ישראל בלום נ. כונס הנכסים הרישמי

פסק-דין בתיק ע"א 307/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 307/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: ישראל בלום נ ג ד המשיבים: 1. כונס הנכסים הרישמי 2. עורכת הדין תמר סוטיל 3. עורך הדין חיים יחזקאל סיבק 4. עזבון המנוחה רחל סולומון ז"ל 5. אהרון סולומון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 11.12.2011 בתיק פש"ר 8527-08-11 שניתן על ידי כבוד השופט ש' מנהיים תאריך הישיבה: כ"ז בתמוז התשע"ב 17.07.2012 בשם המערער: בעצמו בשם המשיב 1: עו"ד מיכל ליבוביץ בשם המשיבה 2: בעצמה בשם המשיב 3: בעצמו בשם המשיבים 5-4: עו"ד רונית סהר פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט ש' מנהיים) מיום 11.12.2011 בפש"ר 8527-08-11, במסגרתו דחה בית המשפט את בקשת המערער למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל. רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 1. המערער, ישראל בלום (להלן: המערער) הגיש ביום 4.8.2011 בקשה למתן צו כינוס ולהכרזת פשיטת רגל במשרדי כונס הנכסים הרשמי בתל-אביב (להלן: הכנ"ר). בבקשתו הצהיר המערער על חובות בסך של כ-3,800,000 ש"ח ל-45 נושים. כמו כן הצהיר המערער כי נפתחו כנגדו 38 תיקי הוצאה לפועל אשר מתנהלים במסגרת תיק איחוד בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה, וכי נקבע לו במסגרת תיק האיחוד תשלום חודשי בסך 1,500 ש"ח, אשר אין ביכולתו לעמוד בו. בתצהיר שצורף לבקשה הצהיר המערער כי בשנת 2005 נשלל רישיון עורך הדין שלו לצמיתות, כאשר בשנים הסמוכות למועד זה הצטברו כנגדו תלונות של לקוחותיו לשעבר שהגישו נגדו תביעות אזרחיות בגין רשלנות מקצועית. כתוצאה מכך, נטען בבקשה, התדרדר מצבו הכלכלי עד הגעתו לחדלות פירעון. המערער הדגיש בתצהירו כי התביעות שהתנהלו כנגדו היו בעלות אופי של רשלנות אך לא אופי של רשלנות הגובלת בזדון או אופי פלילי. 2. ביום 5.10.2011 הגיש הכנ"ר הודעה לבית המשפט, במסגרתה ציין כי בטרם גיבש עמדתו התקבל במשרדי הכנ"ר מכתב פניה מהמשיבים 3-2, המשמשים כונסי נכסים בתיק האיחוד בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה (להלן: כונסי הנכסים), ממנו עולה כי המערער לא עדכן את כונסי הנכסים על הגשת הבקשה למתן צו כינוס. כמו כן צויין כי כונסי הנכסים סבורים שהמערער מנצל לרעה את תיק האיחוד בהוצאה לפועל, תוך ניסיונות רבים לדחיית מימוש נכסיו והם מבקשים להצטרף כמשיבים בתיק פשיטת הרגל של המערער. לפיכך, עתר הכנ"ר לקבוע מועד לדיון בבקשת המערער, אליו יוזמנו גם כונסי הנכסים. 3. ביום 14.12.2011 התקיים דיון בפני בית המשפט המחוזי בו נכחו המערער, כונסי הנכסים והכנ"ר. כמו כן נכחו בדיון חלק מנושיו של המערער. במהלך הדיון הביעו כונסי הנכסים וחלק מהנושים את התנגדותם ליתן למערער צו כינוס וזאת בשל חוסר תום ליבו ביצירת החובות ובשל התנהלותו הרשלנית כלפיהם. עמדת הכנ"ר בדיון בבית המשפט המחוזי הייתה כי על פני הדברים מרבית החובות נוצרו בשל מעשי מרמה ומשכך הם אינם בני הפטר, דבר שיש בו כדי להשפיע על הכרעתו של בית המשפט בשאלת מתן צו הכינוס. 4. בתום הדיון ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט ש' מנהיים), במסגרתו נדחתה בקשת המערער למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל. בית המשפט קבע כי חלק לא מבוטל מהחובות, בסך מאות אלפי שקלים, מקורם בהתנהלות שלא כדין של המערער בכספי לקוחות, וכי "הערפל רובץ לפתחו של המערער שמרבה בדברים אך ממעט באינפורמציה קונקרטית ומוכחת" בנוגע לחובותיו. נקבע כי המערער מבקש באמצעות הליך פשיטת הרגל לזכות במה שאינו זוכה בהליכי ההוצאה לפועל וכי ממילא עיקרה המכריע של הנשייה כבר מתנהל בתיק האיחוד ומה שאינו מתנהל בתיק האיחוד כנראה טרם הבשיל להליכי הוצאה לפועל. עוד נקבע כי המערער מבקש לממן את התשלומים החודשיים לקופת פשיטת הרגל מכספי דמי שכירות מנכסיו, שהוא כלל אינו רשאי לקבלם והם מיועדים ממילא לטובת נושיו בתיק האיחוד. כמו כן נקבע כי ציפייתו של המערער שחובות פסוקים וחלוטים יקטנו בעקבות בדיקת נאמן בהליך פשיטת רגל אינה ציפייה ריאלית, כאשר ספק אם ניתן במסגרת פשיטת רגל לפתוח פסקי דין חלוטים. בית המשפט קבע כי גורלה של הבקשה מוכרע בשים לב לעובדה שחלק לא מבוטל מהחובות "נוצר בנסיבות שאין קושי לקבוע שהן נסיבות של חוסר תום לב קשה", ומקורם בהפרת חובותיו של המערער כעורך דין כלפי ציבור לקוחותיו והתרשלותו בטיפול בהם. נקבע כי המערער פעל בחוסר תום לב כשלא הקפיד על הפרדה בין חשבונותיו האישיים לבין חשבונות הפיקדונות של לקוחותיו, וכתוצאה מכך הוטלו עיקולים על חשבונות הפיקדונות בגין חובותיו האישיים לצדדים שלישיים. נקבע כי מבחינה מהותית מדובר בחוסר תום לב, גם אם ניתן להתווכח אם התקיימו יסודות עבירה משמעתית של שליחת יד בכספי הלקוחות. בנקודה זו ציין בית המשפט כי המערער הציג במסגרת בקשתו רק חלק מהמקרים בהם הורשע בדין משמעתי כאשר "חזקה שמה שלא הוצג לא מועיל לעניינו של המבקש [המערער]". עוד נקבע כי ריבוי חריג של אירועי רשלנות מקצועית הופך בסופו של דבר "מעניין של כמות לעניין של איכות, והתנהלות רשלנית בעשרות מקרים היא כבר בגדר חוסר תום לב בפני עצמה". בשורה התחתונה, נקבע, המערער אינו עומד בתנאי לפיו החובות נוצרו בתום לב, שהוא תנאי מוקדם לצורך קבלת ההגנות שמעניק הליך פשיטת הרגל. לפיכך נקבע כי "אין צורך לעכב את המשך ההליכים בתיק האיחוד ולהוציא כספי ציבור בכלל (על ידי הטלת מטלות על הכנ"ר) או את כספי כלל הנושים (על ידי מינוי בעל תפקיד שיעסוק בכך) בבדיקות ארוכות שבסופו של דבר אנו יודעים מראש את התוצאה גם אם לא את כל הפרטים". טענות המערער 5. לטענת המערער, בית המשפט שגה בקובעו שהמערער ייוותר בהליכי הוצאה לפועל ולא יוכל להתחיל בהליכי פשיטת רגל. נטען כי קביעה זו מתעלמת "מזכותו הטבעית של כל אדם לסיים במועד כלשהו את מסכת ייסוריו בכל הנוגע לחובותיו". נטען כי בית המשפט שגה בקובעו שקיימת זהות בין התיקים שנפתחו למערער בהוצאה לפועל לבין התיקים שלגביהם התנהלו הליכים משמעתיים כנגד המערער. בנקודה זו נטען כי רשימת התיקים שצורפה לבקשת המערער כלל אינה כוללת תיקים שלגביהם התנהלו כנגדו הליכים משמעתיים ולכן בית המשפט טעה טעות בסיסית והרת גורל אשר שומטת את הקרקע מתחת להליך פשיטת הרגל. עוד נטען כי בית המשפט טעה בקובעו שאינטרס הנושים נשמר במסגרת תיק האיחוד וכי מה שלא נמצא בתיק האיחוד כנראה עוד לא הבשיל לנשייה ממשית, כאשר כבר במועד הערעור התווספו למצבת הנשייה שני נושים נוספים – המשיבים 5-4 – שאוחזים בפסק דין כנגד המערער בסך של 800,000 ש"ח. עוד נטען כי בית המשפט דחה את בקשת המערער מבלי שאיפשר לו להשמיע טענותיו כראוי, מטעמים שאינם ענייניים, תוך חוסר סבלנות וסובלנות כלפי המערער. לבסוף נטען כי בית המשפט התעלם ממטרתו של הליך פשיטת הרגל, שנועד לאפשר לחייב לפתוח דף חדש בחייו, ושגה בית המשפט בקובעו כי לא ניתן בהליך שכזה לפתוח ולבדוק מחדש פסקי דין חלוטים כאשר סמכות ייחודית זו קיימת רק בהליך פשיטת רגל ואינה קיימת בהליכי הוצאה לפועל. טענות כונסי הנכסים (המשיבים 3-2) 6. המשיבה 2, כונסת הנכסים בתיק האיחוד – עו"ד תמר סוטיל – טוענת כי דינו של הערעור להידחות. נטען כי ידיו של המערער אינן נקיות והתנהלותו לאורך כל השנים – החל מהסתבכותו בחובות, המשך בהתנהלותו מול נושיו בתיק האיחוד במסגרת ההוצאה לפועל וכלה בהגשת בקשת הליך פשיטת הרגל – מעידה על חוסר תום לב רבתי. ראשית, נטען כי מרבית החובות של המערער מקורם בפעילות חסרת תום לב של המערער ששלח יד לכספי לקוחותיו עת שימש עורך דינם ולפיכך אין מקום לאפשר לו להיכנס להליך פשיטת רגל. שנית, נטען כי מדובר בחובות כבדים וישנים שהמערער נמנע מלפרוע במשך שנים רבות, כאשר המערער פועל במשך כל השנים להתחמק מחובותיו ונוקט בכל הליך אפשרי במסגרת ההוצאה לפועל על מנת "לטרפד" מינוי של כונס נכסים לצורך מימוש זכויותיו בשני נכסי מקרקעין (דירה שאינה דירת מגוריו וחנות). כמו כן, נטען כי חוסר תום ליבו של המערער מתבטא בכך שהמשיך לגבות כל העת דמי שכירות משני נכסי המקרקעין, תוך התעלמות מהחלטות רשם ההוצאה לפועל. נטען כי התנהלותו חסרת תום הלב של המערער המשיכה גם לאחר הגשת בקשת הכינוס ופשיטת הרגל, כשלא טרח לצרף את כונסי הנכסים בהליכי ההוצאה לפועל כמשיבים בבקשתו. לבסוף נטען כי המעבר מהליכי הוצאה לפועל להליכי פשיטת רגל לא יועיל לנושים ויגרום אך ורק לעיכוב ולסחבת מיותרים. 7. המשיב 3, כונס הנכסים בתיק האיחוד – עו"ד יחזקאל סיבק – מציין כי הוא מונה ככונס נכסים בתיק האיחוד על מנת לממש את זכויותיו של החייב בנכס מקרקעין וכי אין לו עמדה ישירה בהליך זה בשאלה אם ליתן או לא ליתן צו כינוס ופשיטת רגל. יחד עם זאת מביע עו"ד סיבק חשש מסירבול ההליכים ומעיכוב נוסף במימוש נכסיו של המערער, ולפיכך מבקש להורות כי הליכי המימוש שהחלו במסגרת תיק האיחוד לא יעוכבו בכל מקרה, בין אם יצעד המערער במסלול פשיטת הרגל ובין אם לאו, וזאת לאור העובדה שהליכי הכינוס במסגרת תיק האיחוד נמצאים בשלב מתקדם (הוצאו חוות דעת שמאיות לגבי הזכויות, נבחנו מתווים למימוש הנכסים, התקיימה הידברות עם שותפתו של המערער בזכויות ונגבו כספים משכירויות). כמו כן, מציין כונס הנכסים כי התנהלותו של המערער בהליכי ההוצאה לפועל התאפיינה בחוסר שיתוף פעולה והיא מעוררת אי נוחות. טענות המשיבים 5-4 8. המשיבים 5-4 ביקשו להצטרף כמשיבים בערעור ובקשתם התקבלה על ידי השופט י' עמית ביום 2.5.2012. המשיבים 5-4 הינם לקוחותיו לשעבר של המערער, אשר הגישו ביום 11.3.2008 תביעת רשלנות בסך 955,845 ש"ח כנגד המערער בבית משפט השלום בנתניה, במסגרתה נטען כי נגרמו להם נזקים כתוצאה מהתרשלותו של המערער כלפיהם כעורך דינם. ביום 29.4.2012 ניתן בתביעה זו פסק דין בהסכמת המערער על סך 800,000 ש"ח וביום 10.5.2012 פתחו המשיבים תיק הוצאה לפועל על בסיס פסק הדין. המשיבים 5-4 טוענים במסגרת הערעור שלפנינו כי ראוי שעניינו של המערער יתנהל במסגרת הליכי פשיטת רגל. לטענת המשיבים 5-4, ככל שימשיכו הליכי ההוצאה לפועל, כונסי הנכסים יממשו את נכסיו הקיימים של המערער לטובת הנושים בתיק האיחוד ואילו המשיבים 5-4 לא יוכלו להיפרע מכספי המימוש מכיוון שתיק ההוצאה לפועל שפתחו הינו מאוחר לתיק האיחוד. נטען כי מצב זה ייצור חוסר שוויון בין הנושים והעדפה של חלק מהנושים על פני אחרים. טענות כונס הנכסים הרשמי 9. הכנ"ר סבור שיש מקום לקבל את הערעור. נטען כי יש להסיט את מרכז הכובד בבחינת תום ליבו של החייב משלב הכניסה להליך פשיטת הרגל לשלב הסופי של ההליך במסגרתו נדונה סוגיית ההפטר, וככלל, לא למנוע מלכתחילה כניסתם של חייבים בשערי הליך פשיטת הרגל. ראשית, משאין מחלוקת שאדם פלוני הינו חדל פירעון, נטען שראוי שנכסיו יחולקו באופן שוויוני בין נושיו בהתאם לסדרי הקדימות הקבועים בחוק. שנית, בשלב הבקשה למתן צו כינוס לא מצוי לפני בית המשפט, הכנ"ר והנושים, מלוא המידע בנוגע לחובותיו של החייב, נסיבות ואופן היווצרותם ומצבת נכסיו. הליך החקירה באשר לכל אלו מתאפשר באופן מיטבי כאשר החייב נמצא תחת צו כינוס. הכנ"ר מבהיר בסיכומיו כי אין בעמדה זו משום התעלמות מסוגיית תום לבו של המערער או היעדרו, אלא שזו תתברר בשלב סיום ההליך ולא בשלב תחילת ההליך. כך למשל יבוא הדבר לידי ביטוי במשך הליך פשיטת הרגל, בסך הכספים שיהיה על החייב להעמיד לטובת נושיו לשם קבלת הפטר, באפשרות כי ההפטר יסוייג באשר לחובות שנוצרו במרמה וכיוצא בזה. לאור האמור סבור הכנ"ר שיש מקום לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך מתן צו כינוס וקביעת גובה התשלום החודשי. דיון והכרעה 10. במרכזו של הערעור שלפנינו שאלה אחת עיקרית – האם צדק בית המשפט המחוזי בקובעו בשלב הדיון בשאלת מתן צו כינוס הנכסים כי אין מקום להיעתר לבקשת המערער לצו כינוס נכסים ולהכרזתו כפושט רגל, וזאת בשל חוסר תום לב ביצירת חובותיו? המענה לשאלה מכתיב גם את התשובה לשאלה שנגזרת ממנה באופן ישיר – היכן ינהלו נושיו של המערער הליכים כנגדו לתשלום חובותיו כלפיהם – במסגרת הליכי הוצאה לפועל או שמא במסגרת הליכי פשיטת רגל. בטרם אשיב על השאלה, בשים לב לנסיבותיו הפרטניות של המערער, אבקש להקדים ולהסביר היכן אנו עומדים מבחינת "המשבצת המשפטית" ומהם ההבדלים העקרוניים בין שני המנגנונים האמורים. 11. תכליתם המרכזית של הליכי ההוצאה לפועל הינה מימוש פסקי דין ומסמכים משפטיים אחרים הניתנים לביצוע כגון שטרות ומשכנתאות. פלוני שזכה במשפטו ואוחז בידיו פסק דין שקובע שאלמוני חב לו חוב רשאי לפנות ללשכת ההוצאה לפועל על מנת לממש את פסק הדין. תכליתו של חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) הינה להעמיד לרשותו של הזוכה מנגנון יעיל, מעשי ובר יכולת אכיפה [ראו: ע"א 711/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' פישמן, פ"ד מא(1) 369, 374 (1987)]. ודוק, זכותו של הזוכה לממש את פסק דינו הינה חלק מזכות הקניין שלו, כאשר מנגנון מימוש מהיר ויעיל מגן על הקניין כראוי בעוד שמנגנון איטי ומסורבל פוגע בקניינו של הזוכה. יחד עם זאת, נועד חוק ההוצאה לפועל גם לשמור על תכלית סוציאלית תוך הגנה על החייב ומניעת הפיכתו של החייב לחסר יכולת ולנטל על החברה עקב הפעלה לא מבוקרת של מנגנון ההוצאה לפועל [ראו: רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360, 375-374 (2001)]. במילים אחרות, מנגנון ההוצאה לפועל משמש כ"זרוע המבצעת של הרשות השופטת... [ו]תפקידה הסטטוטורי הוא להפוך את פסק הדין ממסמך משפטי עיוני שקובע זכויות וחובות, לנכס כלכלי מניב פירות". [ראו: דוד בר אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות 1 (מהדורה שביעית – עדכון מס' 3, 2011) (להלן: בר אופיר)]. 12. חוק ההוצאה לפועל מעמיד לרשותם של הזוכים מגוון כלים למימוש פסק הדין או השטר ולגביית חובם. בין היתר, יכול הזוכה לבקש להטיל עיקול על נכס של החייב, לעתור למינוי כונס נכסים על נכס מסוים שלחייב יש זכויות בו, להביא למימוש הנכס ומכירתו, לבקש שיוטלו על החייב מגבלות שונות הנוגעות להחזקת דרכון או כרטיס אשראי, לגרום לזימונו של החייב לחקירת יכולת על מנת שיחויב בתשלום החוב בתשלומים חודשיים, ובמקרים מסוימים, בהתקיים תנאים הקבועים בחוק, לבקש להורות על מאסרו של החייב [ראו: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 23 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין וגרוניס)]. הזוכים השונים שמנהלים הליכים כנגד החייב באמצעות מערכת ההוצאה לפועל אינם מחויבים, ככלל, לתאם פעולותיהם זה עם זה. כל זוכה הינו "שחקן עצמאי" שרשאי לפעול בעצמו, ללא קשר לזוכים האחרים. כך נוצר לעיתים קרובות מצב בו חייב שצבר חובות למספר רב של נושים (זוכים) מוצא עצמו מתמודד מול תיקים רבים שנפתחו בלשכות הוצאה לפועל שונות ברחבי הארץ, כאשר כל אחד מהזוכים פועל בנפרד כנגדו תוך שהוא עושה שימוש בחלק או בכל הכלים הקבועים בדין שאוזכרו לעיל. על מנת להתמודד עם תופעה זו כולל חוק ההוצאה לפועל פרק בשם "איחוד התיקים" [פרק ז'3 לחוק; ראו גם פרק ב'1 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979], במסגרתו רשאי החייב לבקש לאחד את תיקיו ולשלם לכל הזוכים תשלומים חודשיים בתוכנית תשלומים שתיפרס על פני זמן סביר, בהתאם ליכולתו האמיתית. ודוק, חייב שמבקש לקבל צו איחוד מידי רשם ההוצאה לפועל נדרש לגילוי מלא בנוגע לנכסיו ונדרש להתייצב לחקירת יכולת, במסגרתה עליו להוכיח שיש ביכולתו לפרוע את חובותיו בתוך פרק זמן סביר בהתאם להוראות החוק [להרחבה בנוגע למנגנון איחוד התיקים ראו: בר אופיר בעמ' 508-491(1)]. עוד יצויין, למען שלמות התמונה, כי חוק ההוצאה לפועל מאפשר לרשם ההוצאה לפועל להכריז, בהתקיים תנאים מסוימים, על החייב כחייב מוגבל באמצעים (פרק ז'1 לחוק) [ראו: בר אופיר בעמ' 489-487]. 13. הליכי פשיטת הרגל נכנסים לתמונה, בדרך כלל, מקום בו הליכי ההוצאה לפועל מתבררים כבלתי יעילים מבחינת הנושים (הזוכים), ולחלופין כאשר החייב מבקש להיחלץ מ"סחרחורת" הליכי ההוצאה לפועל מקום בו הלכה למעשה החייב הינו חדל פירעון. מקובל לומר שהליכי פשיטת הרגל נועדו להגשים שתי תכליות: מחד, לכנס את נכסי החייב ולחלקם בין נושיו בדרך היעילה, המהירה והשוויונית ביותר; מאידך, לאפשר לחייב חדל פירעון שאינו מסוגל לשלם את כל חובותיו לפתוח דף חדש בחייו, על ידי קבלת הפטר מחובותיו. שתי התכליות האמורות לא בהכרח מתיישבות זו עם זו, לאור האינטרסים המנוגדים של החייב ושל נושיו ובהתחשב בכך שפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל) מאפשרת הן לחייב והן לנושיו לפתוח בהליך פשיטת רגל [ראו: לוין וגרוניס בעמ' 25-24]. 14. מבחינה פרקטית נועדו דיני פשיטת הרגל להסדיר את מערכת היחסים המורכבת והרב-צדדית שבין החייב לבין נושיו, מקום בו החייב הינו חדל פירעון ונכסיו אינם מספיקים על מנת לפרוע את כל חובותיו לנושיו. במילים אחרות, הליכי פשיטת הרגל יוצרים מנגנון אכיפה קולקטיבי, במסגרתו הנושים אינם רשאים, ככלל, לפעול כנגד החייב באופן עצמאי. בין היתר מחילים דיני פשיטת הרגל על כל הנושים עיקרון של שוויון, וזאת במטרה למנוע מצבים של העדפת נושים (בין אם מדובר בהעדפה רצונית של החייב ובין אם מדובר בהעדפה שמקורה באמצעי לחץ שמפעיל נושה מסוים על החייב על מנת שיפרע את חובו כלפיו ראשון). כמו כן מקנים דיני פשיטת הרגל לכנ"ר או לבעל תפקיד מטעמו סמכות לבצע חקירות מקיפות בנוגע לנכסי החייב בהווה ובעבר, וסמכויות חקירה מצויות גם בידי בית המשפט עצמו [ראו: לוין וגרוניס בעמ' 146-127], ואף לבטל, בהתקיים התנאים הקבועים בדין, עסקאות מסוימות שביצע החייב בנכסיו בסמוך למועד מעשה פשיטת הרגל ללא תמורה או בתמורה מופחתת. יוער כי סמכות זו לביטול רטרואקטיבי של עסקאות שביצע החייב, אשר אין חולק כי הינה סמכות חריגה במשפט האזרחי והמסחרי, הינה ייחודית לדיני פשיטת הרגל ואין לה מקבילה בהליכי הוצאה לפועל, והרציונאל שבבסיסה הינו שאין לאפשר לחייב שיצר חובות רבים להתעלם מנושיו ולבצע עסקאות שמשמעותן המעשית הינה הקטנת מאסת נכסיו, בתקופה הסמוכה למעשה פשיטת הרגל הפורמאלי [להרחבה בסוגיות אלה של ביטול הענקה והעדפת מרמה ראו: לוין וגרוניס בעמ' 350-317]. 15. מנקודת מבטו של החייב, ההבדל העיקרי והעקרוני בין הליכי פשיטת רגל לבין הליכי ההוצאה לפועל הינו בנקודת הסיום של ההליכים. בעוד ששני סוגי ההליכים יכולים להסתיים בהסדר בין החייב לבין נושיו [להרחבה בסוגיה זו, לרבות בנוגע להבדל שבין הסדר וולונטרי לבין ההסדר הסטטוטורי, אשר מאפשר לכפות הסדר שקיבל הסכמה של רוב הנושים על המיעוט המתנגד, ראו: לוין וגרוניס בעמ' 170-149], הרי שהאפשרות לסיים את ההליכים בדרך של הפטר הינה ייחודית להליכי פשיטת הרגל. פקודת פשיטת הרגל קובעת כי בית המשפט מוסמך ליתן לחייב, לבקשתו, הפטר מחובותיו, ובכך לאפשר לחייב "לפתוח דף חדש" בחייו. שיקול הדעת של בית המשפט בסוגיה זו הינו שיקול דעת רחב, אך הוא כפוף למגבלות ולשיקולים שונים הקבועים בפקודה [לשיקולים ולמגבלות ראו: לוין וגרוניס בעמ' 206-199. יודגש כי גם כאשר ניתן לחייב הפטר, לא מדובר אוטומטית בהפטר מכל חובותיו של החייב, ראו: לוין וגרוניס בעמ' 208-206]. 16. אין חולק כי התמריץ העיקרי של חייב שמגיש בקשת פשיטת רגל הינו לקבל בסופו של יום הפטר מחובותיו ו"לפתוח דף חדש". בכך שונה תמריצו של החייב להיכנס להליך פשיטת רגל מתמריצם של נושיו להכניסו להליך כזה (תמריציהם של הנושים עשויים להיות מגוונים והם חורגים מהדיון בערעור זה, אך אזכיר כי תמריצם העיקרי הינו לבצע חקירה יסודית בנוגע לנכסיו של החייב בעבר ובהווה ולבצע ביטולי עסקאות בהתאם לדין, כאמור לעיל). על רקע ייחודו של ההפטר בהליך פשיטת הרגל, נקבע לא אחת בפסיקה כי אחד התנאים להכרזתו של אדם כפושט רגל הינו כי בקשתו למתן צו כינוס ולהכרזה כפושט רגל הוגשה בתום לב ושלא במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, בהתאם לסעיף 18ה(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל. עוד נקבע כי החובה המוטלת על החייב לנהוג בתום לב מתפרשת על פני שתי תקופות – התקופה הקודמת להליכי פשיטת הרגל, בעת יצירת חובותיו, והתקופה המאוחרת ממועד פתיחת הליכי הכינוס ופשיטת הרגל עובר לדיון בבקשת ההכרזה [ראו: ע"א 7994/08 גוטמן נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם, 1.2.2011); ע"א 3224/07 בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם, 3.5.2009); ע"א 7113/06 ג'נח נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם, 20.11.2008); ע"א 2282/03 גרינברג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נח(2) 810 (2004); ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197 (2003) (להלן: עניין בנבנישתי); ע"א 4892/91 אשכנזי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מח(1) 45 (1993) (להלן: עניין אשכנזי); ע"א 149/90 קלאר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מה(3) 61 (1991) (להלן: עניין קלאר)]. 17. חלק ניכר מפסקי הדין שדנו בסוגיה זו בחנו את תום הלב של החייב במועד הדיון בבקשת ההכרזה על החייב כפושט רגל, לאחר שניתן כבר צו כינוס ולאחר שחלף פרק זמן מסוים, בהתאם לדין, ממועד מתן צו הכינוס ועד למועד הדיון בבקשת ההכרזה (מדובר בדרך כלל בפרק זמן שעולה על שישה חודשים, ראו סעיף 18א לפקודת פשיטת הרגל). חלק קטן יותר מפסקי הדין בחנו את תום הלב כבר במועד הדיון בבקשה למתן צו הכינוס, מבלי להמתין לדיון בבקשת ההכרזה. ודוק, פרק הזמן שחולף ממועד מתן צו הכינוס – אותו יש לראות כ"שער הכניסה" להליך פשיטת הרגל – ועד לדיון בבקשת ההכרזה – הוא "לב" ההליך – אינו זמן "מת" אלא נועד לאפשר לכנ"ר לבצע חקירות ולהכין חוות דעת מטעמו בנוגע לחייב, אשר מוגשת לבית המשפט במועד הדיון על מנת לבחון את תום ליבו של החייב במהלך שתי התקופות הרלוונטיות. ודוק, פקודת פשיטת הרגל קובעת במפורש כי הכנ"ר נדרש לבצע בתקופה שבין מתן צו הכינוס לבין מועד הדיון בבקשת ההכרזה "חקירה מקיפה בענייניו של חייב שניתן נגדו צו כינוס, ובכלל זה בדבר הכנסותיו, הוצאותיו, חבויותיו ונכסיו, לרבות נכסים שהיו ברשותו בעבר, והכל בין אם היו אלה נכסיו של החייב לבדו ובין בשיתוף עם אחרים" (סעיף 18ג(א) לפקודת פשיטת הרגל). לצורך כך מוסמך הכנ"ר, בין היתר, לדרוש מצדדים שלישיים כל מידע או מסמך בנוגע לחייב שיש יסוד סביר שאותם צדדים שלישיים מחזיקים בהם ולפנות ללשכות ההוצאה לפועל ולקבל את כל המידע המצוי בהן בנוגע לחייב (סעיף 18ג(ב) לפקודת פשיטת הרגל) [ראו: לוין וגרוניס בעמ' 141-127]. 18. כאמור, בחלק ניכר מפסקי הדין של בית משפט זה בסוגית תום הלב של החייב במסגרת הליכי פשיטת רגל נבחנה שאלת תום הלב במועד הדיון בבקשת ההכרזה, לאחר שניתן כבר צו כינוס. באותם מקרים נפרשה לפני בית המשפט תמונה רחבה בעניינו של החייב, במסגרת חוות הדעת של הכנ"ר, הן בנוגע לדרך יצירת חובותיו והן בנוגע להתנהלותו בתקופה שבין מתן צו הכינוס לבין הדיון בבקשת ההכרזה [ראו פסקי הדין שאוזכרו לעיל בעניין גוטמן; בן דוד; ג'נח; גרינברג]. יחד עם זאת, במספר מקרים בפסיקתו של בית משפט זה נדונו ערעוריהם של חייבים, אשר בקשותיהם למתן צו כינוס והכרזה על פשיטת רגל נדחו כבר בשלב הראשוני של מתן צו הכינוס, בגין חוסר תום לב: (א) בעניין בנבנישתי נדחה ערעורם של החייבים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ליתן להם צו כינוס, בו נקבע כי לאור העובדה שחובותיהם נוצרו מעיסוק בלתי חוקי (עסק לשירותי ליווי) אין מקום ליתן להם צו כינוס. ערעורם לבית המשפט העליון נדחה ונקבע כי מדובר בעסק בלתי חוקי שיש בו היבטים ברורים של חוסר מוסריות אשר חותרים תחת עיקרון תקנת הציבור, ולכן אין מקום ליתן למערערים להיכנס להליכי פשיטת רגל. יחד עם זאת, קבע הנשיא (כתוארו אז) א' ברק שם כי אין די בכך שמדובר בחובות שנוצרו בקשר לניהולו של עסק בלתי חוקי כדי לשלול את הכניסה להליך פשיטת רגל, אלא יש להראות שהחובות נוצרו בקשר לניהולו של עסק בלתי חוקי הנוגד באופן מהותי את תקנת הציבור [ראו שם בעמ' 208-206]. (ב) בעניין קלאר נדחה ערעורו של חייב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו נקבע כי אין מקום ליתן צו כינוס לחייב, אשר הוכח שהצהיר הצהרות סותרות בדבר נכסיו במסגרת הליכים קודמים ואשר מטרת פנייתו להליכי פשיטת רגל הייתה אך ורק לערער על קביעת ראש ההוצאה לפועל בנוגע להסדר התשלומים שנקבע לו ולהתחמק מתשלום לנושיו. (ג) לעומת שני המקרים דלעיל, בעניין אשכנזי התקבל ערעורו של חייב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו נקבע כי אין מקום ליתן צו כינוס לחייב, אשר לא עמד בתשלומים שנקבעו על ידי בית המשפט במשך פרק זמן של כארבעה חודשים שבין מועד מתן צו עיכוב הליכי הוצאה לפועל על ידי בית המשפט המחוזי לבין מועד הדיון בבקשת צו הכינוס ואשר לא הגיש הצעת הסדר כלשהי למכירת חנות שהייתה בבעלותו. בית משפט זה קיבל את הערעור והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שידון באופן ממצה יותר בשאלה מה ביכולתו של החייב להציע לנושיו בהליך פשיטת רגל. דהיינו, במקרה זה התקבל הערעור והעניין הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת לאפשר חקירה ובדיקה בנוגע לנכסיו של החייב ובנוגע לנסיבות הרלוונטיות לבקשת הכינוס. 19. כאמור, בפסיקתו של בית משפט זה נקבע באופן עקבי כי חובתו של החייב לנהוג בתום לב מתפרשת על פני התקופה שקדמה להליכי פשיטת הרגל ועל פני התקופה המאוחרת יותר ממועד מתן צו הכינוס ועד להכרזת פשיטת הרגל עצמה. בנקודה זו ראוי לציין כי עיקרון תום הלב אינו "נעצר" במועד ההכרזה על החייב כפושט רגל והוא ממשיך "לרחף" מעל ראשו של החייב לאורך כל הליך פשיטת הרגל, עד לסיום ההליך בהסדר או הפטר. כך קובעת במפורש פקודת פשיטת הרגל, אשר אינה רואה בהכרזתו של החייב כפושט רגל סוף פסוק ומאפשרת לבטל את הכרזתו זו בכל שלב, אם מוכח שהחייב ניצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל [ראו: סעיף 55 לפקודת פשיטת הרגל; לוין וגרוניס בעמ' 187]. כך גם בכל הנוגע לסמכותו של בית המשפט להעניק לחייב הפטר, כאשר הפקודה קובעת סייגים מפורשים לסמכות זו, אשר המכנה המשותף להם הוא חוסר תום לב מצד החייב [ראו: רשימת הסייגים הקבועים בסעיף 63 לפקודת פשיטת הרגל; לוין וגרוניס בעמ' 206-203]. כמו כן מסמיכה הפקודה את בית המשפט להתנות הפטר בתנאים ואף לשנותו או לבטלו בנסיבות מסוימות [ראו: לוין וגרוניס בעמ' 211-210]. 20. מבלי לגרוע מחשיבותו של עיקרון תום הלב המתפרש על פני כל שלבי הליך פשיטת הרגל, סבורני כי יש מקום ליתן לו משקל מצומצם יותר בשלב הראשוני של ההליך, הוא שלב בקשת מתן צו כינוס, לעומת המשקל שיש ליתן לו בשלב הדיון בהכרזה ובשלב המאוחר יותר של בקשת ההפטר. כאמור, מתן צו כינוס נכסים מהווה אך ורק ה"שער" דרכו פוסע החייב אל תוך הליך פשיטת הרגל. פקודת פשיטת הרגל קובעת שורה של תנאים שבקשת החייב צריכה לעמוד בהם על מנת לעבור ב"שער" הליך פשיטת הרגל (סעיף 17 לפקודת פשיטת הרגל), ובהם תצהיר ופירוט של החייב בנוגע לגובה חובותיו המוצהרים; רשימת נושיו המוצהרים; דין וחשבון מפורט בנוגע לנכסיו, הכנסותיו, הוצאותיו וחבויותיו; כתב ויתור על סודיות; הצהרה כי אינו יכול לשלם את חובותיו (ויוער כי הצהרה זו מהווה את מעשה פשיטת הרגל בנסיבות אלה, ראו סעיף 5(4) לפקודת פשיטת הרגל). בשים לב לתנאים המפורשים שנקבעו בפקודת פשיטת הרגל סבורני כי, ככלל, מקום שבו מילא החייב אחר הוראות פקודת פשיטת הרגל ועמד בכל התנאים הראשוניים האמורים לעיל, אין מקום להתעמק בשלב זה בשאלת תום ליבו של החייב במועד יצירת החובות או לבחון את התנהלותו בהליכי ההוצאה לפועל, וזאת מכיוון שספק בעיני אם המידע שמונח לפני בית המשפט בשלב זה מספיק, במרבית המקרים, על מנת לבסס קביעה בדבר חוסר תום לב של החייב אשר מצדיק לסרב להיעתר לבקשתו ליתן צו כינוס. ודוק, המידע שמונח לפני בית המשפט בשלב זה הינו בדרך כלל רק המידע שמציג החייב ובמקרים מסוימים המידע שמציגים חלק מנושיו, ככל שנקטו קודם לכן בהליכי הוצאה לפועל כלשהם. ספק אם התמונה שמתקבלת ממידעים אלו הינה מלאה ומדויקת. המידע שמספק החייב עשוי להיות "אופטימי מדי" במידת מה ולעיתים חלקי ואפילו שקרי. אך גם המידע שמספק נושה כזה או אחר עשוי להיות חלקי ולהציג תמונה שאינה מלאה ומדויקת בדבר מכלול החובות. לפיכך, סבורני כי יש להיצמד למתווה שהגדיר המחוקק ואשר כולל בדיקה מסודרת ומעמיקה של שאלת תום ליבו של החייב על ידי הכנ"ר (או מי מטעמו) בפרק הזמן שנקבע בפקודת פשיטת הרגל בין מועד מתן צו הכינוס לבין מועד הדיון בבקשת ההכרזה (כאמור, סעיף 18א לפקודת פשיטת הרגל קובע כי פרק זמן זה יארך כשישה חודשים לפחות). לאחר שמתבצעת בדיקה מקיפה על ידי הכנ"ר ומוגשת חוות דעת לבית המשפט, ניתן וצריך לבחון באופן מעמיק את שאלת תום הלב. בחינה זו ראוי שתיערך על ידי בית המשפט, ככלל, במסגרת הדיון בבקשת ההכרזה, הוא "לבו" של הליך פשיטת הרגל [ראו לוין וגרוניס בעמ' 113-112]. אכן, ייתכנו מקרים חריגים, בהם בית המשפט יתרשם כבר בשלב הדיון במתן צו הכינוס כי אין מקום לאפשר לחייב להיכנס ב"שער" ההליך, מפאת חוסר תום לב קיצוני בדרך יצירת החובות או בהתנהלותו בהליכי ההוצאה לפועל (כפי שנקבע בעניין בנבנישתי ובעניין קלאר). מדובר במקרים בהם יסבור בית המשפט כי כל רצונו של החייב הינו להתחמק מנושיו ולהפוך את הליך פשיטת הרגל ל"עיר מקלט". במקרים חריגים אלו אכן אין מקום לנהל הליך סרק אשר סופו ידוע מראש. יחד עם זאת, ראוי שבתי המשפט המחוזיים הדנים בתיקים אלו ינחו עצמם להיזהר מאד בקביעה מסוג זה בשלב מתן צו הכינוס ויותירו אותה בגדר חריג, באותם מקרים בהם הונחה תשתית עובדתית ברורה ואיתנה לעניין חוסר תום הלב, כגון המקרה שנדון בעניין בנבנישתי בו החובות נוצרו מפעילות בלתי חוקית ובלתי מוסרית מובהקת. זאת, מכיוון שאת צו הכינוס ואף את הכרזת פשיטת הרגל ניתן לבטל, כאמור, בכל שלב ושלב במהלך הליכי פשיטת הרגל, ועל כן אם מתברר שהמידע שהוצג בשלב מתן צו הכינוס היה חלקי או שקרי, יוכל בית המשפט לתקן זאת בקלות בהמשך הדרך. לעומת זאת, דחיית בקשת החייב ליתן צו כינוס נכסים מבלי שניתנה לכנ"ר אפשרות לחקור ולבדוק את הרקע ליצירת החובות פירושה "נעילת השער" בפני החייב וקביעה כי החייב לא ייהנה בשום שלב מהפטר. 21. בטרם אשוב לנסיבות המקרה הפרטניות, אבקש להתייחס לנקודה מסוימת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בה נקלע בית המשפט לכדי טעות. בית המשפט קבע כי "ספק אם ניתן במסגרת פשיטת רגל לפתוח פסקי דין חלוטים...הציפייה [של המערער] שחובות שהם חובות פסוקים וחלוטים יקטנו בעקבות בדיקת נאמן, לכשיהיה כזה, נראה כי היא ציפייה לא ריאלית". קביעה זו אינה מדויקת. אחד מתפקידיו המרכזיים של נאמן שהתמנה לנכסי חייב במסגרת הליכי פשיטת רגל הינו תפקיד מעין-שיפוטי במסגרתו דן ומכריע הנאמן בתביעות החוב של הנושים. בפסיקה ניתנה לנאמן סמכות ייחודית במסגרת מלאכת בדיקת תביעות החוב "להציץ מאחורי פסק הדין" עליו מבוססת תביעת החוב (to go behind the judgment) ולבדוק את התמורה שניתנה בעדו. הטעם שעומד בבסיס סמכותו הייחודית של הנאמן להרהר אחר פסק הדין יסודו בחשש מפני תרמית, קנוניה, עיוות דין או שהחוב האמיתי שונה מחוב פסק הדין. פסקי דין שמדליקים "נורה אדומה" ונבחנים בקפדנות יתרה הם פסקי דין אשר ניתנו מבלי שנערך דיון כלשהו לגופו של עניין, כגון פסקי דין שניתן בהם תוקף לפשרה שנערכה בין הנושה לבין החייב ופסקי דין שניתנו בהיעדר כתב הגנה או בהיעדר התייצבות [ראו: לוין וגרוניס בעמ' 287-286; ע"א 1057/91 הרצל נ' מכטיגר, פ"ד מו(4) 353, 359-358 (1992); ע"א 471/65 מפרק חברת קסטנבאום בע"מ (פסח מור, עו"ד) נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(3) 46, 52-50 (1966)]. זאת ועוד, ראוי לציין כי להליכי פשיטת רגל ישנה חשיבות גדולה גם בכל הנוגע לעצירת (או הגבלת) "מירוץ הריביות" שבהוצאה לפועל. מבלי להיכנס לעובי הקורה בסוגיה זו, אשר אינה מתעוררת בעניין שלפנינו, אזכיר כי פקודת פשיטת הרגל מגבילה את שיעורי הפרשי הריבית וההצמדה שמתווספים לקרן החוב ומשווה אותם לאלו הקבועים בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, ובכך תורמת להקטנת סך החובות בתיק פשיטת הרגל [להרחבה בסוגית הריבית במסגרת הליכי פשיטת רגל ראו: רע"א 4644/92 נובל נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מז(4) 866 (1993); ע"א 1202/95 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הנאמנים על נכסי החייבים סידי קאן ודב רוואי, פ"ד נג(3) 759 (1999); לוין וגרוניס בעמ' 230-229]. הנה כי כן, טענת המערער כי ייתכן שמצבת החובות תקטן במסגרת הליכי פשיטת רגל (ולו במישור הריבית וההצמדה), לאחר שתביעות החוב תיבדקנה על ידי הנאמן, אינה כשלעצמה טענה מופרכת. למען הסר ספק אבהיר כי קביעתי בנקודה זו הינה במישור העקרוני ובוודאי שאינה במישור הפרטני של המערער, ואיני קובע מסמרות כלשהן בכל הנוגע לתביעות החוב שהוגשו (או יוגשו בעתיד) בעניינו. 22. מן הכלל אל הפרט. איני סבור כי ניתן היה לקבוע בשלב זה שעניינו של המערער משתייך לאותם מקרים חריגים בהם חוסר תום הלב הינו חמור ובולט עד כדי כך שאין מקום להעניק לו צו כינוס ולאפשר לכנ"ר לבצע את בדיקותיו וחקירותיו, בהתאם לפקודת פשיטת הרגל. בית המשפט המחוזי ייחס משקל רב לעובדה כי חלק ניכר מחובותיו של המערער הינם חובות ללקוחותיו לשעבר אשר תבעו אותו בגין רשלנות מקצועית במסגרת עבודתו כעורך דין, וכי המערער הורשע בשורה של עבירות משמעת שבוצעו על ידו במסגרת עבודתו כעורך דין (אשר החמורות שבהן הן עבירות שליחת יד בכספי פיקדונות של לקוחותיו). אכן, על פני הדברים (ומבלי לקבוע מסמרות) ניתן לתהות האם חובות מסוג זה הינם חובות אשר מצדיקים הענקת הגנה למערער בדמות צו כינוס והכרזת פשיטת רגל, ולחלופין האם חובות מסוג זה ייכללו בהפטר עתידי שייתכן ויינתן למערער בעתיד. אלא ששאלה זו מקדימה את זמנה. ראשית, מכיוון שהמערער הצהיר בבקשתו על 45 נושים בסך כולל של כ-3,800,000 ש"ח, ועל הכנ"ר לבחון ולחקור בצורה יסודית את כל החובות, תוך "מיפוי" החובות שניתן לכנותם "חסרי תום לב" (אם בכלל) לעומת חובות "רגילים", על מנת שתיפרש לפני בית המשפט תמונה ברורה ומלאה וניתן יהיה להכריע כראוי בשאלת ההכרזה. שנית, אשוב ואזכיר כי אף כאשר מקורם של החובות בפעילות בלתי חוקית או בלתי מוסרית, אין לקבוע א-פריורי שלא תינתן לחייב אפשרות להיכנס להליך פשיטת רגל, ויש לבחון כל מקרה לגופו ולבחון את "מידת" אי החוקיות שכרוכה באותם חובות, כאשר רק במקרים בהם מדובר בפגיעה מהותית בתקנת הציבור יהיה מקום לשלול מהחייב מלכתחילה את הכניסה להליך [ראו עניין בנבנישתי בעמ' 210-207]. לפיכך, צריך בית המשפט לבחון ולהכריע בשאלות אלה לאחר שתיפרש בפניו תמונת החובות המלאה. שלישית, מכיוון שיש להבדיל בין "שער" הכניסה להליך (הדיון בשאלת מתן צו כינוס), לבין "לב" ההליך (הדיון בבקשת ההכרזה) ולבין שלבו הסופי של ההליך (הדיון בבקשת ההפטר). בנקודה זו מקובלת עלי טענת הכנ"ר כי חוסר תום הלב מצד המערער בשלב יצירת החובות אינו צריך להשפיע על ההחלטה אם ליתן צו כינוס אך עשוי להשפיע על הכרעת בית המשפט במועד הדיון בבקשת ההכרזה או בשאלה שמתעוררת בשלב מאוחר יותר בהליך והיא שאלת ההפטר והאם חובות אלו ייכללו בהפטר שיינתן לחייב (אם בכלל) או יוחרגו ממנו. 23. בטרם סיום אבקש להתייחס לחשש שהביעו המשיבים 3-2, כונסי הנכסים במסגרת תיק האיחוד בהוצאה לפועל, כי מתן צו כינוס הנכסים יעכב את הליכי מימוש נכסי המקרקעין שבבעלותו של המערער (דירה שאינה דירת מגורים וחנות) אשר מצויים בשלבים מתקדמים בהליכי ההוצאה לפועל. לטענת כונסת הנכסים עו"ד סוטיל, כל מטרתו של המערער בהגשת הבקשה למתן צו כינוס נכסים והכרזת פשיטת רגל הינה "למשוך זמן" ולעכב את הליכי המימוש, כפי שעשה עד עתה. אלא שחשש זה אינו מחויב המציאות כאשר איני סבור שעצם מתן צו הכינוס מונע השלמת הליכי המימוש על ידי כונסי הנכסים, כל עוד הם נעשים בתיאום ובשיתוף פעולה מלא עם הכנ"ר, אשר ממועד מתן צו הכינוס אמון על אינטרס כלל הנושים. לעומת זאת, שאלת חלוקת התמורה מהליכי מימוש שהחלו במסגרת תיק איחוד בהליך הוצאה לפועל בין הנושים השונים הינה שאלה נפרדת אשר מעוררת סוגיות מורכבות בנוגע ל"קו התפר" שבין הליכי הוצאה לפועל להליכי פשיטת רגל. שאלה זו אינה מעניינו של הערעור דנן, ולכן לא אתייחס אליה בשלב זה (ודוק, זהו גם הרציונאל שעולה מהחלטתו של חברי השופט י' עמית מיום 21.5.2012, אשר דחה את בקשת המערער לעכב את המשך הליכי המימוש אך קבע שהתמורה שתתקבל מהליכי המימוש תופקד בידי כונסי הנכסים ולא תחולק עד להכרעה בערעור) [על המעבר מהליכי הוצאה לפועל להליכי פשיטת רגל: ראו סעיף 91 לפקודת פשיטת הרגל; בר-אופיר בעמ' 428-399]. 24. סוף דבר; הערעור מתקבל ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל. ניתן בזאת צו כינוס לנכסי המערער. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך דיון ומתן הוראות, בין היתר בסוגית התשלומים החודשיים שבהם יחויב המערער לשאת בשלב זה (סעיף 18ב לפקודת פשיטת הרגל), המגבלות השונות שיוטלו עליו ממועד מתן צו הכינוס ואילך (לרבות סעיפים 42א, 57 לפקודת פשיטת הרגל) וקביעת לוח זמנים לביצוע חקירה והגשת חוות דעת מטעם הכנ"ר בעניינו של המערער (סעיף 18ג(א) לפקודת פשיטת הרגל). בנסיבות העניין ובשים לב למהות המחלוקת נשוא הערעור, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ו באב תשע"ב (14.8.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12003070_W15.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il