אחיה נגר ו-459 עותרים נוספים נ. פרקליטות המדינה ( מחוז תל אב

פסק-דין בתיק בג"ץ 3036/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3036/10 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן העותרים: אחיה נגר ו-459 עותרים נוספים נ ג ד המשיבים: 1. פרקליטות המדינה ( מחוז תל אביב ) 2. אהרון פרל עתירה למתן צו על תנאי ולצו ביניים תאריך הישיבה: י"ג באייר תש"ע (27.4.10) בשם העותרים עו"ד מ' דבורין; עו"ד ע' גבאי; עו"ד ע' כהן; עו"ד י' בם בשם המשיבה 1: עו"ד א' קידר; עו"ד א' דניאלי בשם המשיבה 2: עו"ד א' רוזה; עו"ד י' אבני פסק-דין השופט י' דנציגר: בעתירה שהגישו העותרים, התבקש צו על תנאי המורה למשיבה 1, פרקליטות המדינה, ליתן טעם מדוע לא יבוטל הסדר הטיעון עם המשיב 2 ובמקומו יוגש נגדו כתב אישום הכולל מאות עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. כן התבקש צו על תנאי המורה למשיבה 1 ליתן טעם מדוע לא יחויב המשיב 2 בהשבת כל סכום הכסף שלטענת העותרים הוא גנב. ביום 27.4.2010 החלטנו לדחות את העתירה. בשל סד הזמנים, קבענו כי נימוקינו יינתנו בהמשך, ואלו יובאו עתה בהרחבה. השתלשלות העניינים 1. כנגד המשיב 2 הוגש כתב אישום ביום 1.4.2009 שבמקור כלל 35 סעיפי אישום - 33 סעיפים של עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וגניבה בידי מורשה, לצד עבירות של רישום כוזב ועבירות על חוק איסור הלבנת הון, התש"ס - 2000. בהמשך תוקן כתב האישום וסעיפי האישום נתרבו לכדי 46. לאחר מכן, הגישה המשיבה 1 כתב אישום מתוקן בשנית במסגרתו הוסף עוד סעיף אישום בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וגניבה בידי מורשה; כן נוסף אישום בעבירה של הדחה בחקירה. 2. בקצרה ייאמר כי המשיב 2 התקשר בין השנים 2009-2003 עם אנשים אשר רכשו דירות נופש וביקשו להיחלץ מן העסקאות שבמסגרתן רכשו את הדירות. לשם כך הקים המשיב 2 מערך המורכב מחברות שונות. עיקר המחלוקת בין המשיב 2 לבין המשיבה 1 נסב על פרשנות העובדות, קרי - בעוד שבכתב האישום נטען כי מעשיו של המשיב 2 נעשו מתוך כוונת מרמה, המשיב 2 טען כי הוא פעל באופן לגיטימי אלא שעסקיו לא צלחו. 3. על פי הנטען בעתירה, קורבנותיו של המשיב 2 היו רובם ככולם אנשים מבוגרים וקשישים שעוד בטרם נתקלו במשיב 2 היו כאמור בעלים של "יחידת נופש" אשר גרמה להם לנזק כלכלי וביקשו מפלט מהחוזים שהקנו להם את הבעלות ביחידות הנופש ומהחובות ההולכים ותופחים בגין יחידות נופש אלה. על רקע זה, כך נטען, פנה המשיב 2 לעותרים תוך שהוא מבטיח לשחררם מיחידת הנופש והנטל הכרוך בה, ואולם העותרים נפלו קורבן למעשה מרמה וגניבה מצד המשיב 2, אשר לטענת העותרים מעולם לא התכוון לחלצם מיחידות הנופש ולשלם להם את התשלומים בהם התחייב (למעט סכום זניח ועל מנת לבסס את מנגנון ההונאה שלו). 4. ההליך הפלילי נגד המשיב 2 התנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בפני השופט צ' גורפינקל במשך כמעט שנה שלמה, נתקיימו עשרות ישיבות הוכחות ונשמעו כמעט 50 עדים (מתוך רשימה של מאות עדי תביעה שהגישה המשיבה 1). כן צויין בעתירה, כי מאות עדויות של קורבנות המשיב 2 הוגשו בהסכמה בכתב, חלף שמיעתן על פה. מטעם ההגנה נשמעו עשרה עדים ואף המשיב 2 העיד. 5. בשלב זה הגיעו המשיבה 1 והמשיב 2 להסדר טיעון ביניהם ולשם כך הגישה המשיבה 1 כתב אישום מתוקן בשלישית. בכתב אישום זה האשימה המשיבה 1 את המשיב 2 ב-36 אישומים מתוכם רק 4 אישומים של קבלת דבר במרמה (מכל יתר הסעיפים נמחק האישום בדבר קבלת דבר במרמה ונותר רק אישום בדבר גניבה בידי מורשה). 6. על סמך הסדר הטיעון וכתב האישום המתוקן בשלישית, הרשיע בית המשפט המחוזי ביום 7.4.2010 את המשיב 2: ב-35 עבירות של גניבה בידי מורשה; ב-4 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; בעבירה אחת של רישום כוזב במסמכי תאגיד; בעבירה אחת של איסור הלבנת הון; וב-4 עבירות של הוצאת שיק ללא כיסוי. 7. יוער כי בטרם ניתנה הכרעת הדין התייחס בית המשפט המחוזי לטענת בא כוח המשיבה 1 לפיה התקבל לידו מכתב מאת עורך דין המייצג כמאתיים חמישים משפחות נפגעות עבירה אשר ביקשו שהות של שבעה ימים בכריתת הסדר הטיעון בכדי לפנות בעתירה לבית משפט זה. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בתיק פלילי ולא בתביעה אזרחית ו"העובדה שקיים עו"ד המייצג 250 תובעים פוטנציאליים שמתנגד [מתנגדים – י.ד] להסדר, אינה רלבנטית, כיוון שאין הוא מייצג את אחד הצדדים בתיק זה ואין לו מעמד חוקי בהליך הפלילי". לכן, נקבע כי ההסדר שגובש בין המשיבה 1 למשיב 2 יוצג ובהמשך הורשע כאמור המשיב 2 כפי שפורט לעיל. הדיון נדחה לשמיעת טיעונים לעונש ליום 28.4.2010. 8. על הסדר הטיעון שהיווה את הבסיס להכרעת הדין של בית המשפט המחוזי הוגשה העתירה שלפנינו. הטענות בעתירה 9. בקצרה ייאמר כי לטענת העותרים כתב האישום המתוקן בשלישית, שנוצר כאמור לצורך הסדר הטיעון, אינו נאמן לאמת אלא חוטא לה ומסלף את המציאות. כך למשל נטען, כי במקום מאות מקרים של גניבה בידי מורשה הורשע המשיב 2 רק ב-35 מקרים. בדומה, נטען כי במקום מאות מקרים של קבלת דבר במרמה הואשם המשיב 2 רק ב-4 מקרים. 10. עוד נטען, כי אין שום טעם הגיוני לאבחנה בין ארבעת המקרים שבעטיים הואשם המשיב 2 בקבלת דבר במרמה לבין יתר העסקאות הכוזבות אשר בעטיין לא האשימה המשיבה 1 את המשיב 2 בעבירה של קבלת דבר במרמה. 11. כן נטען, כי ישנו הבדל משמעותי בין אמות המידה הערכיות אשר מופרות על ידי מעשה של מרמה בנסיבות מחמירות המתפרס על פני שנים, ומאות מקרים, אשר עטופים בכוונת מכוון לבין גניבה סתם, כשלעצמה ובדיעבד. 12. העותרים מוסיפים וטוענים כי העונש הצפוי למשיב 2 אשר הוסכם כי יעמוד על ארבע שנים (כאשר המשיבה 1 תטען לשבע שנים וההגנה לשלוש שנים) אינו הולם את רמת הענישה ואת נסיבות הפרשה במקרה דנן. 13. בנוסף נטען, כי יש ליתן חשיבות לעיתוי בו נערכה עסקת הטיעון. בעניין זה נטען כי בשלב בו מצוי המשפט אין המשיב 2 נכנס להגדרה של מי שלקח אחריות על מעשיו, הביע חרטה, התנצל, חסך מזמנו של בית המשפט או הקל על המערכת. 14. כן נטען, כי המשיב 2 גנב לכל הפחות עשרים וחמישה מיליון ש"ח וקיבל במרמה כארבעה מיליון ש"ח לא יחזיר את הכסף (שכן על פי עסקת הטיעון הוא נדרש להחזיר רק מיליון ש"ח), וייתכן וביום מן הימים לאחר שישוחרר מבית הסוהר הוא ישוב אל פירות עבירותיו וייהנה מהם. בעניין זה אף נטען כי לא קיים יחס סביר בין סכום הגניבה לסכום הפיצוי. 15. העותרים אף טוענים כי הסדר הטיעון "לא סגור עד הסוף" שכן עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מעלה כי בא כוח המשיב 2 ביקש לסייג את הודאתו/הרשעתו ולהשאיר פתח לטיעון לגבי סכום עבירת הגניבה. 16. טענה נוספת שמעלים העותרים הינה כי נפגעי העבירה אינם יודעים אם העבירות כלפיהם הינן חלק מכתב האישום המתוקן; האם הם יפוצו ובגין מה, בכמה ומתי. בהקשר זה אף נטען כי כיום הולך וגובר מעמדם ומשקלם של קורבנות נפגעי עבירה בהליך הפלילי, ובמקרה דנן נטען כי לא נעשתה כל התייעצות עם נפגעי העבירות. 17. לבסוף, נטען כי אם יוותר על כנו הסדר הטיעון נשוא העתירה, הדבר יגרום לפגיעה מהותית באינטרס הציבור. תגובת המשיבה 1 18. בפתח הדברים טוענת המשיבה 1 כי דין העתירה להידחות על הסף בהעדר מעמד למרביתם של העותרים. על פי הנטען, רק 73 מן העותרים הם מתלוננים אשר כתב האישום מתייחס לעניינם (ובחלק מן המקרים מדובר בבני זוג). 19. המשיבה 1 טוענת כי הסדר הטיעון גובש על ידה לאחר שנוהל הליך פלילי ארוך נגד המשיב 2, כאשר לטענתה, במהלך שמיעת הראיות ובשלבים מאוחרים של פרשת ההגנה, הושמעו הערות מצד בית המשפט המחוזי בהתייחס לסיכויי ההרשעה בעבירות השונות. בעניין זה טוענת המשיבה 1 כי כבר בשלב מוקדם בפרשת התביעה, התבטא השופט שדן בתיק כי לשיטתו קיימת בעיה בהוכחת כתב האישום. לטענת המשיבה 1 מדבריו של השופט שדן בתיק עלה כי הוא סבור כי קיים קושי בהוכחת התזה העומדת בבסיס כתב האישום ולפיה המשיב 2 ביקש לרמות את לקוחותיו וכי ניתן להתרשם כי מדובר בעיקר בהסתבכות עסקית. עמדה זו, כך נטען, נותרה בעינה לאורך כל פרשת התביעה ואף בניהול רוב פרשת ההגנה. לאור האמור, ולאחר ניתוח של סיכויי ההרשעה גובש הסדר הטיעון שאושר על ידי פרקליטת מחוז מרכז. לטענת המשיבה 1 מדובר בהחלטה סבירה המשרתת את האינטרס הציבורי ואת אינטרס המתלוננים ואין כל עילה משפטית להתערב בה. 20. המשיבה 1 מוסיפה וטוענת כי שיקול הדעת של רשויות התביעה באם להגיע להסדר טיעון וכיצד לגבש את תוכנו מושפע משני הגורמים המרכזיים המכוונים את רשויות התביעה אף בהחלטתן בעניין העמדה לדין: טיב הראיות ושיקולים שבאינטרס הציבור. 21. כן נטען, כי הלכה פסוקה היא כי מידת התערבותו של בית המשפט בשיקול דעת רשויות אכיפת החוק והתביעה הינה מצומצמת ביותר, ובכלל זה בהחלטות בעניין הסדרי טיעון. על פי הנטען, רק במקרים נדירים ביותר בהם לוקה ההחלטה בעיוות מהותי, בחוסר סבירות קיצוני או בפגיעה בערכי יסוד של משפט ומוסר יתערב בה בית המשפט. 22. בהמשך מתייחסת המשיבה 1 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א – 2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה). בעניין זה נטען כי מטרת החוק הינה לקבוע את זכויותיו של נפגע עבירה. החוק מבטא איזונים בין זכויות נפגעי עבירה לבין זכויותיהם של חשודים, נאשמים ונידונים. עוד נטען, כי החוק לא העניק מעמד עצמאי לנפגע העבירה בהליך הפלילי, אך עיגן את זכותו של נפגע עבירה בתנאים ובנסיבות שנקבעו בו, לקבל מידע על הדרך שבה מתנהל ההליך הפלילי ולהביע עמדתו במספר צמתים. עם זאת, נטען כי מרכזו של ההליך הפלילי נותר במישור שבין הנאשם לבין החברה ולא במישור שבין הנאשם לבין נפגע העבירה. עוד נטען, כי סעיף 17 לחוק המעניק לנפגעי עבירה זכות להביע עמדה בהתייחס להסדר טיעון חל אך ורק בעניינם של נפגעי עבירת מין או אלימות חמורה ומכאן שאינו רלוונטי לענייננו. מעבר לכך, נטען כי גם באותן עבירות עליהן חל סעיף 17 הנזכר, אין לנפגע העבירה יכולת לעצור את הסדר הטיעון או לשנות את מסלול ההליך הפלילי. כן צויין כי אין הסעיף הנזכר מעניק לנפגע העבירה "זכות שימוע" וכי מדובר בזכות מוגבלת להישמע, להתעדכן ולהביע עמדה, אך לא מעבר לכך. 23. המשיבה 1 אף טוענת כי בשלבי גיבוש מתקדמים של הסדר הטיעון, עודכנו המתלוננים וניתנה להם אפשרות להעביר הצהרת נפגע לפי סעיף 18 לחוק זכויות נפגעי עבירה. כן נטען, כי מקצת מהמתלוננים אשר היו מעורבים בהליכים וכן מתלוננים שהעידו, עודכנו טלפונית ונמסרו להם פרטיו המלאים של ההסדר המתגבש. המשיבה 1 מוסיפה וטוענת כי הצהרות הנפגע שהעבירו המתלוננים יועברו לשופט הדן בתיק בשלב גזירת הדין. 24. עוד מוסיפה המשיבה 1 וטוענת כי הסדר הטיעון שגובש הינו סביר ומשרת את אינטרס הציבור ואינטרס המתלוננים. על פי הנטען, מכוח הסדר הטיעון מכיר המשיב 2 באחריותו כלפי כלל המתלוננים הנזכרים בכתב האישום ובכך יוצר הסדר הטיעון תשתית משפטית שתאפשר למתלוננים שבכתב האישום לנהל הליכים אזרחיים אל מול המשיב 2. בנוסף לכך, נטען כי על פי הסדר הטיעון מוטל על המשיב 2 קנס משמעותי שיחולק בין המתלוננים שנזכרים בכתב האישום. 25. המשיבה 1 טוענת כי לא היה מבחינתה קושי מעשי בניהול ההליך נגד המשיב 2, אולם היתה מוטלת עליה החובה להעריך את סיכויי ההרשעה והתעלמות שלה מן ההתפתחויות שחלו במהלך ניהול המשפט היתה חוטאת לאינטרס הציבורי ולאינטרס של המתלוננים. נטען, כי העותרים מבקשים למעשה "להנות משני העולמות" - הם מבקשים ליהנות מהודאתו של המשיב 2, המבטיחה את הרשעתו, וכן מבקשים כי כתב האישום המקורי יוותר על כנו. בנסיבות אלה, נטען כי העותרים מתעלמים הן מן האפשרות כי המשיב 2 יזוכה והן מן ההתפתחויות שחלו בהליך המשפטי. 26. המשיבה 1 דוחה את טענת העותרים לפיה הסדר הטיעון לא היה "סגור עד הסוף" לאור דבריו של בא כוח המשיב 2 לפיהם טרם הספיק "לעבור על הסכומים". על פי הנטען, הכוונה בדבריו של בא כוח המשיב 2 היתה כי יבדוק את הסכומים הכוללים בכתב האישום כדי לראות שלא נפלו טעויות כלשהן. כן נטען, כי בבדיקה נוספת שערכה המשיבה 1 עם בא כוח המשיב 2 נמסר כי הסכומים שצוינו בכתב האישום המתוקן מקובלים עליו וכי אין לו הערות נוספות בעניין זה. 27. עוד נטען, כי בניגוד לטענת העותרים לא הוסכם כי עונש המאסר יעמוד על ארבע שנים, אלא הוסכם כי התביעה תטען לעונש מאסר של שבע שנים וההגנה לעונש מאסר של שלוש שנים. אשר לפיצוי שהוטל על המשיב 2, נטען כי הוא תוצר של הסכמת הצדדים ומשקף איזון ראוי בין הרצון לסייע למתלוננים לבין הרצון להגיע להסכמה כשמדובר בהסדר, ובשים לב להעדר המידע בשאלה אם יש למשיב 2 נכסים כלשהם. בכל מקרה נטען כי זכותם של העותרים לפעול במישור האזרחי לא נפגעה. 28. בנוסף, נטען כי במקרה דנן אכן המשיב 2 לא חסך זמן שיפוטי אולם זוהי אינה התכלית היחידה בבסיס הסדרי טיעון. אשר לטענה כי המשיב 2 טרם הביע חרטה, נטען שהמשיב 2 טרם אמר את דבריו האחרונים לבית המשפט וממילא משקלה של טענה זו במכלול הנסיבות הנדון, מוגבל. תגובת המשיב 2 29. המשיב 2 טוען כי אין מקום להתערב בהסדר הטיעון ואין זה תפקידו של בית משפט זה להחליף את שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית אשר בחנה את הסדר הטיעון או להתערב בשיקול הדעת של המשיבה 1 שאיזנה בין כלל השיקולים בהגיעה להסדר הטיעון. עוד נטען, כי הראיות במשפט הן אלה שהובילו לניסוחו של כתב האישום המתוקן בשלישית. כן נטען, כי העונש שהוצע במסגרת הסדר הטיעון אינו קל כהגדרת העותרים אלא משקף נכונה את חומרת המעשים. גם המשיב 2 טוען כי יש לדחות את הטענה לפיה ההסדר "לא סגור" וכי דבריו של בא כוחו נועדו רק לצורך בחינה מתמטית של הסכומים ובין כך בינתיים הועברה על ידו הסכמה לגבי הסכומים למשיבה 1. בהתייחס לפיצוי הכספי, נטען כי ההליך הפלילי אינו מכשיר אזרחי לפיצוי מלוא הנזק. לבסוף, נטען כי אין כל חובה ליתן לנפגעי עבירה בעבירות דוגמת אלה הכלולות בכתב האישום הנדון הזדמנות להביע עמדתם לעניין הסדר טיעון. דיון והכרעה 30. ביום 27.4.2010 ניתן פסק דיננו בעתירה במסגרתו החלטנו לדחותה. בפסק הדין ציינו כי בשל סד הזמנים הנימוקים יימסרו בהמשך. כעת הגיעה השעה ליתן את נימוקינו. 31. בבג"ץ 5699/07 פלונית (א) נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 26.2.2008) (להלן: עניין פלונית) עמד בית משפט זה בהרחבה על מהותם ומאפייניהם של הסדרי טיעון. הסדר הטיעון לא זכה לעיגון חקיקתי בשיטה המשפטית הנהוגה במדינת ישראל [ראו: ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 587 (2002) (להלן: עניין פלוני)], ובמשך השנים ידע מוסד זה שינויים והתפתחויות, כך שתחילה נרתעו בתי המשפט מפני הכרה בהסכמים אלו וברבות השנים החל מפנה בגישה זו וכיום בתי המשפט מכירים בערכם ובתרומתם של הסדרי טיעון לאינטרס הציבורי ולאכיפת החוק (ראו: עניין פלונית, שם, בפסקה 4 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש, וראו שם בהרחבה על השיקולים שהובילו לשינוי בגישתו של בית המשפט למוסד הסדרי הטיעון; כן ראו בעניין זה פסקאות 45-44 לפסק דינו של השופט א' לוי וכן עניין פלוני, לעיל, בעמ' 594-590). כיום, בתי המשפט כבר אינם מתייחסים למוסד הסדרי הטיעון "כהכרח לא יגונה" אלא מכירים בחשיבותו ובתרומתו (ראו: עניין פלוני, שם, בעמ' 592). 32. מנגנון זה של הסדרי טיעון אינו כולל את בית המשפט (ראו: רע"פ 2806/05 דיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.12.2005) בפסקה 4). בית המשפט אינו צד להסדר שעניינו תוצאה של משא ומתן בין הפרקליטות לנאשם. מדובר בהסכם בין התביעה לנאשם בו מתחייבת התביעה לוותר על חלק מהאישומים או להמיר אישום חמור באישום קל או לוותר לנאשם ויתור אחר המעניק לו הקלה בקשר עם תוצאת המשפט וזאת בתמורה להודאתו שיש בה כדי להרשיעו (ראו: עניין פלוני, לעיל, בעמ' 589). מכאן גם, שבית המשפט אינו מחויב לתנאיו של הסדר הטיעון אליו הגיעו הפרקליטות והנאשם (ראו: עניין פלונית, לעיל, בפסקה 4 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש; בג"ץ 6350/06 אבו צעלוק נ' פרקליטות מחוז מרכז (לא פורסם, 17.8.2006) בפסקה 5 לפסק דינו של השופט ד' חשין; עניין פלוני, שם). בעניין פלונית ציינה בהקשר זה השופטת א' פרוקצ'יה: "הסדר הטיעון מהווה הסכם בין התביעה לנאשם, שיסודו בוויתור הדדי בין שני הצדדים. התביעה מוותרת ויתור מסוים על טענותיה בדבר עובדות ואישומים מחמירים יותר תמורת הודיית הנאשם באחריותו, ולעיתים גם הסכמתו לענישה בהיקף מסוים, שיש בה הקלה עמו; הנאשם, מצידו מוותר על זכותו לנהל משפט שבו נטל ההוכחה מוטל על התביעה, ומודה באחריותו באישומים קלים מאלה שהתביעה התכוונה להאשימו בהם בתחילה" (ראו: עניין פלונית, לעיל, בפסקה 32 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). 33. כאשר הפרקליטות בוחנת אפשרות של עריכת הסדר טיעון עם נאשם, השיקולים העיקריים שצריכים להנחות אותה הינם שניים. השיקול הראשון שעל רשויות התביעה לבחון הינו בחינת קיומה של תשתית ראייתית לכאורית, קרי כי מכלול הראיות בתיק מקימות סיכוי סביר להרשעה. מדובר בשיקול הרלוונטי במקרים בהם טרם הוגש כתב אישום, שכן בשלב שלאחר הגשת כתב אישום נבחנה כבר מבעוד מועד סוגיה זו על ידי רשויות התביעה. מכאן גם, ששיקול זה פחות רלוונטי לענייננו (להרחבה על חשיבותו של היסוד הראייתי ראו: עניין פלונית, לעיל, בפסקה 5 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש וכן פסקאות 36-35 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). השיקול השני שצריך להנחות את הפרקליטות בבחינת אפשרות עריכתו של הסדר טיעון, הינו האינטרס הציבורי. על רשויות התביעה לבחון האם הסדר הטיעון עולה בקנה אחד עם טובת הציבור ובחינת האינטרס הציבורי תעשה על ידי "איזון ראוי בין מידת ההקלה לה יזכה הנאשם במסגרת הסדר הטיעון לבין התועלת הציבורית שתצמח מכך" (ראו: עניין פלונית, לעיל, בפסקה 7 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש). במסגרת אותו איזון, על הפרקליטות ליתן את הדעת, בין היתר, לסיכויי ההרשעה, הקשיים הראייתיים הקיימים בתיק, קשיים הנובעים מניהולו של המשפט כגון: ריבוי עדים או העדת נפגעי עבירה, והאפשרות לחסוך בזמן שיפוטי (ראו: עניין פלונית, לעיל, בפסקה 7 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש וראו גם: עניין פלוני, לעיל, בעמ' 607). כמו כן, על הפרקליטות ליתן את הדעת לחסרונותיו של הסדר הטיעון עימם נמנים, בין היתר: האפשרות לפגיעה באכיפת החוק, סוג העבירה וחומרתה, נסיבות ביצועה ואינטרס הציבור במיצוי הדין עם הנאשם והענשתו (ראו: עניין פלונית, לעיל, בפסקה 7 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש). 34. בעניין פלונית אף צויין כי הסדר טיעון יכול שיחול על שלושה רכיבים אפשריים: על קביעת העובדות, על העבירות המיוחסות לנאשם וכן על תוצאות המשפט. על פי רוב הסדר הטיעון לא יוגבל לעניין העונש (ראו: עניין פלונית, לעיל, בפסקה 9 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש). אשר לרכיב העונש, הרי שככלל ישנה עדיפות להסדרי טיעון בהם נקבע בין הצדדים טווח ענישה, דבר המאפשר מרחב לשיקול הדעת השיפוטי (ראו: עניין פלונית, לעיל, בפסקה 9 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש). 35. שיקול הדעת בניהול ההליך הפלילי, ובכלל זה גיבושו של הסדר טיעון, נתון לרשויות התביעה. מדובר בסמכות הכרוכה כאמור בהפעלת שיקול דעת, כאשר שיקול הדעת הינו רחב ביותר, אם כי אין הוא שיקול דעת מוחלט (ראו: עניין פלונית, לעיל, בפסקאות 10-9 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). הלכה היא כי אין זו דרכו של בית משפט זה להתערב בשיקולי התביעה בעניין הסדרי טיעון אלא במקרים נדירים בהם נפלו פגמים מהותיים בהחלטת רשויות התביעה אשר אינם עולים בקנה אחד עם העקרונות הכלליים של המשפט המינהלי [ראו: בג"ץ 2511/09 סוידאן נ' פרקליטת מחוז חיפה (לא פורסם, 31.5.2009) בפסקה ו' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין) (להלן: עניין סוידאן)]. בין אותם עקרונות כלליים של המשפט המינהלי ניתן למנות את החובה לפעול בהגינות, ביושר, בתום לב ובשוויון ולבסס את ההחלטה על שיקולים עניינים בלבד. ההחלטה גם חייבת לעמוד במבחני הסבירות, קרי על רשויות התביעה לשקול את מלוא השיקולים הרלבנטיים לעניין ולתת לכל אחד מהם את המשקל הראוי (ראו: עניין פלונית, לעיל, בפסקה 10 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). לעניין זה יפים דבריה של הנשיאה ד' ביניש בעניין פלונית: "... שיקול הדעת לעניין עצם עריכת הסדר טיעון עם הנאשם, כמו גם לעניין פרטיו ותנאיו של הסדר זה, מצויים בשיקול-דעתם הרחב והמקצועי של גורמי התביעה כמי שמופקדים על האכיפה ועל ייצוג האינטרס הציבורי בהליך הפלילי" (ראו: עניין פלונית, שם, בפסקה 11 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש). בהמשך, הדגישה הנשיאה כי בית משפט זה אינו מחליף את שיקול דעתה של התביעה ואין הוא מהווה "יועץ משפטי על" גם אם הוא סבור כי ניתן היה להגיע להחלטה אחרת. התערבותו של בית המשפט תהיה מצומצמת ומוגבלת רק לאותם מקרים של חריגה מהותית ממתחם שיקול הדעת המסור לרשויות התביעה: "בית-משפט זה אינו מעמיד עצמו במקום גורמי התביעה ואין הוא שוקל מה היה מחליט אילו הוא היה בעל הסמכות, משל היה 'יועץ משפטי-על'... התערבות בית-המשפט בהן [בהחלטות הנוגעות, בין היתר להסדרי טיעון – י.ד.] הינה מצומצמת ושמורה לנסיבות מיוחדות: כגון: שההחלטה נתקבלה בחוסר תום-לב; או שנתקבלה בנסיבות בהן החלטת היועץ המשפטי לממשלה לוקה במשגה היורד לשורש העניין, בסתירה ברורה לאינטרס הציבור או בעיוות מהותי אחר הדורש את תיקונו; או כאשר קיימת חריגה מהותית וברורה ממתחם שיקול-הדעת הסביר המסור בידי היועץ המשפטי לממשלה" (ראו: עניין פלונית, שם). 36. בהתייחס לבית המשפט הדן בתיק, המתבקש לאשר את הסדר הטיעון, נקבע כי עליו לצאת מתוך הנחת עבודה כי רשויות התביעה פועלות בתום לב ומשיקולים עניינים ואולם, גם אם נמצא כי התביעה פעלה בתום לב, אין בכך כדי למנוע מבית המשפט לדחות הסדר טיעון אשר נפל בו פגם משמעותי בשיקול דעתה של התביעה. עמדה על כך השופטת [כתוארה אז] ד' ביניש בעניין פלוני: "הנחת עבודה ראויה היא כי התביעה עומדת בחזקת התקינות והכשרות ובית-המשפט יניח ככלל כי התביעה, כמופקדת על אינטרס הציבור, פועלת בתום-לב ומשיקולים ענייניים... עם זאת, לשיטתי, אין די בחקירה ודרישה כדי לברר אם נימוקים פסולים ובלתי ראויים עמדו ביסוד עריכת הסדר הטיעון. אין ספק שעל-פי כל גישה, ידחה בית-המשפט הסדר טיעון המבוסס על שיקול בלתי ענייני, זר או פסול. אך באמות-מידה אלה אין די. על בית-המשפט לדחות הסדר טיעון אם נפל פגם משמעותי בשיקול התביעה גם כאשר התביעה פעלה בתום-לב. כך למשל... אם לא נתנה התביעה משקל ראוי לשיקול רלוונטי מבין השיקולים הנמנים עם שיקולי הענישה המקובלים, ידחה בית-המשפט את הסדר הטיעון. מצב כזה ניתן למצוא בנסיבות שמתברר בהם למשל שהתביעה לא נתנה כל משקל לקיומו של עבר פלילי משמעותי לנאשם, או כאשר נתנה משקל רב מדי להיעדר עבר פלילי בנסיבות שסוג העבירה ומיהות העבריין בהם אינם מצדיקים התחשבות כזאת. כך גם למשל אם התביעה התחשבה התחשבות מופלגת לקולה בוויתור הנאשם על המשך ניהול המשפט בשלב שבו הבאת הראיות עמדה בפני סיום, וסיכויי הזיכוי נראו על פניהם קלושים. המסקנה היא כי שיקול המפר במידה משמעותית את האיזון הראוי בין שיקולי הענישה הרלוונטיים באופן שנוצר יחס בלתי הולם בין ההקלה הניתנת לנאשם לבין אינטרס הציבור, יהיה בו כדי לפסול את הסדר הטיעון בשל טעותה של התביעה גם אם מניעיה כשרים הם" (ראו: עניין פלוני, שם, בעמ' 611-610). בע"פ 351/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.6.2007) עמד חברי, השופט ע' פוגלמן על השיקולים שבית המשפט נדרש לשקול כאשר הוא נדרש לאשר הסדר טיעון. בין השיקולים צויין כי יש לבחון מה היה העונש הראוי אלמלא הושג הסדר הטיעון (על סמך בחינת כל שיקולי הענישה הרלבנטיים); מהי מידת ההקלה שניתנה לנאשם בגין ההסדר; מהי מידת הוויתר שהוא וויתר נוכח סיכויי ההרשעה אלמלא הושג ההסדר; הקשיים שהיו צפויים אילו התנהל המשפט כסדרו; הצורך להתחשב בנפגע העבירה והצורך לחסוך את עדותו וחקירתו; האינטרס הציבורי שבהשגת הודיית הנאשם ובקבלת אחריות מצידו למעשיו; האינטרס הציבורי באספקטים אחרים כגון: שיקולי הרתעה וגמול למול שיקולי שיקום; אינטרס ההסתמכות או הצפייה של הנאשם שהודה על סמך הסדר הטיעון וויתר על זכותו לנהל את ההליך המשפטי כסדרו וכהלכתו (ראו: שם, בפסקה 9; וראו גם: ע"פ 2153/02 אידלברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.2006) בפסקה 8). 37. במקרה שלפנינו לא הצליחו העותרים לעמוד בנטל ולהוכיח כי החלטת המשיבה 1 הינה בלתי סבירה ונוגדת את עקרונות המשפט המנהלי. המשיבה 1 הסבירה את השיקולים שהנחו אותה במקרה דנן כאשר לטענתה הסדר הטיעון משרת את אינטרס הציבור, בין היתר מאחר והסדר הטיעון מוביל להודאתו ולהרשעתו של המשיב 2 בגניבת 25 מיליון ש"ח ובקבלתם במרמה ובנסיבות מחמירות של 3.7 מיליון ש"ח. המשיבה 1 מציינת כי הודאה זו משרתת את אינטרס הציבור שכן היא מאפשרת למתלוננים הנזכרים בכתב האישום לנהל הליכים אזרחיים נגד המשיב 2, זאת בנוסף לקנס שיוטל עליו ושיחולק למתלוננים. המשיבה 1 אף מציינת כי נדרשה לשקול מחדש את סיכויי ההרשעה וסיכויי ההליך לאור השתלשלות העניינים בבית המשפט המחוזי והערות בית המשפט. בעניין זה הפנתה המשיבה 1 להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.11.2009 בה נקבע, בין היתר: "לא ניתן להסיק לכאורה על מרמה מעצם העובדה שנערכו עסקאות הלוואה, והעובדה שמרבית המלווים הגיעו למשרדי הנאשם משום שהתפתו למכור יחידות נופש ולאחר מכן הסכימו לתת הלוואות, אינה מבססת לכאורה אשמת מרמה..." (ראו: מש/1). שקילתם של שיקולים אלו הובילה את המשיבה 1 למסקנה כי אינטרס הציבור הינו בעריכתו של הסדר טיעון אשר במסגרתו יכיר המשיב 2 באחריותו כלפי המתלוננים הנזכרים בכתב האישום, יביא להשתת עונש מאסר בן מספר שנים על המשיב 2 ולא יותיר את המתלוננים חסרי כל. שיקולים אלו שנשקלו על ידי המשיבה 1 נראים סבירים בעיני ולא מצאתי מקום להתערבות בשיקול הדעת הרחב כאמור, של המשיבה 1. כאמור אף אם הייתי סבור אחרת אין זה תפקידו של בית המשפט לשים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתן של רשויות התביעה. אכן, ייתכן ובסופו של יום היה המשיב 2 מורשע אם ההליך המשפטי בעניינו היה מתנהל עד סופו. ואולם, עניין זה מצוי בלב ליבו של מוסד הסדרי הטיעון, כאשר כל אחד מן הצדדים לוקח את הסיכון כי ייתכן ופסק הדין היה ניתן לטובתו. במקרה דנן משלא הוכח כי החלטת המשיבה 1 נבעה ממניעים או שיקולים פסולים, ולא הוכח שההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני או עיוות מהותי, הרי שאין מקום להתערבותנו [ראו: בג"ץ 5961/07 פלונית נ' פרקליט המדינה (לא פורסם, 23.9.2007) בפסקה 21 (להלן: בג"ץ 5961/07)]. 38. זהו המקום להעיר כי יש לדחות את טענת העותרים לפיה הסדר הטיעון "אינו נאמן לאמת" מאחר, ובין היתר, המשיב 2 הואשם ב-35 מקרים של גניבה בידי מורשה וב-4 מקרים של קבלת דבר במרמה, במקום במאות מקרים כמתחייב לטענתם, וכי תיאור מעשיו של המשיב 2 כ"פיתוי ולא כמרמה אינו הולם ואינו סביר". בעניין זה יש לומר כי השינוי בכתב האישום משקף את התוצאה של המשא ומתן בין הפרקליטות לנאשם, כאשר כפי שהובהר לעיל, במסגרת הסדר הטיעון רשאית התביעה לשנות את העבירות המיוחסות לנאשם (ראו: לעיל, בפסקאות 32 ו-34). דברים אלו יפים גם בהתייחס לטענת העותרים לעניין הפיצוי שיהיה על המשיב 2 לשלם, כאשר כפי שצויין הסדר הטיעון לא פגע בזכותם של העותרים לנקוט בהליכים אזרחיים נגד המשיב 2. 39. אשר לטענת העותרים לפיה יש ליתן חשיבות לעיתוי בו נערך הסדר הטיעון, הרי שככלל השלב בו מצוי המשפט הינו שיקול שעל רשויות התביעה לשקול כאשר היא בוחנת אפשרות של הסדר טיעון, ואולם, מדובר בשיקול אחד מבין שיקולים רבים הנשקלים על ידי רשויות התביעה. 40. בהתייחס לטענת העותרים לפיה הסדר הטיעון אינו "סגור עד הסוף" הרי שבעניין זה הסבירה המשיבה 1 כי בא כוח המשיב 2 ביקש לעבור על הסכומים הכלולים בכתב האישום כדי לבדוק שלא נפלו בהם טעויות כלשהן. בין כך ובין כך, הן המשיבה 1 והן בא כוח המשיב 2 ציינו בתגובתם לעתירה כי הנושא נבדק והסכומים שצויינו בכתב האישום המתוקן מקובלים על המשיב 2. מכאן שיש לדחות את טענת העותרים בעניין זה. 41. אשר לטענות העותרים לעניין עונש המאסר שיוטל על המשיב 2, הרי שמתגובת המשיבים עולה כי לא סוכם על עונש שיעמוד על ארבע שנות מאסר, אלא הוסכם על טווח ענישה כאשר המשיבה 1 תטען לעונש מאסר של שבע שנים ואילו המשיב 2 יטען לעונש מאסר של שלוש שנים. ההחלטה הסופית בעניין מישכו של עונש המאסר בפועל שיושת על המשיב 2 מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי הדן בתיק ואין זה תפקידו של בית משפט זה להביע עמדתו בעניין זה, משנמצא כי הסדר הטיעון מצוי בגדר מתחם הסבירות. 42. ומכאן לטענות העותרים לגבי זכויותיהם על פי חוק זכויות נפגעי עבירה. חוק זכויות נפגעי עבירה נועד לקבוע את זכויותיו של נפגע עבירה ולהגן על כבודו, מבלי לפגוע בזכויותיהם של חשודים ונידונים (כפי שעולה מסעיף 1 לחוק, וראו גם: בג"ץ 5961/07, לעיל, בפסקה 22). בענייננו טוענים העותרים, בין היתר, כי לא נעשתה כל התייעצות עימם כנפגעי עבירה בטרם התקבלה ההחלטה על הסדר הטיעון. נדמה כי הסעיף עליו מבססים העותרים את טענתם זו הינו סעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה הקובע את זכותו של נפגע עבירת מין או אלימות חמורה להביע את עמדתו לעניין הסדר הטיעון: "נפגע עבירת מין או אלימות חמורה שקיבל הודעה לפי סעיף 8(ג)(2) על האפשרות שהתביעה תגיע להסדר טיעון עם הנאשם, זכאי שתינתן לו הזדמנות להביע את עמדתו בענין זה לפני התובע, לפני קבלת החלטה בענין; אלא אם כן קבע פרקליט המחוז או ראש יחידת התביעות במשטרה לפי הענין, כי יש בכך כדי לפגוע באופן ממשי בניהול ההליך; השרים יקבעו את המועדים והדרכים למימוש זכות הנפגע לפי סעיף זה". עינינו הרואות, סעיף זה המקנה לנפגע עבירה את הזכות להביע את עמדתו לעניין הסדר הטיעון, עוסק בנפגעי עבירת מין או אלימות חמורה, ולכן אין סעיף זה חל בענייננו. למעלה מן הצורך יצויין כי גם כאשר עסקינן בנפגעי עבירת מין או אלימות חמורה, שיקול הדעת בעניין עריכת הסדר טיעון נשאר בסמכותה הבלעדית של התביעה, כאשר עמדתו של נפגע העבירה תהווה רק אחד מבין השיקולים שהתביעה תביא בחשבון במסגרת גיבוש החלטתה ואין היא חייבת לאמץ את עמדתו של נפגע העבירה (ראו: דבריה של השופטת ע' ארבל בבג"ץ 5961/07, לעיל, בפסקה 11; וראו גם: עניין סוידאן, לעיל, בפסקאות ו ו-ט וכן: בג"ץ 1801/10 עזבון המנוח מנהל פאהום ז"ל נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 18.3.2010) בפסקה 5). בעניין זה נקבע בבג"ץ 2477/07 פלוני נ' פרקליט המדינה (לא פורסם, 27.5.2007) כי "אין לנפגע העבירה 'זכות וטו' או אפילו מעין 'זכות הצבעה' לעניין אישור הסדר הטיעון על ידי התביעה" (ראו: שם, בפסקה 4 לפסק דינו של השופט י' אלון). כאמור, דברים אלו נאמרים בענייננו בבחינת למעלה מן הצורך שכן במקרה דנן אין מדובר בנפגעי עבירת מין או אלימות קשה, להם מוקנת הזכות להביע עמדה על פי סעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה. 43. המשיבה 1 הבהירה כי היא מילאה חובתה ועדכנה את המתלוננים בדבר הסדר הטיעון המתגבש ולמתלוננים שנכללו בכתב האישום ניתנה אפשרות להעביר הצהרת נפגע לפי הוראת סעיף 18 לחוק זכויות נפגעי עבירה. המשיבה 1 אף צירפה לתגובתה העתק ממכתב לדוגמא שנשלח לאחד המתלוננים ומאפשר לו להגיש הצהרת נפגע כאמור (ראו: מש/3). המשיבה 1 ציינה כי הצהרות הנפגע שהעבירו המתלוננים יועברו לבית המשפט המחוזי בשלב גזירת הדין. 44. בנסיבות אלה, הגענו כאמור למסקנה כי דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ו בחשון התשע"א (3.11.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10030360_W04.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il