יפת געדי נ. צור שמיר חברה לביטוח בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3053/98 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המערער: יפת געדי נגד המשיבה: צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 13.4.95 בת"א 1820/90 וערעור על החלטתה מיום 6.4.98 בהמ' 1250/98 שניתנו על ידי כבוד השופט ג' קלינג בשם המערער: עו"ד י' זאגא בשם המשיבה: עו"ד פלד פסק-דין השופט ת' אור: 1. ביום 7.2.90 נפגע המערער, יליד שנת 1941, על ידי רכב שהיה מבוטח אצל המשיבה. התאונה אירעה בזמן עבודתו של המערער כפועל במחלקת התברואה של עירית נתניה. עקב כך הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנפגע בעבודה. המערער הגיש לבית המשפט המחוזי תביעת פיצויים כנגד המשיבה לתשלום נזקיו בתאונת הדרכים הנ"ל. בפסק דינו מיום 13.4.95 פסק בית המשפט המחוזי את סכום הפיצוי אותו על המשיבה לשלם למערער. ביום מתן פסק הדין ניתנה גם פסיקתה על ידי בית המשפט קמא. בפסיקתה נקבע, כי מסכום הפיצויים שנפסק יש לנכות את שווי הקיצבה מהמוסד לביטוח לאומי ואת שווי הפנסיה, על פי שווים ביום מתן פסק הדין. כן נקבע בפסיקתה, כי אם לאחר הניכויים הנ"ל יהיה המערער זכאי לסכום הנמוך מ25%- מ"סך הפיצויים", תשלם לו המשיבה לפחות 25% מ"סך הפיצויים". עוד נקבע, כי מהסכום שיגיע למערער יופחתו התשלומים התכופים על פי שוויים ביום מתן פסק הדין. בעקבות הפסיקתה, ביום 2.5.95, הגיש המערער בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין, על פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ג1984-. זאת מאחר ובית המשפט לא נתן את דעתו, בפסק הדין (להבדיל מבפסיקתה), על זכותו של המערער לקבל לפחות 25% מסך הפיצויים על יסוד הקבוע בסעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה1995- (להלן: חוק הביטוח הלאומי). בא כח המשיבה הסכים לתיקון פסק הדין, וביום 18.5.95 הבקשה לתיקון נענתה. ביום 31.8.95 פתח המערער בהליכי הוצאה לפועל כנגד המשיבה בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב. כשנתיים לאחר מכן, ביום 2.7.97, פנתה ראש ההוצאה לפועל לבית המשפט קמא בבקשה להבהרת הפסיקתה. ההבהרה נתבקשה לגבי השאלה האם הכוונה במילים "סך הפיצויים" (לעניין חישוב 25% מהם) לסכום גובה הנזק לאחר הפחתת תשלומי הפנסיה ושווי הקיצבה מהמוסד לביטוח לאומי או האם הכוונה במילים "סך הפיצויים" לסכום גובה הנזק לפני הפחתת הניכויים כאמור. ביום 6.4.98 נתן בית המשפט קמא החלטה בבקשת ההבהרה (להלן: החלטת ההבהרה) וקבע לאמור: "אותו חשוב של 25% יבוא בסיומם של כל החשובים ולפני ניכוי שווי הקצבאות של המוסד לבטוח לאומי. רק אם שווי הקצבאות עולה על 75% מהסכום שנותר לזכותו של הנפגע, יקבל הנפגע לא פחות מ25%- אם קיים את התנאים המנויים בסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי". ביום 17.5.98 הגיש המערער לבית משפט זה, ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 13.4.95 וכן ערעור על החלטת ההבהרה מיום 6.4.98. למערער טענות כנגד הסכומים שנפסקו לו בפסק הדין בגין מספר פרטי נזק. כן הוא תוקף בערעורו את החלטת ההבהרה. 2. בערעור על החלטת ההבהרה אין ממש. בהחלטת ההבהרה נדחתה טענת המערער, כי יש לחשב את "סך כל הפיצויים", ממנו המערער יקבל 25%, לפני ניכוי שווי הפנסיה, ונקבע כך: "חישוב של 25% יבוא בסיומם של כל החישובים (דהיינו, לאחר ניכוי שווי הפנסיה - ת"א) ולפני ניכוי שווי הקצבאות של המוסד לבטוח לאומי". המערער טוען, כי יש לחשב את "סך כל הפיצויים" לפני ניכוי שווי הפנסיה. אך טענתו זו סותרת את שנקבע בע"א 541/88, 542 החברה להגנת הטבע נ' עזבון המנוחה אורה פורמן ז"ל ואח', פ"ד מו(1) 133). דהיינו, שאת סך כל הפיצויים יש לחשב לאחר ניכוי תשלומי פנסיה המשתלמים לניזוק, אשר הינם בני ניכוי מסכום הנזק. כשם שלולא היה צורך לחשב את שיעורם של 25% מגובה הפיצויים היו תשלומים אלה מנוכים, כך כשמחשבים את שיעורם של 25% מהפיצויים יש לחשבם מסכום הפיצויים לאחר ניכוי תשלומי פנסיה אלה. כפי שציין בית המשפט המחוזי בצדק, הוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי נועדה להבטיח לנפגע 25% מהסכום שהיה מקבל אלמלא היתה עומדת למוסד לביטוח לאומי הזכות לשיפוי על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. נותר הדיון בערעור אשר הוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, להבדיל מהערעור על החלטת ההבהרה. 3. השאלה הראשונה המתעוררת היא, אם לא אחר המערער את מועד הגשת הערעור. פסק הדין ניתן ביום 13.4.95 והערעור הוגש ביום 17.5.98, כעבור למעלה משלוש שנים. לטענת המערער, מאחר וההחלטה בבקשת ההבהרה ניתנה ביום 6.4.98, הוא רשאי להגיש את הערעור על כל פרטי פסק הדין בתוך פרק זמן של 45 יום ממועד זה. אין בידי לקבל גישה זו. תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, קובעת את המועד להגשת ערעור: "397. המועד להגשת ערעור בזכות על החלטה של בית משפט הוא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן ההחלטה, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד להגשת ערעור". הנה כי כן, באין הוראת חיקוק הקובעת מועד אחר, המועד להגשת ערעור על פסק דין הוא 45 ימים. הוראת חיקוק כזאת, המהווה חריג לאמור בתקנה 397, קיימת במקרה של תיקון פסק דין על ידי בית המשפט. על פי סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-: "תוקנו פסק דין או החלטה אחרת כאמור בסעיף קטן (א) יראו, לענין ערעור, את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה האחרת" (ההדגשה שלי - ת"א). מכאן, שהחלטה לתקן פסק דין "מזיזה קדימה" את המועד להגשת הערעור ותקופת הערעור נמנית מיום החלטת התיקון. המערער טוען, כי זהו הדין גם לגבי החלטה המבהירה פסק דין. אין לקבל טענה זו. תיקון טעות, על יסוד הוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט, הינה דבר אחד, והבהרת פסק דין על יסוד סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-, הינה דבר אחר (ראו ע"א 769/77 מרדכי יוסיפוב נ' אסתר יוסיפוב, פ"ד לב(1) 667, בעמוד 670). על החלטת ההבהרה ניתן לערער, אך אין כל הוראה בדין הקובעת שלאחר החלטת הבהרה מוארך המועד להגשת ערעור על פסק הדין כולו. באין הוראה כזו, אין במקרה כזה חריג למועד הגשת ערעור על פסק הדין לפי תקנה 397, שהוא 45 ימים מיום מתן פסק הדין. המערער ממשיך וטוען, כי זכות הערעור על פסק הדין עודנה עומדת לו, בהסתמך על הנאמר בספרו של ד"ר זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעמוד 768: "'פירוש מסמך' שניתן לפסק דין על ידי בית המשפט שהוציא את פסק הדין, לפי דרישת משרד ההוצאה לפועל, בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967, נחשב כחלק בלתי נפרד של פסק הדין; בעל דין רשאי לערער עליו כדרך שהיה רשאי לערער על פסק הדין עצמו" (ההדגשה שלי - ת"א). ואולם נראה לי, כי טועה המערער בפרשנות שהוא מייחס לפסקה האמורה. כל שניתן ללמוד ממנה הוא שניתן לערער על החלטת ההבהרה (ע"א 464/78 מיכה בניסטי נ' צפורה בניסטי, לג (1) 151 בעמוד 153, ע"א 763/89 שלום שרעבי נ' מנקדי מרדכי, תקדין עליון, כרך 91 (1) בעמוד 684). אין הכוונה בדברים שבקטע המצוטט לכך שזכות הערעור קיימת, במקרה של מתן החלטת הבהרה, על פסק הדין כולו. התוצאה היא, שלא עומדת למערער זכות ערעור על פסק הדין, נוכח האיחור הרב בהגשת הערעור. 4. עם זאת, בשני עניינים הדין עם המערער בנושא קביעת סכום הפיצויים ממנו יחושבו 25%. עניין אחד נוגע לנזק הלא ממוני אשר שולם למערער במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, ועל כן אין חיוב לגביו בחלק האופרטיבי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ברי, שסכום הפיצויים ממנו יחושבו 25% צריך לכלול גם את סכום הפיצוי בפרט נזק זה, ובמהלך הדיון בקדם ערעור הסכים לכך בא כוח המשיבה. העניין האחר נוגע לריבית עבור הפסד השתכרות בעבר. הסכום שנקבע בפסק הדין עבור הפסד השתכרות בעבר הוא בסך 295,146 ש"ח, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי: "סכום זה הוא בערכים של היום ויש להוסיף עליו ריבית החל באמצע התקופה, דהיינו מיום 15.11.92". ריבית הוא חלק מהסכום הכולל המגיע למערער ביום פסק הדין, וגם אותה יש לצרף לסכום הפיצויים ממנו יחושבו 25%. 5. התוצאה של כל האמור היא, שהערעור נדחה, בכפוף לאמור בפיסקה 4 לעיל. בנסיבות המקרה, ישא כל צד בהוצאותיו. ניתן היום, ח' בכסלו התש"ס (17.11.99). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98030530.E02 /עכב