Otkritie International Investment Management Ltd נ. רונן אבר

פסק-דין בתיק רע"א 3058/15 בבית המשפט העליון רע"א 3058/15 לפני: כבוד השופט מ' מזוז המבקשות: 1. Otkritie International Investment Management Ltd 2. Otkritie Capital International Limited 3. Otkritie Holding JSC נ ג ד המשיבים: 1. רונן אברבוך 2. מרים אברבוך בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' צ'רניאק) מיום 3.5.2015 בתיק ע"ר 54840-04-15 בשם המבקשות: עו"ד ג' טיכו; עו"ד א' אלמוזלינו-רייז; עו"ד ק' מן פסק-דין 1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' צ'רניאק) מיום 3.5.2015 בתיק ע"ר 54840-04-15. בגדרי החלטה זו דחה בית המשפט את בקשת המבקשות לעכב את ביצוע החלטת רשמת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, כב' השופטת ח' פלינר, מיום 19.4.2015 בתיק ת"א 35884-05-14, עליה הוגש ערעור. בד בבד עם בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע. 2. בבית המשפט המחוזי מתבררת תביעת המבקשות לאכיפת פסק חוץ שניתן באנגליה ביום 10.2.2014, ולטענת המבקשות הפך חלוט. כעולה מכתבי בית-הדין שצורפו לבקשת רשות הערעור, תחילתה של התביעה האמורה בתביעה כספית שהגישו המבקשות באנגליה נגד המשיבים ואחרים, בטענה כי אלה האחרונים מעלו בכספי המבקשות. במקביל להליך שהתנהל באנגליה, הגישו המבקשות תביעה כספית בישראל, על-מנת שהן תוכלנה לעתור לסעדים זמניים שונים בקשר עם התביעה הכספית שבאנגליה. עם מתן פסק הדין באנגליה, עתרו המבקשות, במסגרת התביעה הכספית שהוגשה בארץ, למתן צווי עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המשיבים, ובקשתן התקבלה. לאחר שהפך פסק הדין האנגלי לחלוט, הגישו המבקשות בקשה לאכיפת פסק חוץ, הוא ההליך שבמסגרתו ניתנה החלטת הרשמת, כב' השופטת ח' פלינר, מושא בקשת רשות ערעור זו. צווי עיכוב יציאה מן הארץ ניתנו גם במסגרת הליך זה. 3. לאחר זמן מה, הגישו המשיבים בקשה לביטול הצווים שהוצאו בעניינם, וביום 14.9.2014 בקשתם נדחתה. ואולם, במסגרת ערעור שהוגש על החלטה זו, הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' צ'רניאק; פסק דין מיום 6.1.2015) על החזרת הדיון בבקשה לכב' הרשמת, השופטת ח' פלינר שדנה בבקשה. בית המשפט המחוזי קבע, כי החלטת הרשמת לא התייחסה לשינוי הנסיבות שחל עם הסרתה של התביעה הכספית בארץ (לאחר מתן פסק הדין האנגלי), כי לא נעשתה הבחנה בין שני המשיבים, וכי לא ניתן הסבר מדוע עיכוב היציאה מן הארץ יכול לקדם את הליך הבקשה לאכיפת פסק חוץ. הדיון בבקשה הוחזר אפוא לרשמת. 4. ביום 19.4.2015 ניתנה החלטת הרשמת בבקשה. בהחלטתה, הורתה הרשמת על ביטולם של צווי עיכוב היציאה מהארץ שהוצאו כנגד המשיבים, וזאת למן יום 3.5.2015. נקבע, כי אין עוד צורך בצווי עיכוב היציאה מן הארץ, שכן לצורך ההליך של אכיפת פסק החוץ, בשונה מבירורה של התביעה הכספית שהוסרה, לא נדרשת נוכחותם של בעלי הדין בישראל. הודגש כי אמנם נוכחותם יכולה להיות דרושה ביום שלאחר קבלת הבקשה לאכיפת פסק חוץ (לצורך ביצוע הפסק), אך כי פסק אכיפה טרם ניתן. עוד נקבע, כי המבקשות נמנעו מלפעול לטובת חקירת המשיבים, ובכלל זה הגשת בקשות לעיקולים, לצו פשיטת רגל, פנייה למשטרה ואיתור נכסים שמהם יוכלו להיפרע, וזאת אף שחלפו כשבעה חודשים מאז שניתנו צווי עיכוב היציאה מהארץ בחודש ספטמבר 2014. הוסף, כי הרושם העולה מבקשת המבקשות הוא שהמבקשות מעוניינות להותיר את הצווים על כנם על-מנת שהן תוכלנה, בבוא היום, לדרוש את מאסרם של המשיבים. 5. על החלטה זו הוגש, ביום חמישי 30.4.2015, ערעור לבית המשפט המחוזי, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. ביום 3.5.2015 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' צ'רניאק) את הבקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטתו נקבע, כי המבקשות המתינו בהגשת הבקשה עד "היום" (קרי, יום 3.5.2015), וכי הבהילות המוצגת בבקשה איננה בהילות אמיתית. לפיכך, הוחלט כי אין מקום ליתן צווים במעמד צד אחד בלבד. דיון בערעור במעמד שני הצדדים נקבע ליום 13.5.2015 (יצוין, כי בהחלטה מאוחרת הוקדם הדיון ליום 10.5.2015). על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני, ויחד עמה, כאמור, הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע. ביום 4.5.2015 עם קבלת הבקשה, הוצאתי צו ארעי המורה על עיכוב יציאתם מהארץ של המשיבים עד להחלטה אחרת בתיק. 6. בבקשה נטען, כי היה מקום לקבל את בקשתן של המבקשות לעיכוב ביצוע ההחלטה. הודגש, כי הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשו לבית המשפט המחוזי, הוגשו עוד ביום 30.4.2015 לפני הצהריים, ולא כפי שנכתב בהחלטת בית המשפט - ביום 3.5.2015. בהקשר זה נטען, כי הכנת הערעור ארכה זמן מה (כזכור, ניתנה החלטת הרשמת ביום 19.4.205) משום שמקום מושבן של המבקשות הוא מחוץ לישראל, והיה צורך בעריכת תרגומים. לגופו של ענין, נטען כי יש סיכון שהמשיבים יימלטו מהארץ במטרה לחמוק מקיומו של פסק האכיפה שצפוי להינתן בסיום ההליך. כן נטען כי בעבר נמלטו המשיבים משוויץ לישראל במטרה לחמוק מקיום הליכים. 7. בתשובתם, טוענים המשיבים כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. טענותיהם העיקריות הן כי המבקשות לא עמדו בתנאים הנדרשים למתן סעד זמני של עיכוב יציאה מהארץ - אשר בנוגע אליו קיימים תנאים מיוחדים ומחמירים נוספים על אלה הנוגעים לסעד זמני באופן כללי - וכן כי המבקשות לא ביססו את טענתן בדבר החשש מבריחתם של המשיבים מישראל על מצע עובדתי של ממש. בקשר לטענה האחרונה, נטען כי גם התצהיר שתומך בבקשת רשות הערעור - אשר הוכן לדעת המשיבים לצורכי הערעור ולכן לא היה מקום להגישו במסגרת הליך זה – ניתן על-ידי עורך דין אנגלי שמייצג את המבקשות בהליכים באנגליה, והוא איננו בקיא בפרטים מידיעה אישית; מכל מקום נטען כי הצהרותיו אינן מבססות את הטענה האמורה. עוד נטען, כי המשיבים לא ניסו להתחמק מהדין כפי שטוענות המבקשות, וכי כל התובענות שהוגשו נגדם הומצאו להם כדין בארץ. כן הודגש כי הבריחה המיוחסת להם משוויץ לישראל איננה אלא פרכה. הוסבר כי עוד לפני שהחלו ההליכים נגד המשיבים באנגליה הם עלו ארצה על רקע גילויי אנטישמיות שם. גם במישור הפרקטי, נטען כי עיכוב היציאה לא יסייע למבקשות בהליך של אכיפת פסק החוץ, שכן המשיבים לא נדרשים להיות בארץ לצורך ניהול ההליך, ואף אם תתקבל הבקשה ופסק החוץ יוכר בארץ, ממילא לא תוכלנה המבקשות לנקוט בהליכי הוצאה לפועל משאין למשיבים כל רכוש בארץ. המשיבים הדגישו כי לדעתם ניסיונן של המבקשות לעכב את יציאתם מהארץ נועד למנוע מהם להגיש ערעור על פסק הדין האנגלי. דיון והכרעה 8. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וכן לקבל את הערעור באופן חלקי, כמפורט להלן. 9. כבר בתחילת הדברים אדגיש, כי אין מקום בגדרי החלטה זו להידרש לשאלה האם נכון להותיר את צווי עיכוב היציאה מהארץ שהוצאו בעניינם של המשיבים על כנם עד לסיום ההליך של אכיפת פסק החוץ; משכך איני רואה להידרש לבחינת התנאים הנדרשים לצורך מתן צווים אלה שהוזכרו בטענות המשיבים. בענין זה ניתנה החלטת הרשמת, כב' השופטת ח' פלינר, והערעור שהוגש עליה טרם התברר לגופו. בענייננו יש אפוא צורך להכריע רק בשאלת הותרתם של צווי עיכוב היציאה מהארץ על כנם עד להכרעה בערעור על החלטת הרשמת. 10. כידוע, אמות המידה להכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע הן שתיים עיקריות: סיכויי הערעור להתקבל ומאזן הנוחות, היינו שקילת הנזק שיגרם למבקש אם בקשתו תידחה כנגד הנזק שיגרם למשיב אם הבקשה תתקבל. לצד אמות מידה אלה, מוסמך בית המשפט לשקול גם את השיהוי שנפל בהגשת הבקשה, אם אכן נפל כזה. לעתים "נבלע" שיקול זה בתוך השיקול בדבר מאזן הנוחות, שכן בהגשת בקשה בשיהוי, יש משום גילוי דעתו של המבקש כי הסעד הזמני המבוקש (ובכלל זה עיכוב ביצוע) איננו דחוף (ראו למשל, אם כי בנסיבות אחרות שבהן התבקש סעד זמני שאיננו בקשה לעיכוב ביצוע: רע"א 8630/05 ניר שיתופי - אגודה ארצית להתיישבות עובדים עבריים בישראל בע"מ נ' עיריית הוד השרון, פסקה 6 (10.4.2007); רע"א 3851/11 נדב נ' לוי, פסקה 4 (7.6.2011)). לעתים עומד שיקול זה בפני עצמו. כך למשל, כאשר סד הזמנים הדוחק שנוצר בשל מועד הגשת הבקשה לא מותיר לבית המשפט שהות מינימאלית לבחינת הדברים. במקרה כזה יכול השיקול בדבר שיהוי לגבור על השיקולים האחרים שכן, כאמור, אין אפשרות מעשית לבחנם. את השיקול בדבר השיהוי שבהגשת הבקשה יש להביא בחשבון גם כאשר קיים חשש שהגשת הבקשה נועדה, או למצער גרמה, לכך שבית המשפט יקבל את הבקשה או ייתן סעד ארעי עד להחלטה בבקשה, בשל סד הזמנים הדוחק. כך עלול המבקש "להרוויח" עיכוב ביצוע לפרק זמן נוסף שלא בהכרח היה מקום לתיתו. זאת במיוחד אם נראה שניתן היה להגיש את הבקשה במועד מוקדם יותר. ואולם, גם במקרה אחרון זה, על בית המשפט לבחון האם בנסיבות הענין יש להיעתר לבקשה בשל השיקולים בדבר סיכויי הערעור ובעיקר מאזן הנוחות. אי הנחת שבהגשת הבקשה בשיהוי, אף אם בסופו של דבר מגיע בית המשפט למסקנה כי יש להיעתר לבקשה, יכולה למצוא את ביטויה בהטלת הוצאות על המבקש במסגרת ההליך. בכך יהיה אף כדי להביא להחלשת התמריץ בדבר הגשת הבקשה בשיהוי. 11. עתה לענייננו. ראשית יודגש, כי בקשת המבקשות אכן הוגשה לבית המשפט המחוזי בשיהוי. החלטת הרשמת ניתנה כאמור ביום 19.4.2015 והיא הורתה במפורש על פקיעתם של צווי עיכוב היציאה מהארץ ביום 3.5.2015. מכאן שלמבקשת היה די זמן להכין את הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, והגשת הבקשה רק ביום 30.4.2015 איננה סבירה בנסיבות הענין. דברים אלה אמורים הגם שבקשת המבקשות הוגשה, כפי שנראה מאישור הקבלה של בית המשפט המחוזי על גבי הבקשה (חותמת "נתקבל"), ביום חמישי 30.4.2015 ולא ביום ראשון 3.5.2015 כפי שנכתב בהחלטת בית המשפט. במונחים של ימי עבודה מדובר בהפרש זמנים זניח. עם זאת, אף בהינתן מצב זה שיצרו המבקשות ושאליו נקלעו בית המשפט והמשיבים בעל כורחם, דעתי היא כי יש להותיר על כנם את צווי עיכוב היציאה מהארץ עד למועד הדיון בערעור (אשר קבוע נכון לעכשיו ליום 10.5.2015, וככל שיידחה מטעם כזה או אחר, עד למועד הדיון הנדחה). הטעם העיקרי לכך הוא שהעיכוב הנוסף שנדרש הוא לימים ספורים בלבד, וזאת לאחר שהמשיבים היו מעוכבים מלצאת את הארץ כבר משך זמן ממושך (יותר משנה), כך שעיכוב קצר זה לא משנה את מצבם לרעה באופן ממשי. למען הסר ספק יודגש, כי במועד הדיון שיתקיים יידרש בית המשפט המחוזי הדן בערעור גם לשאלת הותרתם של צווי עיכוב היציאה מהארץ עד להכרעתו בערעור, וזאת בין היתר בהתאם לאמות המידה שפורטו לעיל. 12. לסיום אשוב ואעיר, כי בגדרי החלטה זו לא נדרשתי לשאלה האם יש מקום להותיר את צווי עיכוב היציאה מהארץ על כנם עד להכרעה בהליך העיקרי של בקשה לאכיפת פסק חוץ. שאלה זו צפויה להתברר במסגרת הערעור, ולא זה המקום לדון בטענות הצדדים בשאלה זו. למעשה, אף לא ראיתי לנכון להכריע בשאלה האם יש מקום להותיר את הצווים על כנם עד להכרעה בערעור. שאלה זו תיבחן אף היא במועד הדיון בערעור ותוכרע על פי מיטב הבנתו של בית המשפט הדן בערעור. 13. סוף דבר: הערעור מתקבל. יציאתם מהארץ של המשיבים תעוכב עד למועד הדיון בערעור שנקבע ליום 10.5.2015, וככל שזה יידחה עד למועד הדיון החדש שייקבע. נוכח התנהלות המבקשות אשר גרמה בין היתר לניהול ההליך דנן, תישאנה המבקשות בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ₪. ניתן היום, י"ח באייר התשע"ה (7.5.2015). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15030580_B03.doc הי מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il