מדינת ישראל נ. שרון פריניאן

פסק-דין בתיק רע"ב 3045/08 בבית המשפט העליון רע"ב 3045/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. שרון פריניאן 2. עודד פריניאן בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בעע"א 2934/07, 1167/08, 1215/08 שניתנה ביום 18.3.08 על-ידי השופט רוזן תאריך הישיבה: י"ב בניסן תשס"ח (17.4.08) בשם המבקשת: עו"ד מ' מיכלין-פרידלנדר, עו"ד י' גנסין בשם המשיב 1: עו"ד י' קליין בשם המשיב 2: עו"ד ד' יפתח, עו"ד ש' זיידמן עו"ד מ' שרמן, עו"ד ד' ענבר פסק-דין השופט א' רובינשטיין: רקע והליכים א. בקשת המדינה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט רוזן) מיום 18.3.08 בעע"א 2134/07 ואחרות, שבה הורה בית המשפט על הוצאת המשיבים לחופשה ממאסרם. ב. המשיבים מרצים עונש מאסר בן חמש שנים שנגזר עליהם בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בתפ"ח 1164/05 (ת"א) מדינת ישראל נ' פריניאן, בו הורשעו על פי הודאתם בגדרי הסדר טיעון בקשירת קשר לבצע פשע, והוא רציחתו של פנחס בוחבוט ע"ה, בהיותו מאושפז בבית חולים לאחר שנורה לפני כן על-ידי אלמונים. בכתב האישום בו הורשעו המשיבים נאמר: "1.א. בתאריך 15.9.99 בשעה 22:00 או בסמוך לכך, נורה פנחס בוחבוט (להלן – בוחבוט) מספר יריות בצוואר ובפלג גופו העליון. היריות בוצעו על ידי אלמונים, מתוך רכב שהמתין לבוחבוט מחוץ לבית ברחוב גנוסר באשקלון. ב. כתוצאה מן היריות נפצע בוחבוט ואושפז במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים ברזילי באשקלון. בתאריך 22.9.99 הועבר בוחבוט לניתוח בבית החולים "שיבא" תל השומר ואושפז במחלקת אף אוזן גרון (להלן – המחלקה). 2.א. במועד כלשהו בין 15.9.99 לבין 25.9.99 קשרו המשיבים קשר עם שמעון אלמקייס ועם צחי בן אור לרצוח את בוחבוט בעת אישפוזו במחלקה. 3.א. בתאריך 25.9.99 בשעה 2:30 לפנות בוקר, נכנסו צחי ושמעון, למחלקת אף אוזן גרון בתל השומר, כשהם מצוידים באקדחים ולבושים במדי שוטרים. ב. שמעון וצחי שאלו אחות במחלקה היכן 'שוכב' בוחבוט וניגשו לכיוון חדרו, בכוונה לרצוח אותו. ג. משזיהו שמעון וצחי את בוחבוט, ירה בו צחי כדור אחד למצחו. ד. כתוצאה מן היריה, מת פנחס בוחבוט". ג. בית המשפט הטיל על המשיבים את העונש שנקבע בהסדר הטיעון, וכן חוייבו בהסכמה בפיצוי אלמנתו של פנחס בוחבוט ע"ה בסכום של 100,000 ₪. ד. כאמור בהחלטה נשוא הבקשה מיום 18.3.08, התנהגותם של המשיבים במאסר תקינה, והם ממלאים תפקיד במטבח בית הסוהר. תאריך שחרורם המלא הוא 30.8.10 (שחרור מנהלי – 14.6.10). במהלך מאסרם עתרו פעמים אחדות ליציאה לאירועים משפחתיים ולחופשות, ועתירותיהם לא נתקבלו, וראו על כך להלן. ה. בהחלטה נשוא הבקשה קבע בית המשפט קמא, כי במהלך מאסרם של המשיבים לא נעשו ניסיונות לפגיעה בהם. נאמר עוד, כי המידע הסודי המעיד על חשש לפגיעה בהם לא ישמש שיקול אם ראויים הם לניכוי שליש ממאסרם. ובהמשך נאמר: "תנאֵי שׁהִייתם בכלא נוחים, על-פני הדברים, מהתנאים הצפויים להם בתקופת החופשה. בקשת העותרים נחושה לצאת לחופשה, לא בשל הרצון דווקא 'להתאוורר' או ליהנות מרִגעי-חסד מחוץ לחומות הכלא – אלא על-מנת להסיר מכשול מוצק העלול לעמוד בדרכם לניכוי שליש מתקופת מאסרם. מן המפורסמות הוא, כי אסיר שאינו זוכה לחופשות בתקופת מאסרו, דרכּוֹ לניכוי שליש קשה, כדי לא לומר חסומה". סוף דבר, בית המשפט החליט להורות על הוצאת המשיבים לחופשה "בתנאים מכבידים וקשים שיאפשרו הגנה על גופם, על חשבונם, הכל כפי שייקבע ויידרש על-ידי הרשות". ו. (1) לא למותר להזכיר, כי אכן ניתן ללמוד מטענות הפרקליטות בדיון בבית המשפט קמא שלשיטתה אין המדובר רק בפגיעה במשיבים אלא גם בציבור, אם כי הדברים לא נטענו במובהק ובהדגש. (2) עוד יצוין, כי ההחלטה נשוא הבקשה היתה –כאמור – אחרונה (לפי שעה) בסדרה של החלטות בעתירות לחופשה שהגישו המשיבים. בהחלטה מיום 21.10.07 שצירפה המדינה, ציין בית המשפט כי המידע הסודי "משמש בסיס איתן להחלטת הרשות, ובכך ניתן היה לסיים את הטיפול בעתירות ולהורות על דחייתן", וכן אף הניח כ"הנחת עבודה" שהמשיבים משמשים כראשי ארגון פשיעה ולא חזרו מדרכם; ועם זאת המליץ, כי "לנוכח תקופת המאסר שנגזרה על העותרים, והתקופה שנותרה להם לרצות בבית הסוהר – ראוי לשקול הוצאתם לחופשה בתנאים מגבילים, יכול וקיצוניים לא מעט". (3) בהחלטה מיום 4.12.07, שלא צורפה על ידי המדינה, ובצדק קבל על כך בא כוח משיב 1, ציין בית המשפט שהוא משוכנע "כי בשלו התנאים לעיון רציני בעניינם של העותרים (המשיבים כאן), וראוי כי הועדה תתכנס ותשקול הוצאתם לחופשה בתנאי שחרור מכבידים ככל שיהיו, שיהא בהם להקהות הסיכוי הטמון בהם אליבא דרשות". (4) בהחלטה מיום 9.3.08, שגם היא לא צורפה על-ידי המדינה, נדחה הדיון בשל העדר עמדה עדכנית של המשטרה, אך בית המשפט ציין כי הועדה שתדון "תשקול עניינם ותראה אפשרות להוצאתם לחופשה כמבוקש על ידם". ז. (1) בבקשת רשות הערעור שלפנינו נטען מטעם המדינה, כי היא ראויה להידון בבית משפט זה בשל התערבות בית המשפט קמא בשיקול דעתם של שירות בתי הסוהר והמשטרה בעניין חופשה, וזאת חרף מסוכנותם של המשיבים על פי נסיבות העבירה, ובשל קשרים וסכסוכים אשר להם עם ארגוני פשיעה, העלולים להתלקח, על פי מידע שהוצג בפני בית המשפט. נטען עוד, כי בהנמקת בית המשפט נוצרה מעין חובה על המדינה להוציא אסיר לחופשה כדי לסלול דרכו לניכוי שליש, תוך הנחת זכות מוקנית – כביכול – לשחרור מוקדם. עוד נטען, כי נבחנה על-ידי בית המשפט רק המסוכנות למשיבים ולא הסיכון לשלום הציבור. (2) משיב 1 הגיב, כי בית המשפט קמא פעל בשלבים, במספר החלטות כפי שצוין מעלה, וכן קבל על כך שהמדינה התבססה בבקשתה על החלטת בית משפט זה בהליכי מעצרם של המשיבים, מקום שהמשיבים הואשמו אותה עת בעבירות חמורות מאלה שבהן הורשעו לבסוף. הוטעמה העובדה, שלא נעשה כל ניסיון במאסר לפגיעה במשיבים, כן הודגש, כי המשיבים הורשעו בקשירת קשר לרצח שלא מומשה, ולא ברצח עצמו. כנטען, אין המדובר בנושא המצדיק התערבות בגלגול נוסף. (3) משיב 2 אף הוא קבל כנגד התבססות המדינה בבקשתה על החלטות המעצר, וכן טען כי אין המדובר בנושא עקרוני – החלטות רבות של בית משפט זה נדרשו לכך שאין בית משפט זה דן בכגון דא בשאלות יישום פרטני של הדין, להבדיל מקביעת הלכה. ח. בבית משפט זה ניתן עיכוב ביצוע (החלטה מיום 2.4.08, מפי השופט מלצר). ט. (1) בדיון בפנינו נטען מטעם המדינה, כי בית המשפט קמא לא נימק מה שינה את דעתו, שעה שחומרת המידע שלפניו, שלגביה סבר וקיבל בהחלטתו מיום 21.10.07, לא השתנתה. לשיטת המדינה יש לבחון, בנוסף להתנהגות המשיבים בכלא, את המסוכנות לציבור – וזו לא נבחנה, ועל כן לא נומקה התיחסות בית המשפט לשאלה זו. לשיטת המדינה, גם בהיעדר חופשות לא תינעל הדלת לשחרור על תנאי בועדת השחרורים, וזאת אף אם המדינה תתנגד לשחרור מטעמיה שלה. (2) באי כוח משיב 2 שבו וטענו, כי המדובר במקרה שאין מקום ליתן לגביו רשות ערעור בגלגול שלישי, על פי התקדימים, מה גם שבית המשפט קמא פעל בזהירות ובהדרגה. המשיבים לא הורשעו ברצח מוזמן, אלא בקשירת קשר, ואחרים הם שרצחו את הקרבן; אין מקום איפוא לנעול את הפתח בפני המשיבים. מתן חופשות הוא דרך המלך, על פי הפסיקה, ותחושתם של המשיבים היא כי נוהגים בהם בשונה מאחרים. (3) בא כוח משיב 1 טען, כי אין בית משפט זה אמור להידרש לכל פרט של מידע; ונוכח התנהגותם הטובה של המשיבים אין מקום לפגוע בהם על ידי שלילת חופשה. (4) נציין כי עיינו במהלך הדיון, ושבנו ועיינו לאחריו, בחומר החסוי שעמד לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי ונדרשנו גם אליו. ההכרעה י. (1) לאחר העיון החלטנו ליתן רשות ערעור, לראות בבקשה ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור, במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט קמא בהתאם לאמור להלן – קרי, להידרשות לעניין החופשה לא רק לסכנה הנשקפת למשיבים, אלא גם לסכנה לציבור הנשקפת מהם. נאחז את השור בקרניו – עושים אנו זאת, בין השאר, בעקבות הפער העולה מהחלטות בית המשפט קמא, המאששות מחד גיסא את הסיכון הנשקף מן המשיבים, ומאידך גיסא "זורמות" לכיוון שחרור לחופשה. כך במיוחד ההחלטה מיום 21.10.07, בה נאמר מחד גיסא – כמצוטט מעלה – כי "המידע הסודי משמש בסיס איתן להחלטת הרשות", ומנגד נאמר כי "ראוי לשקול הוצאתם לחופשה, בתנאים מגבילים, יכול וקיצוניים לא מעט". (2) קושי זה עמד לנגד עינינו, במיוחד נוכח העובדה שבהחלטה נשוא הבקשה, מיום 18.3.08, נזכר רק השיקול "כי קיים חשש לפגיעה בעותרים אם ישוחררו"; זאת בעוד החומר שבו עיינו, ושעמד לנגד עיניו של בית המשפט קמא, מכיל שילוב של סכנה למשיבים עם סכנה הנשקפת מהם. זו האחרונה היא מיסודות ההכרעה השיפוטית בכגון דא, וראו בהיקש סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001, בו נמנה בין שיקולי היסוד של ועדת השחרורים, וכראש וראשון, "הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור..."; ראו גם רע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) (2006). לצורך זה כוללת הפעלת שיקול הדעת – שהוא אינדיבידואלי – היוועצות בגורמי המשטרה; ראו בג"צ 581/80 אמסלם נ' נציב שירות בתי הסוהר, פ"ד לה(2) 325, 329, (השופט (כתארו אז) י' כהן) (1981); בג"צ 379/83 אלמליח נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 466, 468 (הנשיא שמגר) (1984); השופט אלי שרון, שחרור מוקדם ממאסר 2003, 51-50. (3) אכן, נתנו דעתנו לטענת המשיבים, שככלל נוהג בית משפט זה שלא להתערב בהחלטות בתי המשפט המחוזיים בעתירות אסיר, וההנמקה המקובלת היא, כי "רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית" (רע"ב 7/85 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (הנשיא שמגר)). לשם כך הוצגו בפנינו על-ידי בא כוח משיב 2 אסופת החלטות של בית משפט זה מן השנה האחרונה בלבד, וכן רע"ב 5029/03 מדינת ישראל נ' הררי (לא פורסמה) (2003), שנטען כי יש דמיון בעובדותיה לענייננו – אם כי שם לא דובר קונקרטית על סיכון לציבור. טענה זו באשר לפרקטיקה הנוהגת אינה מבוטלת, על פי פסיקה לא מעטה בבית משפט זה, זאת אף שאין הנושא – למצער ככל שהמדובר בעתירות אסיר כלפי פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים שלא קדמה להם הכרעת גוף מעין שיפוטי כמו ועדת שחרורים שבראשות שופט (בדימוס) – זהה להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, 128 (מ"מ הנשיא – כתארו אז – שמגר); ראו הערות השופט גרוניס ברע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם). ואולם, בנידון דידן כאמור הטענה המועלית מטעם המדינה היא שלום הציבור, נוכח מסוכנות המיוחסת למשיבים; מסוכנות מעין זו היא כשלעצמה, כמובן, נושא בעל חשיבות ועניין לציבור, העשוי להצדיק רשות ערעור. בית המשפט קמא נדרש לסכנה למשיבים, אך לא למסוכנות הנשקפת מהם, קרי, להתגלעות סכסוכים שעלולים להיות הרי סכנה לציבור בכלל. ראו גם רע"ב 11159/07 מדינת ישראל נ' אלעמראני (לא פורסם), שם נאמר בהקשר לא רחוק, כי רכיב של סיכון לזולת – שם סיכון אינדיבידואלי, ובענייננו הסיכון על פי החומר עלול להיות כללי אך גם ספציפי – מצדיק אף מתן רשות ערעור. (4) אציין כאן, כי "גם אם במובן משפטי החופשות הן פריבילגיה הניתנת על סמך שקלולם של גורמים שונים, עדיין הן מעין 'דרך המלך' לאסיר על פי ציפיות סבירות של אדם העומד באמות המידה לכך" (רע"ב 5325/07 קדוש נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)). ואולם על האסיר לעמוד – כמובן – באמות המידה. (5) כאמור, עולה מהכרעת השופט קמא ומן הטיעונים המוטיב, שלפיו לעניין החופשות חשיבות מיוחדת לגבי המשיבים בקשר למשאלתם לשחרור על תנאי. הנחתם היא, כי בלא שיקבלו שחרור לחופשות - לא יזכו לשחרור על תנאי בועדת השחרורים. באת כוח המדינה טענה בכתב ובעל פה כי הא בהא לא תליא, אף שתיתכן לאי יציאה לחופשות השפעה על גישתה של ועדת השחרורים. אכן המעיין בחוק שחרור על תנאי, לא ימצא את נושא החופשות כאחד מן השיקולים שבפני הועדה בדונה בשחרור על תנאי (סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר). ואולם, סיכון לציבור מהוה גורם יסוד, כאמור, ואם החופשות אינן ניתנות בשל סכנה לציבור, הדעת נותנת כי עמדת המדינה בועדת השחרורים עלולה להיות דומה. ערים אנו גם לאמור בבג"צ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים, פ"ד נד(2) 313, 324-323 כי "ישנם סוגי עבירות, אשר אופיין החמור והמיוחד ודרך ונסיבות ביצוען, עשויות להצביע, כשלעצמם, על מסוכנותו של האסיר ועל החשש מפגיעה בבטחונו של הציבור כפועל יוצא משחרורו המוקדם" (מפי השופט כתארו אז – אור). מנגד צריך לזכור כי ביום מן הימים, אם לא בשחרור על-תנאי – יצאו המשיבים לחופשי בתום מאסרם. כשלעצמנו התרשמנו, בהקשר דנא בקשר לעמדת הפרקליטות, כי אולי ליד "התורה שבכתב" יש תת זרם של "תורה שבעל פה". בא בפנינו במקרה אחר למשל, תיק שבו נדמה היה, גם אם לא ניתן לכך ביטוי מפורש בפסק הדין מהיעדר נתונים, שהמערער בו – בעבירות רכוש – לא שוחרר לחופשות כיוון שלא יכול היה להמציא כתובת לעת החופשה בהיותו "דר רחוב" (homeless) ולא יכול היה לרשום אדם שיערוב לו, ואזי עמד לכאורה בסכנה אף נושא השחרור על תנאי; על כן הושם בפסק הדין דגש בהכנת תכנית שיקום (ראו ע"פ 7397/07 סוקולוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם). גם אם אין הנדון דומה לראיה, ולא הרי מניעת חופשה בשל עוניו של אדם, דבר שקשה להלמו במדינת ישראל, כהרי מניעת חופשה בשל סכנה ומסוכנות. מכל מקום, סבורים אנו, מבלי שנקבע כמובן מסמרות בתיק ספציפי זה, שעל ועדת השחרורים בבוא העת לבחון את המכלול על כל היבטיו, ואם בסיכון עסקינן – ייבחן הדבר על ידיה במבט עכשוי. (6) כאן מקום עמנו להעיר, כי במסמכים המוגשים על-ידי המדינה ראוי כי תיפרס התמונה הכוללת, וכבר ציינו כי לא צורף חלק מן ההחלטות הרלבנטיות של בית המשפט קמא, ועל כך יש להצטער. מסופקני גם אם היה מקום להתייחסות להחלטותיו של בית משפט זה בהליכי המעצר, שנתייתרו על-ידי פסק דינו של בית המשפט קמא בהרשעת המשיבים. אכן, מחלוקת ניטשה בפנינו בין הצדדים מה משמעו של כתב האישום בו הודו המשיבים, שבו בסעיף 2(א) נאמר "במועד כלשהו בין 15.9.99 לבין 25.9.99 קשרו הנאשמים עם שמעון אלמקייס (להלן – שמעון) ועם צחי בן-אור (להלן – צחי) לרצוח את בוחבוט בעת אשפוזו במחלקה...", ובסעיף 3(א) מתואר, כי ב-25.9.99 לפנות בוקר, נכנסו צחי ושמעון לבית החולים לבושי מדי שוטרים, וצחי ירה בבוחבוט והרגו. אך אין צורך להכביר דברים על זאת, שכן כתב האישום מדבר בעדו, מחד גיסא, ומאידך גיסא ציין בית המשפט המחוזי בפ"ח 1164/05 "שמכתב האישום המתוקן לא עולה זיקה בין הנאשמים לבין הרצח...". קרי, הסדר הטיעון הותיר עמימות מסוימת באשר לפרשה העגומה. כך או אחרת, אין באלה כדי לשנות ממסקנתנו מעלה. (7) סוף דבר, הערעור (לאחר מתן הרשות) מתקבל, כך שהתיק ישוב אל בית המשפט המחוזי להידרשות לשאלת מסוכנותם של המשיבים לציבור לעניין חופשה, בצד שאר שיקולים רלבנטיים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ו' באייר תשס"ח (11.5.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08030450_T03.doc מה + מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il