ערן מלכה נ. רביב דרוקר

13 בבית המשפט העליון עפ"א 30277-11-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופטת רות רונן המערער: ערן מלכה נגד המשיבים: 1. רביב דרוקר 2. איתי רום 3. דרוקר - גורן תקשורת בע"מ 4. מדינת ישראל 5. רונאל פישר 6. רות דוד 7. יאיר ביטון 8. שי (ישעיהו) ברס 9. יוסף נחמיאס 10. אביב נחמיאס 11. ע' ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד הנשיא מ' סובל) בת"פ 28759-05-15 מיום 09.11.2025 תאריך ישיבה: כ"ט בחשוון התשפ"ו (20.11.2025) בשם המערער: עו"ד ימימה אברמוביץ' בשם משיבים 3-1: עו"ד יונתן ברמן משם משיבה 4: עו"ד מיכל בלומנטל בשם משיב 5: עו"ד אלי פרי בשם משיב 8: עו"ד גליה כהן בשם משיבה 11: עו"ד רועי בלכר פסק-דין השופט חאלד כבוב: לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד הנשיא מ' סובל) בת"פ 28759-05-15 מיום 09.11.2025. בגדרי החלטה זו, התקבלה בקשת משיבים 3-1 (להלן יחד: דרוקר ורום), להתיר לפרסום תיעוד חזותי מחקירותיהם של המערער ושל משיבה 11 במחלקה לחקירות שוטרים (להלן בהתאמה: מלכה, ע' ו-מח"ש). זאת, לצורך שידורם בתכנית הטלוויזיה "המקור". רקע הבקשה נושא הערעור שלפנינו הוגשה במסגרת הליך פלילי המתנהל זה למעלה מעשור בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפרשה שעוררה הדים כשהתפרסמה – ועודנה מעסיקה רבים – אשר נודעה ברבים כ-"פרשת רונאל פישר". בליבה של פרשה זו מערכת יחסים עבריינית שנרקמה בין קצין ביחידת עילית במשטרה לבין עורך דין פרטי מוכר; ואם לא די בכך, בפרשה נאשמת גם מי שהייתה שותפתו של עורך הדין, שכיהנה בעברה בתפקיד הבכיר של פרקליטת מחוז תל-אביב בפרקליטות המדינה. ואלו הדמויות. מלכה שירת בתקופה הרלוונטית לפרשה כקצין חקירות בדרגת רב-פקד ביחידה הארצית למאבק בפשיעה כלכלית (יאל"כ), שהיא תת-יחידה של להב 433. המשיב 5, רונאל פישר (להלן: פישר), היה אותה העת עורך-דין מוכר ומקושר. המשיבה 6, רות דוד (להלן: דוד), שכיהנה בעברה כפרקליטת מחוז תל-אביב בפרקליטות המדינה, עבדה עם פישר במשרדו, ומשלב מסוים הייתה שותפתו הבכירה. ע' שימשה כמזכירה וכעוזרת אישית של פישר. האישומים המקוריים בפרשה תיארו מערכת יחסים שבמסגרתה מלכה העביר לפישר, שלא כדין, מידע מתוך חקירות, וזה הועבר בחלקו לצדדים שלישיים בתמורה לתשלום שבו התחלקו פישר ומלכה (תוך שהפרישו חלק מסוים ל-ע'), או בתמורה לשכירת שירותיו המשפטיים של פישר. בחלק מהמקרים הוצגו לצדדים השלישיים מצגי שווא בעניין חקירות אשר כביכול מתנהלות נגדם, שהובילו לתשלום סכומי כסף משמעותיים עבור "סיוע", כביכול, בעניינם. כתוצאה מהמעשים, נפגעו חקירות שנוהלו במשטרת ישראל ובגופי אכיפה אחרים. הפרשה כולה נחקרה במח"ש, ונעשו ניסיונות לשבש אף אותה (ראו: ע"פ 7470/15 מלכה נ' מדינת ישראל (15.06.2016)). מלכה וע' גויסו כ"עדי מדינה" בפרשה. כתב האישום שפתח את ההליך הוגש ביום 14.05.2015, על-ידי המחלקה לחקירות שוטרים, נגד מלכה, פישר, דוד, והמשיבים 10-7. כתב אישום זה כלל 12 אישומים, ובמסגרתם יוחסו למלכה ולפישר עבירות של לקיחת שוחד (4 עבירות כל אחד), קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (4 עבירות כל אחד), מרמה והפרת אמונים (9 עבירות כל אחד), שיבוש מהלכי משפט (10 עבירות כל אחד), גילוי בהפרת חובה (6 עבירות כל אחד), קבלת נכסים שהושגו בעוון, ועבירות הלבנת הון (3 למלכה, 4 לפישר). כן הואשם מלכה ב-4 עבירות של הוצאת מסמך ממשמורת ובעבירה של השמדת ראיה, ופישר הואשם ב-4 עבירות של קבלת נכסים שהושגו בפשע. דוד הואשמה בעבירה אחת של קבלת נכסים שהושגו בפשע ובשתי עבירות של שיבוש מהלכי משפט (בשולי הדברים יוזכר כי תיק חקירה אחר שהתנהל בעניינה של דוד, בחשד לביצוע עבירות מתחום טוהר המידות בעת שכיהנה כפרקליטת מחוז, ובכלל זאת קבלת מתנות יקרות ערך מפישר – נגנז בהיעדר ראיות מספיקות. ראו: בג"ץ 1082/21 דרוקר נ' ממלא מקום פרקליט המדינה, פסקה 2 (14.06.2021)). ביום 10.06.2015, בעקבות הסדר טיעון שנחתם עם מלכה, הוגש בפרשה כתב אישום מתוקן, ובו יוחסו לו 11 אישומים. מלכה הורשע, על-פי הודאתו, ב-4 עבירות של לקיחת שוחד, 4 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, 9 עבירות של מרמה והפרת אמונים, 10 עבירות של שיבוש מהלכי משפט, 6 עבירות של גילוי בהפרת חובה, ו-4 עבירות של הוצאת מסמך ממשמורת. ביום 20.09.2015 נגזר דינו של מלכה למאסר של 8 שנים בפועל וכן שנתיים מאסר על תנאי. ביום 15.06.2016 קיצר בית משפט זה את עונש מאסרו בפועל בשנה, לכדי 7 שנות מאסר בפועל, תוך הותרת עונש המאסר על תנאי על כנו. ביום 22.07.2015 תוקן כתב האישום בשנית, וכעת נכללו בו 14 אישומים. שני אישומים חדשים נוספו, באחד מהם נאשם פישר במתן שוחד, ובשני נאשמו פישר ודוד בעבירה נוספת של שיבוש מהלכי משפט. כמו כן יוחסו לפישר עבירות מס, עבירה של שבועת שקר, וכן נוספו עבירות שיבוש הליכי משפט (שעמדו על 12 במספר) והלבנת הון. בכתב אישום זה פישר הואשם הן בעבירות של לקיחת שוחד, הן בעבירות של תיווך בשוחד. פישר העלה בתיק טענות מקדמיות ביחס לרבים מהאישומים שיוחסו לו. בהמשך לכך, המדינה ביקשה ביום 21.07.2016 לתקן את האישום בעבירות השוחד (תוך שנכתב בבקשה ש"המאשימה מסכימה כי ייחוס סעיפי השוחד ל[פישר] באישומים השונים, לעתים אינו מדויק, לעתים טומן בחובו כפל סעיפי עבירה [...]"). ביום 20.11.2016, בהחלטה מפורטת שנפרסה על פני 39 עמודים, ניתנו הוראות לעניין תיקון כתב האישום, ונדחו מרבית טענותיו המקדמיות של פישר. ביום 05.12.2017 הוגש כתב אישום מתוקן בשלישית. כעת, לעניין אישומי השוחד, יוחסו לפישר 5 עבירות של תיווך בשוחד. לצד אלה נכללו בעניינו יתר העבירות שבכתב האישום הקודם, והכל במסגרת 14 אישומים. כתב האישום המתוקן בשלישית נפרס על פני 45 עמודים, ומנה 120 עדי תביעה. הימים חלפו, השנים עברו, והתיק הוסיף והתנהל. על מנת לסבר את האוזן, עיון במערכת "נט המשפט" מעלה כי מאז פתיחת ההליך ועד ליום 28.08.2025 התקיימו בתיק למעלה מ-400 ישיבות, ובהן למעלה מ-300 ישיבות הוכחות; נרשמו בו 25,598 עמודי פרוטוקול; וניתנו בו 875 החלטות. ביום 28.08.2025, למעלה מעשור לאחר הגשת כתב האישום המקורי, הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון עם פישר. פישר הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירה אחת של קבלת נכסים שהושגו בפשע, בעבירה אחת של ניסיון לתיווך בשוחד, ובשלוש עבירות של שיבוש מהלכי משפט. כל זאת, במסגרת שלושה אישומים בלבד. בדיון שהתקיים באותו יום, הסבירה באת-כוח המאשימה את הנימוקים שהביאו את המדינה להגיע עם פישר להסדר הטיעון שהוגש. מפאת חשיבות הדברים הרבה לענייננו, מצאתי להרחיב בעניין זה. הנימוק הראשון שציינה באת-כוח המאשימה להגעה להסדר הטיעון שהוגש, נימוק שלדבריה היה המרכזי, עניינו "קשיים ראייתיים משמעותיים ומהותיים" שהתגלו בתיק. בהקשר זה ציינה באת-כוח המאשימה, בפירוט, קשיים שהתגלו במהלך ניהול ההליך ביחס לאפשרות להסתמך על עדי המדינה בתיק, מלכה וע'. וכך הסבירה באת-כוח המאשימה: "במסגרת ניהול ההליך נשמעו עדויות של עדי מדינה מרכזיים – ערן מלכה ועדת המדינה, כבר בחקירה הנגדית של העדים הללו עלו קשיים מהותיים, ובוודאי וביתר שאת בהמשך הדרך. בעדות של ערן מלכה עם חזרתו לדוכן ולאחר עדותו לפני לשכת עורכי הדין, הדברים שהתגלו במהלך המשפט הזה ושלא היו בפני צוות התביעה עד שהם התגלו כאן באולם בית המשפט, אלה דברים שעומדים בסתירה מובהקת לדברים שמסר ערן מלכה. למשל, שאלות שנוגעות למועד הפיכתו לעד מדינה, שאלות שנוגעות להטבות שקיבל, סתירות בגרסאות שלו, שינויים בגרסאות שלו במהלך המשפט, גרסאות חסרות שלו, ואלה רק כותרות ודוגמאות לא ממצות." באת-כוח המאשימה ציינה כי בית המשפט "העיר לא אחת לאורך ההליך וביתר שאת לקראת סיום פרשת התביעה, כי לא ניתן להסתמך על עדותו של ערן מלכה ולא ניתן לקבוע על בסיסה ממצאים. הערות שלא נאמרו בחלל ריק, אלא על יסוד דברים שהתגלו באיחור רב במהלך המשפט." בהמשך דבריה, התייחסה באת-כוח המאשימה, בפרט, לשאלה שעניינה מועד הפיכתו של מלכה לעד מדינה – שאלה שלדבריה, "נותרה שאלה שלא חפה מקשיים, בלשון המעטה". לדבריה, "גם כאן העדויות ששמענו בסוף פרשת התביעה, למשל עדות של עו"ד ברטל ועדות מלכה עצמו, ששינה את הגרסה שלו לחלוטין מהגרסה שמסר קודם לכן וטען שהוא עד מדינה מהיום הראשון". לדברי באת-כוח המאשימה, שילוב הקשיים שצוינו, והערות בית המשפט, "הביא אותנו לכלל מסקנה כי קיים קושי משמעותי להסתמך על עדי המדינה, ובעיקר על עד המדינה המרכזי מלכה, ולעשות שימוש בעדות שלו כעמוד התווך והבסיס הראייתי של מרבית האישומים נגד [פישר]". עוד ציינה באת-כוח המאשימה כי במהלך ניהול התיק עלו והתגלו קשיים ראייתיים נוספים, גם במנותק מעניינם של מלכה ושל עדת המדינה ע'. נימוק נוסף אשר, לשיטת באת-כוח המאשימה, הביא להסדר הטיעון עם פישר כפי שהוגש לבסוף, עניינו כדבריה "מחדלים, קשיים ופגמים שהתגלו במהלך ניהול המשפט". לדבריה, מדובר ב"דברים שהתבררו תוך כדי ניהול המשפט שחובה על תביעה לתת את דעתה עליהם ושיש בהם משום השפעה משמעותית על התשתית הראייתית". בהקשר זה, ציינה באת-כוח המאשימה בפרט: "ראיות חדשות שצצו במהלך ניהול המשפט, למשל אותו מזכר שהתגלה כעבור תשע שנים, מזכר של סעדה שהיה סגן ראש מח"ש. זה מזכר שבית המשפט כבר קבע לגביו שהוא חומר חקירה מהותי, אם אני זוכרת נכון אמר בית המשפט שזה צריך להיות א' ברשימת חומר החקירה, מזכר שנמצא כעבור תשע שנים לערך, בדרך לא דרך, ובעקבות המזכר הזה מה שהתברר במהלך העדויות שהושמעו בסוף פרשת התביעה, על הגרסה או המידע שמסר ערן מלכה ביחס לאירועי כתב האישום, שתוכנה לא ידוע לנו עד היום" (ההדגשה נוספה – ח' כ'). באת-כוח המאשימה ציינה בנימוקיה כי "בית המשפט העיר לא אחת בצמתים משמעותיים כי יש קושי משמעותי לקבוע ממצאים עובדתיים בתיק וכי השאלה אילו עוד מסמכים חסרים לעולם לא נדע עליה את התשובה". לדבריה, הערות בית המשפט במהלך ההליך בדבר הקשיים בתיק, "הן ביחס ליכולת להסתמך על עדי המדינה והן ביחס לפגמים ולהתנהלות שפגמה לטעמו של בית המשפט בתשתית הראייתית והגנת הנאשם", היוו גורם משמעותי בהחלטה לגבש את הסדר הטיעון אשר הוגש לבסוף. לקראת סוף דבריה טענה באת-כוח המאשימה כי "ההסדר הזה הוא גם לקיחת אחריות מצד התביעה". לטענתה, "יש בזה כדי לומר שהתביעה שקלה ובחנה את מה שנשאר בחומר הראיות, שקלה את הקשיים והפגמים ונתנה להם את המשקל שיש לתת להם. ההגעה להסדר הזה משקפת את ההכרה של התביעה בנסיבות שנוצרו, בצורך לבחון מחדש ולהביא את התיק הזה לכדי סיום". כאמור לעיל, פישר הורשע על יסוד הודאתו, וטיעונים לעונש בעניינו החלו להישמע לאחרונה. בעניינה של דוד, וכן בעניינם של המשיבים 6-5, טרם החלה להישמע פרשת ההגנה. בנקודה זו, אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי בין ראשיתו של התיק לאחריתו – קיים פער רב ומטריד, לשון המעטה. בקשת הפרסום והחלטת בית המשפט המחוזי ביום 05.10.2025 הגישו דרוקר ורום לבית המשפט המחוזי "בקשה לפרסום קטעים מהקלטות החקירה במח"ש שהוקרנו בבית המשפט ובקשה לפרסום קטעים מהקלטות עדויות שנשמעו בבית המשפט". בבקשה זו התבקש לאשר פרסום של כל התיעוד החזותי של חקירות מח"ש אשר הוצגו כראיות לפני בית המשפט, ובפרט את תיעוד החקירות של מלכה וע' (כפי שהובהר אף בדיון שנערך לפנינו, מדובר במאות קטעי חקירה). לאחר דיון שהתקיים ביום 26.10.2025, ובעקבות הצעת בית המשפט המחוזי, צומצמה הבקשה, וביום 29.10.2025 הוגשה הודעה מטעם דרוקר ורום במסגרתה נתבקש בית המשפט להתיר פרסום תיעוד חזותי של 15 קטעי חקירות שנערכו במח"ש, וכן פרסום הקלטות קוליות של חלק מהדיונים בתיק בבית המשפט. בעקבות דיון נוסף שנערך ביום 06.11.2025, הודיעו דרוקר ורום כי הם אינם עומדים על חלקה השני של הבקשה, אלא אך על חלקה הראשון, שעניינו פרסום התיעוד החזותי מהחקירות. מבין 15 קטעי הוידאו שבית המשפט נתבקש להתיר את פרסומם, 8 הם מחקירתו של מלכה, ו-7 מחקירתה של ע'. מלכה התנגד באופן גורף לפרסומים שנתבקשו, וכמוהו התנגדו גם פישר, דוד, ומשיבים 10-7, הנאשמים אף הם בפרשה. ע', לעומת זאת, הודיעה כי היא אינה מתנגדת לפרסום קטעים מחקירתה, בכפוף לסייגים שמטרתם לשמור על פרטיותה וביטחונה; ואילו המדינה הותירה את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט. ביום 09.11.2025 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה והתיר לפרסם את התיעוד החזותי מ-15 קטעי החקירה שנזכרו, בכפוף למספר תנאים שנקבעו בהחלטה. במסגרת זו, בית המשפט המחוזי דן בסעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 (להלן: החוק או חוק חקירת חשודים), הוא החיקוק הרלוונטי לעניינו, בתכליותיו כפי שנקבעו בפסיקה, ובשיקולים שיש לשקול נוכח תכליות אלו. בית המשפט עמד על כך שאומנם, ככלל, הבכורה מוענקת לשיקול ההגנה על כבודו ופרטיותו של הנחקר. ואולם, כך נקבע, מדובר בהגנה שאינה מוחלטת ועמדת הנחקר אינה חזות הכול. זאת, לנוכח השיקול החשוב שמנגד, מידת העניין הציבורי בפרסום. כן נזכרו בהחלטה מקרים שבהם הותר פרסום תיעוד חזותי מחקירה, חרף התנגדות נחקר. בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי מהותו ועוצמתו של האינטרס הציבורי בפרסום הקטעים שנתבקשו, מטות את הכף לעבר התרת הפרסום על אף התנגדותו של מלכה. זאת, בכפוף להתניית הפרסום "בהימנעות מהצגת דמותו בשניים מהקטעים בהם מצוקתו בלטה וחרגה מזו הטבועה בסיטואציה של חקירה פלילית הנערכת לחשוד בביצוע עבירות". בהחלטתו, הוסיף וקבע בית המשפט המחוזי כי: "[...] הסדר הטיעון שנערך לאחרונה בין המדינה לפישר, במסגרתו נמחקו מרבית האישומים שנכללו בכתב האישום [...] מקים עניין ציבורי משמעותי באשר לסיבות שהביאו לתוצאה זו. [...] צפיתי ב-15 קטעי התיעוד החזותי [...] ושוכנעתי כי בכל אחד מהם יש כדי לתרום לדיון שעניינו הסיבות למחיקת מרבית האישומים נגד פישר וההתרחשות של מחדלים וכשלים באופן בו נוהלה החקירה. יתר על כן, צפייה בקטעים מלמדת כי בכל אחד מהם טמון מידע מהותי נוסף להמחשת המתרחש בתוך החקירה, שאינו ניתן להעברה באמצעות הצגה או הקראה של תמליל החקירה גרידא [...]". בית המשפט ציין עוד: "אמנם, כפי שטען מלכה, פרסום קטעי חקירתו עתה, למעלה מעשור לאחר שהחקירות נערכו ובחלוף מספר שנים מאז סיים לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו, יוביל מבחינתו לפתיחה מחודשת של הפרשה אותה ביקש להניח מאחוריו, ויוסיפו פגיעה ומבוכה לו, לאשתו ולילדיו. אולם תוצאה זו היא בלתי-נמנעת לנוכח מכלול השיקולים החולשים על מקרה זה". על החלטה זו נסוב הערעור דנן. טענות הצדדים מלכה טוען כי בית משפט קמא התעלם מהפגיעה הקשה בפרטיותו ובכבודו, וזאת בחלוף למעלה מעשור ממועד חקירתו במח"ש. נטען כי הקטעים שפרסומם מתבקש מציגים אותו "בתקופה השפלה של חייו, ברגעים משפילים וקשים". עוד מציין מלכה כי הוא סיים לרצות עונש מאסר ממושך ועסוק גם בימים אלה בשיקום חייו, נשוי לקצינה מוערכת במשטרה, ואב לשלושה ילדים ששניים מתוכם קטינים, ונזכרה טענתו לפני בית משפט קמא, לפיה כי הפרסום יפגע גם במשפחתו. עוד לדברי מלכה, התמשכות ההליכים החריגה בתיק לא הייתה תלויה בו, והפגיעה שתיגרם לו מתעצמת נוכח חלוף הזמן הרב. כן נזכרת טענתו, שצוינה בהחלטת בית משפט קמא, שלפיה הפרסום יוביל "לפתיחה מחודשת" של הפרשה עבורו. עוד נטען כי הפסיקה שנזכרה בהחלטת בית משפט קמא, בה הותר לפרסום תיעוד חזותי של חקירה חרף התנגדות הנחקר, ניתנה בנסיבות שונות מאלה שבמקרה דנן. כן נטען כי הערך המוסף שקיים בחשיפת התיעוד החזותי, חלף תמלול של החקירות, אינו ערך מוסף ממשי שמצדיק פגיעה חריפה בפרטיותו. לעמדת מלכה, יש להסתפק בפרסום תמלול החומרים, חלף התיעוד החזותי. עוד טוען מלכה כי לא ניתן משקל מספק לחשש מפני "אפקט מצנן" שלפיו עדים יירתעו מלשתף פעולה עם רשויות חקירה. בתשובת פישר לערעור מיום 20.11.2025 הצטרף הוא לטענותיו של מלכה, וביקש לשוב על טיעוניו כפי שהובאו בבית המשפט המחוזי. מנגד, המדינה טוענת כי החלטת בית משפט קמא היא סבירה ומאוזנת ולא נפלה בה טעות אשר מצדיקה את התערבותנו. לעמדתה, מדובר בקטעים קצרים בלבד מתוך חקירתו של מלכה במח"ש, והצגתו בהם אינה כרוכה במבוכה מיוחדת ובחדירה לפרטיותו אשר חורגת מעצם ההימצאות במעמד של נחקר בחקירה פלילית. לצד זאת, בקטעים שבהם מצוקתו של מלכה בלטה, טושטשה דמותו. עוד הוסיפה המדינה כי רצון המערער להמשיך בחייו ולשים את הפרשה מאחוריו ברור ומובן, אך עם זאת לבית המשפט ממילא אין יכולת למנוע את פרסום התחקיר ביחס לפרשה, ולא ברור מדוע פרסום הקטעים הקצרים מחקירתו, להבדיל מתמלילי החקירה אשר אינם אסורים בפרסום, יפגעו בו באופן מיוחד מעבר לפגיעה הנלווית ממילא לפרסום התחקיר. עוד טוענת המדינה כי לפרסום התיעוד יש חשיבות ציבורית מיוחדת, שעליה עמד בפירוט בית משפט קמא. בהקשר זה, טוענת המדינה כי לבית משפט קמא יש יתרון מובהק ביכולת להעריך את חשיבות קטעי התיעוד החזותי לצורך ליבון השאלות הנוגעות לחקירת הפרשה, בהינתן היכרותו העמוקה עם ההליך ופרטיו. לבסוף, טוענת המדינה כי על פניו לא נראה שקיימים שיקולים כבדי משקל אחרים, להוציא התנגדות המערער, אשר מטים את הכף לעבר איסור פרסום התיעוד. בהקשר זה מציינת המדינה כי ההליך מצוי בשלביו האחרונים וכי קטעי החקירה שפרסומם מתבקש אינם נוגעים לאישומים שטרם הוכרע הדין בעניינם. עוד נטען כי הקטעים הוצגו ממילא בפני בית המשפט המחוזי, כך שאין חשש שפרסומם יציג בפני בית המשפט חומרים שאינם מוכרים לו או שעדים יושפעו מהצגתם. בנוסף, לא עולה מהקטעים מידע שעלול לפגוע בצדדים שלישיים ובחקירות עתידיות. המדינה הוסיפה כי היא מכירה במשקל המשמעותי שיש לתת לעמדת הנחקר בשאלה אם יפורסם תיעוד חזותי מחקירתו, ואולם שיקול זה אינו עומד לבדו. מולו ניצב האינטרס הציבורי הממשי בפרסום קטעי החקירה, אשר עליו עמד בית משפט קמא. לדבריה, בית משפט קמא נתן בהחלטתו משקל ממשי להתנגדות המערער לפרסום, והגיע למסקנתו נוכח עוצמתו המוגברת של האינטרס הציבורי בפרסום בנסיבות המקרה דנן. בדיון לפנינו, שהתקיים ביום 20.11.2025, שבה באת-כוחו של מלכה על עיקרי טענותיה שבכתב; וכך עשתה גם באת-כוח המדינה. בא-כוחם של דרוקר ורום, מצדו, סמך את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי, וביקש להדגיש כי מדובר בהחלטה שהתקבלה על ידי המותב שדן בהליך הפלילי, לו קיימת היכרות משמעותית עם התיק, אשר הגיע למסקנה בדבר קיומו של אינטרס ציבורי אשר מכריע את הכף לטובת פרסום. עוד ביקש בא-כוחם של דרוקר ורום להדגיש כי הקטעים שפרסומם התבקש אינם משפילים את מלכה באופן מיוחד, וביחס לשניים מהם אף קבע בית המשפט כי יש לטשטש בהם את דמותו של מלכה, על מנת לשמור על כבודו. דיון והכרעה הערה דיונית תחילה, הערה על המסגרת הדיונית. בפסיקת בית משפט זה ניתן לאתר חוסר אחידות קל בשאלת המסגרת הדיונית המתאימה לתקיפת החלטה שעניינה פרסום לפי סעיף 13 לחוק חקירות חשודים. ככלל, החלטות שעניינן איסור פרסום או התרתו נדונות במסגרת שנקבעה בסעיף 70 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) ובסעיפים העוקבים לו. בהחלטות מעין אלו, סעיף 70ד לחוק זה קובע את המסגרת הדיונית להגשת ערעור: עליו להיות מוגש תוך שבעה ימים, והוא נדון בדן יחיד. לעומת זאת, עניינו של ההליך דנן בפרסום תיעוד חזותי או קולי של חקירה, נושא המוסדר כאמור בסעיף 13 לחוק חקירת חשודים, שלשונו: "המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בית משפט, דינו – מאסר שנה [...]". הוראת חוק זו אומנם מכירה בסמכותו של בית המשפט להרשות את הפרסום, אך אין בה התייחסות למנגנון ההשגה על החלטת בית המשפט. דומה כי נקודה זו יצרה אי בהירות מסוימת בשאלת מנגנון ההשגה, וערעורים על החלטות לפי סעיף זה נדונו לעתים בדן יחיד (ראו למשל: בש"פ 6516/09 ידיעות אחרונות נ' מדינת ישראל (01.10.2009) (להלן: עניין ידיעות אחרונות)), ולעתים בשלושה (ראו למשל: ע"פ 10994/08 מדינת ישראל נ' תורג'מן, פ"ד סג(1) 481 (2009) (להלן: עניין תורג'מן); בש"פ 2698/08 "משהו הפקות" בע"מ נ' מדינת ישראל (18.05.2009) (להלן: עניין משהו הפקות)). על פניו, ניתן היה גם לתהות אם אין מדובר בהחלטה אחרת בפלילים, שעליה ככלל אין זכות ערעור, בהיעדר הסדרה מפורשת בחוק (ראו מני רבים: בש"פ 4804/17 ברמלי נ' מדינת ישראל, פסקאות 13-10 (09.08.2017)); אך דומה כי הכל הניחו כי זכות ערעור קיימת. ואכן, עיון בפסיקת בית משפט זה מלמד כי סוגיה זו נדונה, הגם שבאופן אגבי, בעניין משהו הפקות. צוין, כי כאשר מבקש הפרסום איננו צד להליך הפלילי המתנהל בין המדינה לבין הנאשם, הרי שההחלטה בעניין בקשתו לפרסום חומרי חקירה מהווה 'פסק דין' (שם, פסקה 4). אם כן, מאחר שהחלטה כאמור עולה בגדר פסק דין, קיימת זכות ערעור לבית משפט זה, אשר יידון בהרכב של שלושה שופטים (בהתאם לסעיפים 26 ו-41(א) לחוק בתי המשפט). [במאמר מוסגר יוער, אף שהדבר חורג מענייננו, כי בפסיקה ניתן לאתר גם מקרה שבו הצדדים לדיון לפי סעיף 13 לחוק היו הצדדים להליך הפלילי, ועדיין הערעור על ההחלטה נדון כערעור בזכות לפני שלושה שופטים (עניין תורג'מן; והשוו: בש"פ 1659/11 שטנגר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (26.04.2011))]. תוצאה זו יוצרת אנומליה מסוימת, שכן כידוע, משך הזמן הקבוע בחוק להגשת ערעור פלילי עומד על 45 יום (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982), ולעומת זאת, ערעורים על החלטות בענייני פרסום מוגשים, כאמור, תוך שבעה ימים – פרק זמן שבצדו הגיון רב, נוכח מהות העניין. אנומליה נוספת קשורה בעובדה שככלל ערעורים על החלטות בעניין פרסום נדונות בבית משפט זה בדן יחיד, כמצוות המחוקק, ואילו ערעורים לפי סעיף 13 לחוק – בנתון לנתיב ששורטט לעיל – יידונו במותב תלתא. כך או אחרת, סוגיות אלה הן עניין למחוקק לענות בו. ומן הפרוזדור אל הטרקלין. מסגרת נורמטיבית השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה להתיר פרסום לפי סעיף 13 לחוק חקירת חשודים לא פורטו בחוק. המחוקק שתק בעניין זה והותיר את המלאכה לבית המשפט. ואכן, סוגיה זו נדונה בשורה של פסקי דין, שעיקריהם יפורטו כאן (ראו: ע"פ 4463/22 חברת אקסמיט – יחסי ציבור ותקשורת נ' מדינת ישראל (15.06.2023) (להלן: עניין אקסמיט); ע"פ 1682/21 רשת מדיה בע"מ נ' בנימין נתניהו (25.04.2021) (להלן: עניין רשת מדיה); ע"פ 2476/15 רשות השידור (בפירוק) נ' מדינת ישראל (05.04.2016); ע"פ 5127/11 רשות השידור הישראלית – ערוץ 1 נ' רוני רון (10.10.2011) (להלן: עניין רוני רון); בש"פ 4275/07 רשות השידור נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(3) 247 (2007) (להלן: עניין זדורוב); עניין תורג'מן; עניין משהו הפקות). ככלל, שני סוגים של שיקולים עומדים על הפרק: סוג אחד של שיקולים עוסק בפגיעה שעלולה להיגרם לחשוד או לנאשם המתועד בחומר שפרסומו התבקש ולסביבתו הקרובה; והסוג השני של השיקולים עוסק באינטרסים ציבוריים שונים. וביתר פירוט. מן העבר האחד, ניצבים זכותו של הנחקר לכבוד, לשם טוב ולפרטיות. מטבע הדברים, מעמד של חקירה מול רשויות האכיפה עלול להיות אחד הרגעים הקשים בחייו של אדם (עניין רשת מדיה, פסקה 16). חקירה כזו נעשית לעתים אגב מעצר, תוך שלילת חירותו של הנחקר, כאשר היא עשויה להיות מלווה ביחס נוקשה הכולל הטחת צעקות ואמירות קשות כלפיו וכלפי יושרתו. ודוק: בדברים אלו אין הכוונה לרמוז כי ככלל רשויות האכיפה פועלות שלא כדין במסגרת חקירות חשודים. להיפך. תפקידן של רשויות אלו – פענוח פשעים לשם הגנה על הציבור הרחב – עשוי לחייב נקיטה באמצעים שונים שעלולים לגרום לנחקר להימצא במצב נפשי מורכב, לשון המעטה. אלא שכך או כך, פרסום תיעוד מחקירתו של אדם עלול להשפילו או לבזותו, לגרום לו למבוכה ניכרת, לפגוע במעמדו הציבורי, ואף לפגוע בבני משפחתו ובסביבתו הקרובה (ראו: עניין אקסמיט, פסקה 33). זאת ועוד, כאשר מתבקש לפרסם את התיעוד בחלוף זמן ניכר מהמשפט שהתנהל, הפרסום עלול להחזיר את הנחקר ובני משפחתו לרגעים טראומטיים בחייהם, ולפגוע בניסיונותיהם "לשים את העבר מאחור" ולהשתקם. מטעם זה נקבע בחוק חקירת חשודים, כברירת מחדל, כי אין לפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה (ראו: עניין רשת מדיה, בפסקאות 17-14). לצד זאת, המחוקק התיר לבתי המשפט לאשר סטייה מברירת המחדל האמורה. בפסיקה הובהר כי סטייה זו לא תיעשה כדבר שבשגרה, אלא כאשר קיים אינטרס ציבורי מובהק בהתרת פרסום התיעוד. לשיקול שעניינו הפגיעה האפשרית בכבודו ובפרטיותו של הנחקר וקרוביו, ניתן להוסיף שיקול נוסף. תיתכן טענה שלפיה לנחקר המצוי בחדר החקירות עומדת ציפייה סבירה לכך שתיעוד חקירתו לא יפורסם ברבים, אלא בהתקיים טעמים כבדי משקל. ציפייה זה נתמכת בהוראת סעיף 13 לחוק חקירות חשודים ובפסיקה שפירשה אותו. לפיכך, מתן היתר לפרסום תיעוד החקירה בהיעדר טעמים מעין אלו, יפגע בדיעבד בציפייתו הסבירה של הנחקר. צדו השני של אותו מטבע הוא החשש שמא מוּדעות מראש (ex-ante) לאפשרות שתיעוד החקירה יפורסם, ישנה את אופן התנהלותם של נחקרים, ויקטין את התמריץ שלהם לשתף פעולה עם גופי החקירה, ובפרט להפוך ל"עדי מדינה". ואכן, הפסיקה בנושא התייחסה לחשש מ"אפקט מצנן" מעין זה (עניין תורג'מן, עמוד 504; עניין רשת מדיה, בפסקה 22; עניין ידיעות אחרונות, בפסקה 7)). לאלה ניתן להוסיף חששות נוספים שעניינם פגיעה בחקירות משטרה עתידיות, למשל במצב של חשיפת שיטות חקירה, וכן בשל יצירת "אפקט מצנן" על חוקרים, שיידעו כי תיעוד החקירה יפורסם ברבים, ויתנהלו בשל כך באופן מלאכותי אשר יפגום בחקירה (הנחיית פרקליט המדינה מספר 14.22 "איסור פרסום תעוד חזותי או קולי של חקירה", עמוד 7 (27.04.2017) (להלן: הנחיית פ"מ)). עם זאת, ביחס לחשש זה ניתן כמובן להעלות את הטענה ההפוכה, לפיה ידיעה מראש מצד גורמי החקירה שלפיה קיימת היתכנות שתיעוד החקירה יפורסם, עשוי דווקא להכווין אותם מראש להקפיד על התנהלות תקינה במסגרת החקירה (עניין ידיעות אחרונות, פסקה 12). נוסף לחשש להשפעה על חקירות משטרה פוטנציאליות, מובן כי שעה שעודנה מתנהלת החקירה שבעניינה מתבקש אישור לפרסם תיעוד ויזואלי, קיים חשש כי פרסום החומרים יפגע בה. שיקול נוסף אשר עשוי להטות את הכף נגד פרסום תיעוד חזותי של חומר חקירה, עניינו החשש לפגיעה בטוהר ההליך השיפוטי. פרסום התיעוד במהלך המשפט עלול להוביל להשפעה על המעורבים בתיק – עדים, פרקליטים ושופטים (עניין רשת מדיה, בפסקה 24). לעתים, יתכן שיהא מדובר אף בראיות שכלל לא יוגשו לבית המשפט (למשל, בשל קבילותן), אך בדרך של פרסום פומבי יוכנסו להליך "בדלת האחורית" ויזהמו אותו (הנחיית פ"מ, עמוד 7). קיים גם חשש שפרסום תיעוד החקירה יביא דווקא להטעיית הציבור. כך הוא המצב כאשר הפרסום מביא חלק קטן בלבד מתוך חומר הראיות. זאת, שעה שבהליך המשפטי נבחן לעומקו מכלול חומר הראיות, לרבות ראיות אשר סותרות או מחלישות את משקלן של הראיות שפרסומן מתבקש, שעשוי להביא לתמונה כוללת שונה מזו שמבקש הפרסום לצייר. עניין זה עלול להביא לשלל בעיות: תחילה, האדם שתיעוד חקירתו פורסם עלול לחוש, ויתכן שבצדק, שמשפטו "מוכרע בזירה הציבורית" – לכאן או לכאן (עניין תורג'מן, בעמוד 504). שנית, הדבר עלול לפגום באמון הציבור בבית המשפט, אם אכן התוצאה במשפט תהיה שונה מזו שהצטיירה עת שפורסם התיעוד (ראו: הנחיית פ"מ, עמוד 7). עד כה מניתי שיקולים שביכולתם להטות את הכף לכיוון הכרעה שאיננה מתירה את פרסום התיעוד. אלא שמהעבר השני, ניצב האינטרס הציבורי בחשיפת התיעוד "לאור השמש". זאת, ממגוון טעמים אפשריים. ראשית, פעמים שבתיעוד שפרסומו מתבקש, מתגלה דבר מה על הנחקר, או על הפרשה הנחקרת, שיש ערך רב בהבאתו להתרשמות הציבור באופן בלתי אמצעי (עניין רשת מדיה, פסקה 21; ודוק: כפי שנקבע שם, נדרש שלא יהיה מדובר בדברי רכילות בעלמא). שנית, ישנם מקרים שבהם התיעוד מאפשר לציבור להתרשם מהתנהלותם ומתפקודם של החוקרים ולבקר אותם. חשיבותו של עניין אחרון זה נובעת משלושה מקורות: האחד, התרשמות מהתיעוד מאפשרת לציבור לבחון האם גורמי חקירה התנהלו, במקרה זה או אחר, באופן שפגע יתר על המידה בנחקר (עניין תורג'מן, בעמוד 506). השני, התרשמות כאמור מאפשרת לבחון האם גורמי חקירה דווקא "עשו הנחות" לנחקר מסוים, מוכר או חשוב. לבסוף, התרשמות מהתיעוד מאפשרת לבחון האם גורמי האכיפה הכשילו בהתנהלותם את החקירה ואת היכולת להעמיד בסופה לדין, בין בזדון ובין ברשלנות. כך או כך, התרשמות ישירה מהתנהלות גורמי אכיפת החוק, יש בכוחה גם להגביר את אמון הציבור בהם (עניין תורג'מן, בעמוד 518). זאת ועוד. בכל מקרה שבו מתבקש פרסום של תיעוד חזותי או קולי מתוך חקירה, קיימת חשיבות מכרעת לשאלה האם ישנו "ערך מוסף" בהבאת התיעוד החזותי, חלף הסתפקות בתמלול החקירה בלבד או בתיאור מילולי של ההתרחשויות בה (עניין אקסמיט, בפסקה 38; עניין רוני רון, בפסקה 7). שכן, ככל שאין ערך מוסף ממשי בתיעוד החזותי דווקא, הרי שאין למעשה משמעות לכך שקיים עניין ציבורי בתוכן החקירה. לשון אחרת: האינטרס הציבורי צריך להיות בפרסום התיעוד החזותי או הקולי, לא בעצם קיום החקירה או ההתרחשויות בה. סיכום ביניים. בבוא בית המשפט לאזן בין מכלול השיקולים שנמנו לעיל, לכאן ולכאן, עליו לתת דעתו לשאלות הבאות (ומדובר כמובן ברשימה פתוחה): ראשית, האם קיים אינטרס ייחודי בפרסום תיעוד חזותי או קולי דווקא, להבדיל מתיעוד כתוב של החקירה. שנית, מידת הפגיעה בפרטיותו ובכבודו של הנחקר. לעניין זה יש להבדיל בין פגיעה הנובעת מעצם הצגת הנחקר במהלך החקירה, לבין הצגתו במצב פגיע במיוחד במהלכה. שלישית, מהות ועוצמת האינטרס הציבורי בחשיפת התיעוד, בשים לב לנסיבות המקרה בכללותן. רביעית, נדרש לבחון את השלב שבו מתבקש הפרסום. לעניין זה, יש לתת את הדעת לשאלה אם פרסום התיעוד עלול להשפיע על החקירה או על ניהול המשפט. כמו כן, יש לבחון אם פרסום התיעוד עלול להוביל לחשיפת שיטות פעולה של גורמי האכיפה. יש להניח, כי איזון נכון בין האינטרסים המתחרים – קרי, מתן רשות לפרסום התיעוד רק כאשר קיים בכך אינטרס ציבורי מובהק, תוך ניסיון לצמצם באופן מקסימלי את הפגיעה בנחקר – אף ימנע השפעה לרעה על חקירות עתידיות, בדמות עיוות לא רצוי של תמריצי הנחקרים והחוקרים. זאת בשים לב לאפשרות של אפקט מצנן, לסוגיו, כפי שצוין לעיל. בבואו לערוך איזון מעין זה שתואר, על בית המשפט הדן בבקשה לקבל את עמדת הנחקר אשר מופיע בקטעים שפרסומם מתבקש, ולבחון אותה. כפי שנפסק בעבר, התנגדות של הנחקר לפרסום המבוקש יש שתהווה "שיקול נכבד ביותר שלא להתיר הפרסום". ואולם, עוד נקבע כי "אין לשלול על הסף מקרים בהם על אף התנגדות הנחקר יימצאו טעמים מיוחדים בחריגותם שיצדיקו התרת הפרסום" (עניין זדורוב, בעמוד 262). מן הכלל אל הפרט בענייננו, החלטת בית המשפט המחוזי מאוזנת, מנומקת ומפורטת היטב. כמפורט לעיל, בית המשפט לא נעתר לבקשה הגורפת שהוגשה אליו בתחילה להתיר פרסום של מאות קטעי וידאו שהוצגו במשפט. במקום זאת, בית המשפט התיר לפרסום 8 קטעים בלבד מחקירותיו של מלכה (ומדובר בסרטונים שאינם ארוכים). זאת נעשה לאחר שבית המשפט בחן היטב את מידת תרומתם של קטעי הוידאו הרלוונטיים לעניין הציבורי שבתיק, ומצא כעניין שבעובדה כי בכל אחד מהקטעים שהותרו לפרסום "טמון מידע מהותי נוסף להמחשת המתרחש בתוך החקירה, שאינו ניתן להעברה באמצעות הצגה או הקראה של תמליל החקירה גרידא". ודוק: ההחלטה מושא ענייננו ניתנה על-ידי המותב שדן בתיק מזה עשור, אשר מכיר היטב את הנסיבות שהובילו להתפתחות התיק באופן שבו הוא התפתח. קביעתו כי בקטעי וידאו מסוימים יש כדי לשפוך אור על מהלך הדברים בתיק, ועל השיקולים שהובילו לכריתת הסדר הטיעון עם פישר – היא קביעה עובדתית המבוססת על היכרות מעמיקה עם חומר הראיות שבתיק; וככזו, קשה עד מאוד להתערב בה בשלב הערעור. לצד זאת, ועל מנת שלא אובן שלא כהלכה, אבקש להעיר, כדלהלן: בשאלה שעניינה מידת תרומתם היחסית של קטעים ספציפיים מתוך חקירה – דומה שלערכאה המבררת אכן קיים יתרון מובנה, בהכירה את התיק על בוריו, ונוכח יכולתה להבחין בין עיקר וטפל בהקשרו של התיק הספציפי. לשם המחשה, במקרה דנן, לערכאה המבררת קיים יתרון מובנה בהכרעה בשאלה האם הקטעים הספציפיים שפרסומם התבקש, יכולים ללמד על הטעמים שבגינם התיק נגד פישר הגיע לסיומו באופן המתואר לעיל. זאת, מתוך הבנת מכלול הדברים והמשקל היחסי שיש לאירועים המתועדים, שפרסומם מתבקש, בתוך מכלול זה. לעומת זאת, בשאלה הכללית יותר, שעניינה עצם קיומו של אינטרס ציבורי בפרשה שבגדרה מתבקש הפרסום, אין זה הכרחי כי לערכאה המבררת יהיה יתרון מובנה שיצדיק זהירות מיוחדת בבחינת נימוקיה בשלב הערעור. אדרבה – יתכן שדווקא מי ש"חי ונושם" את התיק, עוסק בו מדי יום ביומו, ייטה להעריך ביתר את חשיבותו הציבורית. דברים אלה הם, כאמור, בגדר מחשבות כלליות, ובאשר לחשיבותו הציבורית של התיק דנן ממילא אין כל מחלוקת, כפי שאפרט להלן. אשר למידת הפגיעה במלכה – אכן, ניתן להניח כי שידור התיעוד החזותי מחקירתו של מלכה, יפגע במידה מסוימת בו ובמשפחתו. על כך יש להצר. אולם, לאחר שצפיתי בסרטונים הרלוונטיים, התרשמותי הייתה כי מדובר בתיעוד מצומצם יחסית, שככלל, אינו משפיל את מלכה או פוגע בו באופן החורג מעצם תיעודו כנחקר. בשניים מן הקטעים שהיו עלולים לפגוע בכבודו של מלכה במידה רבה יותר, בית המשפט הורה על טשטוש דמותו. זאת, ועוד, התנגדותו של מלכה לשידור הקטעים הוסברה, בין היתר, ברצונו לשים את הפרשה מאחוריו ולהמשיך בחייו. ברם, כפי שנקבע בעבר בהקשר דומה, "עצם בחירתו של כלי תקשורת לנהל דיון ציבורי מחודש בפרשה כלל אינו נתון לשיקול דעתנו במסגרת דיונית זו" (עניין אקסמיט, פסקה 42). בכל הנוגע לאינטרס הציבורי – קשה, לטעמי, לחלוק על כך שלפנינו עניין בעל חשיבות ציבורית מהמעלה הראשונה. היבט ראשון של האינטרס הציבורי עניינו בכך שבפרשה נכללו אישומים חמורים ביותר כלפי גורמים שכיהנו בתפקידים משמעותיים במערכת אכיפת החוק. היבט שני, ועיקרי, עניינו באופן שבו מגיע התיק לסיומו ביחס לפישר, אחרי למעלה מעשור, בהסדר טיעון שבו נמחקו מרבית האישומים שיוחסו לו. סיום זה, כזכור, תואר על-ידי באת-כוח המאשימה עצמה, כקשור ב"קשיים ופגמים" משמעותיים ביותר שהתגלו במהלך ניהול ההליך. קיימת אפוא חשיבות ציבורית מהמעלה הראשונה בכך שהציבור יוכל לבחון את התנהלות מערכת אכיפת החוק בפרשה זו. לא למותר לציין כי בקשה דומה לזו שבה עסקינן, שהוגשה בשנת 2018 לפרסום התיעוד החזותי האמור – נדחתה. גם נתון זה תומך במסקנה כי התרת הפרסום בעת הזו קשורה באופן הדוק לעניין הציבורי הקיים סביב התנהלות מערכת אכיפת החוק בכל הנוגע לפרשה דנן, וכן לוקחת בחשבון את השיקול שעניינו השפעה אפשרית על ההליך המתנהל. אשר למועד בו אושר הפרסום – פרסום התיעוד בשלב זה אינו משפיע על חקירה מתנהלת, ודומה כי אף לא קיים חשש שהפרסום עלול לפגוע בהליך המשפטי המתנהל בשים לב לקטעים הספציפיים שפרסומם הותר על-ידי בית משפט קמא. כמו כן, הפרסומים מושא ענייננו אינם מעוררים חשש לחשיפת שיטות פעולה של גורמי האכיפה. בנסיבות אלו, כאשר העניין הציבורי בפרסום התיעוד הוא רב ביותר, וכאשר הפגיעה במלכה, בשים לב לצעדים שננקטו למיתונה, נסובה בעיקרה על עצם הצגת תיעודו כנחקר במח"ש – להבדיל מהשפלה מיוחדת במהלכה – מסקנתי היא כי בדין התיר בית המשפט את הפרסום. אשר על כן, אציע לחבריי כי נורה על דחיית הערעור. ממילא מתבטל הצו הארעי שניתן ביום 12.11.2025. לפני חתימה אעיר כי באחד מקטעי התיעוד שהועברו לעיון ההרכב (קטע מס' 8), דומני כי נכלל שמה של עדת המדינה ע'. יש להקפיד כי, בהלימה לקביעות שבהחלטת בית משפט קמא, יוסתרו פרטים מזהים על אודותיה בכל הקטעים שישודרו. חאלד כבוב שופט הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. יצחק עמית נשיא השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' כבוב. ניתן היום, ד' כסלו תשפ"ו (24 נובמבר 2025). יצחק עמית נשיא חאלד כבוב שופט רות רונן שופטת