רביע סיאד נ. מדינת ישראל

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3034/22 ע"פ 5737/22 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט ח' כבוב המערער בע"פ 3034/22: רביע סיאד המערער בע"פ 5737/22: מוחמד עלקם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט א' סלע) אשר ניתנו ביום 22.3.2022 וביום 26.6.2022 בת"פ 41615-03-21 תאריך הישיבה: א' באדר התשפ"ג (22.2.2023) בשם המערער בע"פ 3034/22: עו"ד אחמד עואודה בשם המערער בע"פ 5737/22: עו"ד אבי בר עם בשם המשיבה: עו"ד רחלי זוארץ-לוי בשם שירות המבחן: גב' סיוון קוריס פסק-דין השופט א' שטיין: לפנינו שני ערעורים על גזרי הדין אשר ניתנו בימים 22.3.2022 ו-26.6.2022 על ידי בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט א' סלע) בת"פ 41615-03-21. במסגרת גזרי דין אלה, השית בית משפט קמא על המערער בע"פ 5737/22 (להלן: המערער 1) 24 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית; ואילו על המערער בע"פ 3034/22 (להלן: המערער 2) הושתו 42 חודשי מאסר, לצד ענישה נלווית. כמו כן הופעלו בעניינו של המערער 2 שני מאסרים על-תנאי, כך שבסך הכל נגזר עליו לרצות בין כותלי הכלא 48 חודשי מאסר. כתב האישום על פי עובדות כתבי האישום המתוקנים, בהם הודו המערערים במסגרתו של הסדר טיעון, המתלונן הוא בעל קיוסק. במועד שאינו ידוע קשרו המערערים, ושני אחרים (להלן: עיד ומחמד, וביחד: החבורה) להגיע לקיוסק וליטול ממנו חפצים בעלי ערך. ביום 19.2.2021 בשעה 22:12 הגיעה החבורה לקיוסק ברכב השייך לעיד. עיד נותר ברכב ואילו המערערים ומחמד נכנסו לקיוסק בעודם מצוידים בפנס. המערער 1 ומחמד חבשו כובעי משטרה, ואילו המערער 2 חבש כובע גרב. כל בני החבורה שנכנסו לקיוסק עטו על פניהם מסכות פה וכיסו את ידיהם בכפפות כירורגיות. המערער 1 ומחמד הזדהו בכזב בפני המתלונן כשוטרים מהבילוש. המערער 1 האיר עם פנס את פניו של המתלונן ודרש שיציג בפניהם תעודת זהות. בתגובה, מסר לו המתלונן תעודת זהות ובה שיק על סך של 1,400 ש"ח ו-290 דולר במזומנים. המערער 1 נטל את תעודת הזהות והעבירה למערער 2, אשר עמד באותה העת בכניסה לקיוסק. בהמשך שאל המערער 1 את המתלונן מדוע עיניו אדומות, הטיח בו שהוא מוכר סמים ויחד עם מחמד דרש כי יצא מהדלפק כדי לערוך חיפוש על גופו. המתלונן עשה כן ומחמד ערך עליו חיפוש בעוד המערער 1 מאיר לעברו עם פנס. כחלק ממצג השווא שבני החבורה הם שוטרים, הביא מחמד סכין שמצא בקיוסק, שאל לפשר הסכין ודרש יחד עם המערער 1 לערוך חיפוש בקיוסק. המתלונן, שהחזיק באותה העת 25,000 ש"ח במגירה, חשש לכספו, ביקש מהחבורה לא להתקרב למגירה ודרש כי יראו לו תעודת שוטר. בתגובה, הוציאו המערער 1 ומחמד את המתלונן מחוץ לקיוסק תוך שהם דוחפים ומושכים אותו חרף התנגדותו. מחמד המשיך לחפש חפצים בעלי ערך בקיוסק, ואילו המערערים ניסו לדחוף את המתלונן לרכבו של עיד בניגוד לרצונו ותוך שהוא מתנגד לכך. בשל התנגדותו של המתלונן, אחד מבני החבורה הכה את המתלונן בראשו. לבסוף, הצליחה החבורה להכניס את המתלונן למושב האחורי של הרכב, כאשר אחד מהם מצמיד את ראשו של המתלונן לכיסא. כחלק מהתנגדותו, הותיר המתלונן את רגלו מחוץ לרכב גם כאשר אחד מבני החבורה ניסה לסגור עליו את הדלת בעוד ששותפו ניסה לחסום את פיו של המתלונן כדי שלא יצעק. לבסוף, הצליח המתלונן להימלט מהמקום. במקביל, נטל מחמד ממגירת הקיוסק 25,000 ש"ח וחזר לרכב. משנכנסו בני החבורה לרכב, החל המתלונן לשוב לקיוסק ואחד מבני החבורה הסתובב וסימן לעברו סימון של אקדח. במעשיהם שדדה החבורה מהמתלונן 25,000 ש"ח, שיק על סך 1,400 ש"ח, 290 דולר ואת תעודת הזהות שלו. בהמשך, במטרה להסתיר את מעשיהם, פעלה החבורה למכירתו של הרכב בו נסעו בזמן האירוע ולשם כך שינו את לוחיות הזיהוי של הרכב. יצוין כי במסגרת כתב האישום המתוקן בעניינו של מערער 2 לא יוחסו לו מעשים אלו. בגין מעשים אלו הורשעו המערערים בעבירת שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בנוסף, הורשע המערער 1 בהתחזות כעובד ציבור, עבירה לפי סעיף 283 לחוק העונשין; בקבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין; ובשיבוש הליכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין. גזר הדין שניתן בעניינו של המערער 1 בגזר הדין שניתן בעניינו של המערער 1, עמד בית משפט קמא על הנסיבות המחמירות שאפיינו את ביצוע העבירות בכלל, ואת מעשיו של המערער 1 בפרט, ובהן: התכנון המוקדם; השימוש באלימות; הזדהות בני החבורה בכזב כשוטרים; ביצוע השוד בחבורה; והעובדה כי השוד כוון נגד מוכר בקיוסק בשעת לילה בעודו פגיע ומהווה "טרף קל". בשים לב למדיניות הענישה הנוהגת, קבע בית המשפט מתחם ענישה שבין 24 ל-60 חודשי מאסר. באשר לנסיבות שאינן קשורות לעבירה, זקף בית המשפט לזכותו של המערער 1 את גילו הצעיר; את היותו נטול עבר פלילי; ואת העובדה שמערער זה נטל אחריות על מעשיו והביע חרטה כנה. בהתאם, נקבע כי יש לגזור את עונשו בתחתית מתחם הענישה. עוד קבע בית המשפט כי יש לדחות את בקשתו של המערער 1 לחריגה ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום, שכן, בשים לב למכלול הנסיבות, הוא לא שוכנע כי מדובר במקרה המצדיק חריגה שכזו. בהתאם לאמור, גזר בית המשפט על המערער 1 את העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו; 9 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת שוד; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת רכוש אחרת; וכן פיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח. בגזר הדין בעניינו של המערער 2 עמד בית משפט קמא על נסיבות ביצוע השוד – אשר עלו כדי נסיבות מחמירות – וסקר את מדיניות הענישה הנוהגת. בהתאם, ובשים לב לעמדת המאשימה למתחם ענישה הנע בין 30 ל-60 חודשי מאסר, קבע בית המשפט כי יש להעמיד את הרף הנמוך של מתחם הענישה על 24 חודשי מאסר. באשר לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירות, התייחס בית המשפט לגילו של המערער 2 ולנסיבותיו האישיות, המשפחתיות והכלכליות. עוד שקל בית המשפט את עברו הפלילי המכביד של המערער 2 בעבירות רכוש וסמים, בגינן אף ריצה מאסרים בפועל, וכן את העובדה שאת העבירות המיוחסות לו בענייננו-שלנו ביצע בזמן שתלויים ועומדים נגדו שני מאסרים מותנים בני-הפעלה. בנוסף, ניתן משקל להערכת שירות המבחן בעניינו של המערער 2, לפיה נשקפת ממנו רמת סיכון גבוהה לביצוע עבירות דומות בעתיד. בהתאם לאמור, גזר בית המשפט על המערער 2 את העונשים הבאים: 42 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו; 9 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת שוד; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת רכוש אחרת; וכן פיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח. בנוסף, הפעיל בית המשפט שני מאסרים על-תנאי – הראשון בן 4 חודשים והשני בן חודשיים – כך שבסך הכל נגזרו על המערער 2 48 חודשי מאסר לריצוי בכלא. לשם שלמות התמונה יצוין, כי על עיד נגזרו 15 חודשי מאסר בצירוף עונשים נלווים, ואילו על מחמד הושתו 40 חודשי מאסר בצירוף עונשים נלווים. טענות הצדדים שני המערערים מבקשים הקלה בעונשם. המערער 1 טוען כי במסגרת גזר הדין לא ניתן משקל מספק לכך שהיה הראשון להודות במעשים מבין בני החבורה, לרקע הנורמטיבי ממנו הגיע, לגילו הצעיר ולכך שהוא נעדר עבר פלילי. בהקשר זה טוען המערער 1 כי בשים לב לאמור היה מקום לקבל את המלצת שירות המבחן לענישה שיקומית בעניינו. המערער 2 מלין על כך שבגזר הדין ישנה אי-בהירות ביחס למתחם הענישה שנקבע וטוען כי ההחלטה להעמיד את עונשו בחלקו האמצעי של מתחם הענישה אינה מנומקת כנדרש. עוד טוען המערער 2 כי העונש שנגזר עליו אינו משקף את חלקו המועט, לשיטתו, בביצוע העבירות והעובדה כי להבדיל מהמערער 1 הוא הורשע בעבירת השוד בלבד. כן טוען המערער 2 כי אין הצדקה לפער בין עונשו לבין העונש שנגזר על עיד ועל המערער 1 – פער שלדבריו מנוגד לעיקרון של אחידות בענישה. בנוסף, טוען המערער 2 כי היה מקום לתת משקל משמעותי יותר לנסיבות חייו הקשות ולמאמציו להיגמל מסמים. מנגד, המדינה סומכת את ידיה על קביעותיו של בית משפט קמא. נטען כי נסיבותיו המחמירות של השוד מצדיקות את העונשים שהוטלו על המערערים ואין להתערב בהם. ביחס לעונשו של המערער 2, נטען כי זה הולם את נסיבותיו הפרטניות ובהן עברו הפלילי המכביד. דיון והכרעה לאחר עיון בגזרי הדין מושא הערעור, ולאחר בחינת טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעורים להידחות. הלכה היא עמנו כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות בהן גזר הדין מגלה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת או במקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין (ראו, מיני רבים: ע"פ 6918/21 בן נון נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (20.12.2022); ע"פ 990/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (30.11.2022); ע"פ 2440/22 מדינת ישראל נ' אמר, פסקה 8 (10.8.2022); ע"פ 126/22 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 10 (27.4.2022)). בית משפט זה עמד לא אחת על חומרתה היתרה של עבירת השוד. במסגרת זו, עמד בית המשפט על הנזקים החמורים שעבירה זו גורמת לקורבנותיה, על פגיעתה הקשה בסדר הציבורי ובתחושת הביטחון של אנשים שומרי חוק, וכן על הצורך להטיל על מבצעי העבירה כאמור עונשים שנותנים ביטוי הולם לחומרתה ולצרכי הרתעה (ראו: ע"פ 1074/22 מוחסן נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (20.7.2022); ע"פ 7519/18 אבו סנינה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (14.2.2019)). בפרט נקבע כי ישנה חומרה יתרה בעבירות שוד המבוצעות כלפי אנשים שעובדים בגפם בשעות הלילה, ואשר נמצאים בסיכון מוגבר בעודם חשופים לעבריינים שמבקשים לנצל את פגיעותם (ראו: ע"פ 475/20 סורני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (13.7.2022); ע"פ 1062/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (7.9.2019); ע"פ 9079/16 מיארה נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (9.3.2017)). שכיחותם המצערת של מעשי שוד כאלה מחייבת את בתי המשפט להירתם למאבק במבצעיהם ולהטיל עליהם עונשים מחמירים ללא פשרות. יפים לעניין זה דברים שכתב השופט נ' הנדל בע"פ 4812/12 סעדייב נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (11.4.2013): "עובדי הקיוסקים נמנים עם שורה ארוכה של עובדים, דוגמת עובדי תחנות דלק ומאבטחים, המעניקים שירות בשעות הלילה לאלה הזקוקים לו. המדובר באנשים אשר עובדים לפרנסתם בעבודות שמטבען אינן פשוטות. בעבודתם חשופים הם למפרי חוק אשר מנצלים את אצטלת הלילה ורדת החשכה לביצוע זממם. לרוב, עובדים אלה נמצאים במקום בגפם, ועוברי האורח המצויים בסביבתם הם מעטים. לא אחת מותקפים "עובדי הלילה" על ידי יחידים או קבוצות אשר שמו להם למטרה להשיג "כסף קל" ביודעם שהעובד נמצא לבדו ולא יתנגד למתן הכסף כאשר חייו ושלמות גופו מונחים על הכף. מעבר לנזק הפיזי שגורמים התוקפים לעובדים, הפגיעה הנפשית לנוכח הטראומה שעברו ותחושת חוסר האונים בה הם מצויים הינן גבוהות במיוחד.              בתי עסק הפתוחים 24 שעות ביממה ובייחוד בשעות הלילה נועדו לשפר את איכות חייו של הציבור ולאפשר לו זמינות גבוהה לשירותים שונים הניתנים מסביב לשעון. כך לדוגמא, אדם אשר החל בנסיעה ארוכה וגילה לפתע שכמות הדלק המצויה ברשותו אינה מספיקה ימצא תמיד פתרון לבעייתו וכך גם לגבי יתר השירותים הניתנים בלילה. לצד זאת, פתיחתם המבורכת של בתי עסק אלה מזמנת לנו עידן חדש של עבריינות בו מילת המפתח היא "ניצול" ועל בית המשפט לתרום את חלקו ללוחמה בתופעה זו. רשת ההגנה שיכול לספק בית המשפט מתבטאת בהחמרת הענישה שיטיל על מפרי החוק בעניין זה ושתגשים את תכליות ההרתעה והגמול. דברים אלו ודאי נכונים גם למקרה שלפנינו. המערערים ביצעו שוד בקיוסק בשעת ערב מאוחרת. לשוד קדם תכנון מוקדם, הכנה והצטיידות בכובעי שוטרים במטרה להתחזות לאנשי משטרה בפני המתלונן. כן הצטיידו המערערים בפרטי לבוש שיש בהם כדי להקשות על זיהויים. במהלך השוד נהגו המערערים במתלונן בגסות ובאלימות ולא הפסיקו את מעשיהם על אף התנגדותו ומאבקו העיקש בהם. כתוצאה ממעשיהם, נחבל המתלונן ונשדד ממנו סכום כסף משמעותי. זאת ועוד: כעולה מתצהיר נפגע העבירה, האירוע גרם למתלונן כאבים חזקים בגופו ומועקה נפשית קשה. לנוכח נסיבותיו החמורות של מעשה השוד בו הורשעו המערערים, לא מצאתי כי העונשים שהוטלו עליהם סוטים ממדיניות הענישה הנוהגת. בית המשפט המחוזי התחשב בכל השיקולים הרלבנטיים לגזירת העונש לגבי כל אחד מהמערערים, הן לקולא והן לחומרא, והגיע לתוצאה עונשית שאין בה שום טעות אשר מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. באשר לטענותיו הפרטניות של המערער 1 – אכן, יש לברך על שיתוף הפעולה שלו במסגרת הטיפול שהלה מקבל משירות המבחן, אך יחד עם זאת, מדיניות הענישה הנוהגת ביחס לעבירה בה הורשע מחייבת, על פי רוב, הטלת עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח גם כאשר שירות המבחן בא בהמלצה שיקומית (ראו: ע"פ 1167/21 חוג'יראת נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (31.5.2021); ע"פ 1222/22 מדינת ישראל נ' נאצר, פסקה 11 (23.6.2022)). זאת ועוד: כפי שעלה במהלך הדיון שלפנינו, מערער 1 לא שילם עדיין את הפיצוי שאותו הוא חוייב לשלם למתלונן. לטעמי, אי-תשלום הפיצוי למתלונן אינו עולה בקנה אחד עם קבלת אחריות וחרטה כנה; והוא נזקף לחובת המערער אשר מבקש מאתנו להקל בעונשו מטעמי שיקום (ראו: ע"פ 3936/22 מדינת ישראל נ' בושמיץ, פסקה 20 (10.11.2022); ע"פ 4018/20 לוגסי נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (30.12.2021); ע"פ 489/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (9.12.2018)). בהתאם, פרט למקרים חריגים ביותר, טענה להקלה בענישה, לא כל שכן בקשה לחריגה ממתחם הענישה מטעמי שיקום, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם אי-תשלום פיצוי אשר נפסק לטובתו של נפגע העבירה. באשר לטענותיו של המערער 2 לעניין מתחם הענישה – עיון בגזר הדין מעלה בבירור כי בכל הנוגע לרף העליון של המתחם, אימץ בית משפט קמא את עמדת המדינה לפיה הרף העליון עומד על 60 חודשי מאסר. הדבר גם עולה מגזר דינו של המערער 1, בו נאמר במפורש כי המתחם שנקבע בעניינו של המערער 1 זהה למתחם שנקבע בעניינו של המערער 2, קרי: מתחם שנע בין 24 ל-60 חודשי מאסר (ראו: פסקה 24 לגזר הדין בעניינו של המערער 1). בהתאם, אין בידי לקבל את הטענה לפיה נפל פגם כלשהו בקביעת המתחם. ממילא הלכה היא כי טענות בדבר פגמים במתחם הענישה אינן מחייבות את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שנקבע, כל עוד העונש שהושת הינו ראוי בנסיבות העניין (ראו: ע"פ 6479/18 קסטיאל נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (23.6.2019)). טענתו של המערער 2 באשר לאחידות הענישה, אף היא נדונה לכישלון. כידוע, העיקרון של אחידות הענישה מחייב שמירה על הלימה בין עונשיהם של נאשמים בעלי נסיבות אישיות דומות אשר ביצעו עבירות דומות; וחשיבותו עולה כאשר מדובר בנאשמים באותה פרשה עבריינית (ראו: ע"פ 2649/21 סילברה נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (19.2.2023); ע"פ 4959/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (12.6.2022)). יחד עם זאת, נקבע לא אחת כי אין מדובר בכלל מתמטי אלא בשיקול אחד מבין כלל השיקולים שעל בית המשפט לשקול במטרה להגיע לתוצאה עונשית הולמת ומאוזנת (ראו: 587/22 אבו נאעסה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (22.5.2022); ע"פ 3793/20 מורייחי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (23.11.2020)). בהתאם לאמור, לא נראה כי נפל פגם כלשהו בקביעת עונשו של המערער 2, שכן עונש זה הולם את המעשים המיוחסים לו ואת נסיבותיו האינדיבידואליות, ובהן: עברו הפלילי המכביד; העובדה שביצע את העבירות בזמן שתלויים ועומדים נגדו מאסרים על-תנאי; והתרשמותו השלילית של שירות המבחן, אשר ייחס למערער זה מסוכנות גבוהה להישנות עבירות דומות והמליץ על הטלת עונש מוחשי. לא למותר לציין כי אף המערער 2 לא שילם את הפיצוי שנפסק למתלונן. בשים לב למכלול שיקולים אלו, סבורני כי עונשו של המערער 2 הוא עונש ראוי שאין להתערב בו. לאור כל האמור, אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים. המערער 1 יתייצב לריצוי עונשו ביום 23.4.2023, שעה 10:00, בבית מעצר ימ"ר ניצן, או במקום אחר על-פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון ועותק מפסק דין זה. המערער יתאם את כניסתו למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר בטלפון 074831077 או 0747831078. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' כבוב: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏כ"ג באדר התשפ"ג (‏16.3.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22030340_F05.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1