוכחת טענת המערערת כי הפסיקה לקחת תרופות גמילה; לא נמצא בסיס לקביעת ד"ר מילר כי המערערת סבלה מהפרעת אישיות חמורה, אשר בצירוף לשימוש בסמים קשים גרמו לה למצב של עיוות המציאות, עד כדי גלישה להתקף פסיכוטי. לצורך קביעה זו, נדרש היה להצביע על היסטוריה ממושכת של סימפטומים, ואלה לא הוכחו. כנגד זה, הוכח כי המערערת תיפקדה באופן מלא, גידלה ופרנסה את ילדיה, ולא נזקקה לכל עזרה נפשית. על רקע זה קבע בית המשפט כי לא הוכח שהמערערת סבלה מהפרעת אישיות גבולית (עמ' 514 להכרעת הדין). משהתשתית העובדתית עליה הסתמך ד"ר מילר לא נתבססה כראוי, ממילא מסקנותיו המקצועיות שהתבססו על אותן עובדות לא אומצו. בסיכומו של דבר, הסתמך בית המשפט על קביעותיה של ד"ר משיח, לפיה אף שהיו "מצבים שהיו יכולים לרמוז על מצב פסיכוטי, הגענו למסקנה שאין מצב פסיכוטי, וכנראה זה יותר משחק שלה... הגענו למסקנה שמדובר בהפרעה באישיות ולא במצבים פסיכוטיים". העובדה כי מועד עריכת ההסתכלות בפיקוח ד"ר משיח היה 10 ימים לאחר ביצוע העבירה לא פגם במסקנות המקצועיות שנבעו מן ההסתכלות, כפי שהוסבר בידי ד"ר משיח. על יסוד תשתית זו, קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת לא היתה במצב פסיכוטי בעת האירוע, ולא נתקיים בה סייג אי שפיות הדעת, וכי היא קיבלה החלטה להמית כמשמעותה לצורך עבירת רצח בכוונה תחילה. נסיבות ההמתה 9. ראוי לתת את הדעת במיוחד לטענת המערערת הנוגעת לאופן ביצוע ההמתה שהתאפיין ללא ספק בתגובה רגשית עזה ביותר מצידה, ובאופן ביצוע חריג – 55 דקירות אולר במנוחה – המבטא פרץ זעם ואלימות יוצאי דופן, ושיטת פעולה החורגת באופן קיצוני מן הנדרש להשגת תוצאת ההמתה של הקורבן. אכן, מעשה ההמתה במקרה זה היה אכזרי וקשה במיוחד, ולא ניתן להסבירו במונחים רציונליים ובאמצעים מקובלים של ניתוח הסתברותי. מעשה ההמתה שבוצע בידי המערערת, הן מבחינת עילתו, במידה שנתבררה, והן באשר לדרך ביצועו, מעורר השתאות וחלחלה. אולם גם התנהגות עבריינית חריגה בקיצוניותה אינה מלמדת בהכרח על קיום מצב של אי שפיות או גלישה פסיכוטית הפוגמים ביכולת הקוגניטיבית להבין או להימנע מעשיית המעשה (השוו לפרשת אליאבייב, 480). עבירות רצח מלוות לא אחת בתופעות אלימות שאינן הכרחיות להשגת התוצאה של קטילת חיים, וקשה להסבירן באמות מידה רגילות ולהבינן במושגים מקובלים. אין באלה בלבד כדי להקרין על שאלת התקיימותם של התנאים הנדרשים לצורך פטור מאחריות פלילית מחמת הגנת אי שפיות הדעת או גלישה פסיכוטית. עם זאת, ראוי להקדיש תשומת לב לדרך הקטילה של המנוחה ב-55 דקירות סכין, אשר לטענת המערערת, אינה מתיישבת עם מצב של שליטה ורצייה חופשיות. היא טוענת כי כאשר מדובר במספר רב כל כך של דקירות, אשר חלקן הגדול אינו משרת את תכלית ההמתה, מצביע הדבר על התנהגות מתוך התקף אמוק, שמשמעותה שלילת יכולת הנאשם להימנע מן המעשה. במענה לטענה זו, יש להשיב: ראשית, יש לציין, כי בית המשפט קמא לא קיבל את הטענה כי המערערת דקרה את המנוחה דקירה פטלית אחת וכי זו היתה דקירה ראשונה, ואילו כל יתר הדקירות היו, לכאורה, "מיותרות" לצורך השגת תוצאת הקטילה של המנוחה. חשובה לעניין זה חוות הדעת הפתולוגית לעניין סיבת מותה של המנוחה מסבירה את פשר 55 דקירות האולר באמצעים אובייקטיביים, כדלקמן: באשר לכלי הרצח, מדובר באולר קטן מימדים, המורכב מחולץ פקקים ושני להבים – ארוך וקצר (תמונתו מצויה בין הצילומים (תמונה מס' 16) הנספחים לחוות הדעת הפתולוגית ת/14). אורכו של הלהב הארוך הוא כ-6.5 ס"מ, וחלקו אינו מושחז (כאמור בתוספת לחוות דעת הפתולוג, המתייחסת לכלי הביצוע וסומנה ת/15). נתונים אלה עשויים לשפוך אור על הצורך של המערערת במאבק ממושך ובדקירות רבות של הקורבן, שכן כאשר יש צורך בהתגברות על התנגדות הקורבן, וכאשר התוקף אינו נהנה מיתרון פיזי על הקורבן, גרימת מותו של אדם בעזרת מכשיר כזה טעונה מאמץ מתמשך, ועשויה להימשך זמן רב. כיוון זה מקבל חיזוק על-ידי קביעת הפתולוג, ד"ר ב' לוי, בדבר סיבת המוות: הלם תת-נפחי, קרי: איבוד דם (עמ' 78 לפרוטוקול בבית המשפט קמא – חקירתו של הפתולוג). לפי עדותו של הפתולוג, כל הדקירות והחתכים נגרמו בזמן שהמנוחה עוד היתה בחיים (עמ' 78-79 לחקירה). לדבריו, המוות במקרים כאלו נגרם כעבור זמן, שכן הוא תוצאה של איבוד דם ולא תוצאה של בעיית נשימה או בעיה מוחית או עצבית (שם). זאת ועוד, לבד מן החתכים בעורקים הראשיים, ואולי הפגיעה בבטן, שאר החתכים לא היו קטלניים, וחלקם הגדול היה שטחי (חוות דעת הפתולוג, סעיפים 3א, 4ה, 5ב-ה, ח-ט; ראו גם מכתבו של הפתולוג מיום 14.1.99, שסומן ת/17). יש אף לשים לב לכך כי מתוך 55 הדקירות, 19 הן דקירות בגפיים (המשקפות התגוננות של הקורבן) כך שרק 36 דקירות פגעו בגוף (חוות הדעת; וראו גם פרוטוקול החקירה, עמ' 82). לשם השוואה – על-פי חוו"ד המכון לרפואה משפטית (הד"ר פילפס) ביחס למערערת (נ/28), נמצאו בשתי כפות ידיה פצעי חתך, ובסך הכל 20 פצעי חתך (המוסברים כאלה שנגרמו מגלישת הסכין תוך כדי פעולת הדקירה). נמצאנו למדים אפוא, כי הנתון בדבר 55 פצעי דקירה אינו משקף 55 דקירות קטלניות (שרובן הגדול מיותר), שכן מה שנמנה כדקירה בחוות הדעת הוא כל חתך או פצע שטחי שנגרם מן האולר אגב המאבק. עולה מכך, כי 55 הדקירות משקפות 55 ניסיונות לפגוע פגיעה קטלנית במנוחה, אך לא כולן צלחו – אם בשל התנגדות המנוחה, ואם בשל הקושי לגרום לתוצאה הקטלנית ביד לא מיומנת ובעזרת אולר קטן, קצר, ובלתי מושחז בחלקו. נתונים אלה, המצביעים על מאבק מתמשך בין המערערת למנוחה, מתיישבים עם עדויות השכנים, לפיהן נשמעו צעקות חוזרות ונשנות של המנוחה במהלך של כעשר דקות (עדות סימה כהן, עמ' 17-20; ועדות אליס שם טוב, עמ' 66-70), וכן הן מתיישבות עם הנתונים בזירה המעידים על מאבק אשר החל באזור הכורסה והתפתח לכיוון דלת היציאה. מן המקובץ עולה כי במהלך האירוע, אשר כלל מאבק ממושך בין שתי הנשים, נגרמו למנוחה חתכים רבים – שטחיים בחלקם הגדול – בעוד רק משהתמוטטה באופן סופי וחדלה מלהתגונן, הוכרעה המנוחה בדקירות הקטלניות בגרונה. יוצא, אפוא, כי למצבה של המנוחה בתום האירוע, ולשיטת ביצוע הרצח – דקירות מרובות – ישנו הסבר אובייקטיבי המתיישב עם דרך פעולה של אדם הנוהג מתוך שליטה ורציה חופשית, ולאו דווקא מתוך התקף "אמוק" כנטען על-ידי המערערת. הסבר זה טמון בקושי לגרום למותה של המנוחה בעזרת דקירות אולר קטן, אשר הצריך דקירות מרובות עד להשגת התוצאה הקטלנית, תוך כדי מאבק אלים וקשה בין התוקף לקורבנו. לאור זאת, הנתון בדבר דקירות מרובות אינו עומד בסתירה לקיום החלטה רצונית להמית אצל המערערת, ואין הוא מצביע על קיום מצב של חוסר יכולת להבין את המעשה, או את הפסול שבו, או חוסר יכולת להימנע מעשייתו. הנתונים העובדתיים אף שומטים את הבסיס מתחת לתזה שהעלתה ההגנה, לפיה הושגה המטרה הקטלנית כבר בדקירות הראשונות, כשמרבית הדקירות לאחר מכן נבעו אך ורק מאובדן שליטה. כאמור, הפתולוג קבע כי כל הדקירות בוצעו עוד בחייה של המנוחה. אף אופיין ומיקומן של הדקירות מוכיח כי חלק מהן לא היו בעלות פוטנציאל קטלני כלל וכלל. חלק לא מבוטל של הדקירות נבע כאמור מן הקושי שעמד בפני המערערת לגרום למותה של המנוחה בעזרת אולר קטן, לאור התגוננותה של המנוחה, ולאור מה שניתן לכנות כ"חוסר מיומנותה" של המנוחה במעשה המתה. לכך עשוי להצטרף אף הנתון בדבר השאלה "האם היא מתה?" (תרשומת החוקר רפ"ק דדו יצחק מיום 3.7.98), שהובאה בידי ההגנה כאינדיקציה לחוסר שיקול דעת שאפיין את התנהגותה של המערערת. בעיני, ניתן לראות בכך חוסר ביטחון של המערערת בהצלחתה להגשים את מטרתה הקטלנית, אשר יכול שנבעה מאופי הפגיעות ומכך שהמנוחה נדקרה על-ידי המערערת פעמים רבות, וחרף זאת נותרה בחיים והמשיכה להאבק, עד שנחישותה של המערערת להביא למותה הכריעה אותה ארצה. ואמנם, בית המשפט קמא שם את ליבו לאופי מעשה הרצח (עמ' 477-466 להכרעת הדין). המומחית הפסיכיאטרית מטעם התביעה העידה מפורטות ונחקרה נגדית בשתי ישיבות (עמ' 408 עד 425 ועמ' 437 עד 448 לפרוטוקול) אולם ההגנה כלל לא התמקדה בסוגיית אופן ביצוע הרצח. הטענות בדבר אופן ביצוע מעשה ההמתה לא היוו נקודה מהותית בהגנתה של הנאשמת, והדגש על טענה זו בערעור הושם בבחינת חוכמה שלאחר מעשה, רק לאחר מתן פסק הדין קמא. בית המשפט קבע לבסוף כי הדקירות נבעו מחמת זעם של המערערת שאין בה משום אובדן שליטה, וזאת בהתבסס על העדפת חוות דעתה של מומחית התביעה, ובהסתמך על עמדותיה (עמ' 505-503 להכרעת הדין). 10. סוף דבר: עיון מדוקדק בנסיבות המעשה מגלה, ראשית, כי התיאור "55 דקירות סכין" אינו מדבר במספר כזה של דקירות קטלניות, אלא בפצעים רבים הנובעים מאופי המאבק בין המערערת לקורבנה, ומטיבו של כלי הרצח. התמונה העובדתית המצטיירת לגבי מעשה ההמתה מגלה כי הוא מתיישב עם מסקנת הגורמים המקצועיים בדבר כשירותה הנפשית של המערערת, ועם רכיבים התנהגותיים אחרים המלמדים על קיום שיקול דעת ופעולה מחושבת על ידה, כפי שהם מנותחים בפירוט בפסק דינה של הערכאה הדיונית. מכאן, שלא היה מקום לייחס משקל מהותי לאופן ביצוע הרצח במסגרת בחינת מצבה הנפשי של המערערת, והדין עם הכרעת בית משפט קמא, שלא מצאה בריבוי הדקירות השלכה על הגנות אי-שפיות הדעת ושכרות, אלא ראה בכך ביטוי לנחישותה והחלטיותה של המערערת לקטול את חיי המנוחה (עמ' 521 להכרעת הדין). מסקנות 11. כפי שצוין לעיל, מעשה המתה בכוונה תחילה כולל שלושה יסודות מצטברים: החלטה להמית, מעשה הכנה, והיעדר קנטור (פרשת אליאבייב, שם). ההחלטה להמית, עניינה חזות מראש של אפשרות התרחשות התוצאה הקטלנית (במישור ההכרתי-שכלי) והרצון להגשים תוצאה זו (במישור החפצי-רגשי). רכיב זה נלמד מהתנהגותו של המבצע ומנסיבותיו של האירוע (ע"פ 2577/90 זריקי נ' מדינת ישראל, פד"י מז(1) 214, 219; פרשת דרור, 725-724 והאסמכתאות המופיעות שם; ע"פ 5731/91 סוקולובסקיה נ' מדינת ישראל, פד"י מח(1) 1, 9; ע"פ 3178/90 גלמן נ' מדינת ישראל, פד"י מז(5) 370; ע"פ 418/77 ברדריאן נ' מדינת ישראל, פד"י לב(3) 3; ע"פ 563/79 האדי נ' מדינת ישראל, פד"י לד(2) 608), המסקנה בדבר קיומו של היסוד הנפשי עשויה להישען אף על "חזקת הכוונה" לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו (ע"פ 511/91 אשקר נ' מדינת ישראל, פד"י מו(2) 49; פרשת זריקי; פרשת אליאבייב, 468, 470). בענייננו, וכפי שפורט לעיל, דקרה המערערת את המנוחה בלמעלה מחמישים דקירות חוזרות ונשנות, כשרובן מכוון לפלג הגוף העליון וחלקן עמוקות וארוכות, בעוד הדקירות האחרות נובעות, ככל הנראה, מניסיון התגוננות של המנוחה. דרך פעולה זו מלמדת על מודעות המערערת לאפשרות גרימת התוצאה הטבעית של מעשיה – מותה של המנוחה, ושאיפה נחושה להשיג מטרה זו. ואכן, גם לאחר ששככו התנגדותה וזעקותיה של המנוחה, כעולה מעדויות השכנים, וכשהיא מתבוססת בדמה, נמנעה המערערת מלנסות להזעיק עזרה או להושיט סיוע למנוחה. תחת זאת, נעלה את דלת הדירה, ונטלה את המפתח עימה, כשהיא מונעת בכך מן השכנים ומכוחות ההצלה להגיע אל המנוחה בניסיון להושיעה. יצויין כי על פי ההלכה הפסוקה, עשויה ההחלטה להמית להתגבש כהרף עין, כאשר המעשה נעשה בצמוד ממש לגיבושה של ההחלטה, ומהווה הוצאתה מן הכח אל הפועל לאלתר (ראו גם ע"פ 3165/93 סלימה נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2) 1921, 1923). די בפרק הזמן שבין דקירה לדקירה, כדי לאפשר את גיבושה של ההחלטה הקטלנית, וזאת אף אם נניח לגישתה של דעת היחיד בהרכב שופטי הערכאה הדיונית שהחלטה זו לא התגבשה בלב המערערת בשלב מוקדם יותר (ע"פ 7520/02 חמאתי נ' מדינת ישראל, פד"י נח(2) 710, 718-716; ע"פ 624/89 יחזקאל נ' מדינת ישראל, פד"י מה(3) 705, 715). משלא ניתן היה לתת אמון בגרסתה של המערערת עצמה באשר להשתלשלות האירועים, אין מנוס מהישענות על דרך התנהגותה בעת ההתרחשות, על נסיבותיה ועל המסקנות המסתברות העולות מהן. מכל אלה עולה, כי נסיבות האירוע ואופן ביצוע ההמתה, מלמדים על התגבשותה של החלטה להמית אצל המערערת, למצער בעת היותה בדירת המנוחה. אף יסודות מעשה ההכנה והיעדר הקנטור התקיימו בענייננו. יסוד ההכנה מתקיים גם על פי דעת היחיד בבית משפט קמא, לפיה לא הוכח כי המערערת נשאה עמה את האולר במטרה מכוונת מראש להשתמש בו להמתת המנוחה. זאת, מאחר שדי בפעולות של הוצאת האולר מן הארנק, פתיחתו, דקירה עמו, שליפתו מגופה של המנוחה וחוזר חלילה בכדי לעמוד בדרישת ההכנה (השוו: ע"פ 3112/94 אבו-חסן נ' מדינת ישראל, פד"י נג(1) 422, 427; ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פד"י נז(6) 577 , 595; הכרעת הדין, עמ' 523-524 והמקורות המאוזכרים שם). גם יסוד היעדר הקנטור הוכח כראוי. בחומר הראיות לא נמצא כל יסוד אמין שיתמוך בטענת המערערת כאילו הותקפה על-ידי המנוחה, ואף לו ניתן אמון בדבריה לפיהם המנוחה הטיחה בה עלבונות במהלך שיחתן, לא ניתן לראות באלה – אף על פי גרסתה שלה – כמקימים מצב של קנטור סובייקטיבי (השוו לפרשת אליאבייב, 475-476, 478). לא כל שכן, שאין בהם כדי לבסס קנטור בהיבטו האובייקטיבי (שם, 471-475; ע"פ 5413/97 זורבליוב נ' מדינת ישראל, פד"י נה(2) 541, 555). סוף דבר: המערערת גרמה למותה של המנוחה, כשהיא מודעת למעשיה, שולטת בהם וחפצה בהם. במערערת לא התקיימו סייגים לאחריות פלילית. לעומת זאת, התקיימו בה כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה. כך קבע בית המשפט המחוזי, ואין עילה לסטות מקביעתו זו המבוססת היטב בעובדות ובמשפט. לפיכך יש לדחות את הערעור לעניין ההרשעה. העונש 12. טוענת המערערת, כי אף אם לא תתקבל טענתה בדבר הגנת אי-השפיות לעניין הרשעתה ברצח, יש מקום להתערב ולהקל בעונשה. בקשתה היא כי נחיל עליה את הוראות סעיף 300א(א) לחוק העונשין, המאפשר לחרוג מן הכלל בדבר מאסר עולם חובה בנסיבות של אי-שפיות גבולית. מקורו של סעיף זה בתפיסה לפיה ישנן דרגות חומרה פחותות של אי-שפיות, אשר אינן מתקיימות בסייג הקיים בחוק (ראו א' מצא "אחריות מופחתת בפלילים", ספר לנדוי (כרך שני, תשנ"ה) 933, 942). ואכן, ברוח זו הוגשה הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 41) (אחריות מופחתת), תשנ"ה-1995, אשר הציעה נסיבות שבהן תתקיים אחריות מופחתת, שבגידרה מעשה ההמתה יוגדר כהריגה להבדיל מרצח. בדברי ההסבר להצעה נכתב: "מוצע להוציא מגדר עבירת רצח מעשי המתה שנעשו במצבים הקרובים אך אינם חופפים בנסיבותיהם למצבי אי-שפיות הדעת... השינוי המוצע מבטא תפיסה חברתית לפיה אדם הפועל במצבי הלחץ המפורטים בסעיף 301(א), אף כי עליו לתת את הדין למעשה המתת אדם שעשה, אין הוא עומד מהבחינה המוסרית בדרגה אחת עם רוצח. במצבים אלה מחייבת תחושת הצדק להפחית מאחריותו של האדם למעשהו..." (ה"ח תשנ"ה, 476). הצעה זו לא נתקבלה על-ידי המחוקק, שקבע סיווג חד-ערכי לעבירה של רצח, ובמקום רעיון האחריות מופחתת, המסבה רמת מעשה ההמתה מרצח להריגה, חוקק סעיף 300א לחוק, הנוקט חלופה של עונש מופחת בגין רצח, וזו לשונו: "300א. עונש מופחת על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה: (א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה." הסמכות להקל בעונשו של נאשם שהורשע ברצח לפי סעיף 300א(א) מותנית אפוא בהתקיימותם של שלושה יסודות: א. הגבלת יכולת, העולה כדי "הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושרו השכלי" של הנאשם. ב. הגבלת יכולת נפשית קונקרטית, העשויה לבוא לידי ביטוי הן במישור השכלי בו עוסק ס' סעיף 300א(א)(1) – אי-יכולת "להבין את אשר הוא עושה" מבחינה קוגניטיבית או "את הפסול שבמעשהו" מבחינה מוסרית; והן במישור הרצוני בו עוסק ס' 300א(א)(2) – אי-יכולת "להימנע מעשיית המעשה", קרי: הגבלת יכולתו של הנאשם לבחור בהתנהגות אחרת. ג. קשר סיבתי בין השנים. (השוו: ע"פ 3243/95 דניאל נ' מדינת ישראל, פד"י נב(1) 769, 790; ע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פד"י נד(5) 49, 69 והמקורות המאוזכרים שם). יסודות סעיף 300א(א) דומים להוראותיו של סעיף 34ח (הגנת אי-שפיות הדעת), והסיפא שלו מקבילה אף ליסודות הסיפא של ס' 34ט (שכרות). אולם יסודותיו של ס' 300א(א) נבדלים מהם בעוצמת הפגם הנפשי הדרוש. כך, לא נדרשת בסעיף זה "מחלה שפגעה ברוחו" של המבצע (כבסעיף 34ח), אלא די ב"הפרעה נפשית חמורה". כמו כן, בעוד שבהגנות האמורות נדרש כי הנאשם "היה חסר יכולת של ממש" בשעת המעשה, להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה, נדרש בסעיף 300א(א) כי בשל הפרעה נפשית חמורה, או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו "במידה ניכרת", אך לא עד כדי היעדר יכולת של ממש (פרשת דניאל, שם; ע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פד"י נא(3) 245, 251; ע"פ 396/01 ברדה נ' מדינת ישראל, פד"י נו(6) 854, 861-860). הבדל זה במידה מוביל להבדל באיכות ובמהות: בעוד אובדן יכולת ההבנה או הרצון מוביל לפטור מאחריות פלילית, הפחתה ניכרת ביכולות אלה מובילה להפחתה בענישה גרידא. יוער עוד, כי ההוראות האמורות נבדלות זו מזו גם בהיקף התפרשותן השונה של שתי הנורמות: בעוד הגנות אי שפיות ושכרות חלות על כל העבירות, סמכות הענישה המופחתת חלה על עבירת הרצח בלבד. לצורך ענישה מופחתת, לא כל הפרעה נפשית תעלה כדי הפרעה "חמורה", ולא כל הגבלה תיחשב להגבלה "ניכרת". מנגד, התקיימותם של יסודות הסעיף 300א אינה סותרת להכרעה בדבר התקיימות יסודות הכוונה התחילה שבעבירת הרצח, ובכללן קיומה של ציפייה להשיג את התוצאה הקטלנית והרצון לממשה, שהרי הוראת סעיף 300א(א) לא באה אלא לאפשר לבית המשפט להטיל עונש מופחת על מי שכבר הורשע ברצח. יסוד "ההגבלה הניכרת" של נאשם פורש בפסיקה כמכוון לבחינת מצבו הרפואי-פסיכיאטרי, ולא לבחינת נסיבותיו של המעשה (פרשת דניאל, 790). ההוראה נתפסת כמעניקה מעין "סעד מן הצדק" במקרים יוצאי דופן וחריגים, בהם תחושת הצדק מחייבת שלא לגזור מאסר עולם על רוצח כעניין שבחובה (פרשת זורבליוב, 558; פרשת שמן, 296; ע"פ 8198/96 עטיה נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1) 1196, 1197; פרשת ברדה, שם). משכך, נדרש כי מידת הפגיעה הנפשית, בה לוקה הנידון עקב מצבו הרפואי-הפסיכיאטרי, תחסר אך במעט מזו של בעל "חסר יכולת של ממש", ותכוון אל מי ש"מצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל השפויים בדעתם, אך אינו מכניסם לקהל הבלתי שפויים" (פרשת מליסה, 67; פרשת דניאל, שם). שלב הפעלתה של ההוראה בדבר ענישה מופחתת מגיע לאחר שהנאשם הורשע בעבירה של רצח. נטל הוכחת התנאים המצטברים הנקובים בסעיף מוטל על שכמו של הנאשם, והוא נדרש לעמוד בה ברמה של מאזן הסתברויות (פרשת ברדה, 861; פרשת שמן, 297). עמידה בתנאיו של סעיף 300א מהווה תנאי הכרחי, אך לא מספיק, על מנת להטיל עונש מופחת ממאסר עולם על מי שקיפח חיי אדם והורשע ברצח. בנוסף לתנאי זה, נדרש בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולהחליט האם כלל נסיבות המקרה אכן מצדיקות הפחתה בעונש. הפחתת העונש תלויה, אפוא, בשיקול דעתו של בית המשפט (פרשת שמן, שם). בין השיקולים שיישקלו במישור הפעלת שיקול דעת זה, יש לתת את הדעת לשאלה האם הנאשם "הכניס עצמו" מדעת למערכת הנסיבות שהולידו את ההפרעה הנפשית החמורה שבשלה הוא מבקש הפחתה (פרשת מליסה, 60). באותו עניין, קבע בית המשפט ברוב דעות (השופטים מצא וטירקל, מול דעתו החולקת של השופט קדמי), כי הפרעה מזדמנת, שבאה בתגובה להתנהגות הקורבן כלפי מבצע הרצח, ואשר לא נתגלתה בו קודם לכן, אינה נכנסת לגדר "הפרעה נפשית חמורה" כמשמעותה בסעיף 300א לחוק. 13. ומן הכלל אל הפרט: על המערערת מוטל הנטל להוכיח כי נתקיימה אצלה הפרעה נפשית חמורה, וזו גרמה להגבלה ניכרת של יכולתה להבין את מעשה או את הפסול שבו או להימנע מעשיית מעשה ההמתה, וכל אלה כתנאי מוקדם להפעלת שיקול דעת שיפוטי בעניין הפחתת העונש. בית המשפט קמא נזקק לשאלות אלה, ולצורך כך שמע את המומחים השונים, והעדיף מביניהם את חוות דעתה המקצועית של הד"ר משיח. בהתבסס על חוות דעת זו, וכן על עדותה של ד"ר משיח במשפט, קבע בית המשפט מפורשות, כי המערערת לא סבלה מהפרעה נפשית חמורה (עמ' 515). משכך, היא לא עברה את תנאי הסף הנדרש לשם כניסה בשעריו של סעיף 300א לחוק. אף בגזר הדין, שב בית המשפט וקבע: "לאור טענות הסנגוריה בשלב זה של הדיון חזרנו ובדקנו את השאלה. לא מצאנו עילה לחזור מן הקביעות שלנו, לפיהן ביצעה הנאשמת את מעשה ההמתה, כשהיא הבינה את אשר עושה, כשהיא הבינה את פסול מעשיה וכשהיא יכולה היתה להימנע מעשיית המעשה. כן קבענו, כי הנאשמת לא לקתה ב'הפרעה נפשית חמורה', שהוא 'תנאי סף' להחלת סעיף 300א לחוק העונשין. בדקנו את טענותיה של הסנגורית, שניתן למצוא בחוות דעתה של ד"ר משיח, שהיתה מקובלת עלינו, כי הנאשמת אכן לקתה בעת ביצוע ההמתה בהפרעה נפשית חמורה. דעתנו היא, כי הוכח בפנינו שהנאשמת לא לקתה בהפרעה כזו, וכי עיון בחוות דעתה של ד"ר משיח, אינו מאשר כלל שהנאשמת לקתה בהפרעה נפשית חמורה, לא כמצב של קבע ולא כמצב של הפרעה זמנית בעת ביצוע ההמתה." אכן, מסקנותיה של ד"ר משיח, שאומצו כאמור, הן כי המערערת "אינה סובלת מהפרעת אישיות גבולית, אלא בהתארגנות האישיות", כדבריה (עמ' 418 לפרוטוקול). היא מתייחסת לכך שבמהלך הטיפול, ובטרם אבחנה, היא כתבה בקשר למערערת את האמירה "הפרעת אישיות גבולית קשה" אולם לאחר מכן, לדבריה, עשתה את האבחנה הנכונה. המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה לשכנע בדבר התקיימות התנאים לצורך ענישה מופחתת, ולו במאזן הסתברויות. ממילא לא נפתח פתח לעשיית שימוש בסמכות הענישה המופחתת. מסקנות 14. הלכה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות, המצדיקות התערבות, או כאשר הגרסה העובדתית שנתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת (ראה ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל, פד"י נו(6) 205). בענייננו, פסק הדין של בית משפט קמא מנתח באריכות ובפירוט את הראיות השונות, בורר את המוץ מן התבן, ובונה תשתית ממצאים ומסקנות התומכות בהרשעת המערערת ובענישתה כפי שנפסק. ניתוח נסיבות האירוע, במשולב עם חוות הדעת שעמדו לפני בית המשפט קמא, הובילו למסקנה כי המערערת ביצעה את מעשה ההמתה מבלי שחלים עליה סייגים לאחריותה הפלילית, וכשהיא מקיימת את יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה. כן צדק בית המשפט במסקנותיו לעניין הטענות בדבר הפחתת העונש (השוו: פרשת אבו חמאד, 251). לאור האמור, אין מקום לערעור על הכרעת הדין ועל העונש, בכפוף לשאלת ניכוי ימי המעצר מהעונש שנגזר. ניכוי ימי המעצר 15. בעקבות טיעוני ההגנה, הפנתה המדינה בטיעוניה להוראות סעיפים 5 ו-8 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001. (להלן: "חוק השחרור"). על פי סעיף 5 לחוק זה, אסיר עולם שעונשו נקצב ונשא לפחות שני שליש מהתקופה שנקצבה, רשאית ועדה מיוחדת לשחררו על תנאי מיתרת תקופת המאסר, וזאת בכפוף לכך כי שוכנעה שהוא ראוי לשחרור, וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. על פי סעיף 8(ב) לחוק זה, בחישוב תקופת המאסר של אסיר עולם לצורך סעיף 5, תובא בחשבון התקופה שבה היה עצור בשל העבירה עליה נגזר עליו מאסר עולם. אף שחוק השחרור נכנס לתוקפו לאחר מתן גזר הדין בעניינה של המערערת, לא חלקה המדינה על כך כי ראוי להחיל את הוראותיו על עניינה של המערערת. יוצא, אפוא, כי על פי הוראות חוק זה, באם יתקיימו במערערת תנאי סעיף 5 לחוק השחרור, תנוכה מתקופת מאסר העולם שנגזרה עליה ונקצבה, התקופה שבה היתה מוחזקת במעצר טרם מתן פסק הדין בעניינה. אין מקום לנכות את תקופת מעצר הבית בו היתה נתונה, משהוראת הניכוי בחוק אינה מתייחסת למעצר בית, כי אם למעצר ממש בלבד. לאור האמור, אציע לדחות את הערעור הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש, בכפוף לניכוי ימי המעצר מעונש המאסר, כאמור לעיל. ש ו פ ט ת הנשיא (בדימ') א' ברק: אני מסכים. הנשיא (בדימ') השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, כ"ה בחשון תשס"ז (16.11.06). ה נ ש י א (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01030710_R06.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il