אלומיניום קונסטרקשן סי. אל. ישראל (1992) בע"מ נ' משטרת ישראל/ מחוז ירושלים ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 30539-08-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט חאלד כבוב העותרת: אלומיניום קונסטקשן סי. אל. ישראל (1992) בע"מ נגד המשיבים: 1. משטרת ישראל 2. מפקד תחנת מעלה אדומים 3. עיריית מעלה אדומים עתירה למתן צו על-תנאי; הודעת עדכון מטעם המשיבים בשם העותרת: עו"ד מוריאל גילאי; עו"ד ירון טבצ'ניק; עו"ד ירון אלירם בשם המשיבים: עו"ד מיכל דניאלי צ'רני פסק-דין השופט חאלד כבוב: עניינה של העתירה דנן, שהוגשה ביום 12.08.2025, בבקשת העותרת למתן צו על תנאי שיורה למשיבים לבוא וליתן טעם "מדוע לא יאכפו את דיני התעבורה והסדרי התנועה ברחוב אופירה 9 במישור אדומים (מעלה אדומים), וזאת נוכח מחדל חמור ורצוף בפיקוח ובאכיפה, הגורם לפגיעה קשה ורצינית בביטחון הציבור, בסדר הציבורי ובזכות התנועה של הציבור, כמו גם בזכות הקניין והתפקוד השוטף של עסקים ומפעלים סמוכים, וביטחונם. אין מדובר בעתירה להורות על גיבוש מדיניות אכיפה אלא, על אכיפה ממש". העתירה הוגשה על רקע פניותיה של העותרת למשיבים בדבר "הסרתו של מטרד בטיחותי חמור ברחוב אופירה 9 מישור אדומים [...] בעקבות פעילות של מכון הרישוי 'טסט אריה'". לטענת העותרת – חברה המחזיקה ומפעילה שבעה מפעלים באזור התעשייה מישור אדומים, אשר מתוכם ארבעה מצויים ברחוב אופירה – "פעילותו של מכון הרישוי גורמת להפרעה ממשית לתנועה התקינה ולשימוש הסביר במרחב הציבורי". ברם, כעולה מהעתירה, חרף פניותיה החוזרות של העותרת בנדון, אשר האחרונה שביניהן נעשתה ביום 23.07.2025, "כלל פניות העותרת לא זכו למענה או למענה ענייני, לא כל שכן שאלה לא זכו לטיפול אפקטיבי כלשהו". למקרא העתירה, על טיבה ואי המענה הנטען, הוריתי בהחלטתי מיום 13.08.2025, כי "עד יום 20.08.2025 יעדכנו משיבים 2-1 מתי צפוי ליתן מענה לפניית העותרת מיום 23.07.2025 [...] לאחר מכן יוחלט על המשך הטיפול בעתירה". ביום 20.08.2025 הוגשה הודעת עדכון מטעם המשיבים, במסגרתה צורף מענה משיבים 2-1 מיום 20.08.2025 לפניית העותרת מיום 23.07.2025. במסגרת מענה זה נטען, כי רק לאחר הגשת העתירה התקבלה פניית העותרת מיום 23.07.2025; ולגופם של דברים פורטו הפעילויות שננקטו על-ידי משטרת ישראל לשם שמירה על הסדר הציבורי ברחוב אופירה. כך למשל צוין כי "מפקד התחנה בעצמו מסייר בשטח מספר פעמים בחודש"; "באשר לטענות ביחס למכון הרישוי 'טסט אריה', בעקבות התערבותו של מפקד התחנה הוצבו סדרנים הן בכניסה למכון והן בתור למכון"; וכן כי "בחודש יוני 2025 מכון הרישוי נסגר בשיתוף פעולה מלא של בעל המכון וזאת בשל עומס חריג שהוביל לקטטה במקום". בנתון לאמור, ונוכח המענה שניתן לפניית העותרת וכן הצעדים שננקטו על-ידי משיבה 2, המשיבים טענו כי העתירה במתכונתה התייתרה ודינה להימחק. בהחלטתי מיום 21.08.2025 ציינתי, כי מבלי להביע עמדה ביחס לשאלה אימתי הגיעה פניית העותרת מיום 23.07.2025 לידי משיב 2, "דומה כי העתירה במתכונתה אכן מיצתה את עצמה". על-כן, העותרת התבקשה להודיע אם היא מסכימה למחיקת העתירה, בכפוף לשמירה על זכותה לפנות בעתירה חדשה. בהודעתה מיום 25.08.2025, עמדה העותרת על עתירתה במתכונתה הנוכחית שכן "המצב קשה מנשוא, מטריד, מסוכן וקיים מפגע בטיחותי מתמשך ללא כל פתרון בין זמני ובין קבוע". עוד הדגישה העותרת, כי ספק רב אם הצעדים שננקטו על-ידי משטרת ישראל אכן יובילו לשמירה על הסדר הציבורי באזור מושא העתירה. לאחר ששקלתי את הדברים, מצאתי כי דינה של העתירה – להידחות. כידוע, למשטרת ישראל מסור שיקול דעת רחב בכל הקשור לשמירה על הסדר הציבורי, וצדו השני של אותו המטבע הוא שמתחם הביקורת השיפוטית על החלטות מסוג זה צר (בג"ץ 7478/22 נורואלייב נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 8 (28.11.2022), וההפניות שם). ביסוד הדברים מונחת ההבנה כי בבואה לקבוע מדיניות אכיפה כזו או אחרת, נדרשת המשטרה למלאכת איזון עדינה בין אינטרסים שונים, וזאת נוכח המשאבים המוגבלים המצויים בידיה. במילים אחרות: 'השמיכה קצרה מידי'. כאשר בית המשפט מצווה על המשטרה להגביר את האכיפה במקום פלוני, הדבר עלול לבוא על חשבון האכיפה במקום אחר, בו היא אולי נדרשת אף יותר. משטרת ישראל היא הגוף האמון על שקילה ואיזון נכון של התקציבים וכוח האדם המצויים בידיה. כאשר המשטרה, שאמונה על האינטרס הציבורי הרחב, לא מתפרקת מחובותיה, וכאשר לא הוכח כי היא פעלה בשרירות, במשוא פנים או בחריגה אחרת מתחום סמכותה – לא יהיה זה נכון או צודק שבית המשפט יתערב במדיניותה. אכן, הימנעות מוחלטת של המשטרה מלהפעיל את סמכויותיה, בבחינת הותרת הסמכות כאבן שאין לה הופכין, לא חוסה תחת טענות בדבר סדרי עדיפויות; ואילוצי תקציב או משאבים חסרים אינם קולב לתלות עליו כל חידלון (ראו והשוו: בג"ץ 4726/20 אזרחים למען הסביבה (ע"ר) נ' השרה להגנת הסביבה, פסקאות 37-33 (19.06.2025), וההפניות הרבות שם). ברם, עצם העובדה שמאן דהוא טוען לאכיפה מוגבלת או לא מספקת במקרה מסוים, לא מצדיקה התערבות שיפוטית בסוגיה (ראו: בג"ץ 4129/22 ל.לוי נדל"ן בע"מ נ' משטרת ישראל (23.06.2022)). מטעמים אלה, שעניינם בחלוקת עבודה נכונה בין הרשויות, נקבעה משוכה גבוהה להתערבות מעין זו: "כדי שבית המשפט יתערב ברמת האכיפה של חוק זה או אחר, צריך שהרשויות המוסמכות יתנערו לחלוטין מחובתן לאכוף את החוק [...] או יימנעו ממילוי חובתן באופן בלתי-סביר" (בג"ץ 6579/99 פילבר נ' ממשלת ישראל (01.11.1999). כן ראו: בג"ץ 6002/17 רגבים נ' ועד הישוב צופים, פסקה 6 (13.02.2019) והאסמכתאות שם). ענייננו לא נופל בגדר אותם מקרים חריגים. כפי שעולה מהמענה שנמסר לעותרת, משטרת ישראל פועלת לאכיפת הסדר הציבורי סביב מכון הרישוי, ולטענתה היא עושה זאת בשלל דרכים ואופנים. העותרת אינה שבעת רצון מהתנהלות המשטרה, ולטענתה לא מבוצעת כל אכיפה באזור. ואולם, העותרת לא עמדה בנטל הרובץ לפתחה להוכיח, בראיות מינהליות, כי משטרת ישראל מתנערת באופן מוחלט מחובתה או כי התנהלותה לוקה בפגם חוקי אחר המצדיק התערבות שיפוטית. משכך, ובראי אמת המידה המצומצמת להתערבות – דין העתירה, במתכונתה, להידחות. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ג' תשרי תשפ"ו (25 ספטמבר 2025). נעם סולברג משנה לנשיא דפנה ברק-ארז שופטת חאלד כבוב שופט