יעקב יעקב נ. שרותי כשרות ושמיטה בד"ץ העדה החרדית ירושלים

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3065/22 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ר' רונן המערער: יעקב יעקב נ ג ד המשיבה: שרותי כשרות ושמיטה בד"ץ העדה החרדית ירושלים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 21.3.2022 בת"א 43968-12-21, שניתן על ידי כב' השופט י' אברהם בשם המערער: עו"ד מתן לקר פסק-דין השופטת ר' רונן: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"א 43968-12-21 (כב' השופט י' אברהם מיום 21.3.2022). עניינו של פסק הדין בפרסום שלטענת המערער היה בו משום הוצאת לשון הרע, ושעל פיו המערער – חקלאי בן 94 מהיישוב שדה תרומה, מחזיק בחלקת שדה אשר הינה עורלה. הפרסום נושא הערעור הוא מכתב שפורסם על ידי המשיבה יום 23.11.2004, שלפיו "לפי הנתונים שבידי בודקי העורלה מבד"ץ העדה החרדית ירושלים, יש ב'שדה תרומות' חלקת זיתים ערלה". בהמשך המכתב צוין כי לפי בירור שנערך, חלקת העורלה שייכת למר יעקב יעקב משדה תרומות – הוא המערער. לטענת המערער, מרגע הפרסום – חייו לא המשיכו להתנהל על מי מנוחות, ומאותו רגע ועד היום הוא "לעולם לא הפסיק להתעסק ולפנות לעשרות גורמי ממשל, רבנים, דיינים, פוליטיקאים, שרים וכו', כל זאת בכדי שהמשיבה תבין שהמעשה שעשתה הוא בלתי נסלח ושתתן את דינה לפני כבוד בתי המשפט שדלעיל" (עמ' 2 להודעת הערעור). 2. בחודש מרץ 2009 הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום בעפולה נגד הנתבעת בעוולת לשון הרע (ת"א 16519-03-09; תביעה זו תכונה להלן התביעה בעפולה). ביום 10.12.2012 דחה בית המשפט (כב' השופטת שאדן נאשף אבו אחמד) את התביעה תוך קבלת הטענה כי הפרסום נעשה בתום לב. על פסק דין הזה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 42385-01-13), אולם הוא נמחק בחודש ינואר 2013 לאחר שהמערער חזר בו מהערעור. יצוין כי המערער אף הגיש תביעה נוספת, קודמת, נגד המשיבה יחד עם אחרים (ת"א 799/04 בבית משפט השלום בבית-שאן). גם תביעה זו נדחתה, וערעור שהוגש על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 22.2.2009. 3. המערער הגיש את התביעה נושא הערעור ביום 20.12.2021, ותבע בה נזקים בסכום כולל של 3 מיליון ₪. המשיבה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, מטעמים של התיישנות ושל מעשה בית דין. ביום 21.3.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, בו נדחתה התביעה על הסף בשל התיישנותה ובשל קיומו של מעשה בית דין. טענות המערער 4. המערער טען במסגרת הודעת הערעור כי בית המשפט קמא חסם את דרכו להביע את עמדתו בצורה פורמלית. לגישתו, מלכתחילה קבע בית המשפט קמא מועד לישיבת קדם משפט בהליך, ולאחר שהוגשה על ידי המשיבה הבקשה לסילוק על הסף, בית המשפט קמא "הפך את החלטתו" והחליט לדחות את התביעה. זאת בלא שניתנה למערער הזדמנות לטעון את טענותיו בעל פה. המערער טען כי יש לקיים ישיבת קדם משפט ולאפשר לבית המשפט להגיע לחקר האמת בתיק. 5. המערער התייחס לשאלת ההתיישנות של התביעה וטען כי יש לדחות את טענת המשיבה בהקשר זה. לטענתו, הוא חקלאי פשוט שאינו מבין בהליכים משפטיים, והוא סמך על עורכי הדין שייצגו אותו – וזאת חרף העובדה שהייצוג שלו לא היה הולם. הוא הוסיף כי נטיית הפסיקה היא לצמצם את השימוש בהתיישנות. עוד נטען כי המערער לא הבין עד כמה הנזקים שנגרמו לו יהיו אדירים ומשמעותיים לחייו, כאשר בפועל אין יום בו הוא אינו עוסק בפרשייה. רק לאחרונה הבין המערער כי אלמלא ההתרשלות של המשיבה, הנזקים לא היו מתרחשים, וכי נגרמו לו נזקים עצומים ואדירים (ובכלל זה נזקים כלכליים, גופניים ונפשיים שאינם הפיכים). עוד הוסיף המערער כי מלבד לשון הרע, המשיבה אף התרשלה כלפיו ברשלנות חמורה. אילו היה המערער מבין מלכתחילה כי מדובר ברשלנות חמורה של המשיבה, הוא היה מגיש תביעות שונות ותובע סכומי נזק גבוהים הרבה יותר. הוא הבהיר כי שאלת ההתרשלות של המשיבה כלל לא הייתה ידועה לו עת תבע אותה בתחילת הדרך. משום כך הוא מבקש היום להגיש תביעה כנה המבטאת את הסיפור האמיתי שבגינו הוא תובע את המשיבה, מה שלא נעשה בתביעות הראשונות. לטענת המערער, חל במקרה דנן סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן הוא לא ידע את גודל הנזקים שנגרמו לו, ולא יכול היה לחזות כי הוא יושפע מהם גם 18 שנים בערך לאחר הפרסום. עוד טען המערער כי חלות גם הוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות, וזאת מאחר שבאי כוחו בעבר ניצלו את מצבו הרגיש ולא ייצגו אותו לפי האינטרסים שלו אלא בייצוג כושל שככל הנראה גרם לכך שהוא הפסיד בהליכים הקודמים. 6. המערער אף התייחס לטענה לפיה יש לדחות את התביעה בשל קיומו של מעשה בית דין. הוא טען כי הפלוגתא נושא פסקי הדין הקודמים אינה אותה הפלוגתא שנדונה במסגרת פסק הדין הנוכחי. כך, בתביעה הקודמת שהגיש המערער לבית המשפט בבית שאן, הוא לא העלה טענות לגבי הנזק הגופני והנפשי שנגרם לו כתוצאה מהפרסום. בתביעה בעפולה נדונה תביעתו בעילה של לשון הרע, אולם גם היא לא כללה את רכיבי הנזק הנפשי והגופני שנטענים בתביעה דנן. המערער אף צירף לתביעה הנוכחית מסמכים רפואיים המוכיחים כי חלה התדרדרות קשה במצבו הרפואי בשל מעשי המשיבה. המערער לא ויתר מעולם על זכותו לתבוע את המשיבה, ולא יתכן כי אדם שפורסם אודותיו פרסום כה קשה, יפסיד במשפטו. עוד נטען כי יש לדחות את הטענה אודות קיומו של מעשה בית דין שכן לא התקיים דיון בתביעות הקודמות בטענות שהמערער מעלה בתביעה הנוכחית, וכי ההכרעות של בתי משפט אלה לא היו חד משמעיות בשאלה האם העורלה הייתה בשדהו של המערער. דיון והכרעה 7. לאחר עיון בהודעת הערעור, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וזאת מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: התקנות) ואף ללא צורך בקבלת תשובת המשיבה. כפי שהובהר לעיל, בית המשפט קמא דחה את התביעה על הסף משני טעמים – הן משום שהיא התיישנה והן לאור קיומו של מעשה בית דין. נתייחס לשני הטעמים הללו כסדרם. התיישנות 8. חוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (שיכונה להלן: חוק ההתיישנות או החוק) קובע כי זכותו של תובע להגיש תביעה פוקעת אם התביעה הוגשה בחלוף 7 שנים או יותר מהמועד בו התגבשה עילת התביעה שלו (או בחלוף 15 שנים אם מדובר בתביעה במקרקעין). כידוע, ישנן מספר הצדקות לקיומה של תקופת התיישנות. מעבר לנקודת המבט של התובע ושל הנתבע (ובכלל זה הקושי של הנתבע לשמור את הראיות לאורך זמן ואינטרס ההסתמכות שלו), נהוג לציין כי דיני ההתיישנות נועדו להגן גם על האינטרס הציבורי. אכן, מחד גיסא ישנו אינטרס ציבורי משמעותי לאפשר לתובעים להביא את עניינם בפני בית המשפט כדי לפתור אותו. אולם בה בעת יש להביא בחשבון את האינטרס כי המשאבים המוגבלים של מערכת המשפט יוקדשו לסכסוכים אקטואליים ולא לכאלה שאירעו לפני זמן רב, וזאת בין היתר כדי לשמר ודאות ויציבות אצל הנתבעים הפוטנציאליים. הקושי הראייתי שחלוף הזמן יוצר, מקשה אף הוא על בירור האמת (וראו: ע"א 158/54 דה בוטון נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"די 687, 695 (1956); ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, נד(2) 535 553 (2000); לסקירה מקיפה של תכלית דיני ההתיישנות, ראו טל חבקין התיישנות 33-23 (מהדורה שנייה, 2021) (להלן: חבקין)). 9. מהודעת הערעור עולה כי המערער אינו חולק על כך כי תקופת ההתיישנות חלפה. ואכן, התביעה שהוגשה על ידיו מתייחסת לפרסום שנעשה ביום 23.11.2004, כאשר התביעה הוגשה למעלה מ-17 שנים לאחר מכן. תקופת ההתיישנות בת 7 השנים חלפה כבר בשנת 2011, שנים רבות לפני הגשת התביעה. החוק מאפשר להאריך את תקופת ההתיישנות או להשעותה במספר נסיבות. בכלל זה עוסק סעיף 8 לחוק ב"התיישנות שלא מדעת" וסעיף 7 בו נוגע לנסיבות בהן התובע לא ידע אודות עילת התביעה כתוצאה מפעולה פסולה של הנתבע. המערער טען כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות בהתאם להוראותיהם של שני הסעיפים הללו. 10. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי "נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". סעיף 8 לחוק מאפשר אם כן את הארכת תקופת ההתיישנות בשני תנאים מצטברים – אי ידיעה של התובע את העובדות; כאשר לא ניתן היה לדעת אותם גם ב"זהירות סבירה". התנאי השני הוא תנאי אובייקטיבי, וכדי לבחון את קיומו, בית המשפט נדרש לברר מה יכול היה לדעת תובע סביר במקומו של התובע הנוכחי. אם תובע סביר יכול היה לדעת את העובדות, אין די בכך שהתובע דנן לא ידע אותן – כדי להצדיק את הארכת תקופת ההתיישנות. סעיף 8 מחייב אם כן את התובע לעמוד בסטנדרט של האדם הסביר כדי לאפשר לו ליהנות מהאפשרות להשעות את מרוץ ההתיישנות ולהאריך את תקופתה (ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פסקה 24 (23.02.2010); ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, סד(2) 82, 129 (2010); ע"א 8713/11 משה צאיג נ' חברת ע.לוזון נכסים והשקעות בע"מ (20.08.2017), פסקה 23 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר). 11. המערער טען כאמור כי הוא לא היה מודע לחלק מהעובדות נושא התובענה – בכלל זה הוא ציין כי הוא לא ידע כי המשיבה לא רק פרסמה לשון הרע אלא גם התרשלה ברשלנות חמורה; כי הוא לא ידע כי ייגרמו לו נזקים כל-כך משמעותיים וארוכי טווח; וכי נזקים אלה יכללו גם נזקים גופניים ונפשיים. עוד ציין המערער בהקשר זה כי הוא סמך על עורכי דינו שייצגו אותו באופן בלתי הולם. כל הטענות הללו של המערער אינן מצדיקות את הארכת תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. מהטענות עצמן עולה בבירור כי תובע סביר במקומו של המערער יכול היה לדעת על נקלה את כל העובדות שלגישת המערער לא היו ידועות לו במועדים שקדמו להגשת התביעה. בכלל זה יש לציין כי השאלה האם המשיבה התרשלה כאשר היא פרסמה את הפרסום נושא התביעה, איננה שאלה עובדתית אלא מסקנה משפטית הנובעת מהעובדות – שהיו ידועות כולן למערער כבר במועד הפרסום. גם העובדה שייגרמו למערער נזקים רבים או משמעותיים כתוצאה מהפרסום היא עובדה שתובע סביר במקום המערער יכול היה לדעת אותה. על כל פנים, כדי להגיש את התביעה – די היה בכך שהתובע ידע אודות קיומו של נזק כלשהו, ואין די בכך שהנזק הוחמר בהמשך כדי להצדיק את הארכת תקופת ההתיישנות (ראו: חבקין, בעמוד 255 וההפניות הרבות שם בהערת שוליים 44 לפסיקה שעיגנה כלל זה). העובדה שהמערער קיבל לגישתו ייעוץ משפטי לא הולם, אף היא אינה מצדיקה את הארכת תקופת ההתיישנות. היא מצדיקה לכל היותר אפשרות של תביעה נגד היועצים המשפטיים, תביעה שאינני מחווה כמובן כל דעה ביחס להיתכנותה או הצדקתה במקרה הנוכחי. על כל פנים, הנתבע הפוטנציאלי – קרי המשיבה במקרה דנן, אינו צריך להיפגע כתוצאה מכך שהתובע קיבל ייעוץ משפטי שאינו מיטבי, ואין בקיומו של ייעוץ כזה לכן כדי להצדיק את הארכת תקופת ההתיישנות מעבר לקבוע בחוק. 12. בית המשפט קמא התייחס בפסק דינו להוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) ודחה את האפשרות להאריך את תקופת ההתיישנות על סמך האמור בו. בהודעת הערעור המערער לא התייחס לסעיף זה ולא העלה טענות על סמך הוראתו. למעלה מן הצורך יובהר כי גם הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אינה יכולה לסייע למערער. הסעיף קובע כי לעניין תקופת ההתיישנות בעוולות בהן עילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, היום בו נולדה עילת התובענה הוא "היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים". במקרה דנן, הנזק התגלה למערער לשיטתו שלו מיד לאחר הפרסום. כך עולה בין היתר מהודעת הערעור בה טען המערער כי "מרגע הפרסום חייו של המערער לא המשיכו להתנהל על מי מנוחות" (סעיף 3 לערעור); וכי הוא החל לנסות להוכיח כי הפרסום היה שגוי מאותו מועד ואילך. יתרה מכך, התביעה הוגשה למעלה מ-10 שנים לאחר המעשה העוולתי הנטען. כפי שציין בית המשפט קמא, המערער לא טען בכתב התביעה כי הנזקים נושא התביעה התגלו לו ב-10 השנים האחרונות או כי התגלותן המאוחרת היא הסיבה להגשת התביעה במועד בו היא הוגשה. מטעם זה אף הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אינה יכולה לסייע למערער. 13. כאמור, המערער התייחס גם לסעיף 7 לחוק ההתיישנות. טענתו בהקשר זה הייתה כי באי כוחו ניצלו אותו ואת מצבו הרגיש וייצגו אותו באופן כושל (ראו סעיף 53 להודעת הערעור). גם אם יש ממש בטענות אלה – וכאמור אינני מחווה דעה לגביהן לגופן, הן אינן מצדיקות את הארכת תקופת ההתיישנות בהתאם להוראת סעיף 7 לחוק. סעיף 7 לחוק קובע כי מרוץ ההתיישנות יושעה "כל עוד נמנע התובע מלהגיש את התביעה בשל כך שהנתבע או מי מטעמו מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים אליו או מנצל את מצוקתו". מדובר אם כן בהתנהגות פסולה של הנתבע – שכתוצאה ממנה התובע נמנע מלהגיש את התביעה, ואין מדובר בהתנהגות פסולה של בא כוחו של התובע. יתרה מכך, התובע – המערער – במקרה דנן הגיש שתי תביעות (הן לבית המשפט בבית שאן והן לבית משפט בעפולה) וטען בהן לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהפרסום נושא התביעה דנן, וגם מטעם זה לא ניתן לקבוע כי נמנע ממנו להגישה. משכך, אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא לפיה התביעה שהוגשה על ידי המערער התיישנה. מעשה בית דין 14. כאמור, התביעה נדחתה בפסק דינו של בית המשפט קמא גם בטענה של מעשה בית דין. אני סבורה כי בדין נדחתה התביעה גם מטעם זה. כידוע, ישנם שני סוגים של מעשה בית דין – השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה מתקיים כאשר התובע כבר הגיש נגד הנתבע תביעה באותה עילת תביעה. במקרה כזה, עילת התביעה "נבלעת" בפסק הדין הקודם, באופן שאינו מאפשר לתובע לשוב ולתבוע אותה פעם נוספת (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584-583 (1968) וכן  ע"א 1545/08 מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ פסקה 7 (4.3.2010) (להלן: עניין מוסקונה)). כדי לזהות האם העילה שנתבעה בהליך המאוחר זהה לעילה שעמדה במוקד תביעה מוקדמת שכבר הוכרעה בפסק דין אחר, יש לבחון "האם מבחינה מהותית מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו" (ע"א 8444/19 גיבור נ' אזורים בנין (1965) בע"מ, פסקה 21 (26.04.2022)). את הדיבור "באותו עניין עצמו" פירש בית משפט זה בפרשנות רחבה. כך נקבע כי "העיקרון של מעשה בית דין יחול אף אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ורכיבים שלא נזכרו בתביעה הקודמת" (ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, נח(6) 447 453 (2004)). על בית המשפט לבחון בין היתר האם התשתית העובדתית הבסיסית שעומדת בלב התביעה המוקדמת והמאוחרת זהה, כאשר כל "טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע" תחסם על ידי השתק העילה (ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פסקה 24 (05.01.2011). כן ראו: עניין מוסקונה בפסקה 7; ע"א 7183/13 ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ, פסקה 19 (12.07.2015)). כך עולה גם מתקנה 25(א) לתקנות, הקובעת כי "תובע יכלול בכתב תביעה את מלוא הסעד שלטענתו הוא זכאי לו בשל עילת התביעה ולא יוכל להגיש תביעה בשל החלק שלא תבע". תקנה 25(א) נועדה אפוא להשתיק את התובע לא רק ביחס לאותן הטענות שהוא העלה במסגרת התביעה הראשונה ושנדונו בפסק הדין שהכריע בה, אלא גם ביחס לטענות שהתובע לא העלה בתביעה זו, אף שיכול היה לעשות כן. 15. אני סבורה שיישום הכללים הללו מביא בענייננו למסקנה שהמערער אכן מושתק מלהגיש את התביעה נושא הערעור, כיוון שהוא מיצה את העילה העומדת בבסיסה במסגרת התביעה בעפולה, שקדמה לה. כך, גם התביעה בעפולה עסקה ב"בפרסום שייחס לתובע חשד לאחיזה במטע ערלה (שפירותיהם אסורים למאכל) בחלקותיו של התובע, חשד שהביא לפסילת היבול ממטעי הזיתים שלו, ע"י הנתבעים, ואשר מהווה לשיטת התובע פרסום לשון הרע" (פסקה 1 לפסק הדין). תביעה זו נדחתה, והמערער אף הסכים כזכור למחיקת הערעור שהגיש על פסק הדין שניתן בה, כך שהוא הפך זה מכבר לחלוט. עוד יוזכר כי המערער לא עתר במסגרת התביעה בעפולה לפיצול סעדים (ועל כל פנים לא נטען אחרת). עיון בכתב התביעה שהוגש בהליך נושא הערעור מגלה שאף הוא נועד "לחייב את הנתבעת לשלם ל[מערער] פיצויים בגין לשון הרע" (סעיף 14 לכתב התביעה), וזאת בקשר עם אותו מכתב שפרסמה המשיבה בשנת 2004 (שם, בסעיף 16). מכאן שסיפור המעשה המונח בפנינו כיום הוא סיפור המעשה שהונח בפני בית המשפט בתביעה בעפולה – העילה היא אותה העילה, וממילא מושתק המערער מלהביא את טענותיו שוב בפני בית המשפט, לאחר שהן כבר נדונו במסגרת אותה תביעה ונדחו. 16. אינני סבורה גם כי יש לקבל את טענת המערער שלפיה הוא אינו מושתק מלטעון את טענותיו במסגרת התביעה נושא הערעור, מאחר שהיא כוללת רכיבים נוספים שעניינם בנזקים הנפשיים והגופניים החדשים שנגרמו לו (סעיפים 86-85 להודעת הערעור)). ראשית, כפי שהובהר לעיל, "סיפור המעשה" אליו מתייחסת התביעה אינו משתנה גם אם נתייחס לנזקים הנוספים שהמערער מבקש להוסיף לתביעתו. יתרה מכך, וכפי שציין בית המשפט המחוזי (בפסקה 46 לפסק דינו), אין תוחלת לבחינת טענות הנוגעות לנזקים שנגרמו למערער על ידי המשיבה, שעה שכבר נקבע בפסק דין חלוט בתביעה בעפולה כי המשיבה כלל אינה חבה כלפיו, יהיו נזקיו אשר יהיו. 17. אינני מקבלת בהקשר זה את הטענה לפיה התביעה נושא הערעור נועדה לעסוק לא רק באחריותה של המשיבה כלפיו מכוח עילת איסור פרסום לשון הרע, אלא גם מכוח עוולת הרשלנות (סעיף 73 להודעת הערעור). כפי שהובהר כבר לעיל, על המערער חלה החובה לרכז את כל טענותיו העובדתיות והמשפטיות כנגד המשיבה במסגרת הליך אחד – ההליך הקודם שהגיש בתביעה בעפולה. משהוא שלא עשה כן, הוא לא יזכה להזדמנות שנייה לשפר את תביעתו הראשונה ולהגישה שוב בעילות נוספות. קיום דיון פרונטלי 18. בשולי הדברים יצוין כי המערער העלה טענות נגד אופן ההתנהלות של בית המשפט קמא, אשר קיבל את טענות המשיבה לסילוק התביעה על הסף בלא לקיים דיון פרונטלי, לאפשר לו כדבריו "לטעון בפניו 'בשידור חי'" (סעיף 62 לכתב הערעור) ולהגיע לחקר האמת בתיק. לגישתו, על בית המשפט שלערעור להורות לבית המשפט קמא לקיים ישיבת קדם משפט בתיק כפי שהוא קבע מלכתחילה. אני סבורה כי אף דינה של טענה זו להידחות. טענה לסילוק תביעה על הסף היא מטבעה טענה שאין הכרח לקיים בה דיון פרונטלי. הטעם לכך הוא משום שהטענה נבחנת בהתאם לאמור בכתב התביעה, תוך הנחה שכל האמור בו היא נכון. כך אכן עשה בית המשפט קמא (ראו למשל סעיף 28 לפסק הדין). בנסיבות אלה, קיומו של דיון פרונטלי אינו מסייע בבירור הטענות, ובית המשפט רשאי לקבל החלטה בבקשה לסילוק על הסף בלא לקיים דיון כזה. 19. עוד יש להוסיף כי מטעם דומה אין לקבל את טענות המערער ביחס ל"צורך בבירור האמת" המחייב קיום דיון פרונטלי. כאמור, פסק דינו של בית המשפט קמא הניח – כפי שיש להניח בדיון בבקשה לסילוק על הסף - כי כל העובדות נושא כתב התביעה אותו הגיש המערער הן נכונות, והגיע למסקנה המשפטית אליה הוא הגיע לאור הנחה זו. השאלות האם הפרסום נושא התביעה היה נכון אם לאו והאם הוא גרם למערער לנזקים – אינן שאלות שבית המשפט קמא נדרש להן במסגרת פסק דינו, בו נקבע כי אף בהנחה שהתשובה לכל השאלות הללו היא כפי שנטען בכתב התביעה, עדיין יש לסלק את התביעה על הסף. 20. מכל הטעמים הללו, הערעור נדחה. מאחר שלא נתבקשה תגובת המשיבה, איננו עושים צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ' באב התשפ"ב (‏17.8.2022). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22030650_P01.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1