רמי גרובי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3055/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3055/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: רמי גרובי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 20.2.06 בתיק פ' 8321/04 שניתן על ידי כבוד השופטת רחל ברקאי תאריך הישיבה: כ"ג בכסלו התשס"ז (14.12.06) בשם המערער: עו"ד אנה בריל בשם המשיבה: עו"ד עמית אופק פסק דין השופטת ד' ברלינר: 1. בתאריך 28.11.04 בשעות אחר הצהרים שהתה אמלדה סאלגדו (להלן: המתלוננת) עובדת זרה, אזרחית הפיליפינים, בסניף הדואר המרכזי בבאר שבע. במהלך שהותה בסניף הדואר, ניהלה שיחה עם פקידה העובדת שם, ביחס לכשרותו של שטר בן 100$ שהיה ברשותה. מאן דהוא, ששמע את השיחה בין המתלוננת לפקידה פנה אליה עם צאתה מסניף הדואר הציג עצמו כשוטר ודרש ממנה, כי תניח לו לבחון את השטר שמדובר בו. בהמשך דרש ממנה כי תיתן לו את ארנקה שהכיל את שאר הכסף שהיה ברשותה וכן מכשיר טלפון סלולרי. אותו מאן דהו, שוחח בפלאפון לבקשתה עם מעסיקה וגם בשיחה זו טען כי הוא שוטר. בשלב מסוים חשדה המתלוננת כי מדובר במתחזה ודרשה ממנו כי יחזיר לה את הפלאפון ואת שאר חפציה. בתגובה, הכה אותה האלמוני הפיל אותה לרצפה, בעט בה לאחר מכן לקח את תיקה וארנקה, ניסה להוציא מידיה גם את מכשיר הפלאפון שלה ללא הצלחה, ובסופו של דבר נימלט מהמקום. המתלוננת נחבלה ונזקקה לטיפול רפואי. בעזרת מעסיקיה, הגישה המתלוננת תלונה במשטרה. הוצגו לה תמונות במאמץ לזהות את השודד, אלא שהניסיונות לא נשאו פרי. כחודש לאחר מכן, כאשר שהתה ביחד עם מעסיקתה בעיר, זיהתה המתלוננת לדבריה את השודד האלמוני. מעסיקתה הזעיקה אנשי ביטחון וכך נעצר המערער שבפנינו. נגד המערער הוגש כתב אישום ובו יוחסה לו עבירת שוד. בית משפט קמא, כב' השופטת ר' ברקאי מבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות. על המערער הוטלו 30 חודשי מאסר בפועל ו-10 חודשי מאסר על תנאי. כמו כן הופעל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו של 6 חודשים, חציו בחופף וחציו במצטבר כך שסך הכול על המערער לרצות 33 חודשי מאסר. על פסק-הדין על שני חלקיו – הכרעת הדין וגזר הדין הערעור שלפנינו. ממצאיו של בית משפט קמא 2. הנדבך המרכזי עליו עומדת הכרעת הדין הינו האמון שנתנה כבוד השופטת קמא בגרסתה של המתלוננת. אליבא בית משפט קמא: "ניתן היה להתרשם ממהימנות גרסתה באשר לנסיבות ומהלך אירוע השוד" (עמ' 3 להכרעת הדין). באשר לסתירות בדבריה אליהן הפנה הסנגור קבעה השופטת כי הן אינן מהותיות ולכל היותר מדובר ב"אי דיוקים שוליים ובשינויים שיכולים להיות מובנים בהחלט לאור קשיי השפה של המתלוננת...". בין המתלוננת למערער לא הייתה כל היכרות קודמת שעל כן אליבא דכולי עלמא לא הייתה לה כל סיבה לרצות ברעתו ולהעליל עליו עלילת שווא. משכך, השאלה היחידה למעשה שעמדה על הפרק הייתה האם ייתכן שהמתלוננת טעתה בזיהויו של המערער. בית משפט קמא סבר כי הזיהוי איתן דיו וניתן לסמוך עליו. בדרך לאותה מסקנה, בחנה כב' השופטת קמא את כל העובדות הרלוונטיות: היותו של הזיהוי זיהוי ספונטאני, השלכת מסדר זיהוי בתמונות שנערך בזמנו למתלוננת במשטרה, פרק הזמן שבו שהתה המתלוננת בקרבת השודד, תנאי התאורה שהיו במקום בזמן מעשה, פרטים חיצוניים שמסרה באשר לתיאורו של השודד ועד כמה הם עולים בקנה אחד עם נתוניו של המערער. וכן מידת הוודאות שהפגינה הן במהלך הזיהוי המקורי והן מאוחר יותר בהליכי החקירה ובבית המשפט. הנדבך השני לראיות מצוי בגרסתו של המערער. התרשמותו הכללית של בית המשפט הייתה כי המערער אינו ראוי לאימון בלשונו של בית המשפט קמא: "אל מול גרסתה המהימנה של המתלוננת ניצבה עדותו של הנאשם, עדות אשר התקשיתי ליתן בה כל אמון" (עמ' 15 להכרעת הדין). ספציפית, נבחנה גרסתו של המערער באשר למעשיו ביום השוד. בחקירתו במשטרה טען המערער כי לא היה כלל בב"ש באותו יום תוך שהוא מוסר שני מקומות אופציונאליים שבהם שהה. המערער לא התמיד בגרסתו ובסופו של דבר בעדותו בבית המשפט אישר שהיה בבאר שבע באותו יום. לדבריו, אשתו היא שהזכירה לו כי שהה בבאר-שבע בדרך לירושלים. בית משפט קמא התרשם כי גרסאותיו של המערער מהוות ניסיונות חוזרים "להרחיק עצמו מזירת האירוע וזירת העבירה כן מעידים הם על חוסר מהימנותו הכול באופן המחזק את טענות התביעה". חיזוק נוסף לאמינות הזיהוי מצאה כב' השופטת קמא בפרטי לבושו של המערער אישר כי הוא תמיד לובש נעלי ספורט וחולצות קצרות, אלה היו גם פרטי לבושו בעת שנעצר. פריטים אלו הולמים את תיאור פרטי הלבוש שמסרה התלוננת סמוך לזמן מעשה. בהסתמך על האמור לעיל ותוך שהיא מתייחסת לזהירות המתחייבת מכך שמדובר בזיהוי מאוחר על ידי עד יחיד, סברה כב' השופטת קמא כי התשתית הראייתית שבפניה איתנה דיה על כן הרשיעה את המערער. עיקר הטענות הערעור 3. כפי שניתן לצפות הודעת הערעור המפורטת מתמקדת בשאלת זיהוי של המערער בידי המתלוננת. על כך עומדת באת כוח המערער: א. זיהוי שנעשה על-ידי עדי ראיה הוא בעייתי. ניסיון מצטבר שנאסף הן במחקרים אקדמיים והן בחקירות משטרתיות ומערכת המשפט מצביעה על הזהירות המיוחדת המתחייבת בהשתתת ממצאים על סמך עדוית אלה. ב. ככלל, העדיפות היא למסדר זיהוי ולא לזיהוי ספונטאני. מסדר זיהוי מעמיד לבחינה את יכולת הזכירה של העד ואת יכולת ההבחנה שהרי הוא נדרש לזהות את העבריין מבין מספר אנשים שחזותם דומה. לעומת זאת, בזיהוי ספונטאני קיים החשש שמא מדובר בדמיון שהתקבע במוחו של העד מבלי שיכולת הזיהוי שלו הועמדה במבחן. ג. במקרה הנוכחי החשש שתמיד קיים, מעצים בשל הנסיבות הספציפיות כדלקמן: 1. הזיהוי נעשה רק אחרי חודש, כאשר התקופה שחולפת מרגע הצפייה באירוע ועד לעריכת המסדר היא קריטית. 2. יומיים לפני כן נעצר חשוד אחר. המתלוננת נקראה למסדר זיהוי חי, לא זיהתה איש והדבר הגביר את הלחץ עליה. 3. המערער זוהה בקרבת המקום בו בוצע השוד ובסמוך לבנין בית המשפט בבאר שבע. המתלוננת מן הסתם חיפשה "סטריאוטיפ" של עבריין והמערער עונה על סטריאוטיפ זה. 4. כפי שצוין לעיל, המתלוננת דפדפה בזמנו באלבום עבריינים שהוצג לה במשטרה על מנת שתנסה לזהות את השודד. לא ברור אם תמונתו של המערער נכללה באותו אלבום. המשטרה כשלה בכך שלא רשמה ולא תיעדה את כל התמונות שהוצגו למתלוננת. בדיעבד ייתכן שתמונתו של המערער היתה בין התמונות באותו דפדוף וכך נחשפה לה המתלוננת. ד. עוד מפנה הסנגורית לכך שהמתלוננת לא הזכירה את העובדה כי לשודד חסרות שיניים. זהו מאפיין בולט, כך לטענת הסנגורית, בדמותו של המערער. ה. באשר לגרסתו של המערער והסתירות באשר למעשיו ביום האירוע, גם כאן הדגש הוא על כך שהמערער נחקר כחודש לאחר מכן שעל כן לא יכול היה לזכור את מעשיו בתאריך הרלוונטי. אין מדובר במצב שבו ראיה חיצונית הפריכה את גרסתו, אלא בטעות: ייתכן וטעה בחקירה, ייתכן וטעה בעדות בבית המשפט. ו. הנושא הנוסף עליו מתעכבת הסנגורית הינם מחדלי חקירה, כגון: המשטרה לא תפסה קלטת וידאו של רשות הדואר בה מתועדים הנכנסים לסניף הדואר. קלטת כזו ייתכן שהנציחה את השיחה בין המתלוננת לבין השודד האלמוני. לא נחקרה גם פקידת הדואר, שומר בסניף שעל פניו כנראה חלפו המתלוננת והשודד ועוד. ז. לחלופין מלינה הסנגורית על העונש, כאשר לטענתה העונש שהטיל בית משפט קמא חמור ואיננו הולם לא את נסיבות ביצוע העבירה ולא את נסיבותיו האישיות של המערער. דיון – הערת פתיחה 4. אין ספק כי הסוגיה המרכזית ולמעשה היחידה בתיק זה הינה סוגיית הזיהוי: האם ניתן לסמוך על עדותה של המתלוננת, האם די בעדות זו והאם קיימות ראיות התומכות בה. למרות שעמדותיהם של הצדדים בנושא זה חלוקות מקצה לקצה, הנתונים למעשה אינם שנויים במחלוקת והדיון מתמקד במשקלם של אותם נתונים, ובמסקנות המתחייבות מהם. 5. זיהוי על ידי עד ראיה הוא אכן אחת הסוגיות המעסיקה את בית המשפט חדשות לבקרים. באת-כֹח המערער הפנתה לענין זה למחקרים שנערכו בנושא, ובין היתר למאמרם של של המחברים דורון מנשה ורביע עאסי: "טעות בזיהוי חזותי של חשודים הזמנה למחקר ורפורמה" (פורסם בכתב העת משפטים, כרך לה חוברת 1 - אפריל 2005) (להלן: המאמר). מדובר במאמר מקיף וממצה הבוחן את כל הקריטריונים המקובלים להערכת משקלו ומהימנותו של זיהוי על ידי עד ואת כל "המוקשים" מהם יש להיזהר בדרך לקביעת ממצאים על סמך זיהוי. ניתן לומר כי המאמר מצביע על כך שהפרמטרים הקלאסיים לענין הערכת הזיהוי אינם עומדים בבדיקה אמפירית. אין קריטריון או קריטריונים מוגדרים שבהתקיימם ניתן לדבר על זיהוי וודאי ובהיעדרם הזיהוי לוקה בחסר. נזדמן לי לאחרונה לדון בסוגיה זו בע"פ 752/06 לאלזר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) שם אמרתי כי: "ניפוץ המיתוסים הללו, מחזיר את השופט לכלים המוכרים של הערכת ראיות, כאשר הדגש הוא על מתן תשומת לב לכל אותם גורמים שיש בהם משום תמרורי אזהרה, איזונם בזהירות, בחינת התמהיל של ודאות - מול סימני שאלה וכיו"ב. בסופו של יום – מדובר בממצאי אמינות, שעניינם סוגיה ספציפית, קרי: הזיהוי." 6. כיון שבסופו של יום כאמור, מדובר בממצאי מהימנות הממוקדים בסוגיה ספציפית, יש לשים את הדגש על העובדות הבאות. המתלוננת כפי שצוין לעיל נקראה למשטרה ודפדפה באלבום עבריינים. מסתבר כי חלפו לנגד עיניה לא פחות מ-350 תמונות. לא ברור אם תמונתו של המערער היתה בין התמונות אם לאו. כך או כך, ככל שהדברים אמורים במתלוננת, העובדה שלא זיהתה איש מצביעה על כך שהיתה זהירה בהליכי הזיהוי ולא הפגינה רצון לזהות בכל מחיר. כל עוד לא היתה משוכנעת כי מדובר בתמונתו של השודד לא זיהתה. כך גם באשר למסדר הזיהוי החי שבו השתתפה כאשר נתפס חשוד אחר, קודם לתפיסתו של המערער. הזהירות שנקטה בה המתלוננת, מוסיפה מימד נוסף למהימנותה וממילא למשקל שניתן לייחס לזיהוי הספונטאני. זיהוי ספונטאני מול זיהוי חי 7. לדעת הסנגורית הזיהוי לוקה משום שאין מדובר במסדר זיהוי אלא בזיהוי ספונטאני ולא היא. זיהוי ספונטאני יכול להיות עדיף ואמין יותר מאשר זיהוי חי, בנסיבות מסוימות. ניתן בנקל להצביע על גורמים שבהם לזיהוי הספונטאני עדיפות על פני הזיהוי במסדר. המזהה נמצא עם עצמו, ברגע הזיהוי הוא אינו חשוף ללחצים, ההשוואה היא בין דמות שהתקבעה במוחו לבין דמות האדם שבפניו והשכנוע הפנימי שלו – מקורו בדמות שנחרתה במוחו כשלם, בהבדל מפירוק השלם לגורמיו. ההסתייגויות הנשמעות בדרך כלל כנגד הזיהוי במסדר זיהוי ספונטאני מקורן בחשד או בחשש שמא אין מדובר בספונטאניות אלא בתכנון של החוקרים להפגיש את החשוד עם המזהה כאשר הנסיבות תרמוזנה למזהה כי לפניו החשוד. במקרה הנוכחי אין חשש שכזה. הזיהוי כל כולו מיוזמתה של המתלוננת בא, איש לא יזם מפגש ביניהם. גורמים מכרסמים נוספים במשקל הזיהוי 8. לענין זה, הדגש הוא על פרק הזמן שחלף בין מועד האירוע לבין הזיהוי – כחודש. על כך שהמתלוננת לא ציינה שלמערער חסרות שיניים וכן על כך שבמוחה של המתלוננת נקבע סטריאוטיפ של עבריין והמערער הולם תיאור זה. כל הגורמים הללו צריכים אכן להילקח בחשבון אולם אין בקיומם כדי לפגום בהכרח במהימנות הזיהוי. באשר לפרק הזמן; אין ספק שככל שחולף הזמן, נפגמת חדות הזיכרון. יחד עם זאת, המחקרים האמפיריים שנעשו, מלמדים כי היקף הירידה בזיכרון איננו אחיד, אין נקודת זמן שממנה ואילך לא ניתן לסמוך על זיכרונו של אדם, יש מי שמסוגל לשמר זיכרון רק לפרק זמן של שעות ויש מי שמסוגל לשמר אותו שבועות, חודשים ואף שנים (ראה לענין זה עמוד 262 למאמר). כמשקל נגד לפרק הזמן שחלף בין הזיהוי לאירוע יש להעמיד את פרק הזמן הארוך יחסית שבו ראתה המתלוננת את המערער. המתלוננת העריכה כי מדובר בארבעים דקות. גם אם טעתה בהערכה, אין ספק שמדובר בפרק זמן משמעותי שבמהלכו הציג עצמו השודד כשוטר, דרש לראות את שטר הכסף שמדובר בו, דרש את שאר חפציה, דיבר עם מעסיקה ורק לאחר מכן תקף אותה, לקח את הרכוש ונמלט מהמקום. לפיכך על פני הדברים, באותה משוואה שתוצאתה קידוד הדמות בזיכרון, משך האירוע מאזן כאמור את פער הזמנים בין הזיהוי לאירוע. 9. יתרה מזאת: נראה לי כי לפרק הזמן הארוך שבו שהתה המתלוננת בחברת השודד משמעות אף מעבר לאיזון פער הזמנים שבין האירוע לזיהוי. שהות של כחצי שעה ויותר כמוה כמעט כהכרות של ממש. במיוחד כך כאשר המזהה (המתלוננת) מתמקד באותו פרק זמן אך ורק באדם שבפניו, ואין ספק שזה היה המצב בין השניים. אין מדובר בשבריר שניה או אפילו בדקות בודדות אלא כאמור בשיחה או ויכוח של ממש, ובמתן הזדמנות למתלוננת להתבונן ולקבע אותם סממנים חיצוניים המאפיינים הכרות: אופן הליכתו, דרך התלבשותו לצד תווי פניו. המתלוננת מספרת כי זיהתה את המערער בשלב הראשון לפי דרך הליכתו כשהיא אינה רואה את פניו, להליכתו הצטרפו בגדיו כשהמאפיין הוא חולצה עם שרוולים קצרים (השוד אירע בחודש נובמבר והזיהוי כחודש לאחר מכן – דהיינו חודשי החורף). לאחר מכן התחבאה מאחורי עמוד כדי שתוכל להבחין בפניו של המערער ומשעשתה זאת לא נותר בליבה ספק. מעסיקתה של המתלוננת שהיתה איתה סיפרה על ההתרגשות שאחזה בה בשל הזיהוי ויש בכך כדי להצביע על השכנוע הפנימי העמוק של המתלוננת. תוך יציאה מנקודת הנחה כי מדובר "במעין הכרות", וכשהזיהוי נשען כאמור על מספר מאפיינים (בהבדל מזיהוי על-פי מראה פנים בלבד) מצטמצם טווח הטעות האובייקטיבית. הזהירות שנקטה בה המתלוננת בניסיונותיה הקודמים לזיהוי – מעניקים כאמור מימד נוסף למהימנות, והמהימנות במקרה זה משליכה על אמינות הזיהוי. 10. התייחסות קצרה לטענות הנוספות א. אי התייחסות המתלוננת להיעדרן של שיניים בפי המערער: השמטת פרט בתיאור, אינו פוגע במהימנות הזיהוי. אף בנושא זה אומר המאמר דברים ברורים ומצביע על כך שלא בהכרח קיימת התאמה בין התיאור המילולי שנמסר קרוב לזמן האירוע, לדמותו של העבריין בפועל. מומחה שהובא על ידי ההגנה אמר אף הוא דברים ברוח זו. הבחינה לעניין זה היא מידתית והעדיפות היא לבית המשפט הרואה את הנאשם אל מול עיניו ויכול להתרשם עד כמה מדובר אכן בפרט מהותי המכרסם במשקלו של הזיהוי. ב. באשר להתאמתו של המערער "לסטריאוטיפ" העבריין – קשה לייחס משקל של ממש לטענה זו. אין מראה אופייני לעבריינים. מכל מקום בפני המתלוננת הוצגו 350 תמונות. כולן של עבריינים. הדעת נותנת כי לו זה היה הגורם הדומיננטי שהתקבע במוחה היתה מזהה מי מהעבריינים שנגלו בפניה בתמונות. בנקודה זו אני רואה להעיר כדלקמן: בתי משפט שבים ומעירים על כך שיש לתעד כל מסדר זיהוי בתמונות. גם דפדוף באלבום וירטואלי ניתן לתעד, כך שבשלב מאוחר יותר ניתן יהיה לדעת אלו תמונות הוצגו בפני המזהה. אין כל סיבה מדוע לא נעשה הדבר במקרה הנוכחי כפי שהעיר גם בית משפט קמא. יחד עם זאת, מקובלת עלי לענין זה, מסקנתה של כבוד השופטת קמא כי בנסיבות התיק הנוכחי, אין בכך כדי לפגום בזיהוי וזאת בשל הנתק המוחלט שבין הדפדוף באלבום לבין הזיהוי בסופו של יום. גם בהנחה שתמונתו של המערער היתה בין התמונות שהוצגו לה לא ניתן להניח כי דווקא תמונה אחת נחרתה במוחה עד כדי כך שהכתיבה את הזיהוי המאוחר. סיכום ביניים: לא נראה לי כי יש מקום להתערב בממצאי העובדה של בית משפט קמא אשר סבר כי ניתן לסמוך על זיהויו של המערער על-ידי המתלוננת. 11. לכך מצטרפת הראיה הנוספת בתיק זה שעניינה גרסתו של המערער והשינויים שעברה. באת כֹח המערער ניסתה לגמד במשמעותו של נתון זה כאשר גם בנושא זה היא משליכה את יהבה על פרק הזמן הארוך שחלף בין מועד האירוע לחקירה. חלף כזכור כחודש, המערער נוטל תרופות שעל כן אם לא זכר היכן היה ביום האירוע אין תימה בכך. יש טעם והגיון בדבריה של הסנגורית, אולם, מה נעשה לה ולא זו היתה גירסתו של המערער; הוא לא טען לחוסר זיכרון. המערער נחקר במשטרה שוב ושוב, בוריציות שונות באשר למעשיו בתאריך הרלוונטי תוך שהוא נוקב בשני מקומות אופציונליים בהם יתכן ושהה: בבית או בירושלים שם הוא נוהג להמר. גירסתו החד משמעית היתה כי הוא לא היה בבאר שבע בתאריך הנ"ל. גם משהטיח בו החוקר כי היה בבאר שבע, היתה תשובתו הפסקנית "אני לא הייתי בבאר שבע בתאריך הזה", תוך הזכרת תאריכים אחרים שבהם כן היה. למרבית הפלא – בעדותו בבית המשפט השתנתה הגירסה לחלוטין. המערער סיפר כי אשתו הזכירה לו שבדרכו מאופקים מקום מגוריו, לירושלים, הוא עובר דרך באר שבע. בכך לא הסתיימה הגירסה החדשה: בפי המערער היה סיפור מדויק כי בתאריך הנקוב בא לבאר שבע ביחד עם אשתו ושכן נוסף וכי אשתו הלכה לשוק הבדואי. שני חלקי הגירסה – מצביעים על ניסיונו של המערער במהלך חקירתו במשטרה להרחיק עצמו מבאר שבע בתאריך הרלוונטי. אם נוהג המערער לעבור דרך באר שבע מעשה שגרה – הדעת נותנת כי יאמר זאת. אין צורך בזיכרון חד של יום האירוע כדי לציין התנהלות שגרתית הכוללת מעבר או שהיה בבאר שבע. על אחת כמה וכמה אם מדובר באירוע מדויק הזכור לו כפי שטען בבית המשפט. המהפך בגירסה, כמו גם הרצון להרחיק עצמו – תומכים בזיהוי על-ידי המתלוננת. סוף דבר בדיקתו של מארג הראיות בתיק זה אינו מצביע על שגגה שנפלה מעם בית המשפט קמא. לא מצאתי ממש גם בטענות בדבר מחדלי החקירה. הפעולות אשר באי ביצוען רואה המתגוררת משום מחדלי חקירה, לא בהכרח היו מניבות ראיות רלוונטיות. מדובר בהשערות באשר למקורות אפשריים לאיסוף ראיות – ולא מעבר לכך. לפיכך – אם תישמע דעתי תישאר הכרעת הדין בעינה. באשר לעונש, גיליון ההרשעות הקודמות של המערער מצביע על כך כי המערער אינו מכיר דרך חיים אחרת לבד מביצוע עבירות. עוד לא יבשה הדיו מעל גזר דין אחד והמערער כבר מבצע את העבירה הבאה. חלק לא מבוטל מהרשעותיו הקודמות הן בעבירות מאותו סוג - עבירות מרמה למיניהן, התחזות (בדומה להתחזות לשוטר במקרה הנוכחי) ועבירות רכוש נוספות. כזכור – לצד עבירת הרכוש שביצע, פגע המערער במתלוננת פיזית, והיא נזקקה לטיפול. משכך, העונש שהוטל עליו איננו מצדיק את התערבותנו. הערעור נדחה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר. ניתן היום, י"ח בטבת התשס"ז (8.1.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06030550_Z03.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il