מדינת ישראל נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"פ 3054/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3054/10 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: פלוני ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.3.10 בת"פ 3101/04 שניתנה על ידי כבוד השופטת ב' בר זיו תאריך הישיבה: כ"ו בשבט תשע"ב (31.1.11) בשם המערערת: עו"ד א' רוזן בשם המשיב: עו"ד י' שלומוביץ פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ב' בר זיו) מיום 29.9.09, שקבעה כי המשיב אינו בר עונשין. רקע והליכים 1. נגד המשיב הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום, המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) וסעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין). על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 10.6.04 בסמוך לשעה 3:00 לפנות בוקר, המשיב ואדם שזהותו אינה ידועה (להלן: החבר), בילו יחד במועדון בחיפה. באותו מעמד קראו המשיב וחברו לאדם בשם אדמון מועדי (להלן: המתלונן) והחלו לדבר עימו. בשל הרעש החזק במועדון יצאו השלושה אל מחוץ למועדון, שם החלו המשיב וחברו להתגרות במתלונן. המתלונן הסתובב כדי לשוב בחזרה למועדון, אז דקר אותו המשיב שתי דקירות בגבו באמצעות חפץ חד שהיה ברשותו, וחברו דקרו ארבע דקירות נוספות. בהמשך, הלך המשיב אל רכבו, הוציא ממנו מקל והכה באמצעותו את המתלונן. לאחר מכן, נמלטו המשיב וחברו ברכבו של המשיב, כאשר המשיב נוהג במהירות גבוהה בניגוד לכיוון התנועה. המתלונן הובהל לבית החולים כשהוא סובל ממצוקה נשימתית, שם נותח וטופל במשך שבועיים. 2. לאחר שהתקיימו שש ישיבות הוכחות בתיק, ביקש בא כוח המשיב להגיש לבית המשפט חוות-דעת פסיכיאטרית שהוגשה בעניינו של המשיב במסגרת תיק אחר. מחוות-הדעת האמורה עלה כי המשיב, אשר אושפז באותה עת במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה", אינו כשיר לעמוד לדין וזקוק להמשך אשפוז. בהמשך הוגשה חוות-דעת פסיכיאטרית נוספת שלפיה המשיב עודנו שרוי במצב פסיכוטי ואינו כשיר לעמוד לדין. בעקבות זאת ולבקשת המערערת, הורה בית המשפט המחוזי על בדיקת כשרותו של המשיב לעמוד לדין על-ידי הפסיכיאטר המחוזי. זה מצא כי המשיב מצוי במצב פסיכוטי וכי אין הוא כשיר לעמוד לדין. 3. בדיון שנערך ביום 17.1.08 ביקש בא כוח המשיב מבית המשפט המחוזי לקבוע שהמשיב אינו כשיר לעמוד לדין. עוד ביקש, לראשונה, כי ייקבע שהלה לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה וטען כי בידיו חוות-דעת התומכת בכך. המערערת לא התנגדה לקביעה כי המשיב אינו כשיר לעמוד לדין אך התנגדה לקיום דיון בשאלת האחריות הפלילית לעבירה. 4. ביום 18.2.08 קיבל בית המשפט קמא את עמדת המערערת וקבע כי נוכח הוראת סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), ניתן להמשיך בהליכים לבירור אשמתו של המשיב לבקשת סנגורו, ואולם אין מקום לדון בשאלת תחולת הפטור של אי-שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34ח לחוק. בית המשפט הורה לבא כוח המשיב להודיעו אם הוא מבקש להמשיך בהליכים לבירור אשמת המשיב. 5. משהודיע בא כוח המשיב כי הוא מבקש להמשיך בהליכים, הורה בית המשפט המחוזי על המשך ההליכים בהתאם לסעיף 170(א) לחסד"פ. עם סיום פרשת התביעה, ביקשה המערערת כי המשיב יישלח לבדיקה פסיכיאטרית נוספת כדי לבדוק אם חל שינוי במצבו ואם הוא כשיר לעמוד לדין. בית המשפט נעתר לבקשת המערערת והורה על בדיקה נוספת מטעמו של הפסיכיאטר המחוזי לשם בחינת כשרותו לעמוד לדין. בחוות-הדעת הנוספת קבע הפסיכיאטר המחוזי כי המשיב עדיין אינו כשיר לעמוד לדין, תוך שצוין כי ככל-הנראה המשיב מצוי במצב פסיכוטי פעיל מזה שנים. 6. בהמשך, לבקשת בא כוח המשיב וחרף התנגדות המערערת, הורה בית המשפט המחוזי על שליחת המשיב לבדיקה נוספת אצל הפסיכיאטר המחוזי לבירור שאלת מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה. בקשת המערערת לעיון חוזר בהחלטה זו נדחתה על-ידי בית המשפט. הפסיכיאטר המחוזי קבע בחוות-דעתו זו כי המשיב הוא חולה נפש הסובל מסכיזופרניה פרנואידית והעריך כי בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו, המשיב היה בסבירות גבוהה יותר במצב פסיכוטי פעיל ולא היה בר עונשין. 7. ביום 29.9.09 – בהחלטה מושא ערעור זה – קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת בא כוח המשיב בהסתמך על חוות-הדעת האחרונה שהוגשה, וקבע כי המשיב היה חולה בעת ביצוע העבירה ואינו בר עונשין. בתוך כך דחה בית המשפט את פרשנות המערערת, שלפיה מרגע שנקבע כי המשיב אינו כשיר לעמוד לדין, לא ניתן לקבוע כי אינו בר עונשין. בית המשפט קבע כי מסור לו שיקול הדעת להכריז על נאשם כמי שאינו בר עונשין ואין נפקות לעניין זה לשאלת כשירותו לעמוד לדין בעת ההכרזה. באשר לדרך הטיפול במשיב, הורה בית המשפט בהמשך כי הלה יקבל טיפול מרפאתי כפוי לפי שיקול דעתו של הפסיכיאטר המחוזי. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 8. המערערת סבורה כי מרגע שקבע בית המשפט המחוזי כי המשיב אינו כשיר לעמוד לדין לפי סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש), לא ניתן היה להמשיך ולדון בשאלת תחולתו של סייג אי-השפיות הקבוע בסעיף 34ח לחוק במקרה שלפנינו, ומכאן שלא ניתן היה לקבוע כי המשיב אינו בר עונשין בשל מחלת נפש. לשיטתה, סעיף 170(א) לחסד"פ מאפשר להמשיך לברר את אשמת הנאשם אף שנקבע כי אינו כשיר לעמוד לדין, וזאת לבקשת סנגורו, רק אם הדבר יוביל לזיכויו מאשמה. אם לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יש להפסיק את ההליכים נגדו ואין לדון בשאלת אי-שפיותו בעת ביצוע המעשים. עוד נטען כי כדי לקבוע שנאשם אינו בר עונשין, על בית המשפט לקבוע קודם לכן כי הוא ביצע את העבירה המיוחסת לו, שהרי קביעה כי הנאשם אינו בר עונשין משמעותה כי אכן ביצע את העבירה אך לא ניתן להענישו מחמת היותו חולה נפש. במקרה שלפנינו, המשיב כפר במיוחס לו וטען כי נוכחותו במקום היתה תמימה. בית המשפט קמא כלל לא הכריע בשאלה העובדתית אם ביצע את העבירה ולכן גם מטעם זה לא ניתן היה להכריז עליו כמי שאינו בר עונשין. עוד מטעימה המערערת כי לא הסכימה בשום שלב להערכת הפסיכיאטר המחוזי, שלפיה המשיב לא היה אחראי למעשיו מחמת היותו חולה נפש – הערכה הטעונה אף היא בירור על-ידי בית המשפט עצמו. לבסוף, טוענת המערערת כי החלטת בית המשפט קמא כי המשיב אינו בר עונשין עומדת בסתירה להחלטתו מיום 18.2.08, שבה קבע כי נוכח הוראת סעיף 170(א) לחסד"פ, אין מקום לדון בשאלת תחולת הפטור שבסעיף 34ח לחוק, זאת אף מבלי שנימק מדוע חזר בו מהחלטתו. 9. בא כוח המשיב סבור מנגד כי אין מניעה לברר את שאלת אחריותו של המשיב למעשיו אף שהוכרז כמי שאינו כשיר לעמוד לדין, וזאת לשיטתו בהתאם להוראת סעיף 170 לחסד"פ. עוד הוא טוען כי הוצגה חוות-דעת פסיכיאטרית מטעמו של גורם ציבורי ואובייקטיבי – הפסיכיאטר המחוזי, שלפיה המשיב לא היה אחראי למעשיו, ומשלא נסתרה על-ידי המערערת, כי אז יש לאמצה. כמו-כן, נטען כי קיים אינטרס להביא לידי סיום את התיק, שעניינו בעבירה שבוצעה לפני שנים, בשים לב לשורת חוות-הדעת והמסמכים הרפואיים הקובעים שהמשיב אינו כשיר לעמוד לדין ולא היה אחראי למעשיו. הכרעה 10. השאלה המונחת לפתחינו היא אם ניתן לפטור נאשם מאחריות פלילית לפי סעיף 34ח לחוק העונשין ולהכריז עליו כמי שאינו בר עונשין, בעת שאין הוא כשיר לעמוד לדין. שאלה זו ממש התעוררה בע"פ 9078/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.12) (להלן: פרשת פלוני). בפרשת פלוני עמד בית משפט זה על ההבחנה שבין מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירות, המוסדר בסעיף 34ח לחוק העונשין, לבין מצבו הנפשי בעת ההליך הפלילי המתנהל נגדו, המוסדר בסעיף 170 לחסד"פ. עניינה של הוראת סעיף 34ח לחוק הוא באחריותו המהותית של הנאשם לביצוע העבירה, בעוד שעניינה של הוראת סעיף 170 לחסד"פ הוא בכושרו הדיוני לעמוד לדין. בית המשפט הבהיר את משמעות הוראת סעיף 170 לחסד"פ, שזו לשונה: 170. (א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו. (ב) מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם – שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין – יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה. (ג) ... (הדגשה אינה במקור, ע.א) הוראת סעיף 170 לחסד"פ קובעת כי ככלל, יופסקו ההליכים נגד מי שנמצא כי אינו כשיר לעמוד לדין. לצד זאת, קיימת אפשרות חריגה להמשיך בהליכים ולברר את אשמת הנאשם אם ביקש זאת הסנגור או ביוזמת בית המשפט מנימוקים מיוחדים. אם הוחלט על המשך ההליכים, כי אז לא ניתן להרשיע את הנאשם אלא רק לזכותו, ככל שמצא בית המשפט כי הנאשם לא ביצע את העבירה או נמצא שאינו אשם בעטיה של סיבה אחרת. אם בית המשפט מצא שלא לזכות את הנאשם, עליו להפסיק את ההליכים נגדו. בפרשת פלוני הבהיר השופט י' עמית כי המשך ההליכים בנסיבות שבהן הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין יכול להניב רק תוצאה של זיכוי. לא ניתן לברר במסגרת זאת את שאלת תחולת סייג אי-שפיות הדעת שבסעיף 34ח לחוק העונשין הואיל והחלת הסייג עשויה להוביל רק לפטור מאחריות פלילית ולא לתוצאה של זיכוי (בשונה מסייגים אחרים דוגמת סייג ההגנה העצמית וסייג הצורך). השופט עמית הדגיש כי המחוקק ביקש במפורש להחריג את בירור חלותו של הסייג האמור כל-אימת שהנאשם אינו כשיר לעמוד לדין (שם, בפסקה 14). שאלה זו יכולה להתברר רק אם וכאשר יחודש ההליך נגד הנאשם לאחר שמצבו ישתפר. הרציונל הטמון בכך הוא ש"בהיעדר כשירות דיונית של הנאשם לעמוד לדין, לא יהא זה צודק ולא יהא זה יעיל לנהל הליך פלילי כנגד מי שאינו מסוגל להבין את מהותו של ההליך" (שם, בפסקה 13). 11. אמרו מעתה: במצב הדברים הרגיל, כאשר מופסק ההליך הפלילי בגין חוסר כשירותו של הנאשם לעמוד לדין אך הוחלט על המשך ההליכים לבירור האשמה, לא ניתן לברר את שאלת שפיותו בעת ביצוע העבירה לפי סעיף 34ח לחוק העונשין. בעת בירור האשמה ואף אם לא ניתן להוסיף ולבררה, רשאי בית המשפט לצוות על אשפוז הנאשם בבית חולים או על קבלת טיפול מרפאתי בהתאם לסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש. 12. לצד האמור, קבע השופט עמית חריג המאפשר לבית המשפט לקבוע כי הנאשם, אף שהינו בלתי כשיר, אינו בר עונשין בשל מחלת נפש שממנה סבל בעת ביצוע העבירה (פרשת פלוני, בפסקה 15). במקרים נדירים שבהם הדיון המשפטי הגיע לקיצו וכל חומר הראיות הונח בפני בית המשפט, אך "בדקה ה-90" לפני שלב הכרעת הדין, נמצא הנאשם בלתי כשיר לעמוד לדין, רשאי בית המשפט לקבוע כי הנאשם לא היה אחראי למעשיו לפי סעיף 34ח לחוק העונשין אם הגיע למסקנה זאת על סמך כלל הראיות שכבר הונחו בפניו. 13. יישום ההלכה שנקבעה בפרשת פלוני במקרה הנוכחי מובילה למסקנה כי יש לקבל את עמדת המערערת ולהורות על ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי כי המשיב אינו בר עונשין. המשיב נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין משך תקופה ארוכה ולמרות זאת הוחלט לבקשת סנגורו להמשיך ולברר את אשמתו. בהסתיים פרשת התביעה, התבקש לפטור אותו מאחריות לפי סעיף 34ח לחוק והוצגה חוות-דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי המעריכה כי לא היה שפוי בעת שביצע את המיוחס לו בכתב האישום. בית המשפט אימץ הערכה זו ופטר את המשיב מאחריות פלילית. ברי כי לנוכח הלכת פלוני לא היתה באפשרותו של בית המשפט לפטור את המשיב מאחריות, מקום שבו הוכרז בלתי כשיר לעמוד לדין. כל שהיה באפשרותו הוא להוסיף ולבחון את אשמת המשיב ולזכותו אם מצא כי לא ביצע את המעשה או שאינו אשם מטעם אחר. לחילופין, אם מצא כי אין לזכותו, היה עליו להפסיק את ההליכים. 14. גם החריג לא חל בענייננו. לא ניתן לומר כי ההליך הגיע לסף סיום בטרם הוכרז המשיב בלתי כשיר לעמוד לדין. התקיימו שישה דיוני הוכחות לפני שהתקבלה ההחלטה בדבר היות המשיב בלתי כשיר. פרשת התביעה הסתיימה רק לאחר שהוחלט להמשיך בהליכים למרות אי-כשירותו של המשיב. או אז עלתה שאלת שפיות המשיב בעת ביצוע המעשים ונעצרו דיוני ההוכחות. בנסיבות אלה, לא הוצגו בפני בית המשפט כל הראיות הצריכות לעניין. לא הונח בפניו המסד הראייתי הדרוש לקביעה כי המשיב אכן ביצע את העבירה (כזכור, המשיב כפר במיוחס לו וטען כי לא הוא האדם שדקר את המתלונן), אך אינו אחראי לה בשל מצבו הנפשי בעת ביצועה. 15. עוד יש להדגיש כי הקביעה לפיה נאשם אינו בר עונשין מחמת מחלת נפש, מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט ולא לאנשי בריאות הנפש, ובמילותיו של השופט עמית: "... בית המשפט הוא הקובע אם נאשם היה אחראי למעשיו, ולכן, לא סגי בחוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי הנאשם לא היה אחראי למעשיו, כמו במקרה שבפנינו. חוות דעת פסיכיאטרית לגבי מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה היא אך ראיה אחת, מני מספר ראיות המובאות בפני בית המשפט לצורך קביעת אחריותו הפלילית של הנאשם בעת ביצוע העבירה. הן ההגנה והן התביעה רשאיות לחקור את נותן חוות הדעת ולנסות לקעקע את ממצאיה, אך חוות הדעת אינה ראיה קונקלוסיבית שאין בלתה. הפוסק האחרון בשאלות העובדתיות-משפטיות הוא בית המשפט, ועליו לקבוע אם הנאשם עומד בתנאי הפטור של סעיף 34ח לחוק העונשין, באשר הגדרת אי השפיות היא משפטית ולא רפואית, ומחלת נפש במובן הרפואי-פסיכיאטרי של המילה, אינה בהכרח מחלת נפש המקימה סייג לאחריות הפלילית. לכן, ההכרעה בשאלה אם הנאשם נושא באחריות פלילית אם לאו מסורה היא לבית המשפט ולא לאנשי בריאות-הנפש." (פרשת פלוני, בפסקה 13, וראו האסמכתאות שם). במקרה שלפנינו אימץ בית המשפט המחוזי את חוות-דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, שהתרשם כי המשיב לא היה שפוי בעת ביצוע העבירה, מבלי לאפשר למערערת לקעקע מסקנה זאת, אף שהתנגדה לה לאורך כל הדרך. דומה כי בית המשפט נשען כמעט באורח בלעדי על חוות-הדעת הרפואית מבלי לברר את השאלה המשפטית בדבר אי-השפיות לאשורה. גם טעם זה מחדד את המסקנה כי יש לבטל את ההחלטה שלפיה המשיב לא היה אחראי למעשיו. סיכומו של עניין, דין הערעור להתקבל. ההחלטה כי המשיב אינו בר עונשין מבוטלת. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך בחינת כשרותו של המשיב לעמוד לדין כיום ולקביעת דרכי הטיפול בו בהתאם לסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, ככל שיימצא כי עודנו בלתי כשיר לעמוד לדין. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתה של חברתי השופטת ארבל. המחוקק בסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 מבקש לעשות צדק עם הנאשם חולה הנפש, וכך יאה; אך הוא גם מבקש לעשות צדק עם הציבור, כך שזיכוי מכתב אישום פלילי יבוא "על טהרת התיק" ולא על בסיס מחלת הנפש. לגבי מחלת הנפש עשויה התוצאה האופרטיבית להיות בהתאם לסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991, כמות שביאר השופט עמית בע"פ 9078/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); במקרה כזה לא תבורר שאלת השפיות לפי סעיף 34 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, למעט במקרים נדירים. העיקרון שביסוד כל אלה הוא הצורך כי לפני בית המשפט תעמוד תמונה מלאה, שבה ניתן ביטוי למלוא המסכת העובדתית, למלוא יכולתם של הצדדים למצוא את ראיותיהם וטיעוניהם, לאינטרס הציבור ולאינטרס חולה הנפש או מי שנטען לגביו למחלה כזאת. שילוב שלושת הסעיפים הנזכרים מוליד איזונים עדינים, שחובה להקפיד עליהם. כאמור, מצטרף אני לחברתי. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, כ"ט בסיון תשע"ב (20.6.12). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10030540_B01.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il