פסקי דין בית המשפט העליון

כל כרטיס מציג בקצרה את עיקרי פסק הדין. הנה דוגמה מהפסיקה הראשונה בעמוד — ריחוף/לחיצה על תווית הסבר מדגיש את האזור המתאים בכרטיס.

ע"פ 3069/05

מדינת ישראל נ. אורן אבוטבול

ערעור המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי לבטל את הרשעתם של המשיבים בעבירות שוד מזוין וקשירת קשר.

התקבל במלואו (לטובת התובע/העותר/המערער/המבקש) ?
תאריך פרסום 02/08/2006 — תאריך פרסום פסק הדין על ידי בית המשפט.
סוג התיק ע"פ — ערעור פלילי.
מספר התיק 3069/05 — פורמט ישן: מספר סידורי / שנה.
נושא/קטגוריה שוד מזוין — לחיצה על התווית מציגה את כל פסקי הדין באותה קטגוריה.
★ השלכה רחבה סימון לפסיקה שעשויה להוות תקדים או להשפיע על תיקים רבים אחרים.
שם התיק (הצדדים) שם התיק כולל את שמות הצדדים. הקיצור "נ׳" שביניהם = "נגד".
תמצית הטענה / עתירה / ערעור ערעור המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי לבטל את הרשעתם של המשיבים בעבירות שוד מזוין וקשירת קשר.
החלטת בית המשפט התקבל במלואו (לטובת התובע/העותר/המערער/המבקש) — בית המשפט קיבל את ההליך לטובת הצד הפותח (התובע/העותר/המערער).

הסבר זה לא ייפתח אוטומטית בביקורים הבאים. תמיד אפשר לפתוח אותו שוב מהפס בראש הרשימה.

ע"פ 3069/05

מדינת ישראל נ. אורן אבוטבול

ערעור המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי לבטל את הרשעתם של המשיבים בעבירות שוד מזוין וקשירת קשר.

התקבל במלואו (לטובת התובע/העותר/המערער/המבקש) ?

סיכום פסק הדין

המשיבים הורשעו בבית המשפט המחוזי בעבירות של שוד מזוין בחבורה, קשירת קשר ושינוי זהות רכב. בית המשפט המחוזי החליט לבטל את הרשעתם ולהסתפק בהטלת עבודות שירות לתועלת הציבור (של"צ) ופיצוי למתלונן, בשל גילם הצעיר, החרטה שהביעו והמלצות שירות המבחן. המדינה ערערה על אי-ההרשעה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי נוכח חומרת עבירות השוד והאלימות, והצורך בהרתעה, אין מקום להימנע מהרשעה. עם זאת, בית המשפט הותיר את העונש המקורי (של"צ) על כנו, כפי שהוסכם על ידי המדינה בדיון.

השלכות רוחב

חיזוק המדיניות השיפוטית המחמירה בעבירות אלימות ושוד, תוך הגבלת האפשרות להימנע מהרשעה פלילית בנסיבות אלו.

סוג הליך ערעור פלילי (ע"פ)
הרכב השופטים ס' ג'ובראן, מ' נאור, ד' ברלינר
בדעת רוב 3/3

ניתוח פסק הדין

תובעים

  • מדינת ישראל

נתבעים

  • אורן אבוטבול
  • יצחק אסרף
  • עידן טרבלסי

טענות הצדדים

טיעוני התביעה
  • חומרת העבירות בשל האלימות הגלומה בהן
  • ביצוע העבירה בחבורה תוך שימוש באקדח-מצית וסכין
  • העדר נסיבות אישיות חריגות המצדיקות אי-הרשעה
  • הצורך בהרתעת הרבים ומניעת מסר סלחני
טיעוני ההגנה
  • מדובר במעידה חד-פעמית שאינה משקפת דפוס התנהגות
  • הנאשמים הפנימו את חומרת המעשים והביעו חרטה
  • הנאשמים השתלבו בהליכי שיקום וביצעו עבודות של"צ
  • הרשעה תפגע בעתידם המקצועי והאישי של הנאשמים
מחלוקות עובדתיות
  • האם נסיבות המקרה מצדיקות ביטול הרשעה לטובת שיקום

ראיות משפטיות

ראיות מרכזיות שהתקבלו
  • הודאת המשיבים בכתב האישום המתוקן
  • המלצות שירות המבחן
  • מכתבי חרטה והתנצלות של המשיבים

הפניות לתיקים אחרים

פרטי התיק המקורי
מספר התיק בערכאה הקודמת
ת"פ 8252/03
בית המשפט שנתן את ההחלטה המקורית
בית המשפט המחוזי בבאר-שבע
תקדימים משפטיים

תגיות נושא

  • שוד מזוין
  • אי הרשעה
  • שיקום
  • ענישה פלילית

שלב ההליך

ערעור

הכרעת הדין

הדגשים פרוצדורליים
הסדר טיעון
True
הודאה באשמה
True
העבירות בהן הורשע
  • שוד מזוין בחבורה
  • קשירת קשר לביצוע פשע
  • שינוי זהות רכב
הכרעת הדין
הרשעה מלאה
שאל עם ChatGPT

פסק הדין המלא

פסק-דין בתיק ע"פ 3069/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3069/05 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת ד' ברלינר המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. אורן אבוטבול 2. יצחק אסרף 3. עידן טרבלסי ערעור על הכרעת דין וגזר-דין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בת.פ. 8252/03 מיום 7.6.04 ומיום 13.2.05, שניתנו על-ידי כבוד השופטת ו' מרוז תאריך הישיבה: כ"ד בתמוז תשס"ו (20.7.06) בשם המערערת: עו"ד יעל שרף בשם המשיב 1: עו"ד רענן בן טובים בשם המשיב 2: עו"ד אפרת פינק בשם המשיב 3: עו"ד שאול צור בשם שירות המבחן: גב' אדוה פרויד פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ו' מרוז) הרשיע, ביום 7.6.04 את המשיבים – על-פי הודאתם – בכתב אישום מתוקן, בעבירה של שוד מזוין בחבורה, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). המשיבים 1 ו- 2 הורשעו, בנוסף, בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין והמשיב 1 הורשע, בנוסף, בעבירה של שינוי זהות רכב, לפי סעיף 413 ט לחוק העונשין. ביום 13.2.05, קיבל בית-המשפט המחוזי את המלצת שירות המבחן במלואה והחליט לבטל את הרשעתם של המשיבים 1-3 (להלן: המשיבים) ולגזור עליהם את העונשים הבאים: א. על המשיב 1 הוטלו 300 שעות שרות לתועלת הציבור, בבית ספר אמית באשקלון, בעבודות תחזוקה, בכל יום 8 שעות. ב. על המשיב 2 הוטלו 300 שעות שרות לתועלת הציבור במתנ"ס "תקוותינו" בעבודות תחזוקה ועבודות כלליות. ג. על המשיב 3 הוטלו 200 שעות שרות לתועלת הציבור, במתנ"ס "וולדברג" באשקלון במתו שיעורי כדורגל. ד. כל אחד מהמשיבים יפצה את המתלונן בגין העוול שגרם לו בסך 1,500 ש"ח. הפיצוי ישולם בחמישה תשלומים שווים ורצופים. ה. המשיבים 1 ו-2 יהיו בפיקוח שירות המבחן במשך שנה. בית-המשפט המחוזי ציין, כי שוכנע, כי נסיבותיהם האישיות, החרטה העמוקה שהביעו, לרבות מכתב התנצלות שהמשיב 1 שיגר למתלונן, כמו גם השבת השלל לידיו, על-ידי השניים, מעידים על צעירים שהפנימו את חומרת מעשיהם, הם צופים את פני העתיד ויש לאפשר להם להמשיך בשיקום ובבניית חייהם, מבלי לחבל בדרכם. בית-המשפט קבע לגבי המשיבים, כי הם הוכיחו בהתנהגותם, שהפנימו היטב את חומרת מעשיהם, ביקשו לכפר עליהם באמצעות השבת שללם לידי המתלונן והבעת צער וחרטה על מעשיהם. בנסיבות אלה, החליט בית-המשפט לבטל את הרשעתם והטיל עליהם שירות לתועלת הציבור, לרבות פיצוי למתלונן, כמפורט לעיל. על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ערערה המערערת (להלן: המדינה) לבית-משפט זה ומכאן הערעור שבפנינו. בערעורה טוענת באת-כוח המערערת, כי טעה בית-המשפט המחוזי בהימנעו מהרשעת המשיבים בעבירות אותן נקבע, כי ביצעו על-פי הודאתם. לטענתה, חומרה יתרה נודעת לעבירות אותן ביצעו המשיבים והיא נגזרת מהאלימות הגלומה בהן. בנסיבות המקרה דנן, מוסיפות אף משנה חומרה למעשים, בהיותם מבוצעים בחבורה, תוך שימוש באקדח-מצית ובסכין. כמו-כן, טוענת באת-כוח המערערת, כי אין בנסיבותיהם האישיות של המשיבים כל נסיבה חריגה, היכולה לשמש עילה לאבחן את עניינם ממקרי האלימות הנפוצים במקומותינו ולהצדיק חריגה ממדיניות הענישה הראויה. לטענת באת-כוח המערערת, בגזר-הדין של בית-המשפט המחוזי לא ניתן משקל הולם לעובדה, כי שניים מהשודדים חברו יחדיו לביצוע המעשה ונעשה שימוש באיומים באקדח-מצת כדי להקל על ביצוע השוד ובהחזקת סכין. בדיון שהתקיים בפנינו, הסכימה באת-כוח המערערת, ברוב הגינותה, כי באם יתקבל הערעור, העונש שהוטל על המשיבים על-ידי בית-המשפט המחוזי, ייוותר על כנו ובכך היא ויתרה על כל טענותיה לעניין העונש. מנגד, תומכים באי-כוח המשיבים בגזר-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשים לדחות את הערעור. לטענת בא-כוח המשיב 1, מדובר במעידה חד-פעמית ושירות המבחן המליץ שלא להרשיע את המשיב 1 מאחר ואין במעשים כדי לשקף דפוס התנהגותי. המשיב 1 קיבל הזדמנות והוא מנצל אותה בצורה טובה, הוא מבצע את עבודות השל"צ, נרשם ללמוד מקצוע ומקבל מושג על אחריות. מצבו הכלכלי קשה וכיום הוא מבין, כי הוא צריך להתפרנס למחיית משפחתו. עוד מציין בא-כוח המשיב 1 את מכתבי החרטה שכתב המשיב 1 וכן את מכתבי ההמלצה שקיבל. לטענת באת-כוח המשיב 2, הגם שקיימות נסיבות חמורות ומדובר בצעיר בן 18 ומספר חודשים בעת ביצוע העבירה, נראה, כי יש ליתן יותר משקל לעניין שיקומו של המשיב 2. כמו-כן, לטענתה מדובר במעידה חד-פעמית, אשר איננה משקפת את האישיות ואת דרך החיים של המשיב 2. לטענתה, המשיב 2 ביצע את עבודות השל"צ מדי יום וסיים אותן ולכן אין כיום הצדקה להשית עליו אות קלון. לטענתה, מדובר באדם, שכל החיים לפניו וההרשעה תפגע בו בכך שתחסום לו את עתידו. לטענת בא-כוח המשיב 3, חלקו של המשיב 3 בביצוע בעבירה היה מינורי ביותר. כמו-כן, הוא היה הצעיר שבחבורה. בנסיבות אלה, טוען בא-כוחו, מדובר במקרה חריג ואין מקום להרשיע את המשיב 3. אף שירות המבחן המליץ על הטלת עבודות של"צ בעניינו של המשיב 3. המשיב 3 הוא הראשון מבין השלושה שהחזיר את הכסף והביע צער בפני המתלונן והוא הראשון שהודה במשטרה. לטענתו, אם המשיב 3 יורשע, הדבר יפגע לו בכל עתידו העומד לפניו, שכן הוא לא יוכל עוד לשחק בנבחרת ישראל בכדורגל, כפי שעשה בעבר. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, עיינתי בגזר-הדין של בית-המשפט המחוזי ובהודעת הערעור, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להתקבל. עבירת השוד אותה ביצעו המשיבים הינה חמורה מאוד. בית-משפט זה כבר קבע, כי עבירות שוד ואלימות ובמיוחד כאלה המבוצעות בצוותא לאחר תכנון מראש, מצריכות תגובה עונשית חמורה ואפקטיבית כמסר של הגנה על ביטחון הציבור וכמסר חינוכי שייקלט בתודעת הציבור (ראו ע"פ 501/93 בורחוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2566/04 מדינת ישראל נ' כפיר כהן ואח' (לא פורסם)). במקרה שלפנינו, מעשיהם של המשיבים הינם חמורים מאוד, ומהם נגזרת האלימות הגלומה בהם. נסיבות המקרה מוסיפות חומרה למעשים בהיותם מבוצעים בחבורה, תוך שימוש באקדח-מצית ובסכין. מעשים אלה מלמדים עד כמה הפכה האלימות לתופעה נפוצה ומדאיגה בחברתנו. ברם, תופעה זו יש למגר וכפי שכבר נאמר על-ידי בית-משפט זה, הגיעה השעה להחמיר בענישתם של עבריינים בתחום זה ויפה שעה אחת קודם. החומרה היתרה שמעשי אלימות כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בסכין, מחייבת את בתי-המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. אי הרשעתם של המשיבים בדין יש בה כדי להעביר מסר סלחני ומקל לא רק עם המשיבים עצמם, אלא למעגל החברתי הסובב אותם. כמו-כן, בהעברתו של מסר כזה, יש כדי לחתור תחת המדיניות המונהגת על-ידי בית-משפט זה ולחבל במאמצים לשרש את התופעה. נראה, כי שיקולי האינטרס הציבורי מטים את הכף להרשעת המשיבים וזאת בשל עוצמתן של העבירות שביצעו ובהתחשב במדיניות הענישה הכוללת שהונהגה בבתי המשפט ביחס לעבירות מסוג זה. המשיבים לקחו חלק בביצוע שוד מזוין ולשם כך, הצטיידו הם במצת דמוי אקדח ובחולצות לכיסוי פניהם בעת ביצוע השוד. בכיסו של המשיב 3 אף היה סכין. בנסיבות אלה, אני סבור, כי שקלול בין ההרשעה בדין מחד גיסא, לבין ענישה מתונה יותר בעלת אופי שיקומי, מאידך גיסא, ישיג את מטרת ההליך הפלילי ויאזן כראוי בין השיקולים הנוגדים. במקרה דנן, קיבל בית-המשפט המחוזי את המלצת שירות המבחן במלואה בהינתן משקל יתר לשיקום המשיבים. ברם, נראה, כי אין במסקנותיו של שירות המבחן בנסיבות המקרה דנן, כדי להאפיל על שיקולים, כגון גמול והרתעה. בית-משפט זה כבר קבע קווים מנחים בשאלה אימתי ובאלו נסיבות רשאי בית-משפט לחייב נאשם בשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, המתבססים על איזון בין שיקולי שיקום לשיקולי אינטרס הציבור. כך, למשל, נקבע על-ידי השופטת ד' דורנר בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337, בעמ' 342: "תכליתו של סעיף 71א לחוק, כפי שהיא משתקפת גם מן ההיסטוריה החקיקתית שלו, דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מיתוספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה. אכן, ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם. הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל." נראה, כי בנסיבות המקרה דנן, היה מקום ליישם את מדיניות הענישה שאומצה בסוג זה של עבירות, הן כגמול על מעשיהם החמורים של המשיבים, הן כדי להרתיע עבריינים אחרים מללכת בדרך זו בעתיד והן כדי לבטא את סלידת החברה מפני מעשים אלה. אשר-על-כן, לו הייתה נשמעת דעתי, הייתי מציע לקבל את ערעורה של המדינה ולהרשיע את המשיבים בעבירות אותם ביצעו, שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן. כמו-כן, אני מציע להותיר על כנה את העונש שנגזר על המשיבים על-ידי בית-המשפט המחוזי. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ח' באב תשס"ו (2.8.2006). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05030690_H02.doc דפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il