יוסף חיימוב נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 3042/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3042/13 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון המערער: יוסף חיימוב נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. שלום פסחוב ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' סגנית הנשיא ר' לורך וכב' השופטים צ' דותן וע' וינברג-נוטוביץ) בתפ"ח 51814-05-12 מיום 17.3.2013 תאריך הישיבה: כ"ה באייר התשע"ה (14.5.2015) בשם המערער: עו"ד ישר יעקובי בשם המשיבים: עו"ד תומר סגלוביץ' פסק-דין השופט ע' פוגלמן: המערער הורשע בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' סגנית הנשיא ר' לורך וכב' השופטים צ' דותן וע' וינברג-נוטוביץ) לפי הודאתו בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ונגזרו עליו 15 שנות מאסר בפועל; מאסר על תנאי כמפורט בגזר הדין; ופיצוי למשפחת המנוח בסך של 130,000 ש"ח. הערעור שלפנינו נסוב על חומרת רכיבי המאסר בפועל והפיצוי. רקע והליכים קודמים 1. לפי כתב האישום המתוקן, למערער היה חוב כספי בסך של 10,000 ש"ח לולדיסלב פסחוב (להלן: המנוח) שלא נפרע משך כמה שנים. ביום 11.5.2012 בשעות הצהריים ישב המערער יחד עם אחיו, אריק חיימוב (להלן: אריק), בקיוסק בנתניה ונשא על גופו סכין שסביבה מלופפת מגבת. יצוין כי מגזר הדין עולה כי כמה חודשים עובר למועד האירוע נפגע אריק בתאונה קשה, ומאז ועד לקרות האירוע נושא כתב האישום סעד אותו המערער. באותה עת חלף במקום שלום פסחוב, אחיו של המנוח (להלן: שלום). משהבחין שלום במערער פנה אליו ודרש ממנו שיפרע את חובו למנוח, ובהמשך התקשר למנוח וביקש ממנו שיגיע למקום. כעבור כמה דקות הגיע המנוח אל המקום והחל לשוחח עם המערער על אודות החוב. השיחה הפכה לוויכוח קולני בין השניים, ובשלב מסוים נטל המנוח בקבוק בירה שהיה מונח על השולחן הסמוך והטיח אותו בראשו של אריק, שנפצע והחל מדמם. לאחר זאת החלו המנוח ושלום להימלט מהקיוסק בריצה, והמערער החל לרדוף אחריהם. במאמר מוסגר יצוין כי בכתב האישום המתוקן נטען כי המערער רדף אחרי המנוח ושלום בסכין שלופה, אך בטיעוניהם לעונש הסכימו הצדדים על התיאור העובדתי האמור לעיל. כעבור כ-35 מטרים השיגם המערער, והחל לדקור את המנוח באמצעות הסכין שנשא עמו, תוך שהמנוח מנסה להתגונן מפניו. המערער דקר את המנוח 5 דקירות בפלג גופו העליון, בשעה ששלום ועובר אורח שנקלע לאירוע מנסים לעצור בעדו וליטול את הסכין מידיו. מיד לאחר מכן זרק המערער את הסכין אל עבר מתקן אשפה והחל להימלט מהמקום עם אריק, עד שנתפס על ידי מאבטח שדלק אחריו. חמשת פצעי הדקירה פגעו בליבו של המנוח, בריאתו השמאלית ובכבדו. מותו נגרם מהלם תת-נפחי בעקבות איבוד דם שנבע מהפציעות המתוארות. עוד יוער כי החבלה שספג אריק מבקבוק הבירה הצריכה תפירת הפצע בבית חולים. 2. המערער הואשם בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק, שהומרה במסגרת הסדר טיעון לעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק. ביום 16.1.2013 הרשיע בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' סגנית הנשיא ר' לורך וכב' השופטים צ' דותן וע' וינברג-נוטוביץ) את המערער בהריגה כאמור לפי הודאתו במסגרת הסדר הטיעון. עוד נקבע בהסדר הטיעון שהמדינה תעתור לעונש של 16 שנות מאסר בפועל; מאסר על תנאי; ופיצוי למשפחת המנוח, ושהמערער יוכל לטעון באופן חופשי לעניין העונש. בסופו של עניין טען המערער למתחם ענישה שבין 5 לבין 16 שנות מאסר בפועל. ביום 17.3.2013 גזר בית המשפט המחוזי את עונשו של המערער כמתואר ברישה לפסק דין זה. בקביעת מתחם העונש ההולם התייחס בית המשפט לכך שהעבירה מצויה ברף החומרה הגבוה של עבירות הריגה; שהמערער הצטייד בסכין מבעוד מועד ונשא אותה על גופו; שהמערער בחר לרדוף אחרי המנוח ושלום אף שבאותה עת כבר לא נשקפה לאריק ולו סכנה מהם; שהמערער המשיך לדקור את המנוח גם לאחר ששלום ועובר אורח ניסו לעצור בעדו; שהמערער דקר את המנוח 5 דקירות שלכל אחת מהן פוטנציאל קטלני כשלעצמה; ושהמערער זרק את הסכין למתקן אשפה סמוך וניסה להימלט מהמקום עם אריק. נקבע שעיקר חומרת העבירה נעוץ בדקירות המרובות; במיקומן הקטלני; ובכך שהמערער יכול היה להתעשת בכל שלב באירוע ולמנוע את התוצאה החמורה של מעשיו. בצד אלה התייחס בית המשפט קמא גם לכך שהמערער לא היה אחראי לבדו להשתלשלות האירועים; ולחלקם של המנוח ושלום בהסלמת העימות, בעיקר בכל האמור בכך שהמנוח הטיח את בקבוק הבירה בראשו של אריק. בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, בפגיעה בערך קדושת חיי האדם ובמדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה, העמיד בית המשפט המחוזי את מתחם העונש ההולם על 14 עד 18 שנות מאסר בפועל. בגזירת העונש בתוך המתחם שקל בית המשפט לזכותו של המערער את הצער והחרטה העמוקים שהביע על מעשיו ועל הפגיעה במשפחת המנוח; את היותו נעדר עבר פלילי מכביד; את ההשפעה שתהא לעונש מאסר ממושך על משפחתו של המערער, ובעיקר על אחיו אריק הזקוק לטיפולו ולקרבתו; את אורח חייו הנורמטיבי עד קרות האירוע; ואת גילו – 45 שנים. לבסוף נגזרו על המערער כאמור מעלה 15 שנות מאסר בפועל; מאסר על תנאי בתנאים שפורטו בגזר הדין; ופיצוי בסך של 130,000 ש"ח למשפחת המנוח. טענות הצדדים בערעור 3. המערער טען כי שגה בית המשפט קמא עת גזר את עונשו ברף העליון של הטווח שעליו הוסכם בהסדר הטיעון. נטען כי ניתן משקל יתר לשיקולי הגמול וההרתעה על פני שיקולים אחרים; כי העונש אינו מידתי בהתחשב בנסיבות הפרטניות של המקרה; וכי היה על בית המשפט להתחשב לקולה בגילו של המערער ובעובדה שחש כי הוא ואחיו מצויים בסכנה ממשית. עוד טען המערער כי העונש שנגזר עליו חורג לחומרה ממדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות. לבסוף נטען כי בית המשפט קמא היה צריך לקבוע את מתחם הענישה בהתאם לטווח שעליו הוסכם בהסדר הטיעון. לעניין הפיצוי טען המערער כי הסכום שנקבע אינו מידתי; וכי הוא ומשפחתו מצויים במצב כלכלי קשה ולא יוכלו לעמוד בתשלום בשיעור שנקבע. 4. בטיעוניה על פה לפנינו סמכה המדינה ידיה על גזר הדין של בית המשפט קמא. נטען כי נסיבות המקרה חמורות ביותר ומצויות סמוך לרף הגבוה בעבירת ההריגה; כי בית המשפט קמא גזר את עונשו של המערער באופן ההולם את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות ברמת חומרה דומה; וכי כמות הדקירות, מיקומן, והעובדה שהמערער יכול היה לחדול ממעשיו טרם התרחשות התוצאה הטראגית שאותה גרם תומכות כולן בעונשים שנגזרו. עוד הדגיש בא כוח המדינה את מצבה הקשה של משפחת המנוח מאז מותו. דיון והכרעה 5. כבר בתחילת הדברים יצוין כי מצאנו לקבל את הערעור כך שעונש המאסר בפועל של המערער יופחת; וכמו כן יופחת שיעור הפיצוי למשפחת המנוח. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית במקרים חריגים, מקום שבו נפלה טעות או שהעונש חורג באופן מהותי ממדיניות הענישה הנוהגת (ראו: ע"פ 8319/14 מדינת ישראל נ' מלול, פסקה 15 (30.3.2015); ע"פ 8815/12 מחמוד נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (15.1.2013); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.1.2009)). מצאנו כי הסטייה מרמת הענישה הראויה במקרה זה מצדיקה את התערבותנו, וטעמינו יובאו להלן. זאת, אף שהעונש שנגזר מצוי בטווח שעליו הוסכם במסגרת הסדר טיעון. 6. רבות נכתב ונאמר על הקלות הבלתי נתפסת שבה מגיעים חיי אדם לסיום אלים ואכזרי בסכסוכים של מה בכך, ועל תפקידו של בית המשפט במיגור תופעה זו על דרך של הרתעה עונשית (ראו, בין רבים, ע"פ 9422/11 דהן נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (3.7.2013) (להלן: עניין דהן)). המערער, במעשיו, קטע את חייו של המנוח באיבם והותיר את משפחתו המומה וכואבת. לא רק במנוח ובמשפחתו פגע המערער במעשיו, אלא גם בערך המוגן של קדושת חיי האדם. בשאלת העונש המתאים בנסיבות העניין נדרש תחילה לרכיב המאסר בפועל, ובהמשך לרכיב הפיצוי. רכיב המאסר בפועל 7. בעבירת ההריגה קיים מנעד ענישה רחב ביותר, בהתאם לנסיבות השונות של כל מקרה וכל מבצע עבירה. בית המשפט המחוזי העמיד כאמור את מתחם העונש ההולם במקרה זה על 14 עד 18 שנות מאסר בפועל. תחילה יאמר כי לא מצאנו פגם בכך שבית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה שאינו חופף לטווח הענישה המוסכם בהסדר הטיעון. כידוע, בית המשפט מוסמך, ואף מחויב, לקבוע בכל מקרה ומקרה מתחם ענישה המבטא את עקרון ההלימה, בהתחשב בנסיבות הקונקרטיות המובאות לפניו. כך גם כאשר מורשע נאשם לפי הודאתו במסגרת הסדר טיעון הכולל הסכמה לעניין טווח הענישה, שאז "על בית המשפט לקבוע תחילה את מתחם הענישה בהתאם להוראות הדין ולמדיניות הענישה הנוהגת, בשלב הבא, להשוותו לטווח הענישה עליו הסכימו הצדדים, וככל שהטווח מאושר – לקבוע את העונש בהתחשב בהסדר הטיעון" (ע"פ 5953/13 מדינת ישראל נ' דוידי, פסקה 20 (6.7.2014); לעניין היחס שבין מתחם הענישה לבין הסדר טיעון הכולל טווח מוסכם ראו ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 17-13 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר (4.12.2013)). לאחר עיון בפסיקת בית משפט זה, באנו למסקנה כי מתחם הענישה שנקבע על ידי בית המשפט קמא במקרה דנן חורג לחומרה ממדיניות הענישה הנהוגה בנסיבות דומות. 8. כך, למשל, בעניין חאג' יחיא דובר בשלושה אנשים אשר תקפו את המערער ואת משפחתו בביתם. כאשר פנו התוקפים לעזוב, רדף אחריהם המערער ודקר שניים מהם. אחד התוקפים נהרג ולשני נגרמו פציעות. על המערער שם נגזרו 12 שנות מאסר בפועל, שהופחתו בערעור ל-10 שנות מאסר בפועל (ע"פ 6095/10 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (18.7.2012) (להלן: עניין חאג' יחיא)). בעניין קובטוב התגלע סכסוך בין 4 בני משפחה לבין אדם אחר, שבמהלכו סטר האחרון לאחד מבני המשפחה. בתגובה היכו אותו בני המשפחה. במועד מאוחר יותר, כאשר פגשו אותו ברחוב, היכו אותו בני המשפחה בשנית וגרמו לו לפציעות שהביאו למותו. עונשם של שלושה מבין התוקפים הוחמר בערעור ל-11 שנות מאסר בפועל ושל הרביעי ל-5.5 שנות מאסר בפועל (ע"פ 494/05 קובטוב נ' מדינת ישראל (15.6.2005) (להלן: עניין קובטוב)). בעניין גאורגדזה התגלע ויכוח בין גאורגדזה לבין אדם אחר בגינה ציבורית שהתפתח לעימות פיזי שכלל דקירות שטחיות הדדיות. גאורגדזה נמלט מהמקום וחזר אליו עם בנו, אז דקרו שניהם את התוקף והרגוהו. על גאורגדזה נגזרו 7 שנות מאסר בפועל וערעורו על חומרת העונש נדחה (ע"פ 5772/03 גאורגדזה נ' מדינת ישראל (20.12.2004) (להלן: עניין גאורגדזה)). בעניין בשתאוי הגיע המערער למסיבה ונתבקש לעזוב לאחר שהתפתח בינו לבין שכנה בבניין ויכוח קולני. האיש עזב וחזר למקום לאחר זמן קצר מצויד בסכין והחל לצעוק ולקלל, עד שירדו אליו אם ובנה שאירחו אותו במסיבתם טרם עזיבתו. המערער דקר את הבן ואת האם, וגרם למותה של האם ולפציעתו הקשה של הבן. נגזרו עליו 15 שנות מאסר בפועל בגין שתי העבירות, וערעורו על חומרת העונש נדחה (ע"פ 5424/12 בשתאוי נ' מדינת ישראל (8.1.2014) (להלן: עניין בשתאוי)). 9. לעומת מקרים אלה הציגה המדינה בפנינו פסקי דין שמהם עולה – לטענתה – כי העונש שהושת על המערער תואם את מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים. למשל, בעניין מזרחי נגזרו 15 שנות מאסר בפועל על אדם שלאחר שהתגלע סכסוך במועדון בינו לבין מכר ותיק שכלל איומים וקללות מצד החבר, חזר לביתו והגיע כשעה לאחר מכן אל בית החבר מצויד בסכין, ודקר אותו למוות (ע"פ 7534/11 מזרחי נ' מדינת ישראל (30.6.2013) (להלן: עניין מזרחי)); בעניין ביטון נגזרו 16 שנות מאסר בגין הריגה על אדם שדקר אדם אחר 5 פעמים בפלג גופו העליון במהלך סכסוך שהתגלע ביניהם במועדון (ע"פ 4764/12 ביטון נ' מדינת ישראל (28.10.2013) (להלן: עניין ביטון)). יוער כי על המערער נגזרו מאסרים נוספים בגין עבירות אחרות); ובעניין דהן דובר בבגיר-צעיר שדקר למוות אדם לאחר שהאחרון סרב לתת לאחד מחבריו של דהן סיגריה. נגזרו עליו 15 שנות מאסר בפועל חרף גילו הצעיר. 10. עקרון הענישה האינדיווידואלית מחייבנו לזכור כי בגזירת העונש עלינו לראות מול עינינו את המקרה על נסיבותיו הקונקרטיות ואת המערער על מאפייניו הייחודיים (ראו ע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 170, 175-174 (1989)). כאמור, מנעד הענישה בעבירת ההריגה רחב הוא, וכפי שיורחב להלן, נסיבות המקרה שלפנינו שונות מהנסיבות העולות מפסקי הדין שהציגה לפנינו המדינה. במקרה דכאן הטיח המנוח בקבוק בראשו של אריק, אחיו של המערער, וזאת בשונה מעניין דהן שם לא הייתה התגרות משמעותית עובר לדקירה. לכך יש להוסיף כי תגובתו של המערער –הדקירה – באה מיד לאחר שהוויכוח הסלים, מבלי שהות ניכרת שבה ניתן היה לצפות מהמערער להתעשת (וזאת בשונה מהנסיבות המתוארות בעניין מזרחי, שם הדוקר עזב את המקום וחזר מצויד בסכין כעבור שעה; ואף בשונה מעניין בשתאוי, שם הדוקר נטש את המקום ושב אליו בהמשך). באנו אפוא למסקנה כי בית המשפט קמא החמיר יתר על המידה בקביעת מתחם הענישה. להשקפתנו, במקרה דנן יש להפחית את הרף התחתון של מתחם הענישה כך שיעמוד על 13 שנות מאסר בפועל, והרף העליון – 18 שנות מאסר בפועל – יוותר על כנו. 11. בתוך מתחם הענישה, ראינו לגזור את עונשו של המערער ברף הנמוך של המתחם. הבאנו בחשבון לעניין זה את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער: היעדר עבר פלילי מכביד מצדו (פרט להרשעה בעבירה שעניינה החזקת מקום להימורים); אורח חייו הנורמטיבי עד לקרות האירוע; גילו וההשפעה שתהא לתקופת מאסר ממושכת עליו; הצער והחרטה העמוקים שהביע על מעשיו ולקיחת האחריות המלאה שלו עליהם; הודאתו, שחסכה ניהול הליך הוכחות ארוך; וההשפעה הקשה שתהא לתקופת מאסר ממושכת על משפחתו ובעיקר על אחיו אריק. נוכח אלה, ראינו להפחית את עונש המאסר בפועל שיישא המערער ל-13 שנים. עונש זה מצוי בתוך הטווח עליו הוסכם בהסדר הטיעון, והולם את חומרת המעשה; את חלקם של המנוח ושלום בהסלמת האירוע; ואת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, שעליהן עמדנו לעיל. רכיב הפיצוי 12. מכאן לשאלת שיעור הפיצוי, אשר כאמור גם בה מצאנו להתערב. הפיצוי לנפגע העבירה הוא רכיב בעל גוון אזרחי אשר מטרתו המרכזית להיטיב עמו ולפצות אותו בגין הנזק והסבל שגרמה לו העבירה, ואין המדובר בעונש נוסף המושת על מבצע העבירה (ראו רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418, 460-459 (2002); על תכליותיו הנוספות של רכיב הפיצוי בדין הפלילי ראו ע"פ 6452/09 עלי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (22.7.2010)). חרף מאפייניו האזרחיים של הפיצוי, אמת המידה להתערבות ערכאת הערעור בו דומה לזו שבה נבחנים שאר רכיבי העונש (עניין עלי, שם). מעיון בפסיקת בית משפט זה עולה כי קיימת משרעת רחבה של סכומי פיצויים אשר נפסקו לטובת עיזבונותיהם או משפחותיהם של קורבנות עבירת הריגה. עם זאת, שיעור הפיצוי שנפסק בענייננו חורג מהשיעור המקובל במקרים דומים, ומשכך הוא יופחת לשיעור של 80,000 ש"ח (ראו והשוו: ע"פ 1354/13 קסיס נ' מדינת ישראל, פסקה 1 (23.10.2014); ע"פ 4705/11 פרץ נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (29.6.2014); עניין בשתאוי, פסקה 7; ע"פ 671/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 1 (13.2.2013); ע"פ 691/10 קורש נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (30.1.2011)). 13. סוף דבר: הערעור מתקבל כך שעונש המאסר בפועל שנושא המערער יופחת ל-13 שנים; ושיעור הפיצוי שעליו לשלם למשפחת המנוח יופחת לסך של 80,000 ש"ח. יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם. ניתן היום, ‏ג' בסיון התשע"ה (‏21.5.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13030420_M06.doc ממ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il