סונול כנען בע"מ נ. עיריית כרמל

פסק-דין בתיק ע"א 3036/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3036/09 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערערת: סונול כנען בע"מ נ ג ד המשיבה: עיריית כרמל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) מתאריך 17.2.2009 ב-תא"ק 1138/06 בשם המערערת: עו"ד רנן גרשט; עו"ד שגית סולומון בשם המשיבה: עו"ד דניאל קופלר פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) ב-תא"ק 1138/06, בגדרו נדחתה תביעתה של המערערת (להלן גם: סונול כנען) לחיוב המשיבה בתשלום סך של כ-2.9 מיליון ש"ח, מכוח הוראות תשלום בלתי חוזרות שנמסרו בידיה. אביא להלן, בתמצית, את העובדות הצריכות להכרעה. רקע עובדתי 2. המערערת, הינה חברה-בת של סונול ישראל בע"מ, אשר עיסוקה התמקד בתקופה הרלבנטית במכירה ובאספקה של: דלקים, שמנים, וכיוצא באלה מוצרים. 3. המשיבה הינה רשות מקומית, אשר כוננה לאחר איחוד המועצות המקומיות: דליית-אל-כרמל ועוספיא (אשר תיקראנה גם להלן: המועצות המקומיות) ובאה בנעליהן. יוער כי איחודן של המועצות המקומיות האמורות – בוטל בינתיים, בעוד ערעור זה תלוי ועומד (ראו: חוק הרשויות המקומיות (ביטול איחוד המועצות המקומיות דלית אל כרמל ועוספיה), תשס"ט-2008). הנה כי כן, במקומה של המשיבה ככזו באות עתה שתי המועצות המקומיות הנ"ל כחליפותיה, והכל בכפוף לאמור ב-צו הרשויות המקומיות (ביטול איחוד המועצות המקומיות דלית אל כרמל ועוספיא), התש"ע-2009 (להלן גם: הצו). שני הצדדים קיבלו שינוי מעמד זה והתייחסו אליו בסיכומיהם ולא ביקשו להמיר את המשיבה – בחליפותיה הנ"ל, או לטעון ביחס לנפקות ביטול האיחוד. לפיכך, למען הנוחות, אמשיך אף אני לדבר, ככלל, במשיבה, אף שסטטוטורית המועצות המקומיות הנ"ל מחויבות בחיוביה מכח הצו ועל פי האמור בו (בעקרון, החיובים וההליכים המשפטיים שויכו בצו למועצות המקומיות על פי תחומן וה"הסטוריה" של החיובים), וכך אעשה – זולת במקרים שבהם הדבק הדברים יחייב התייחסות למועצות המקומיות בנפרד. 4. כרמים בעמק בע"מ (להלן: כרמים) – שאיננה צד להליך שבפנינו – היתה חברה קבלנית לביצוע עבודות עפר ותשתית (כיום, מזה מספר שנים, בפירוק), אשר היתה חייבת כספים למערערת בגין מוצרים שהאחרונה סיפקה לה ועסקות שונות שנערכו ביניהן. 5. במהלך שנת 2003 נמסרו בידי סונול כנען 7 הוראות תשלום בלתי חוזרות (6 מהן מאת המועצה המקומית עוספיא, ואחת מאת המועצה המקומית דלית-אל-כרמל), חתומות כדין, על ידי ראשי הרשויות המקומיות האמורות ועל ידי הגזברים שלהן, אשר היו מופנות ל"אוצר השלטון המקומי בע"מ" (להלן: הבנק), והורו לו לשלם לסונול כנען סכום מצטבר כולל של 3,056,097 ש"ח, מחשבונותיהן של עוספיא ודליית-אל-כרמל בבנק, בהתאמה (להלן: הוראות התשלום הבלתי חוזרות, או הוראות התשלום). בכל אחת מהוראות התשלום צוינו, בין היתר: שמה של עורכת ההוראה (עוספיא בשש מהוראות התשלום הבלתי חוזרות, ודלית-אל-כרמל באחת מהן כאמור), מספר החשבון של עורכת ההוראות בבנק, שם המוטבת (סונול כנען), פרטי חשבון הבנק שלה והסכום לתשלום על פי ההוראה. 6. כל אחת מהוראות התשלום (המופנות, כאמור, לבנק) נוסחה בזו הלשון: "בהתאם לתנאים שבינינו נבקשכם להעביר מחשבוננו הנ"ל אצלכם את הסכום דלקמן. הוראה זו היא בלתי חוזרת, לא ניתנת להסבה, ותבוצע לזכות המוטב בלבד". מתחת הסכום לתשלום וחתימותיהם של המורשים לחייב את המועצות המקומיות הנ"ל, נכתב עוד, בכל אחת מהוראות התשלום, כך: "הוראה זו הינה בלתי חוזרת, לא ניתנת להסבה ותבוצע לזכות המוטב בלבד. ידוע לנו כי על-פי התנאים שבינינו ביצוע ההעברה כפוף, בין השאר, לסייגים הנקובים מעבר לדף". בגב הוראות התשלום פורטו הסייגים, כדלקמן: "אנו מסכימים כי ביצוע ההעברה ייעשה מתוך יתרות זכות שלנו בחשבון הנ"ל אצלכם באוצר השלטון המקומי בע"מ (להלן: "אוצר השלטון"), בכפוף לסייגים הבאים: 1. קיומם של חובות כלשהם שלנו למשרד ממשלתי כלשהו. 2. קיומו של חוב כלשהו שלנו כלפי אוצר השלטון. 3. קיומם של חובות שלנו לבנקים על פי הסדר פריסת חובות והמחאות זכות של הרשויות המקומיות. 4. קיומם של פסקי דין ו/או צווי עיקול ו/או צווים אחרים של רשות שיפוטית כלשהי ו/או של לשכת ההוצאה לפועל ו/או של רשות מוסמכת כלשהי ו/או מניעה אחרת על פי דין לביצוע ההעברה. 5. קיומן של המחאות זכות ו/או פקודות סילוקין ו/או הוראות בלתי חוזרות שלנו, קודמות בזמן. 6. אם עפ"י שיקול דעתכם הבלעדי – לא תהיה יתרת זכות מספיקה בחשבוננו, לביצוע הוראת התשלום ביום המיועד לביצוע. ...יתקיימו הסייגים הבאים ו/או כל חלק מהם במועד לביצוע ההעברה תהיה להם עדיפות על ביצוע ההעברה הכספית ולאוצר השלטון תקום הזכות שלא לכבד את התשלום שמועד תשלומו עבר כפוף למצב חשבוננו. ...במקרה בו על פי שיקול דעתכם הבלעדי, מצב חשבוננו הנ"ל לא יאפשר כיבוד הוראות תשלום נוספות, והודעה על כך תישלח לנו בכתב, תעמוד לכם הזכות שלא לכבד הסכום המפורט בהוראה זו, כל עוד המועד לתשלומו מאוחר למועד משלוח ההודעה האמורה". (ראו: מש/4; ההדגשות ושלוש הנקודות בראש שני הקטעים האחרונים באות כדי לציין את אי הבהירות בהדפסה והן שלי – ח"מ). 7. המערערת הפקידה את הוראות התשלום שקיבלה כאמור – בבנק, אולם מתוך הסכום הכולל הנ"ל נפרעה, חלקית, רק אחת מהוראות התשלום בלבד (זו שנמסרה מאת המועצה המקומית דלית-אל-כרמל), באופן ששולם למערערת על פיה סך של 140,081 ש"ח. יתר הוראות התשלום הבלתי חוזרות, בסכום כולל של 2,916,016 ש"ח – לא כובדו על ידי הבנק, משום שכנראה לא נמצאה בחשבונות של המועצות המקומיות יתרת זכות מספיקה לביצוען. 8. לאחר שפניותיה של המערערת למשיבה (שבאה כאמור בנעליהן של המועצות המקומיות) בדרישה לפרוע את יתרת הוראות התשלום שנמסרו בידה – לא נענו, הגישה המערערת תביעה כספית נגד המשיבה, לתשלום הסכום הנזכר בפיסקה 7 שלעיל. 9. התביעה הנ"ל הוגשה, במקור, כתובענה שטרית, בסדר דין מקוצר. המשיבה עתרה לסילוק התובענה על הסף בנימוק שכתב התביעה איננו מגלה עילה. זאת, לטענתה, מאחר שאחד מיסודותיו המהותיים של שטר הינו היותו בלתי מותנה – ואילו כל אחת מהוראות התשלום שעמדו ביסוד התביעה, היתה מותנית בסייגים שונים, ומשכך לא ניתן לראות בהן "שטר", כמשמעו בפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: פקודת השטרות). בית המשפט קמא הנכבד (מפי כב' השופטת ח' הורוביץ) נעתר באופן חלקי לבקשת המשיבה (בש"א 3413/07) והורה למערערת להגיש כתב תביעה מתוקן בתוך 30 ימים, שאם לא כן – התובענה תימחק בשל העדר עילה. 10. נוכח ההחלטה הנ"ל, הגישה סונול כנען כתב תביעה מתוקן, שבו היא ציינה כי הוראות התשלום נמסרו לידיה, לפי בקשתה של כרמים, אשר ביצעה עבודות עבור המועצות המקומיות שנמנעו מלשלם לה, מחד גיסא, ונותרה חייבת כספים לסונול כנען, מאידך גיסא. פירוטים נוספים מספקים לא נמסרו – על אף החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט מ' רניאל) מתאריך 31.10.2007, שדרש מבא-כוחה דאז של התובעת ליתן הודעה בכתב ולפרש בה את עילת התביעה המדויקת: האם זו עילה חוזית, או נזיקית, או בעשיית עושר ולא במשפט, או שטרית ולהבהיר כיצד היא מתיישבת עם החלטת סגן הנשיא, השופט גינת ב-ע"א 3461/06 המועצה האזורית סאג'ור נ' סונול ישראל (שקבע בענין דומה כי אין די בהמצאת הוראות התשלום בלבד כדי לבסס את התביעה). 11. נוכח האמור לעיל – המשיבה טענה להגנתה כי הפירוט בכתב התביעה המתוקן איננו מספק וכי סונול כנען אמנם נרשמה כמוטבת בהוראות התשלום, על פי בקשתה של כרמים, אולם הוראות התשלום אינן מקימות לסונול כנען עילת תביעה עצמאית כנגד המשיבה, במנותק מעסקאות היסוד שנערכו בין המועצות המקומיות לבין כרמים, וכי כרמים קיבלה תמורה בעבור עבודתה. 12. בסיום פרק זה יש להוסיף ולהעיר כי בעוד שהמערערת תמכה את תביעתה בראיות ובתצהיר מאת מר חיים אבריאל, אשר שימש אצלה, במועדים הרלבנטיים, כסמנכ"ל – המשיבה, מצידה, לא הגישה ראיות כלשהן ובחרה שלא להעיד עדים מטעמה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 13. בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט מ' רניאל) דחה, כאמור, את תביעתה של סונול כנען. נקבע, שהוראות התשלום – המותנות בסייגים שונים – אינן בגדר "שטרות חליפין", במשמעות פקודת השטרות. לנוכח הקביעה הנ"ל נדרש בית המשפט קמא הנכבד לשאלה האם הוראות התשלום הבלתי חוזרות מהוות ראיה לקיומה של "המחאת זכות", במובן זה שזכותה של כרמים לקבל (מהמועצות המקומיות, או מהמשיבה) תשלום בגין העבודה שביצעה עבורן – הומחתה לסונול כנען לשם פירעון החוב של כרמים כלפיה. בית המשפט המחוזי הנכבד הגיע למסקנה כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח שאכן כך הדבר, בנסיבות העניין. את קביעתו זו נימק בית המשפט קמא הנכבד בכך שהתכלית של מסירת הוראות התשלום בידי המערערת היתה פירעון חוב של כרמים למערערת, אשר למשיבה (או למועצות המקומיות) לא היה כל אינטרס עסקי בו. במצב דברים זה, נקבע כי למערערת לא עומדת עילת תביעה ישירה כלפי המשיבה, מכוח הוראות התשלום שנמסרו בידיה. בית המשפט הוסיף וציין בפסק דינו כי גם אם הוראות התשלום הבלתי חוזרות ונסיבות עריכתן אכן מעידות על קיומה של המחאת זכות של כרמים (שעמדה לכרמים כנגד המשיבה), שהועברה למערערת – עדיין עומדת למשיבה טענת הגנה, שכן ביצוען של הוראות התשלום היה מותנה בקיומה של יתרת זכות בבנק (ראו: סעיף 6 לסייגים שבגב הוראות התשלום הנ"ל) – ותנאי זה לא התקיים. במישור זה הוסיף בית המשפט קמא הנכבד וציין בפסק-דינו, כי לא הובאו בפניו ראיות כלשהן בדבר התנהלות בלתי תקינה, או חסרת תום לב, אשר בעטיה לא נמצאה בחשבונות הבנק יתרת זכות במועד שנקבע לפירעונן של הוראות התשלום. בנסיבות אלה, הגיע, איפוא, בית המשפט קמא הנכבד למסקנה כי המשיבה פטורה מתשלום הסכומים הנקובים בהוראות התשלום הבלתי חוזרות – למערערת. להשלמת התמונה יצוין עוד כי באשר לטענתה של המשיבה, לפיה היא פרעה את החוב שלה לכרמים ולפיכך אין היא חייבת עוד בתשלום מכוח הוראות התשלום – בית המשפט קמא הנכבד קבע כי המשיבה בחרה שלא להעיד עדים מטעמה ולא צירפה ראיות העשויות לתמוך בטענתה האמורה, ומשכך לא עלה בידה להוכיח אותה. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי גם אילו היו מתקבלות טענותיה המשפטיות של המערערת – ניתן היה לקבל את תביעתה, לכל היותר, עד כדי גובה החוב של כרמים למערערת, שהוכח בהקשר שנדון בתביעה (מוצרי דלק שרכשה הימנה במישרין, כנטען בתביעה, בשונה, כנראה, מהלוואות שקיבלה ממנה, או פעילויות שביצעה עבורה כלפי צדדים שלישיים) – חוב, אשר מעדותו של מר אבריאל בבית המשפט, כפי שדבריו הובנו ע"י כב' השופט רניאל, הסתכם, בזמנים הרלבנטיים, בסך של כ-1,500,000 ש"ח בלבד (המהווה כמחצית מסכום התביעה). עיקר טענות הצדדים בערעור 14. עיקר טענותיה של המערערת הן, בתמצית, כדלקמן: א) יש לראות בהוראות התשלום הבלתי חוזרות "שטר חליפין", או למצער "התחייבות עצמאית" של המשיבה לתשלום, המנותקות מעסקת היסוד (הן העסקאות שהתנהלו בין כרמים לבין המועצות המקומיות), וזאת מאחר שבהוראות התשלום אין איזכור כלשהו של עסקאות היסוד. לגישתה של המערערת, אילו סברו המועצות המקומיות כי יש להתנות את פירעון ההוראות הבלתי חוזרות בקיומן (או באי-קיומן) של התחייבויות הצדדים במסגרת עסקאות היסוד – חזקה שהדבר היה בא לידי ביטוי בהוראות התשלום, או בסייגים שפורטו על-גבן. בתוך-כך, טוענת המערערת כי הפירעון (החלקי) של אחת מהוראות התשלום מעיד, מניה וביה, על תוקפן העצמאי של הוראות התשלום ועל חובת פירעונן של יתר ההוראות. ב) יש לראות במסירתן של הוראות התשלום הבלתי חוזרות בידיה של המערערת ראיה לקיומה של המחאת זכות, שכן אין חולק כי הן נערכו, לטובת המערערת – לפי בקשתה של כרמים, לצורך פירעון חובותיה של כרמים למערערת. ג) הוראות התשלום ניתנו כדין ובסמכות, באופן המקים למערערת עילת תביעה עצמאית כנגד המשיבה (שבאה כאמור בנעליהן של המועצות המקומיות), ואין בהיעדר יתרת זכות בחשבונה של המשיבה בבנק כדי לפטור את המשיבה מחובתה לפרוע את הוראות התשלום שנמסרו בידיה של המערערת. המערערת גורסת בהקשר זה, כי הסייגים המנויים בגב הוראות התשלום, אינם אלא תנאים בין הבנק לבין המשיבה, אשר יש בהם, לכל היותר, כדי לעכב, או לדחות את מועד הביצוע (הפירעון) של התשלום, אך אין הם גורעים מתוקף ההתחייבות עצמה, שהיא מוחלטת ואיננה מותנית בתנאי, או בסייג כלשהו. ד) בית המשפט המחוזי שגה במשמעות שנתן לדברי העד מטעמה, מר אבריאל. לטענת המערערת, עדותו של מר אבריאל לגבי הסכומים שכרמים היתה חייבת לה – התייחסה לסכום החוב שנותר לאחר שהיא (המערערת) זקפה, בספרי הנהלת החשבונות שלה, את הסכום המצטבר של הוראות התשלום שנמסרו בידיה, לזכות כרמים – ולא לסכום החוב המקורי של כרמים כלפיה. מכאן, שעדותו של מר אבריאל מתיישבת עם גרסתה של המערערת בנוגע לגובה החוב של כרמים, אשר לשם פירעונו ניתנו בידיה הוראות התשלום הבלתי חוזרות. 15. המשיבה מצידה, סומכת את ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד ומבקשת כי לא נתערב בו. בתמציתיות, טוענת המשיבה בעיקר, כדלקמן: א) הוראות התשלום שבידי המערערת אינן בגדר "שטר חליפין", שכן הן מותנות בסייגים המפורטים בגבן, ולפיכך לא מתקיים לגביהן התנאי הקבוע בסעיף 3(א) לפקודת השטרות, שלפיו: "שטר-חליפין הוא פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב..." (ההדגשה שלי – ח"מ). ב) הוראות התשלום במתכונתן הקיימת, אינן "התחייבות עצמאית" של המשיבה (או של המועצות המקומיות) כלפי המערערת, ואינן מקימות למערערת עילת תביעה ישירה כנגד המשיבה. ג) המשיבה פטורה מתשלום כלשהו למערערת, הן לנוכח הסייג (המפורט בגב הוראות התשלום), המורה כי התשלום יבוצע רק בכפוף לקיומה של יתרת זכות בחשבון, והן לנוכח העובדה שבחשבון לא נותרו כספים שמהם ניתן לפרוע את הוראות התשלום, שכן הכספים שהיו מצויים בחשבון ויועדו לפרויקט שבמסגרתו הועסקה כרמים – שולמו לחברת כרמים, ואין לדרוש ממנה לשלמם בכפילות. אעבור כעת לדיון בטענות הצדדים ולהכרעה בערעור. דיון והכרעה 16. לאחר עיון בחומר המצוי בתיק, שמיעת טענות הצדדים בפנינו ועיון בפסיקה רלבנטית שיצאה מלפני בית משפט זה בעוד הערעור דנן תלוי ועומד (שאליה הפנתה המערערת בעת הדיון ולאחריו, והמשיבה ביקשה בתגובה לאבחנה) – הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל חלקית, במובן זה שנקבע כי יש לראות בהוראות התשלום כהמחאת זכות, המהווה התחייבות עצמאית של המועצות המקומיות לתשלום, ואולם החוב לתשלום על פי פסק דין זה יהיה רק לגבי חלק מהסכום הכולל הנקוב בהן – כדי החוב שהמערערת הצליחה להצביע במסגרת הראיות שהביאה על קיומו כלפיה למועד הקובע, וכך אציע לחברי שנעשה. להלן אפרט, בתמציתיות, את הנימוקים למסקנתי זו. 17. המקרה שלפנינו דומה בבסיסו לשני מקרים אחרים שנדונו והוכרעו על ידי בית משפט זה. המדובר ב-ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (9.5.2011) (להלן: עניין סאג'ור) וב-ע"א 2138/10 מועצה מקומית דלית אל כרמל נ' סונול ישראל בע"מ (16.2.2012) (להלן: עניין דלית אל כרמל). בפסקי-הדין האמורים נערך ניתוח משפטי מפורט באשר למהותן של הוראות תשלום זהות כמעט לחלוטין (אשר בהן המוטבת היתה: סונול ישראל בע"מ, וגם הן נמסרו בידיה לפי בקשתה של כרמים) – להוראות התשלום שלפנינו. 18. את העקרונות שהותוו בפסקי-הדין הנ"ל ניתן לסכם, בתמציתיות, כך: א) הוראת תשלום עשויה להתפרש כשטר, אם יתמלאו לגביה כל התנאים המופיעים בסעיף 3(א) לפקודת השטרות. הוראת תשלום, אשר מותנית בסייגים (כגון: הוראות התשלום שנמסרו בידי סונול, בפרשות הנ"ל המותנות גם (אך לא רק) בקיומה של יתרת זכות בחשבון המשיבה בבנק אוצר השלטון המקומי) – איננה: "פקודה ללא תנאי" ולכן איננה בגדר "שטר חליפין" במשמעות פקודת השטרות. משכך, אין בכוחן של הוראות התשלום האמורות כדי להקים לאוחזת בהן עילת תביעה שטרית (יתר על כן – מכח תקנה 197(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לא ינתן פסק דין בתביעה שכזו מבלי שהוצג בפני בית המשפט המסמך הסחיר המקורי). ב) הסכם להמחאת זכות יכול להיעשות בכתב, בעל פה, או בהתנהגות. במסגרת הסכם כאמור, ניתן להמחות, בין היתר, זכות לפירעון חוב. במקרה כזה הנמחה בא במקומו של הממחה והופך לנושה של החייב – אשר, מצידו, חייב לפרוע את החוב האמור לזכותו של הנמחה, ולא לזכותו של הממחה. ג) סיווגה של הוראת תשלום כהמחאת זכות ייקבע על פי פרשנות הסכם ההמחאה (אשר, כאמור, איננו צריך לעמוד בדרישות פורמליות, או צורניות כלשהן), בהתחשב בנוסח הוראת התשלום ובנסיבות עריכתה. ככלל, כאשר מדובר בהוראת תשלום בלתי חוזרת – ניתן ללמוד מכך על קיומה של המחאת זכות לטובת הנמחה. ד) כאשר הוראת התשלום נערכת בתיאום עם הנמחה ומובאת לידיעתו, הדבר מחזק את הסברה כי הוראת התשלום מגלמת המחאת זכות, מחד גיסא, וחבות עצמאית של מושך ההוראה, כלפי המוטב על פיה, מאידך גיסא. ה) בהעדר אזכור מפורש, או הפנייה לעסקת היסוד שבין עורכת הוראת התשלום הבלתי חוזרת לבין "הממחה", בגדרי הוראת התשלום, או בגדרי הסייגים המפורטים בגבה – אין מקום לטענה כי פירעון הוראת התשלום הבלתי חוזרת מותנה בקיומה של עסקת היסוד, או בקיום (או: אי-קיום) של התחייבויות הצדדים לה. ו) הימנעות מכוונת של עורכת הוראת התשלום מלהעביר כספים לחשבונה כדי שזה לא יהיה ביתרת זכות, או העברת תשלום לממחה, במקום למוטבת על פי הוראת התשלום – כמוה כגרם הפרה של הסכם ההמחאה וסיכולו, שלא כדין. (עיינו: עניין סאג'ור, בפיסקאות 27-26; עניין דלית אל כרמל, בפיסקאות 28-27; והאסמכתאות המוזכרות שם). 19. יישום הקווים המנחים הנ"ל על העניין שלפנינו, בשים לב לחומר המצוי בתיק, מוביל למסקנה כי הוראות התשלום שבהן עסקינן ונסיבות עריכתן – מעידות לכאורה על קיומה של המחאת זכות, במובן זה שכרמים המחתה (באמצעות הבנק) את זכותה לקבלת כספים מאת המועצות המקומיות – לסונול כנען, לשם פירעון החובות שלה כלפיה, והן מגלמות, בנסיבות, התחייבות עצמאית של המועצות המקומיות, כלפי המערערת. בבסיס מסקנה זו ניצבת העובדה – שאין חולק עליה – כי הוראות התשלום נערכו לכאורה כדין על ידי המועצות המקומיות ונמסרו בידיה של המערערת (המצוינת כמוטבת בהוראות התשלום) – על פי בקשתה של כרמים. הנוסח של הוראות התשלום, לפיו כל אחת מהן הינה: "בלתי חוזרת, לא ניתנת להסבה ותבוצע לזכות המוטב בלבד" – מחזק, כאמור, את המסקנה כי הוראות התשלום נערכו לטובתה של המערערת (הנמחה). לצד זאת, היעדר אזכור כלשהו של מערכת היחסים שבין המועצות המקומיות לבין כרמים, בהוראות התשלום הבלתי חוזרות – מלמד כי אכן מדובר לכאורה בענייננו ב"התחייבות עצמית" וישירה של המועצות המקומיות, כלפי המערערת, אשר איננה מותנית בקיום התחייבויותיהם של הצדדים לעסקת היסוד. משכך, גם בטענה, שלפיה המשיבה שילמה לכרמים את מלוא הסכומים שהיא נדרשה לשלם לה בגין העבודות שביצעה אצלה – אין כדי לפטור את המשיבה מחובתה העקרונית כלפי המערערת, המוטבת על פי הוראות התשלום הבלתי חוזרות, מה גם שהטענה לא הוכחה, כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא הנכבד. הנה כי כן משהומחתה הזכות באמצעות עריכת ומסירת הוראות התשלום הבלתי חוזרות, לידי המערערת – מערכת היחסים שבין כרמים לבין המועצות המקומיות איננה איפוא רלבנטית עוד. מכאן, שאף אם המשיבה (או מי מהמועצות המקומיות) פרעה את חובן לכרמים, לאחר שנעשתה ההמחאה והוראות התשלום נמסרו בידיה של המערערת –עדיין עליה (או על המועצות המקומיות) לפרוע את החוב למערערת (ראו: עניין סאג'ור בפיסקה 27; עניין דלית אל כרמל, בפיסקה 30; והאסמכתאות המובאות שם). באופן דומה, גם בטענתה של המשיבה, לפיה היא פטורה מביצוען של הוראות התשלום, נוכח היעדרה של יתרת זכות בחשבון – אין בה כדי לסייע לה. יודגש, כי התנאים שמכוחם מבקשת המשיבה להיבנות הינם תנאים כלליים החלים בעיקרם במישור היחסים בין המועצות המקומיות לבנק – ולא במישור היחסים שבין המשיבה (או המועצות המקומיות) לבין המערערת, ולפיכך אין גם בכוחם של תנאים אלה כדי להפטיר את המשיבה מהתחייבויותיה כלפי המערערת (ואני משאיר בצריך עיון את ההשלכות האפשריות של הסייג שנכלל בגב הוראת התשלום לגבי תקפם של העיקולים, ככל שהיו מוטלים כאלה – סייג שעלול במקרים מסוימים לכרסם בהמחאה, אך לא נטען שהתקיים פה. עיינו והשוו: ע"א 64/80 בריטניה בע"מ (בפירוק) נ' מדינת ישראל – משרד השיכון פ"ד ל"ח (3), 589 (1984); שלום לרנר, המחאת חיובים 136-131 (תשס"ב-2002) (להלן – לרנר, המחאות חיובים). משכך, ובשים לב לעובדה שהמשיבה לא התכחשה לקיומן ולתוקפן של הוראות התשלום הבלתי חוזרות, אשר אחת מהן (זו שנמסרה מאת המועצה המקומית דלית-אל-כרמל) גם נפרעה באופן חלקי עוד טרם הגשת התביעה, לטובת המערערת – המערערת זכאית בעקרון להיפרע מן המשיבה (ובנסיבות שנוצרו כאן: מעוספיא ומדלית-אל-כרמל, בהתאם לאמור בצו ובהתאמה יחסית ביניהן), מכוח הוראות התשלום הבלתי חוזרות שנמסרו בידי המערערת. נוכח האמור לעיל – מתייתר הצורך לדון בטענות נוספות שהעלתה המערערת בהקשר זה בגדרי ההליך שבפנינו, ואולם עדיין יש לברר את סכום החיוב בו מדובר, בגדר מה שהוכח בתביעה. בכך אדון מיד בסמוך. 20. באשר לגובה הסכום אותו יכולה היתה המערערת לקבל מכח מה שהוכח בתביעה, יש להדגיש כי בית המשפט קמא הנכבד לא היה מוכן ליתן אמון במלוא גירסתה של המערערת במישור זה, וקבע כי: "...התובעת סתרה את הטענה שמגיעים לה כ-3 מיליון ₪, כאשר העד מטעמה העיד שהחובות של כרמים שנותרו (...) הם מליון וחצי או 2 מיליון ₪. כלומר, התובעת תבעה יותר מהחוב כלפיה..." (ראו: שם, בעמ' 12, פיסקה 5 לפסק הדין). עוד קבע בית המשפט קמא הנכבד כי בדבריו של מר אבריאל בנקודה זו: "יש [בכך] סתירה לנתונים שהוצגו בפני הנשיאה גילאור באשר לחובות הנתבעת לפי הוראות התשלום. לכן, אילו היתה התביעה מתקבלת, היתה מתקבלת רק בגין מליון שקלים וחצי שעליהם העיד מר אבריאל" (שם, בעמ' 9-8, בפיסקה 3.3 לפסק הדין). בקביעה זו, הנסמכת על התרשמות הערכאה הדיונית – יש משום קביעת ממצאי מהימנות, שאין בידי להתערב בהם, אף כי המערערת ניסתה להראות כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בהבנת דבריו של מר אבריאל, או בפירוש הנתונים שהוצגו בשעתו ע"י המערער בפני כב' הנשיאה גילאור. יתר על כן, מצד המערערת לא הובאו ראיות עצמאיות לעניין גובהו המדויק של חוב כרמים כלפיה והרכבו, אשר לצורך פירעונו הופקדו בידיה הוראות התשלום העומדות במוקד הדיון כאן. בהקשר זה יש לציין כי במכתב הדרישה שקדם לתביעה (מוצג 4 לסיכומי המערערת) וכן בתביעה – לא צוינו כל מרכיבי החוב הנטען ומקורותיו, ודומה שאלה לא כללו רק חיובים בגין דלקים שסופקו לכרמים, ויתכן שנמנו בו גם חיובים של צדדים שלישיים שכרמים "ריכזה" עבור המערערת וכן דרישה להחזרי הלוואות שקיבלה כרמים מהמערערת וכנראה לא נפרעו במלואם. מכאן, שלמצער ביחס לשני סוגי החיובים האחרונים נחוץ היה פירוט שלא ניתן (על אף שזה נדרש – ראו, למשל: החלטת בית המשפט מתאריך 04.12.2007 הנ"ל) – מעבר לחיוב בסך של כ-1,500,000 ₪ (עליו העיד כאמור מר אבריאל). זאת ועוד – אחרת. יתכן והוראות התשלום היו בחלקן בחזקת בטחונות בלבד, דבר שעלול להביא אותנו לסוגיה המורכבת של המחאת זכויות על דרך של שעבוד (עיינו והשוו: ע"א 9955/09 עו"ד אלי יוגב נ' ששון יוסף (18.08.2012) ולהפניות המובאות שם וראו גם סייג 3) בתנאים המגבילים שבאו בגב הוראות התשלום). יתר על כן – בשים לב להגבלות שהופיעו בהוראות התשלום ול"סיכון" שהיה כרוך במימושן דרך הבנק (סיכון שהתגשם) ובמועדי הפרעון שניתן היה להניח כי ידחו מעת לעת – על המערערת היה מוטל הנטל להוכיח את גובה החוב המדויק במועד הקובע, והיא הצליחה להצביע לצורך זה בוודאות רק על חוב של כ-1,500,000 ש"ח. בהקשר זה יש להעיר עוד כי המערערת היתה צריכה להראות כיצד הסכומים הנוספים המגיעים לה על פי טענתה, ככל שהיו כאלה, משתבצים ומתיישבים עם הוראות סעיף 97 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"מ-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל) העשויה לחול על הענין מכוח סעיף 356 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות). הוראות אלו מורות כדלקמן: סעיף 97 לפקודת פשיטת הרגל "(א) המחה אדם לאחר זכויות קיימות או עתידות לבוא והוכרז לאחר מכן פושט רגל, לא תהיה להמחאה תוקף כלפי הנאמן לענין הזכויות שלא נפרעו לפני תחילת פשיטת הרגל, אלא אם נרשמה ההמחאה בזמן ובדרך שנקבעו בתקנות. (ב) האמור בסעיף קטן (א) לא יחול על המחאת זכויות כלפי חייבים שפורטו בהמחאה ושזמן פרעונן חל בשעת ההמחאה או לפניה, או זכויות קיימות או עתידות לבוא לפי חוזים שפורטו בהמחאה, או המחאת זכויות הכלולה בהעברת עסק בתום-לב ובתמורה." סעיף 356 לפקודת החברות "מקום שבפשיטת רגל אין תוקף להמחאה כללית של זכויות, אין תוקף להמחאה בפירוק חברה; ולענין זה תבוא תחילת הפירוק במקום תחילת הגשת בקשת פשיטת הרגל." לפרשנות ולתחולת ההוראות הנ"ל – עיינו: ע"א 5578/93 נדב נ' מאיר סרגובי, עו"ד הנאמן על נכסי פושט הרגל אליעזר נדב, פ"ד מ"ט (2), 459 (1995); לרנר המחאת חיובים 175-163; שלמה לוין ואשר גרוניס, פשיטת רגל, 367-365 (מהדורה שלישית 2010). לא ארחיב בכך עוד, שכן הצדדים לא טענו בפנינו בענין זה ומכל מקום בהליך שהתנהל בפני נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, כב' השופטת ב' גילאור (בש"א 9771/05 פר"ק 498/06 כרמים בעמק ייזום והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' סונול ישראל בע"מ (8.12.2008)) – המערערת ביקשה לשמור על זכותה להגדיל את תביעת החוב שהגישה כנגד חברת כרמים (בפירוק) במקרה והוראות התשלום שבפנינו – לא תיפרענה מסיבה כלשהי. הנה כי כן אין בהגבלת סכום החיוב על פי פסק דין זה לכדי סכום של 1,500,000 ש"ח כדי לגרוע מזכותה של סונול כנען לנסות להוכיח ולדרוש את היתרה מקופת הפירוק של כרמים, ככל שזו מגיעה לה, ובכפוף לטענות אפשריות של המפרק. סוף דבר 21. נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי כי נקבל חלקית את הערעור, נורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד, ונחייב את המשיבה לשלם למערערת, בערכי יום התביעה, סכום של 1,500,000 ש"ח (מיליון וחמש מאות אלף ש"ח). הסכום האמור יתחלק בפועל בין המועצות המקומיות, כדי חלקן היחסי, בהשוואה לסכום הכולל שנתבע על ידי המערערת מכוח הוראות התשלום (ואגב התחשבות בעובדה שסכום חלקי שולם כבר ע"י דלית-אל-כרמל, כאמור בפיסקה 7 שלעיל), כך שעוספיא תחויב לשלם למערערת (86% מהסכום האמור), דהיינו סך של 1,289,137 ש"ח, ואילו דלית-אל-כרמל תחויב לשלם למערערת (14% מהסכום האמור), דהיינו סך של 210,863 ש"ח – והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התובענה ועד למועד התשלום למערערת. 22. כפועל יוצא מהתוצאה הנ"ל יתבטל גם חיובה של המערערת בהוצאות משפט (בסך של 60,000 ש"ח, בתוספת מע"מ), שהושת עליה בגדרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. ככל שהסכום האמור שולם על ידי המערערת, מכוח פסק הדין – המשיבה (או המועצות המקומיות) תהיינה חייבות בהחזר, כאשר הוא יתחלק כדלקמן: עוספיא תהא חייבת להשיב למערערת סך של 51,600 ש"ח מתוך הסכום האמור, בתוספת מע"מ, כפי שיעורו במועד מתן פסק הדין, ואילו דלית-אל-כרמל, תהא חייבת להשיב למערערת סך של 8,400 ש"ח מתוך הסכום האמור, בתוספת מע"מ, כפי שיעורו במועד מתן פסק הדין – והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד שהסכומים האמורים שולמו, ועד למועד ההחזר. כן אציע כי נחייב את המשיבה בהוצאות המערערת, בשתי הערכאות, בסכום כולל של 75,000 ש"ח, שבו תישאנה המועצות המקומיות: עוספיא ודלית-אל-כרמל, הראשונה בסכום של 64,500 ש"ח והשניה בסכום של 10,500 ש"ח, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד יום התשלום בפועל. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: פסק דינו של חברי השופט מלצר מקובל עלי. בעיני נקודה חשובה שיש מקום להוסיף היא רכיב ההגינות, כשעסקינן ברשות ציבורית. לטעמי, פרשנותן של הוראות התשלום בהן עסקינן על-ידי בית המשפט צריך שתיעשה על רקע הציפיה כי רשויות ציבור, כמו המשיבה כאן, ינהגו בהגינות כלפי כל הבאים עמן במגע, לרבות מגע מסחרי. חובת ההגינות המוטלת על רשות ציבורית – חובה מוגברת – היא מן המפורסמות ובית משפט זה חזר עליה פעמים רבות, והמפורסמות אינן צריכות ראיה. רשות ציבורית, ממשלתית, עירונית או אחרת, ראוי לה לעשות כל מאמץ לעמוד בהתחייבויותיה, ולעתים מה שאין צריך לאמרו מוטב שגם ייאמר ובקול צלול; כך בכלל וכך בענייננו. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏כ"ט בכסלו התשע"ה (‏21.12.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09030360_K06.docסח+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il