פלוני נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 3070/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3070/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 18.3.13 בתפ"ח 564-08-11 שניתן על ידי כבוד השופטים: ג' נויטל, מ' יפרח וג' רביד תאריך הישיבה: י"ג באדר א' התשע"ד (13.2.2014) בשם המערער: עו"ד עופר בן-נתן בשם המשיבה: עו"ד שרית משגב בשם שירות המבחן: מר יוסי פולק פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ג' נויטל, מ' יפרח ו-ג' רביד) ב-תפ"ח 564-08-11 מיום 18.3.2013. רקע והליכים 2. המערער הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של איומים (ריבוי מקרים, סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות (ריבוי מקרים, סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין); ואינוס (סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין). על פי עובדות כתב האישום המקורי, המערער והמתלוננת נשואים 28 שנים, ולהם 5 ילדים (ילידי 1984, 1985, 1986, 1993, 1996). המשפחה מתגוררת בדירה בבני ברק. במהלך שנות נישואיהם, במספר רב של אירועים, גידף המערער את המתלוננת, זרק עליה חפצים, ואיים עליה כי יהרוג אותה וישפוך חומצה על פניה. בשנת 2008, המתלוננת ביקשה לעזוב את המערער. בתגובה, המערער סטר לה, הכה אותה, וזרק עליה בקבוק מים. בשנת 2011, איים המערער על המתלוננת כי ישחית את פניה. באותה השנה, אמר המערער למתלוננת כי שמע בחדשות על בעל ששפך שמן רותח על אשתו, שיבח את אותו הבעל, ואיים על המתלוננת באומרו כי "זה טוב גם בשבילה". עוד באותה השנה, הורה המערער על המתלוננת לבוא איתו לחדר השינה ולקיים עימו יחסי מין. המתלוננת סירבה, ושאלה את המערער אם אינו פוחד שהילדים יראו או ישמעו, והאחרון בתגובה איים עליה ואמר לה: "בואי לפה כלבה או שתראי מה אני אעשה לך. אני אזרוק את כל הבגדים שלך בחוץ, את תראי כבר". לאחר מכן, לקח אותה המערער לחדר השינה ובעל אותה בניגוד להסכמתה. זאת ועוד, במקרה אחר אמרה המתלוננת למערער כי תגיש נגדו תלונה במשטרה. בתגובה, איים עליה המערער ואמר לה "אם אני אהיה במעצר בגללך, אז זה יהיה הסוף שלך... אין לי מה להפסיד. אם אני אפסיד אותך, אז כבר לא אכפת לי מכלום". בחודש יולי 2011, קרא המערער למתלוננת ודרש ממנה לקיים עימו יחסי מין. המתלוננת סירבה, ואז איים עליה המערער באומרו "אני אגמור אותך". אז, העיר המערער שלושה מתוך ילדיהם, ואיים כי הוא הולך "לשחוט" את המתלוננת. שניים מהילדים ניסו להרגיע את המערער, אך הוא המשיך באיומיו ואומר "אני גומר אותה [המתלוננת] עכשיו". במהלך אירוע זה, המערער ירק לכיוון המתלוננת, כינה אותה "זונה", והרים מאוורר וניסה לזרוק אותו לכיוון המתלוננת. אז, הזעיקו שלושת הילדים את המשטרה, ובתגובה איים המערער על המתלוננת באומרו "אני לא מפחד מהמשטרה. יתפסו אותי יום יומיים. אני אחזור – אני גומר אותך". 3. כאמור, ביום 18.3.2013 נגזר דינו של המערער. בתחילת גזר הדין, צוינה הסכמת הצדדים על הסדר טיעון, וכי הם הסכימו ביניהם כי המשיבה תטען לעונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל, והמערער באופן חופשי. עוד הוסכם כי בית המשפט יגזור על המערער עונש מאסר על תנאי, והמערער ישלם למתלוננת פיצוי על סך 30,000 ש"ח (אשר כבר הופקד ביום מתן גזר הדין). לאחר מכן, סקר בית המשפט שלושה תסקירים מאת שירות המבחן שהוגשו בעניינו של המערער. בתסקירים נכתב בתמצית כי שירות המבחן התרשם כי המערער הוא גבר חלש עם דימוי עצמי נמוך, נוטה לנהוג באלימות במצבים רגשיים, ומתקשה להתבונן בביקורתיות על מעשיו. עוד צוין בתסקירים כי משיחה של המתלוננת עם שירות המבחן עולה כי מערכת היחסים בין בני הזוג הייתה קוטבית: לעיתים אוהבת, ולעיתים נוטה להתפרצויות ולהתנהגות מאיימת. עוד סיפרה המתלוננת כי המערער פעל נגדה באלימות פיזית ומילולית מתמשכת. במסגרת חלופת מעצר שנקבעה למערער, החל טיפול במרכז יום לגברים אלימים. מחוות דעת שהוגשה על ידי עובד סוציאלי עולה כי בתחילת הטיפול נטה להקטין את אשמתו בעבירות, וככל שהתקדם הטיפול חלה התקדמות במצבו, והוא החל בהליך של התבוננות פנימית. המערער המשיך להגיע לקבוצת בוגרים של מרכז היום, ובחוות הדעת נרשם כי המערער נוטה לראייה דיכוטומית של המציאות, מרוכז בעצמו, ומתקשה להבין ולהתחבר לפסול שבהתנהגותו. המערער המשיך בטיפול בקבוצת הבוגרים של מרכז היום עד למתן גזר הדין, ובחוות הדעת נכתב כי עמדת גורמי הטיפול היא כי מאז התקדמותו הראשונית, אין שיפור משמעותי בהתנהגותו ובהפנמת הפסול בעבירות בהן הורשע. לעמדת גורמי הטיפול, המערער בשלב זה עדיין מתקשה לראות את האחר. עוד נכתב בתסקיר המבחן כי המתלוננת מסרה לשירות המבחן כי במשך תקופת המעצר המערער לא יצר עימה קשר, אך נוכח היכרותם היא חוששת מנקמה. עוד סיפרה המתלוננת כי ילדיהם שומרים על קשר עם המערער, על מנת לוודא כי לא יפגע בה שוב. לסיכום, עמדת שירות המבחן הייתה כי המערער מחד הביע נכונות לערוך שינוי מחשבתי, אולם מאידך גילה דפוסים נוקשים, ראייה דיכוטומית הנוטה למניפולציות והוא מתקשה לבחון לעומק את השלכות מעשיו. עוד יצוין כי שירות המבחן ביקש דחייה נוספת בגזירת עונשו של המערער לשם המשך ההליך הטיפולי, אולם, בית המשפט בגזר דינו דחה בקשה זו בשל האמור בתסקירים כי הוא נמצא רק בתחילתו של שינוי, ועל אף הטיפול הממושך שעבר, מסוכנותו לא פחתה. 4. לאחר מכן, פנה בית המשפט לגזור את עונשו של המערער. בית המשפט ציין בהרחבה שיקולים לחומרה, וביניהם: חומרת העבירות אשר בוצעו במשך תקופה ארוכה. לדידו של בית המשפט המחוזי "שוב ושוב הנאשם [המערער] נקט באלימות פיזית ומילולית כלפי המתלוננת. במקרה אחד הוא גם אנס אותה. התנהגותו של הנאשם היא חמורה, אכזרית, מתעללת, משפילה ומקוממת, וזו פסקה אך בשל תושיית הילדים שעצרו בעד הנאשם מלפגוע במתלוננת, והזעיקו את המשטרה" (עמוד 7 לגזר הדין); עירובם של שלושה מילדיהם של בני הזוג בהתרחשות; האמור בתסקירי המבחן כפי שנסקר לעיל; הערך החברתי הנפגע בעבירות אלימות ואינוס. לקולה, ציין בית המשפט את הודאתו של המערער; העדר עבר פלילי; האלימות כלפי המתלוננת לא הייתה בדרגת חומרה גבוהה מאד ולא נגרמו לה חבלות; מעצרו למשך כחודשיים; ההליך הטיפולי אותו הוא עובר כעולה מתסקירי המבחן; נסיבותיו האישיות. על בסיס כל אלה, גזר בית המשפט על המערער שנתיים וחצי שנות מאסר; 32 חודשי מאסר על תנאי; ופיצוי למתלוננת בסך 30,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים ותסקיר משלים 5. המערער טוען כי העונש שנגזר עליו חורג ממדיניות הענישה הראויה. במסגרת זאת, טוען הוא כי היה צריך ליתן משקל רב יותר להליך השיקומי הממושך אותו הוא עובר, ולאמץ את המלצת שירות המבחן לדחות את גזירת דינו עד להשלמת ההליך השיקומי. עוד טוען הוא כי היה מקום ליתן משקל רב יותר להודאתו (וכפועל יוצא – לאי העדתה של המתלוננת) ולחרטה שהביע. לבסוף, טוען הוא כי היה מקום לשקול לקולה את גילו המבוגר ואת עברו הפלילי הנקי. 6. המשיבה, מנגד, סומכת את ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. במסגרת זאת, מציינת היא את חומרת העבירות, האלימות בה נקט המערער כלפי המתלוננת, ואת התקופה הארוכה בה הן נעברו. לעניין ההליך השיקומי, מציינת המשיבה כי ההליך השיקומי החל בשנת 2011, וכיום עדיין אין שינוי משמעותי בהתנהגותו של המערער. לשיטתה, לא היה מקום נוכח הימשכות ההליך ודחיות רבות של מתן גזר הדין, לקבל את המלצת שירות המבחן במקרה דנא. 7. בטרם הדיון בפנינו, הוגש תסקיר מבחן משלים בעניינו של המערער מטעם שירות המבחן. בתסקיר צוין כי המערער מרצה כעת את עונשו בכלא חרמון. מחוות דעת של גורמי הטיפול בכלא, נמסר לשירות המבחן כי תפקודו של המערער תקין, ובטיפולים הקבוצתיים הוא מתקשה לדבר באופן ממוקד. גורמי הטיפול בכלא התרשמו כי המערער מתקשה לבטא אמפתיה באופן כן ועקבי כלפי המתלוננת. עוד צוין בתסקיר כי מקרהו של המערער הובא בפני ועדה מחוזית לאלימות במשפחה, אשר התרשמה כי הוא בעל דפוסי התנהגות אלימים, ועל אף ההליך הטיפולי אותו עבר, "נראה כי השינוי בפועל מצומצם ולא ברור עד כמה יוכל להיתרם מטיפול" (עמוד 2 לתסקיר המשלים). דיון והכרעה 8. לאחר שעיינו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה, ושמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להידחות. 9. כידוע, "נקודת המוצא בערעור ראשון על גזר דין היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה... כלל ההתערבות עצמו קובע חריג, ומאפשר לערכאת הערעור להתערב בגזר הדין, מקום שהאיזון בין חומרת העבירות כשלעצמן ובנסיבות העניין, אל מול שיקולים פרטניים שעניינם העבריין עצמו (כדוגמת עברו הפלילי, נסיבות חייו, הסיכוי לשיקום), מחייבים גזירת עונש קל או חמור יותר מזה שקבעה הערכאה הדיונית" (ע"פ 6347/12 מדינת ישראל נ' מרה (13.5.2013)). 10. העונש שנגזר על המערער מצוי בתוך הטווח אשר הוסכם עליו במסגרת הסדר הטיעון שהושג בין הצדדים. משכך, לא נפגעה הסתמכותו של המערער. במקרים מעין אלה, בית המשפט יטה שלא להתערב בעונש שאינו חורג ממתחם הסדר הטיעון שהוסכם בין נאשם לבין המדינה (ראו: ע"פ 406/13 דואס נ' מדינת ישראל (3.7.2013); ע"פ 3710/13 טדלה נ' מדינת ישראל (2.10.2013)). אמנם, עונשו של המערער מצוי ברף המקסימאלי של הטווח שהוסכם, אולם, גם בהינתן זאת, לשיטתנו מדובר בעונש מתון ואף קל. זאת, בהתבסס בעיקר על חומרת העבירות והימשכותם. זאת ועוד, עיון בפסיקה מחזק את מסקנתו זו, ובמקרים דומים נגזרו במרבית המקרים על נאשמים עונשים חמורים יותר (ראו למשל: ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.9.2009); ע"פ 9675/08 פלוני נ' מדינת ישראל (11.6.2009); והשוו: ע"פ 4245/13 ג'ראבן נ' מדינת ישראל (1.8.2013)). 11. לבסוף, לעניין סוגיית השיקום, צודק המערער בטענתו בכתב הערעור כי שיקום הוא אינטרס ראשון במעלה, ושומה על בית המשפט ליתן לו את הדעת בגזירת עונשם של נאשמים. עם זאת, במקרהו של המערער, ארבעה תסקירי מבחן הפרושים לאורך תקופה של כשנה וחצי הגיעו כולם כמעט לאותה המסקנה – המערער מצוי רק בתחילתו של תהליך שיקום אמיתי, מגלה דפוסים אלימים, ולא נרתם כולו לשינוי אמיתי בדרכיו. נוכח דברים אלה, ספק גם אם היה בהמלצה טיפולית חיובית מאד של שירות המבחן כדי להקל בעונשו של המערער. זאת, בהינתן הנזק הרב והקשה שגרם המערער לאשתו, לילדיו, ולתא המשפחתי בכללותו (ונזכיר, כי בית המשפט אינו כבול כך או כך בהמלצת שירות המבחן. ראו למשל: ע"פ 2091/13 הייב נ' מדינת ישראל (5.2.2014)). 12. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, ב' באדר ב' התשע"ד (4.3.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13030700_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il