טבע הדברים - החברה לחקר האדם והסובב בע"מ נ' עיריית הרצליה

4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 30591-02-25 לפני: כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר העותרת: טבע הדברים - החברה לחקר האדם והסובב בע"מ נגד המשיבה: עיריית הרצליה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד אריק כהן פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת – חברה פרטית שפעילותה בהוצאה לאור של ירחונים בנושאי טבע וסביבה – את שלושת הסעדים הבאים: כי נורה על ביטול פסק דינו של בית משפט השלום מיום 23.4.2023 בת"א 71160-10-18 בעניינה של העותרת, אשר דחה את תביעתה להשבת סכום של כ-1.2 מיליון ש"ח – סכום אשר נטען כי נגבה בגין דמי ארנונה לשנים 2015-2004 שלא כדין; כי נצהיר שהעותרת פטורה מתשלום ארנונה בגין הנכס מושא העתירה; וכי נקבע שבקשת רשות ערעור אשר מוגשת לבית משפט זה, על פסק דין של בית המשפט המחוזי, שדחה בהרכב תלתא ערעור על פסק דין של בית משפט השלום, תידון במותב של שלושה שופטים ולא בדן יחיד. דין העתירה, על שלושת סעדיה, דחייה. בכל הנוגע לסעד הראשון, עניינו בטענה כי ההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינה של העותרת בערכאות השונות – הן בבית משפט השלום (ביום 23.4.2023 במסגרת ת"א 71160-10-18), הן בבית המשפט המחוזי (ביום 30.1.2024 במסגרת ע"א 7390-06-23) והן בבית משפט זה (ביום 30.10.2024 במסגרת רע"א 2614/24) – שגויות הן. ואולם, כלל ידוע הוא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטית של ערכאות אחרות, לרבות על החלטות שניתנו על ידי בית משפט זה, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם מתגלה פגם היורד לשורש העניין, כגון כאשר מתעוררת שאלה של חוסר סמכות או שרירות בתחום שהוא "מינהלי טהור" (בג"ץ 6786/19 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (11.11.2019); בג"ץ 2729/23 דז'לדטי נ' האופוטרופוס הכללי - יחידת החילוט, פסקה 3 (20.4.2023); בג"ץ 8122/23 אלמלח נ' רונן, פסקה 3 (13.11.2023)). עיון בעתירה ובהחלטות הנתקפות בה מעלה כי ברקע תביעתה של העותרת סכסוך ארוך שנים עם המשיבה, עיריית הרצליה, ביחס לחיובה של הראשונה בארנונה בגין נכס אותו רכשה (להלן: הנכס). כחלק מאותו סכסוך ומהליכים רבים שנוהלו בין הצדדים, ניהלה העותרת הליך השגה וערר נגד המשיבה ביחס לחיובה בארנונה בגין שנת 2016, אשר בסופו התקבלה בקשת העותרת לשינוי סיווג הנכס לצורכי ארנונה, ובהתאם נקבע כי הנכס פטור מתשלום ארנונה (להלן: הליך ההשגה והערר). בהמשך לכך, השיבה המשיבה לעותרת את דמי הארנונה ששולמו בעבור שנת 2016, וחדלה מהטלת חיוב בארנונה בגין הנכס בעבור השנים שלאחר מכן. בעקבות זאת, הגישה העותרת את התביעה מושא העתירה, בה ביקשה כי בית המשפט יחיל את הקביעות שנקבעו בהליך ההשגה והערר, בנוגע לסיווגו של הנכס, גם ביחס לשנים שקדמו לשנת 2016, וכפועל יוצא יורה על השבת דמי הארנונה שנגבו בגין שנים אלו – כאשר יצוין כי סוגיה זו הייתה בליבת המחלוקת בין הצדדים ומושא להליכים אחרים שנוהלו ביניהם. בית משפט השלום (כב' השופט רונן אילן), לאחר שדן בטענות העותרת, לא מצא הצדקה להיעתר להן על רקע מכלול נסיבות העניין ובשים לב לכללים המשפטיים החלים, ומסקנתו הייתה מקובלת על בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא, השופט שאול שוחט והשופטים עינת רביד ו-נפתלי שילה) אשר אף הוסיף והתייחס לטענות גופן. בית משפט זה (השופטת דפנה ברק-ארז) לא סבר כי בקשת רשות הערעור שהגישה העותרת מגלה פגם העולה לכדי עיוות דין ואף לא התרשם שמתעוררת שאלה משפטית עקרונית המצדיקה התערבות. בעתירה שלפנינו העותרת אינה מקבלת את הקביעות הללו, ומבקשת לערער עליהן. ברם, בכך אין די על מנת להעמיד עילה להתערבות שיפוטית על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה ונזכרו לעיל. אשר לסעד השני המבוקש, כפי שהוסבר לעותרת בהליכים קודמים אותם ניהלה נגד המשיבה, לרבות בבית משפט זה, בהינתן שטענותיה לפטור מחיוב בארנונה נסובות על סיווג הנכס, הרי שדרך המלך להעלאת טענותיה היא הגשת השגה מדי שנה בשנה בהתאם למנגנון הקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976. בצד זאת, קיימת דרך נוספת, באמצעות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים לפי פרט 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000, המאפשר תקיפת החלטות שעניינן "ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד". לפיכך, דינו של סעד זה להידחות מחמת קיומו של סעד חלופי, וזאת אף אם העותרת מיצתה הליכים אלה, אך אלו הסתיימו שלא לשביעות רצונה, וגם אם בחרה שלא למצותם במועד על אף היותה מודעת לאפשרותה לעשות כן (בג"ץ 8636/03 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ נ' ועדת הערר לארנונה שליד המועצה האיזורית חבל יבנה, פסקה 4 (22.10.2003); בג"ץ 2946/07 משה נ' עיריית ירושלים, פסקה 3 (31.7.2007); בג"ץ 467/23 גימנסיה - בתי ספר תיכוניים ע"ש גולדנר בע"מ נ' עיריית חיפה, פסקאות 7-5 (20.2.2023); בג"ץ 5341/23 ברינט נ' מבקר המדינה, פסקה 6 (24.7.2023)). לבסוף, בכל הנוגע לסעד השלישי, אין לנו אלא לחזור על שנאמר לעותרת בהחלטת רשמת בית משפט זה, השופטת מורן יהב, מיום 7.12.2024 בהש"א 72002-11-24, ובהחלטת השופט דוד מינץ, מיום 17.12.2024 בע"ר 27706-12-24, כי בהתאם לסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 הדרך להשיג על פסק דין של בית המשפט המחוזי אשר דן כערכאת ערעור היא באמצעות הגשה של בקשת רשות ערעור לבית משפט זה אשר נדונה בפני דן יחיד, זולת אם סבר האחרון כי יש מקום להורות כי הבקשה תידון בפני הרכב של שלושה שופטים – והכול בהתאם לשיקול דעתו (תקנה 149(2)(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. למקרים בהם רצוי להורות כן, שעניינה של העותרת אינו נמנה עמם, ראו: ע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון, פסקה 10 (6.2.2007); רע"א 3559/13 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' קרפ, פסקה 9 (12.9.2013)). רצונה של העותרת להגיש בקשה לדיון נוסף – אשר אפשרית רק על החלטה שניתנה במותב של שלושה שופטים – הוא מובן, אך אין הוא יכול לגבור על הוראות הדין. אשר על כן, העתירה נדחית. משלא התבקשה תגובה, ומתוך הבנה כי העותרת פועלת מתוך תחושה כנה שההחלטות השיפוטיות שהתקבלו בעניינה שגויות, לא נעשה צו להוצאות הפעם הזו. יחד עם זאת, על העותרת לכבד מעתה ואילך את עקרון סופיות הדיון המשפטי. עקרון זה מחייב אותנו לקבוע כי העותרת מיצתה במקרה דנן את יומה בבית המשפט, משההליך בעניינה נבחן בשלוש הערכאות השיפוטיות המוסמכות – וזאת, גם אם העותרת לא השתכנעה בצדקת התוצאה שהושגה במסגרת זו. ניתן היום, כ"ו שבט תשפ"ה (24 פברואר 2025). יוסף אלרון שופט עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט