עוזי יאיר נ. ביה"ד הרבני האזורי

פסק-דין בתיק בג"ץ 304/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 304/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל העותר: עוזי יאיר נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי 2. בית הדין הרבני הגדול 3. חנה יאיר עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ב באב תשס"ד (9.8.04) בשם העותר: עו"ד אשרי עזרא בשם המשיב2-1: עו"ד שמעון יעקבי בשם המשיבה 3: עו"ד יוסי ויצמן פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. ענינה של העתירה שבפנינו במרוץ הסמכויות בין בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין רבני. במוקדו של הדיון עיקול שהוטל על דירת מגורים על-ידי בית הדין הרבני. האם הוצא צו העקול בסמכות כדין אם לאו, זו השאלה שבפנינו. "מירוץ הסמכויות" בין בתי המשפט האזרחיים ובתי הדין הרבניים בנושאים שבסמכותם המקבילה אינו סוגיה חדשה במשפטנו. אחד מבני הזוג היריבים חותר להגיע אל בית הדין הרבני, השני אל בית המשפט לענייני משפחה. כל אחד מהם מבקש להשיג את השני ולזכות – כך הוא מאמין – ביתרון (ראו למשל: ע"א 2626/90 אברהם ראש חודש נ' מירה ראש חודש, פ"ד מו(3) 205 (להלן: עניין ראש חודש); בג"צ 5969/94 אליהו אקנין נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד נ(1) 370 (להלן: עניין אקנין)). כתיאורו של השופט חשין בעניין אקנין (שם, בעמ' 380): "מתדיינים ייצאו ויבואו במבוכות ובפיתולים, ומחשבי-קיצין הם שיידעו מה דרך יבור לו אדם, שייכנס לפרד"ס וייצא ממנו בשלום. ענייננו-שלנו הוא בפקעת מעין-זו האחרונה: תביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים של בני-זוג ועימה תביעה למדור; והשתיים כרוכות ואחוזות זו-בזו עד-לבלי-הפרד." פירוק שיתוף ומדור, שתי סוגיות משפטיות הכרוכות זו בזו. עם זאת הסוגיות המשפטיות בהקשר זה משקפות אך היבט מסוים וצר של מציאות חיים, מציאות בה רב הנסתר על הנגלה, מציאות שלעתים קשה היא ביותר, מציאות של בני זוג שהשקיעו שנים רבות וטובות בבניית ביתם, וכעת מאבדים שנים יקרות במריבה מרירה וכואבת על חלוקתו ופרוקו. בית המשפט מבקש לרדת לעומקו של הסכסוך, אולם יכולתו לפתור באופן מלא מצבים אלו בהכרעות משפטיות הינה מצומצמת ומוגבלת למסגרת העובדתית שנחשפה בפניו ולסוגיות המשפטיות שעלו בהקשר זה. העובדות 2. המשיבה מס' 3 (להלן: האשה) והעותר (להלן: הבעל) נישאו זו לזה ביום 5.10.78, ולהם שלושה ילדים, שתי בנות ובן, היום בגירים. בשנת 1989 נקלעו יחסי בני הזוג למשבר. האשה ביקשה להתגרש, והבעל סירב לסיים הקשר שביניהם. בסופו של דבר, הצדדים הגיעו לפשרה, ועיגנו את ההסכמות ביניהם בהסכם (מיום 13.11.89). הסכם זה אינו נוגע במישרין לענייננו, אך יש לציין שאחד מתנאי ההסכם היה כי הבעל יעביר את חלקו בדירת המגורים (להלן: הדירה) על שם הילדים. ההסכם לא אושר בבית המשפט, הבעל לא קיים התחייבותו כאמור והאשה לא דרשה את קיומה. 3. ההסכם הנזכר הביא לתקופת רגיעה בת שבע שנים, עד ששוב פרץ סכסוך בין בני הזוג. ביום 26.2.96 הגישה האשה תביעה למזונות ומדור עבור הילדים לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (להלן: בית המשפט או בית המשפט לענייני משפחה). בסמוך לאחר מכן, הגיש הבעל תביעה "לשלום בית או לחלופין גירושין" לבית הדין הרבני בתל-אביב (להלן: בית הדין). ביום 18.11.97 נתן בית המשפט לענייני משפחה (השופט ש' בוקובסקי) פסק דין המאשר את ההסכם בעניין המזונות והמדור. לפי ההסכם, הבעל התחייב להמשיך לשאת בתשלום המשכנתא ובתשלום הוצאות אחזקת המדור. כן התחייב הבעל בתשלום מזונות עבור הילדים בסך של 2,500 ש"ח לחודש. הבעל התחייב גם למחוק את תביעתו בבית הדין. גם הליך זה אינו נוגע באופן ישיר לסוגיה שבפנינו והוא מובא כאן על מנת שהדיון הנוכחי יוצג בהקשר הרחב של מסכת האירועים שבמסגרת הסכסוך בין בני הזוג. 4. לא עברו ימים רבים עד שיחסיהם של בני הזוג נקלעו שוב למשבר. בחודש אוקטובר 1997 עזב הבעל את בית המשפחה, ומאז בני הזוג גרים בנפרד. נטען כי בתקופה זו קשר הבעל מערכת יחסים עם אשה אחרת. ביום 26.5.98 הגיש הבעל לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לפירוק השיתוף בדירה. מנגד, הגישה האשה ביום 19.10.98 לבית הדין שתי תביעות, לשלום בית ולמדור. כן הגישה לבית הדין "בקשה דחופה למתן צו עיקול, צו מניעה ולקבלת צו זמני למדור ייחודי-ספציפי". ביום 21.10.98 הוציא בית הדין צו עיקול על דירת המגורים, וביום 21.1.99 הוציא בית הדין צו למדור ספציפי, בו נקבע: "לאחר שמיעת הצדדים מחליט ביה"ד: כי לאשה זכות מגורים ספציפית בדירה הרשומה ע"ש שניהם ואוסרים על הבעל לעשות כל דבר העלול להפריע לאשה להתגורר במדור זה." על החלטה זו לא הוגש ערעור. 5. בעוד שתביעותיה של האשה התבררו בבית הדין תוך תקופה של חדשיים, ההתקדמות בתביעת הבעל בבית המשפט לענייני משפחה היתה פחות מהירה. רק ביום 11.6.02 (למעלה מארבע שנים אחרי שהתביעה הוגשה) נתן בית המשפט לענייני משפחה החלטה לפירוק השיתוף בדירה. בהחלטה נאמר: "...אין בהגשת התביעה למדור בבית הדין הרבני ואין במתן הצו כי לאשה זכות ספציפית בדירה והאיסור על הבעל לעשות כל דבר העלול להפריע לאשה להתגורר בדירה, כדי למנוע מבית המשפט להחליט על פירוק השיתוף בדירה ולהסדיר נושא המדור בהתאם לסעיף 40א' לחוק המקרקעין... ...אכן על פי סעיף 40א לחוק המקרקעין יש לדאוג לסדור מדור חלופי לבנם הקטין של הצדדים ולבן הזוג המחזיק בו (האשה) לפני ביצוע פירוק השיתוף בדירה. דא עקא, אין מניעה ליתן היום צו לפירוק השיתוף בדירה. מטבע הדברים פינוי האשה והקטין מהדירה לא ייעשה מהיום למחר. לאחר שייחתם חוזה מכירה בו יצויין מועד הפינוי של האשה והקטין מהדירה אחזור ואדרש לנושא המדור של הקטין לבקשת האשה כך שנושא מדור הקטין יוסדר לפני הפינוי בפועל... ...עם זאת, לאור העיקול ע"י בית הדין הרבני על הדירה כאמור לעיל, לא ניתן לבצע את פירוק השיתוף בפועל כל עוד העיקול לא יוסר ע"י כב' בית הדין הרבני..." על החלטה זו לא הוגש ערעור. 6. בית המשפט קיבל אפוא את תביעתו של הבעל לפירוק שיתוף, אך הבהיר שלא יוכל לממש את ההחלטה עד להסרת העיקול על-ידי בית הדין. הבעל פנה על כן לבית הדין האזורי בבקשה לביטול העיקול, אך ביום 8.10.02 בית הדין דחה את הבקשה. 7. על החלטה זו הגיש הבעל ערעור לבית הדין הרבני הגדול, וזה החליט, ביום 27.1.03, להחזיר את העניין לבירור בבית הדין האזורי בהרכב מלא של שלושה דיינים. ביום 25.3.03 דן בית הדין האזורי בבקשה בהרכב מלא, ודחה את הבקשה בקובעו: "אחרי שמיעת ב"כ הצדדים וחיקור הדין בחומר שבתיק ביה"ד פוסק: כיון שהאשה הגישה תביעה לשלום בית ולמדור ספציפי ונפסק להעתר לבקשה בהרכב מלא, ביה"ד התרשם שההפרעה לשלו"ב היא "המאהבת" המושכת את הבעל לצידה. ביה"ד דחה לאור הנ"ל בקשה לביטול העיקול על הדירה שהוצא ע"י ביה"ד בדיין יחיד, אך הוחזר מביה"ד לשוב ולדון, על כך בהרכב מלא, כיבדנו את החלטת ביה"ד וקיימנו דיון בהרכב מלא, והעלינו ופוסקים כי לא יבוטל העיקול ולתת "פרס" למי שנתן עיניו באחרת." 8. הבעל הגיש ערעור על החלטה זו לבית הדין הגדול. ביום 7.10.03 דחה בית הדין הגדול את הערעור, וקבע: "...ביום כ"א באדר ב' ניתן פס"ד הקובע כי האשה זכאית לשלו"ב ומדור והגורם המונע שלו"ב הוא כניסת אשה זרה לחייו של הבעל. המערער טוען כי הבעל הגיש את תביעתו לפירוק שיתוף לפני תביעת האשה למדור. לפי טענות המערער עצמו הרי שהסמכות לדון במדור האשה במקרה כזה הוא לשתי הערכאות באופן שווה. פסק הדין הראשון שניתן ע"י ביה"ד הרבני קדם 3 שנים לפני פסה"ד שניתן בבית המשפט למשפחה! בנוסף לכל הנ"ל, חשוב לציין. למערער אין בעיקרו של דבר זכות ערעור משום שהערעור נסוב בעצם על החלטה מיום ד' בשבט תשנ"ט (21.1.99). העובדה שביום 11.6.02 ניתן פס"ד לפרוק שיתוף ע"י בימ"ש למשפחה היתה אפשרות סבירה בעת שניתנה ההחלטה של ביה"ד הרבני ביום ד' שבט תשנ"ט (21.1.99) ולכן היה על המערער להגיש ערעורו בסמוך להחלטה הנ"ל." 9. כפי שעולה מהשתלשלות הדברים, בני הזוג מצויים בסכסוך מתמשך זה שנים רבות, כאשר לעתים זה פונה לבית הדין וזו לבית המשפט, ולעתים זו לבית הדין וזה לבית המשפט. הכל לפי שנראה להם על פי "צרכי השעה". לעתים תובעים הם שלום בית ולעתים גירושין, לעתים תובעים הם שלום בית ולחלופין גירושין. בפועל בני הזוג אינם זוכים, לא לשלום בית ולא לגירושין. "הסיבוב" האחרון במסגרת הסכסוך נמשך כבר תקופה של שבע שנים, וגואל אין. טענות העותר 10. משדחה בית הדין הגדול את ערעורו, הגיש הבעל עתירה לבית משפט זה. לטענתו, חרג בית הדין מסמכותו בהטלת העיקול ובסירוב לבטלו, שכן העיקול שהטיל בית הדין רוקן מתוכן את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לפרק את השיתוף, סמכות שנקנתה כדין, שכן הוא הגיש את תביעתו לפירוק שיתוף לבית המשפט ביום 26.5.98, לפני המועד בו הגישה האשה, ביום 19.10.98, את תביעותיה לשלום בית ולמדור לבית הדין הרבני. כן טוען הבעל שהעיקול שהטיל בית הדין מפקיע, הלכה למעשה, את זכות הבעלות שלו בדירה. לטענתו, לא יתכן כי זכות האשה למדור, שהינה זכות אישית הנגזרת מזכותה למזונות אשה, תפגע בזכותו הקניינית בדירה. הבעל גם טוען שבית הדין לא היה רשאי להטיל עיקול לצורך שלום בית, שכן שלום בית ניתן לעשות בכל בית, ואין צורך דווקא בבית המגורים הנוכחי. דיון 11. יש לבחון את העתירה משני היבטים. ההיבט האחד, המקדמי, מתייחס בעיקרו לשיהוי בהגשת העתירה; ההיבט השני, לגופו של עניין, עניינו בשאלה אם יש מקום להתערב בהחלטות בית הדין נשוא העתירה. אשר לעיתוי הגשת העתירה. עתירת הבעל מופנית כאמור נגד העיקול הרובץ גם עתה על הדירה, אך טענותיו כולן מופנות נגד סמכות בית הדין להטיל את העיקול הזמני מיום 21.10.98 ולהותירו על כנו מכוח פסק הדין שניתן ביום 21.1.99, פסק הדין שהכיר כאמור בזכות האשה למדור ספציפי. על החלטות אלו שניתנו מזה זמן לא הגיש העותר בזמנו ערעור לבית הדין הגדול, או עתירה לבית משפט זה. שתי דרכים אלו היו פתוחות בפני העותר, והוא בחר שלא לנצלן (ראו: בג"צ 113/84 חנית בנקובסקי נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד לט(3) 365; בג"צ 7/83 מסודי ביארס (לשעבר לוי) נ' בית הדין הרבני, פ"ד לח(1) 673; בג"צ 1750/91 שרה מסלתי נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד מה(5) 360). הבעל הגיש את בקשתו לביטול העיקול רק שלוש שנים אחרי שהוטל. עובדה זו ציין בית הדין הגדול בהחלטתו לדחות את הבקשה, ובצדק. הזכות לערעור בבית הדין הגדול מוגבלת בזמן (ראו: תקנה קלח לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, תשנ"ג). גם הזכות לעתור לבית משפט זה מוגבלת במובן זה שעל המבקש לעתור לא להשתהות בהגשת העתירה (ראו: בג"צ 3396/90 מ.ה. נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד מה(3) 311; בג"צ 2167/93 יצחק גולדשמיט נ' שרה גולדשמיט, ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 15.12.93)). העותר לא נתן כל הסבר לשיהוי בן שלוש השנים. אכן, הדרישה שעתירה לבית הדין הגבוה לצדק תהיה נקיה מפגם השיהוי, חשובה שבעתיים כאשר העתירה אינה מופנית נגד גוף ציבורי בלבד, אלא עשויה גם - ובעיקר - להשפיע על צדדים נוספים (ראו והשוו: בג"ץ 5682/02 פלוני נ' ראש ממשלת ישראל ו-2 אח', פ"ד נז(3) 84 , 90-91; בג"צ 1750/91 הנ"ל, בעמ' 362). בענייננו לא מצאתי הצדקה ואני אף רואה קושי בכך שהאשה תאלץ כעת להתמודד עם טענות שניתן היה להעלותן כבר בשנת 1998. העתירה הוגשה כאמור בשיהוי משמעותי. מאז פסק הדין של בית הדין הרבני ועד להגשת הבקשה ואחר כך העתירה, עבר זמן רב. בנסיבות אלה, כאשר עבר זמן כה רב ודבר לא נעשה, איני רואה מקום עתה להתערבותנו. אני סבורה איפוא כי דין העתירה להדחות ולו רק מהטעם של השיהוי. 12. גם לגופו של עניין איני רואה מקום להתערב בהחלטות בית הדין. אמנם הבעל הגיש את תביעתו לבית המשפט לענייני משפחה לפני שהגישה האשה את תביעותיה לבית הדין, אך אין בכך כדי לשלול מבית הדין את הסמכות לדון בעניינה. כך נקבע בפסיקת בית משפט זה בעבר, וכך גם מתחייב מהגיון הדברים. אכן, כאשר "מירוץ הסמכויות" נוגע לעניין אחד, כי אז המועד הקובע לעניין הקניית סמכות הינו מועד הגשת התביעה ולא מועד מאוחר יותר, כגון מועד מתן ההחלטה (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995) 17 (להלן: זוסמן); בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2)221, 234; בג"צ 5507/95 אמיר נ' בית הדין הרבני, פ"ד נ(3) 321, 328-329). כך למשל, לו האשה היתה מגישה תביעה לגירושין וכורכת בתביעתה את ענייני הרכוש, כי אז היה מקום לטענה כי לבית הדין אין סמכות לדון בענייני הרכוש מאחר ובית המשפט לענייני משפחה כבר קנה סמכות במועד הגשת התביעה לפירוק שיתוף (בג"צ 5507/95 הנ"ל). כך הוא הדין גם כאשר מוגשת תחילה תביעה לבית הדין: לו האשה היתה מקדימה ומגישה תביעה לגירושין וכורכת בתביעתה את ענייני הרכוש, כי אז היתה נשללת מבית המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתביעה מאוחרת של פירוק שיתוף (ראו: סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953; סעיף 25(ב) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: חוק בתי המשפט לענייני משפחה); וזאת כידוע בכפיפות לתנאים שפותחו בפסיקה לעניין הכריכה. ראו: בג"צ 8497/00 אירה פייג-פלמן נ' ג'אורג' פלמן ובית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, פ"ד נז(2) 118(להלן: עניין פייג-פלמן)). 13. אך לא כך אירע בענייננו. לא מדובר ב"מירוץ סמכויות" במובן הצר, שכן התביעות "המתחרות" עוסקות בעניינים שונים. הבעל הגיש תביעה בעניין רכוש, והאשה הגישה תביעות בעניין שלום בית ומדור, שהוא עניין של מזונות אשה (ראו: א' רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ח) 168; עניין אקנין, בעמ' 376, 386- 387). שתי הסוגיות כמובן אינן זרות זו לזו, ובמסגרת שתי התביעות – לפירוק שיתוף ולמדור – תתעורר בדרך כלל שאלת עתידו של בית המגורים של המשפחה. בשאלה זו גם בית המשפט וגם בית הדין נדרשים לנסיבות כולן ובוחנים את שאלת עתידו של בית המגורים בהתחשב במערך נרחב של שיקולים, חלקם מדיני הקניין, חלקם מדיני המשפחה (ראו: א' רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל (תש"ן) 1459- 470 (להלן: רוזן-צבי דיני המשפחה)). יפים לכאן דבריו של השופט א' גולדברג (עניין ראש חודש, בעמ' 211): "...אין המדובר בשותפים הזרים זה לזה, אלא בבני זוג אשר חלים עליהם גם דיני המשפחה, אשר במסגרתם חב הבעל במדור לאשתו. וכיוון שכרוכים בפירוק אשר כזה דיני הקניין ודיני המשפחה בקשר בל יינתק, ואין מסמכותו הישירה של בית משפט השלום לדון בעניין המדור, כי אז עומדת לפניו אחת משתי דרכים, בה ילך על פי שיקול דעתו, בהתחשב בנסיבותיו של המקרה." אכן, הן בית הדין והן בית המשפט שוקלים את האינטרסים השונים של הצדדים, את הזכויות הקנייניות של בני הזוג, את צרכיהם וצרכי ילדיהם לקורת גג ואת השלכות ההכרעה – על בני המשפחה כיחידים ועל התא המשפחתי ככלל. ברם, נקודות החפיפה בין סוגיית הרכוש וסוגיית המדור נוגעות אך לשיקולים הכלליים אליהם נדרשות הערכאות המחליטות, או להשלכות המעשיות של החלטותיהן, אך אין הן נוגעות למהות השאלות העומדות על הפרק – פירוק שיתוף (שאלת הרכוש) או מדור (שאלת המזונות ושלום הבית). לא די בנקודות החפיפה בין שתי הסוגיות להצדיק חסימת זכותו של בן הזוג השני לבחור בערכאה בה הוא חפץ לממש זכויותיו. 14. מסקנה זו מתחייבת גם מבדיקת המקור הרעיוני של ההלכה, לפיה הסמכות לדון נתונה לערכאה אליה הוגשה התביעה באותו עניין תחילה. הדעה הרווחת היא כי הלכה זו מקורה בדוקטרינה של lis alibi pendens לפיה בית המשפט יימנע מלדון בעניין התלוי ועומד בבית משפט אחר )ראו: ע"א 3868/95, בג"ץ 5385/95 ונדה ורבר נ' מנחם ורבר ואח', פ"ד נב(5) 817, עמ' 831 -832 (להלן: פרשת ורבר). אך השוו: בג"ץ 8754/00 רון נ' בית הדין הרבני הגדול ו-2 אח', פ"ד נו(2) 625, עמ' 666). היקף הדוקטרינה, בהקשר של מירוץ הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים ובתי הדין הדתיים, תואר על ידי השופט י' זמיר בפרשת ורבר (שם): "דוקטרינה זו, כפי שהיא נתפסת במשפט הישראלי, אינה שוללת את הסמכות של בית המשפט, אלא רק מהווה מרכיב בשיקול הדעת שלו: בית המשפט נוטה, על פי שיקול הדעת שלו, שלא לדון בעניין התלוי ועומד בבית משפט אחר. אולם בהקשר של חלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לבין בתי הדין הדתיים ההלכה שונה: הכלל איננו כלל של שיקול דעת, אלא הוא כלל השולל שיקול דעת. כלומר, קיומו של הליך משפטי בבית משפט אזרחי, בענין המסור לסמכות מקבילה של בית משפט אזרחי ובית דין דתי, מחייב את בית הדין הדתי להימנע מלדון במקביל באותו ענין. ראו בג"ץ 170/56 רחמני נ' רחמני, פ"ד יא 250 ,247; ע"א 15/64 מוזס נ' מוזס, פ"ד יח(3) 159 ,141; ע"א 159/82 ויז'נסקי נ' רידר, פ"ד לו(4) 757 ,762; ע"א 680/84 שני נ' שני, פ "ד לט(2) 444, 448-447." הדוקטרינה של lis alibi pendens מוכרת הן בשיטות משפט אנגלו-אמריקאיות והן בשיטות משפט קונטיננטאליות )ראו: J.J. Fawcett Declining Jurisdiction in Private International Law (1995); J. Fawcett Reform and Development of Private International Law (2002) 310-334; M. Wolff Private International Law (2nd Ed. 1950) 245- 246 (להלן: Wolff)). היקפה של הדוקטרינה שונה משיטה לשיטה. סוגיה חשובה בתיחום היקף תחולתה של הדוקטרינה הינה הגדרת היסוד של "אותו עניין". יש שיטות בהן יסוד זה קיבל הגדרה מצומצמת, יש שיטות בהן ההגדרה רחבה יותר. סוגיה זו קשורה לשאלה נוספת, שעניינה היקף שיקול הדעת הנתון לבית המשפט להימנע מלדון בעניין התלוי ועומד בפני בית משפט אחר. כפי שראינו, בשיטתנו ובהקשר של חלוקת הסמכויות בין בית הדין הרבני ובין בית המשפט האזרחי, לא מדובר בשאלה של שיקול דעת, אלא בשאלה של סמכות. בית משפט או בית דין אליו מוגשת התביעה המאוחרת מנוע מלדון בה. אכן, הגישה המצמצמת את שיקול הדעת – או את סמכותו – של בית המשפט לדון בעניין שמבחינה עקרונית מצוי בסמכותו, מלווה בדרך כלל בהגדרה מצמצמת של היסוד "אותו עניין" (השוו: Wolff, שם). שלילת סמכות מבית המשפט או מבית הדין הינה תוצאה מרחיקת לכת. היא פוגעת ביכולתם של בעלי הדין לבחור את הערכאה בה חפצים הם לברר את זכויותיהם. תוצאה זו מחייבת אם כן אימוץ הגדרה מצמצמת ליסוד של "אותו עניין". 15. בהקשר זה יש להוסיף, כי גם בתוך מערכת בתי המשפט האזרחיים עשויים להתעורר מצבים שתביעות באותו עניין מוגשות לשני בתי משפט שונים. במצב כזה, נעשה שימוש בדוקטרינה של lis alibi pendens. בהגדרת "אותו עניין" נקבע, כי יש לעכב הליכים רק כאשר עומדות לדיון בשני ההליכים סוגיות זהות מבחינה מהותית (ראו: ע"א 9/75 שיך סולימאן מוחמד אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי, פ"ד כט(2) 477 (להלן: עניין אל-עוקבי). בענייננו, הסוגיות המהותיות אינן כאמור זהות. הבעל הגיש תביעה בעניין רכוש, והאשה הגישה תביעות בעניין שלום בית ומדור, שהוא עניין של מזונות אשה. אכן, בענייננו לא חלה דוקרטינה lis alibi pendens, שעניינה בשיקול הדעת, אלא חל הכלל לפיו פתיחת ההליך בערכאה האחת – דתי או אזרחי – שוללת את סמכותה של הערכאה המקבילה. אולם, כפי שראינו, הדברים הינם מבחינת קל וחומר. העובדה כי מדובר בשלילת סמכות – שהיא תוצאה מרחיקת לכת – מחייבת כאמור אימוץ הגדרה מצמצמת של "אותו עניין". 16. אכן, ספק אם די היה בחפיפה החלקית הקיימת בין הסוגיות של רכוש ומדור כדי לחסום – מבחינה תיאורטית, ומטעמי השתק עילה – את זכותו של אותו בן זוג שהגיש את התביעה הראשונה להגיש תביעה נוספת בנושא השני. הסעדים המבוקשים – פירוק שיתוף ומדור – אינם זהים, העילות המשפטיות אינן זהות, העובדות המבססות את התביעות אינן בהכרח קשורות והתביעות אינן באות להגן על אותן זכויות ואותם אינטרסים (השוו: נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (1991) 50 -54 (להלן: זלצמן)). שאלה זו – העוסקת בפיצול ההתדיינות מבחינת הזמן – אינה זהה לשאלה שלפנינו – העוסקת בפיצול ההתדיינות מבחינת המקום, אך דומה כי חלק מן השיקולים העומדים ביסוד שתי השאלות הינם זהים. (השוו: עניין על-עוקבי; ע"א 615/84 אברהם מרקוביץ נ' חייא סתם, פ"ד מב(1) 541 ,עמ' 547). 17. אמנם, פיצול ההתדיינות אינו, ככלל, תופעה רצויה. המשפט משתמש בכלים שונים למנוע פיצול התדיינות, בהקשר הכללי (ראו תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, פרק ד סימן א, פרק ה), ובתחום המשפחה בפרט (ראו: רוזן-צבי דיני המשפחה, בעמ' 29). המחוקק נתן את דעתו לבעיה זו, ואמנם, חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 נועד, במידה רבה, להביא לפתרון הבעיה, ככל שהדבר נוגע למערכת האזרחית (ראו: רע"א 6558/99 נחום חבס ואח' נ' דין חבס, פ"ד נד(4) 337). פיצול התדיינויות פוגע הן בצדדים להליך והן בתפקודה היעיל של המערכת השיפוטית. פיצול התדיינויות עשוי אף להביא להכרעות סותרות ולפגיעה באמון הציבור במערכות. ברם, כנגד שיקולים אלו עומדים גם שיקולים נוספים, ובעיקר זכותו של מגיש התביעה לבחור את העיתוי ואת המסגרת הרצויה לו לבירור זכויותיו ומימושן. באיזון העדין בין שיקולים אלו, ובפרט כאשר מדובר בתחום המשפחה ובמירוץ הסמכויות בין המערכת השיפוטית האזרחית למערכת השיפוטית הדתית, חשוב לקבוע מבחן ברור וחד. מכאן ההלכה הקובעת כי מדובר בשאלה של סמכות, ולא בשאלה של שיקול הדעת. מכאן ההגיון בדרישה לזהות הסוגיה, ולא די בקירבה עניינית כלשהי. 18. ואמנם, בית משפט זה קבע בעניין אקנין, כי הגשת תביעה לבית הדין בעניין המדור אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט האזרחי לדון בעניין פירוק השיתוף (עניין אקנין, בעמ' 375- 376). הוא הדין כאמור כאשר התביעה המוגשת תחילה היא לבית הדין הרבני. "נמצא כי במקרה כזה, מחזיקות שתי ערכאות בסמכויות שוות מעמד, זו שלה הסמכות לדון בנושא המדור כנושא לעצמו וזו שבסמכותה לדון בנושא המדור, במסגרת פרוק השיתוף" (עניין אקנין, בעמ' 377). 19. יחד עם זאת, עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות מחייב כי משניתנה החלטה בבית הדין בעניין המדור, על בית המשפט הדן בעניין פירוק השיתוף להתחשב בהחלטה זו. כך נקבע בעניין ראש חודש (שם, בעמ' 212- 213). כך גם נקבע בעניין אקנין (בעמ' 376), וכך גם אירע בענייננו. בית המשפט לענייני משפחה החליט כי במישור העקרוני הבעל זכאי לפירוק השיתוף, אך בד בבד החליט שלא ניתן יהיה לבצע את הפירוק עד שבית הדין יחליט להסיר את העיקול. בכך יישם בית המשפט לענייני משפחה את העקרון החשוב של כיבוד הדדי בין ערכאות. עקרון זה עומד כאבן יסוד בשיטה כשלנו בה קיימות שתי ערכאות שיפוטיות מקבילות העוסקות בענייני משפחה. יפים לעניין זה דברי השופט (כתוארו אז) מ' אלון (בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד ל"ח(1) 365, 398): "כיבוד הדדי זה אינו עניין של נימוסים תקינים והנהגה טובה בלבד, אלא חיוני הוא לקיומה של מערכת שיפוט תקינה, במיוחד בתחום המשפטי הרגיש של ענייני המעמד האישי, שבו שתי ערכאות שיפוטיות מתרוצצות בקרבה של המערכת המשפטית." איני רואה אפוא מקום לקבל את טענת הבעל כי בית הדין חרג מסמכותו בהחלטתו כי האשה זכאית למדור ספציפי, וזאת למרות שתביעת האשה הוגשה אחרי תביעתו של הבעל. אנו רואים עצמנו מצווים לכבד את ההחלטה של בית הדין הרבני שניתנה במסגרת סמכותו ועל פי שיקול דעתו. האפשרות שהיינו מגיעים למסקנה שונה אינה מעלה ואינה מורידה ואינה מקנה לנו עילה להתערב בהחלטת בית הדין. 20. טענה נוספת שמעלה העותר מכוונת נגד השימוש שנעשה בבתי הדין בצווי עיקול במסגרת תביעה למדור. לדבריו, בית הדין אינו רשאי להפקיע את זכותו הקניינית בדירה לצרכי זכותה האישית של האשה למזונות. גם טענה זו נדונה כבר בעניין אקנין, ונזכרו לגביה גישות שונות, אך איני רואה מקום לשנות מההלכה שנקבעה שם. אכן, בתי המשפט לענייני משפחה אינם נוהגים לפסוק "מדור ספציפי" במסגרת תביעה למדור ולמזונות. ברם, אין בית משפט זה מתערב בדרך שבה בית הדין הרבני מפרש את הדין היהודי. לגופה של טענה זו ראוי להזכיר כי גם המחוקק סייג את הזכות לפירוק שיתוף בחובה למדור. סעיף 40א לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) מסייג את זכותו של בן זוג לפירוק השיתוף של הבית המשפחתי על-מנת להבטיח מדור לילדים ולבן הזוג המחזיק בהם. אמנם, סייג זה שבחוק המקרקעין מצומצם יותר ממקבילו בדין היהודי, אך הרעיון הכללי המונח ביסוד שני ההסדרים זהה: הזכות לדרוש פירוק בהקשר המשפחתי אינה מוחלטת, היא מסויגת. לרציונל זה נימוקים פנימיים וחיצוניים גם יחד. 21. מבחינה פנימית, הזכות הכמעט מוחלטת לדרוש פירוק שיתוף (סעיף 37(א) לחוק המקרקעין) נובעת ממדיניות הרואה ככלל את השיתוף בנכסים כדבר שלילי. כדברי פרופ' מ' דויטש: "הדין מבקש לעודד ככל הניתן את פירוק השיתוף, ובכך להוביל לידי חיסולו של מצב השיתוף, אשר נתפס כמצב בלתי רצוי, לאור ההכבדה שהוא יוצר על ניצול ראוי של הנכס." (מ' דויטש קניין (תשנ"ז, כרך א) 595). טעם זה אינו קיים כאשר מדובר בשיתוף נכסים במשפחה. המשפחה היא מוסד רצוי וחשוב ביותר. חלק טבעי של חיי המשפחה הוא שיתוף נכסים. ההכרה בכך היא שהולידה את "חזקת השיתוף". אכן, דירת המגורים היא "גולת הכותרת של חזקת השיתוף" (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי (דרחי), פ"ד מח(3) 685). 22. מבחינה חיצונית, קיימים שיקולים נגד פירוק השיתוף בדירת המגורים של המשפחה, שיקולים שאינם קיימים בהקשרים אחרים. פירוק השיתוף בדירה מביא בדרך כלל למכירתה. עבור הילדים ובן הזוג האחר, הדירה היא מרכז חייהם. לצד הצורך למצוא דיור חלופי מתאים ולהתמודד עם משמעויות המשבר המשפחתי, בני המשפחה צריכים גם להתמודד עם ההתרחקות מסביבה מוכרת, משכנים ומחברים, מכל תבנית נוף החיים. פירוק הבית הופך על פי רוב את פירוק המשפחה לבלתי הפיך. 23. ברם, שיקולים אלו אינם כמובן חזות הכל. לעתים פירוק המשפחה בלתי נמנע. הנכס המרכזי של המשפחה הוא על פי רוב הדירה. ברי, כי כל אחד מבני הזוג זכאי לקבל את חלקו ברכוש המשותף כדי לאפשר לו להמשיך בחייו ולפתוח דף חדש. אין זה הוגן שאחד מבני הזוג יוכל להמשיך לשבת בדירה השייכת לשניהם, בעוד השני יצטרך להיטלטל ממקום למקום, ללא קורת גג קבועה, לעתים במשך שנים. בית משפט או בית דין המכריע בעתידה של דירת המגורים צריך לשקול את השיקולים הנזכרים כולם, ואל לו להדרש רק לזכות הקניינית של בן הזוג המבקש פירוק. מסיבה זו איני רואה לקבל את טענתו הנוספת של העותר כי בית הדין אינו מוסמך לקחת בחשבון את הסיכוי להשיג שלום בית בבואו להכריע בשאלת המדור והעיקול. ללא בית, לא ניתן להשיג שלום בית. אכן, בעניין זה קיימות גישות שונות (ראו: רוזן-צבי דיני המשפחה, בעמ' 464- 465). כשלעצמי, איני שוללת – אם כי לא נדרשת הכרעה בעניין – את הגישה הסוברת כי סמכות זו נלווית – במישור העקרוני ולצרכי המקרים המתאימים – לסמכות בית הדין לדון בתביעה לשלום בית. כך למשל, כאשר בית הדין קובע כי התביעה לשלום בית הוגשה בכנות, כי קיים סיכוי אמיתי לאחות את הקרע בין בני הזוג וכי לצורך כך יש להקפיא את המצב, ולמנוע את מכירת בית המשפחה על מנת להשיג רגיעה. (השוו: סעיף 1 לחוק להסדר התדיינות בין בני-זוג, תשכ"ט-1969). ברם, איני רואה צורך להרחיב בסוגיה זו, שכן כאמור, האשה הגישה תביעה הן לשלום בית והן למדור ספציפי מכוח זכותה למזונות. על סמכות בית הדין להטיל עיקול בהקשר האחרון, אין כאמור עוררין (ראו: בג"צ 155/65 חיים גורביץ נ' בית הדין הרבני האזורי תל-אביב, ו-2 אח', פ"ד יט(4) 16, 19-18). שאלת סמכותו של בית הדין להטיל עיקול במסגרת תביעה לשלום בית אינה נדרשת אפוא להכרעה בענייננו. 24. במאמר מוסגר אציין, כי סוגיית סמכותו של בית הדין לדון בעתיד דירת המגורים במסגרת תביעה לשלום בית קרובה – בבחינת "צדו השני של המטבע" – לסוגיה אשר עמדה לדיון בפרשת כהנא (בג"צ 2421/93 צפורה כהנא נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד מז(5), 550) – סמכותו של בית הדין לדון בעתיד דירת המגורים במסגרת תביעה לגירושין. באותו עניין הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני ולא כרך את נושא הרכוש. בית הדין פסק כי בני הזוג חייבים להתגרש, ולצורך כך, להפריד את מגוריהם. בית הדין גם קבע חלופות שונות להפרדת המגורים, על-מנת להבטיח כי בן הזוג שיעזוב את המגורים יקבל סכום כסף שיקל עליו למצוא מגורים אחרים. השאלה המשפטית שעמדה לדיון בפרשת כהנא היתה סמכותו של בית הדין לקבוע הסדרים בעניין הפרדת המגורים, למרות שנושא הרכוש לא נכרך בתביעת הגירושין. בשאלה זו נחלקו השופט צ' טל והשופטת ד' דורנר (אליה הצטרף השופט א' גולדברג). לדעת השופט טל, נושא הפרדת המגורים הינו כרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין. לפיכך, בית הדין הינו מוסמך לדון בנושא (שם, בעמ' 558-557): "נמצא שבית דין המחייב צדדים להתגרש לא יהיה בדבריו כלום עד שתובטח הפרדת המגורים של בני הזוג לפני הגירושין. ענין זה של הפרדת המגורים כרוך בקשר אמיץ וחזק מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין. וזו השאלה האמיתית העומדת בפני בית הדין כאשר דירת המגורים היא משותפת, ולא הצד הרכושי וחלוקתו (אלא אם כן נכרך הצד הרכושי גם הוא על ידי בעל הדין). שאלה זו של הפרדת המגורים כרוכה מעצם טבעה וטיבה בגירושין, והיא ללא ספק בסמכות בית הדין, כפי שנאמר בפסק הדין בענין ברוק." לעומת זאת, השופטת דורנר היתה בדעה כי אין לקבוע כי הגשת תביעת גירושין – ללא כריכת הרכוש – מקנה מיניה וביה סמכות לבית הדין לדון בדרך הפרדת המגורים. הנימוק המרכזי לגישת השופטת דורנר נגע לצורך לצמצם, ככל שניתן, פיצול ההתדיינות בנושא הרכוש (בעמ' 566): "לדעתי, הקניית סמכות לבית-הדין הרבני לדון בפריט מסויים מתוך כלל רכוש בני-הזוג (וכפי שעולה מפסק-הדין 791/תשל"ו הנ"ל פריט זה עשוי להיות גם בית עסק המנוהל במשותף) איננה הסדר ראוי, מטעמים דיוניים ומהותיים גם יחד. הרחבת הסמכות עלולה לגרום להכבדה נוספת על בעלי-הדין, שיצטרכו להיזקק בנושא חלוקת רכושם למספר ערכאות, ובכך תסוכל המטרה שביסוד הכריכה, והיא לאפשר לבני-הזוג להגיע להסדר שלם של העניינים הקשורים לגירושין... התקלה המהותית הצפויה היא קשה אף יותר. באין תמונה מלאה בדבר נכסיו של כל אחד מבני-הזוג, ההכרעה בדרך חלוקת הדירה - וכאמור, הפרדת מגורים אינה אפשרית ללא חלוקה - יכולה לקפח אחד מבני-הזוג." אכן, נושא הזיקה בין שלום בית לשלמות המגורים, דומה מבחינות מסוימות לזיקה בין הגירושין להפרדת המגורים. ברם, קיים גם שוני בין המצבים. בעוד שהשמירה על שלמות המגורים מחייבת מניעת פירוקם, הפרדת המגורים, לעומת זאת, אינה מחייבת פירוקם, אם כי לא פעם הוא כ רח המציאות. קיים גם שוני נוסף בין הסוגיות. ניתוק הנושא של חלוקת הדירה (במסגרת הגירושין) מיתר ענייני הרכוש עלול להביא, כדבר השופטת דורנר, לחלוקה בלתי הוגנת ולקיפוח בלתי הפיך של אחד מבני-הזוג. לעומת זאת, השמירה על שלמות המגורים (במסגרת שלום בית) משמרת את המצב הקיים במשך תקופת הביניים, אחרי שפרץ סכסוך בין בני הזוג, אך לפני שבית הדין קובע כי לא ניתן להביאם לידי פיוס. ברם, איני כאמור רואה צורך להרחיב בסוגיה זו, שכן בנסיבות המקרה שלפנינו הגישה האשה תביעה הן לשלום בית והן למדור ספציפי מכוח זכותה למזונות. על סמכות בית הדין להטיל עיקול בהקשר האחרון, אין כאמור עוררין. 25. מהטעמים המפורטים כולם אני מציעה לדחות את העתירה. עם זאת אציין כי סעדים הניתנים במסגרת תביעה למדור ולשלום בית הינם מטבעם כפופים לשינוי נסיבות. כך על-פ י המשפט הכללי (זלצמן, בעמ' 281) וכך גם על-פי תקנות הדיון של בית הדין הרבני (תקנה קכט). על-פי המסמכים שהוגשו לבית המשפט עולה, כי במועד הטלת העיקול בשנת 1998 שניים מילדי בני הזוג היו קטינים. היום הם בגירים ודומה כי שינוי זה עשוי להיות רלבנטי לעניין העיקול. כן עולה כי הבעל עזב את בית המגורים תקופה קצרה יחסית (שנה) לפני ההתדיינות בבית הדין. מאז עברו כמעט שבע שנים. לטענת העותר, במועד שנתן בית הדין את החלטתו בעניין המדור ובעניין שלום בית, בית הדין ביקש להשיג את האחרון באמצעות הראשון. אם כך, יתכן שבית הדין ירצה לברר אם היום, אחרי שבע שנים של פרידה, עדיין קיים סיכוי סביר לשלום בית, סיכוי המצדיק המשך העיקול או שמא התשתית להוצאת העקול לא קימת יותר. יחד עם זאת, אחזור ואומר את אשר אמרתי בפתח הדברים. יכולתו של בית הדין או של בית המשפט לפתור סכסוך מעין זה שלפנינו הינה מצומצמת אך למסגרת העובדתית שבפניו ובגדרי הסוגיה המשפטית שהתעוררה. פתרון הסוגיה שהועמדה בפני בית המשפט רחוק הוא לעתים מפתרון הסכסוך או ההתקדמות אל עבר פתרון. עם זאת, יש לקוות כי עם מעבר הזמן והשתנות הנסיבות יתרצו בני הזוג וישכילו, במבט צופה פני עתיד להם ולילדיהם בפרט, לאפשר כל אחד לזולתו להשתחרר מהפקעת הכורכת אותם יחדיו ולפתוח בחיים חדשים. לו דעתי תשמע הייתי מציעה לחברי כאמור לדחות את העתירה, ללא חיוב בהוצאות. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: 1. בהחלטת ההרכב מיום 9.8.2004 ציינו כי העתירה תידון בדרך של סיכומים בכתב, וביקשנו מהצדדים להתייחס בסיכומיהם גם להלכת אקנין. הודענו כי אנו שוקלים הרחבת ההרכב. 2. לאחר קריאת פסק דינה של חברתי השופטת ע' ארבל שבתי ושקלתי אם להציע לחבריי להרחיב את ההרכב כאמור בהחלטת הנזכרת, כך שיוכרעו חילוקי הדעות שהתעוררו בפרשת אקנין. בפרשת אקנין עצמה ניתנה רשות לדיון נוסף, אך בסופו של דבר הוכרעה המחלוקת בדרך של פשרה (ראו דנג"צ 2392/96 אקנין נ' בית הדין הרבני האזורי (לא פורסם), פסק דינו של חברי הנשיא ברק). שקלתי בדבר והגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את העתירה בלי להרחיב את ההרכב, ובלי להכריע בחילוקי הדעות שבפרשת אקנין. 3. העותר טען בעיקרי הטיעון המקוריים בעתירה זו כי בית הדין הרבני אינו מוסמך להפקיע את זכות הקנין של הבעל בדירה. טענה זו לא נטענה לא בבית הדין הרבני האזורי ולא בבית הדין הרבני הגדול. נראה כי העותר מצדד, לפחות כמשתמע, בפסק דינו של השופט מ' חשין שהיה בדעת מיעוט בפרשת אקנין. ואולם, לשיטת השופט מ' חשין אף שבית הדין אינו יכול להפקיע את זכות הבעלות של הבעל בדירה, על הבעל להציע מדור ראוי. וכך אמר: "21. ... אכן, פסק-הדין [של בית הדין הרבני – מ.נ.] שניתן אינו יכול לעמוד כמות-שהוא, ולו מן הטעם שיש בו כדי להפקיע את זכות הבעלות של הבעל בדירה. ואולם, בה-בעת לא שמענו על מדור חלופי ראוי שהציע הבעל לאשה, תוך הבטחת קיומו של המדור למשך תקופה ראויה. ובאומרנו 'תקופה ראויה', כוונתנו היא לתקופת-שנים ראויה (למשל: כעשר שנים). משלא שמענו על מדור חלופי ראוי, פשוט הוא בעינינו שהאשה רשאית וזכאית להמשיך ולהתגורר בדירת בני-הזוג עד אם יעלה הבעל הצעה ראויה ובת-מימוש. 22. בתיתנו דעתנו לכל אלה, ניתן - וראוי - הוא כי נפרש את פסק דינו של בית-הדין הרבני כפסק זמני - בנסיבות הקיימות - עד אם תעלה הצעה למדור חלופי ראוי, לרבות הבטחתו של אותו מדור לתקופת זמן ראויה." 4. כפי שהראתה חברתי השופטת ארבל העותר השתהה בתקיפת ההחלטה המקורית בענין הטלת העיקול. לימים, ביום 10.1.2002 הגיש העותר בקשה לביטול העיקול, וכך נאמר בה: "1. כב' בית הדין הרבני הטיל עקול על זכיותיו של המבקש בדירה וזאת להבטחת מדור ספיציפי לאשה. 2. המבקש הגיש תביעה לפירוק השיתוף של הדירה בבי"מ לעניני משפחה. השופט ברקובסקי קיבל את התביעה ונתן צו לפירוק השיתוף בדירת המגורים וחלוקת התמורה בין הצדדים בחלקים שווים. 3. כמו"כ קבע ביהמ"ש כי לצורך פירוק השיתוף יש לבטל את העיקול שהוטל ע"י כתרה"ק. 4. ואכן, ביה"ד מתבקש לבטל את העיקול שהוטל על דירת הצדדים לשם הבטחת מדור ספיציפי. מצ"ב עותק מפסה"ד." העילה לבקשה לביטול העיקול היתה איפוא פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. מהנמקת הבקשה עולה כי ההחלטה בדבר פירוק השיתוף מחייבת לטענתו של העותר את ביטול העיקול. 5. כפי שתארה חברתי, ב-8.10.2002 נדחתה הבקשה לביטול העיקול בהחלטה של דן יחיד בבית הדין הרבני האזורי; בית הדין הרבני הגדול הורה לבית הדין האזורי לזמן את הצדדים להרכב מלא ולפסוק; ב-25.3.2003 קבע הרכב של בית הדין הרבני האזורי בפסק דין כי ההפרעה לשלום בית היא "המאהבת" המושכת את הבעל הצידה, וכי העיקול לא יבוטל בבחינת "'פרס' למי שנתן עיניו באחרת". בית הדין הרבני הגדול דחה ערעור נוסף, בקובעו: לפני ביה"ד האזורי הוגשה תביעה למדור האשה ולקביעת מדורה היחודי. בעקבות התביעה ניתן צו ביום ד' בשבט תשנ"ט (21.1.99) הקובע כי לאשה זכות מגורים יחודית בדירה הרשומה ע"ש בני הזוג ואוסרים על הבעל לעשות כל דבר העלול להפריע לאשה להתגורר במדור זה. ביום 1.10.02 הוגשה בקשה לבטול העקול שהוטל להבטחת הזכויות הנ"ל. ביום ח' בחשון תשס"ג (8.10.02) נדחתה הבקשה ע"י דיין יחיד. בעקבות הוראת ביה"ד הגדול חזר ביה"ד ודן בבקשת בטול העקול בהרכב מלא. ביום כ"א באדר ב' ניתן פס"ד הקובע כי האשה זכאית לשלו"ב ומדור והגורם המונע שלו"ב הוא כניסת אשה זרה לחייו של הבעל. המערער טוען כי הבעל הגיש את תביעתו לפרוק שתוף לפי תביעת האשה למדור. לפי טענות המערער עצמו הרי שהסמכות לדון במדור האשה במקרה כזה הוא לשתי הערכאות באופן שווה. פסק הדין הראשון שניתן ע"י ביה"ד הרבני קדם 3 שנים לפני פסה"ד שניתן בבית המשפט למשפחה! בנוסף לכל הנ"ל, חשוב לציין, למערער אין בעקרו של דבר זכות ערעור משום שהערעור נסוב בעצם על ההחלטה מיום ד' בשבט תשנ"ט (21.1.99). העובדה שביום 11.6.02 ניתן פס"ד לפרוק שיתוף ע"י בימ"ש למשפחה היתה אפשרות סבירה בעת שניתנה ההחלטה של ביה"ד הרבני ביום ד' שבט תשנ"ט (21.1.99) ולכן היה על המערער להגיש ערעורו בסמוך להחלטה הנ"ל. לאור הנ"ל, ביה"ד דוחה את הערעור." לאחר דחיית הערעור – הוגשה העתירה שלפנינו. 6. חברתי ציינה בפסק דינה, ובצדק, כי החלטה בענין מדור ניתנת לשינוי עם שינוי הנסיבות. היא מזכירה, לדוגמא, את השנים שחלפו מאז ההחלטה המקורית, את הפירוד, ואת העובדה שכל ילדי בני הזוג אינם קטינים עוד. כל אחד מהצדדים מעלה בסיכומיו לפנינו נסיבות עובדתיות שונות שיש בהן על פי טענתו, להצדיק את השארת העיקול על כנו או להורות על ביטולו, הכל לפי העמדות השונות. הועלו טענות בענין הכספים שיש לצד זה או אחר, בעניין מקום מגורי הבעל, שוויה של הדירה, שלטענת האשה הוא מועט ביותר, ועוד ועוד. בכל העניינים הללו אין לפנינו תשתית עובדתית מוכחת. מקובלים עלי דברי חברתי כי הבעל זכאי להגיש, עם שינוי הנסיבות, בקשה לעיון חוזר בענין העיקול לבית הדין הרבני האזורי. פסק דינו של בית הדין הרבני בענין העיקול איננו בגדר פסק דין סופי המכריע בזכויות הצדדים. משמעותו איננה שהאשה תוכל לשבת כל ימי חייה בדירה. במסגרת בקשה לדיון חוזר יוכל הבעל להעלות את הטענה (שככל שהדברים עולים מהחומר שלפנינו) לא הועלתה בפני בית הדין בענין הפקעת הקנין ובשאלה אם גם כיום ראוי שדווקא הדירה הספציפית תהיה המדור הראוי לאשה. הבעל יטען מה שיטען, האשה תשיב כאשר תשיב, ובית הדין יתן פסק דין חדש. 7. בכך, אכן, וכפי שציינה חברתי לא הבאנו את הסכסוך לכלל פתרון; כפי שהראתי גם לשיטת המיעוט בפרשת אקנין על הבעל להציע מדור חלופי הולם לאשה. גם לא הכרענו סופית בענין חלוקי הדיעות בפרשת אקנין. שעתה של שאלה זו בודאי תגיע אף היא. 8. מטעמים אלה מסכימה אני כי יש לדחות את העתירה בלא צו להוצאות. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: גם לדעתי, דין העתירה להידחות. מסכים אני עם חברתי השופטת ע' ארבל, כי בית הדין הרבני לא חרג מסמכותו עת נדרש לתביעת המשיבה 3 למדור ספציפי, חרף העובדה שתביעתה הוגשה אחרי תביעת העותר לפירוק שיתוף בבית המשפט למשפחה. כן מסכים אני כי אין עילה להתערב בהחלטות בית הדין הרבני בעניין העיקול על דירת המגורים. אבקש להעיר, כי ענייננו שונה מפרשת אקנין (בג"ץ 5969/94 אקנין נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד נ(1) 370). באותה פרשה קבע בית הדין הרבני כי הזכות למדור מעניקה לאשה "שעבוד" בדירה. במקרה דנן, בית הדין אך נקט באמצעי דיוני של עיקול, לשם אכיפת הזכות למדור ספציפי שעומדת למשיבה 3 כלפי העותר. בית הדין, בהטילו עיקול, לא יצר "זכות קניין" או "מעין זכות קניין", מעבר לזכויות המוקנות למשיבה 3 במשפט האזרחי. אכן, הזכות למדור היא זכות אישית הקנויה לאשה כלפי בעלה, והעיקול הוא אך אמצעי דיוני (זמני) לשם אכיפתה. ואמנם, בהליכים משפטיים שונים נעשה תדיר שימוש באמצעי דיוני זה לשם אכיפת זכויות אישיות, הגם שלעיתים, יש בו כדי לפגוע במידה מסוימת בזכויות קנייניות של הנתבע. יש לזכור עוד כי, כפי שציינו חברותיי, הזכות למדור כפופה לשינוי הנסיבות. שינוי זה עשוי להביא להסרת העיקול. מכל מקום, החלטותיו של בית הדין אינן שוללות את זכויות הקניין של העותר בדירה ואינן מסכלות את האפשרות לפירוק השיתוף הקנייני בדירת המגורים. ה נ ש י א הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, כ"ט בסיון תשס"ה (6.7.05). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04003040_B06.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.