פלוני נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3045/97 בפני: כבוד השופט י' קדמי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל המערער בע"פ 3045/97: פלוני המערער בע"פ 3804/97: רדאי סלומון נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 15.5.97 בת.פ. 91/96 שניתן על ידי כבוד השופט י' טימור תאריך הישיבה: ג' בטבת תשנ"ט (22.12.1998) בשם המערער בע"פ 3045/97: עו"ד פרלמן בשם המערער בע"פ 3804/97: עו"ד אייזנמן בשם המשיבה: עו"ד גרנות בשם שירות מבחן למבוגרים: גב' זהבה מור בשם שירות מבחן לנוער: גב' בתיה ווינדנפלד פסק-דין שני ערעורים שהדיון בהם אוחד, כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת.פ. 91/96), לפיו הורשעו השנים - על פי הודאתם - בביצוע שוד של נהג מונית אגב דקירתו בסכין ובמברג, לאחר שהדריכו אותו להגיע איתם למקום מבודד שם נטשו אותו כשהוא שותת דם. בשל מעשה זה נדון כל אחד מהמערערים לחמש שנים מאסר לריצוי בפועל ולשנתיים מאסר על תנאי. כן הפעיל בית המשפט לחובתו של המערער בע"פ 3804/97, רדאי סולומון, עונש מאסר על תנאי של חמישה חדשים, שירוצה באורח חופף לעונש שנגזר עליו בתיק זה. הערעור מכוון כנגד גזר הדין. המערער בע"פ 3045/97 (להלן: הקטין) טוען, כי בעת ביצוע העבירה היה כבן 17 בלבד ובית המשפט לא נתן משקל נאות לקולה לעובדה זו וכן לעברו הנקי ולחרטה שהביע. ואילו המערער בע"פ 3804/97, רדאי סולומון, טוען כי בית המשפט לא נתן משקל מספיק לעובדה שהוא זה שחשף את אחריותם של השניים לשוד וכי בהתחשב באישיותו השברירית השהייה בכלא קשה עליו עד למאד. עיון בפסה"ד מלמד, כי בית המשפט לא התעלם מעובדת "קטינותו" של המערער הקטין, שהובא לדין יחד עם חברו על אף קטינותו על פי הסכמת היועץ המשפטי; וכן היה ער לכך, שהפרשה כולה התגלתה בעקבות רגשות החרטה שתקפו את המערער רדאי, אשר פנה מיוזמתו למשטרה והסגיר, למעשה את עצמו ואת חברו. כל אלה נלקחו, בחשבון על ידי בית משפט קמא; ועומתו כנגד הגורמים המחמירים הנעוצים בהתנהגותם של השניים. כפי שמתחייב מפסה"ד, מידת האלימות ואי האיכפתיות לחיי אדם שגילו המערערים בהתנהגותם, האפילה על גילם הצעיר; והשימוש בסכין ובמברג לפציעתו של קרבן השוד - שנזקק לטיפול רפואי ממושך ואשר בעת הדיון בבית המשפט המחוזי עדיין סבל מליקוי ממשי בתיפקוד ידו הימנית - עשתה את המעשה שעשו חמור במיוחד. בנסיבות אלו, אין לראות את העונש שנגזר על המערערים כמופרז לחומרה וכמצדיק התערבות להקלה. ברם, מסתבר כי בשעתו, פרק זמן קצר לאחר שהמערערים החלו בריצוי עונשים, בקש שירות המבחן - לנוכח סיכויי השיקום שהסתמנו על רקע התנהגותם - לדחות את הדיון בערעורים לתקופה ממושכת על מנת לאפשר לשירות לקיים מעקב אחר התנהגותם של המערערים בכלא ולהגיש בעקבותיו תסקירים משלימים. עתה לאחר חלוף שנת דחייה, הוגשו התסקירים; והעיון בהם מצביע על כך: שהשניים עלו על דרך השיקום, תוך הפנמת הפסול שבמעשה נשוא ההרשעה; ושהתנהגותם של השניים בכלא הינה חיובית. האמור בתסקירים כשלעצמו, לא היה מניע אותנו להתערב בעונש; ואם על אף זאת, החלטנו לקצר במידת מה את תקופות המאסר שעל המערערים לרצות בפועל הרי זה מטעם אחד ויחיד והוא: הצפיה להפחתת העונש, שניטעה בלב המערערים, אם התנהגותם בכלא תביא להגשת תסקירים חיובים; וכאלה אכן הוגשו. במצב דברים זה, אנו מקבלים את הערעורים באופן חלקי ומפחיתים מתקופת המאסר בפועל, שנגזרה על כל אחד מהמערערים בשל הרשעתו בתיק, זה שישה חדשים. פרט לשינוי זה ישאר גזר הדין על כנו כמות שהוא. ניתנה היום, ג' בטבת תשנ"ט (22.12.1998). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97030450.H05