מדינת ישראל רשות הפיתוח נ. יורשי המנוחה רשידה סליבא ואח'

12 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3021/23 ע"א 3296/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ המערערים בע"א 3021/23: 1. מדינת ישראל רשות הפיתוח 2. האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ ג ד המשיבים בע"א 3021/23: יורשי המנוחה רשידה סליבא ז"ל ואח' המערערת בע"א 3296/23: מדינת ישראל רשות הפיתוח נ ג ד המשיבים בע"א 3296/23: עזבון המנוח חנא בולוס סליבא ואח' ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 41987-03-16 מיום 8.2.2023 שניתן על ידי כב' השופט מאזן דאוד וערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 40303-03-16 מיום 29.1.2023 שניתן על ידי כב' השופט מאזן דאוד תאריך הישיבה: י"ט בשבט התשפ"ד (29.1.2024) בשם המערערים בע"א 3021/23 והמערערת בע"א 3296/23: עו"ד דפנה לנגפלד; עו"ד יעל גליקמן בשם המשיבים בע"א 3021/23: בשם המשיבים בע"א 3296/23: עו"ד אמין אבו רחמה עו"ד אמין אבו רחמה; עו"ד ג'מיל עבוד; עו"ד טייב עואדיה פסק-דין השופט י' עמית: 1. שני הערעורים שלפנינו נסבים על תביעות לפיצויי הפקעה על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה או פקודת הקרקעות). שתי התביעות הוגשו בחודש מרץ 2016, הוא המועד האחרון לתום תקופת המעבר טרם התיישנות על פי ההלכה שנקבעה בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (21.3.2013) (להלן: עניין ארידור). הערעורים שהוגשו על ידי המערערת (להלן: המערערת או המדינה) נסבים על שני פסקי דין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' דאוד), ומעוררים שאלה משותפת: מה הנפקות שיש ליתן לעובדה שהמקרקעין שהופקעו הוקנו לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. אציג להלן את העובדות הצריכות לעניין. העובדות הצריכות לעניין ע"א 3021/23 2. בפסק הדין התקבלה תביעה לתשלום פיצויי הפקעה בקשר עם מקרקעין הידועים כגוש 10500 חלקה 12 (להלן: חלקה 12), לפי סעיף 13 לפקודה. 3. ביום 20.3.2016 הוגשה תביעה (ת"א 31987-03-16) על ידי יורשי המנוחה רשידה יוסף חנא סליבא (להלן: המנוחה רשידה או המנוחה), במסגרתה עתרו המשיבים לקבלת פיצוי בגין הפקעת חלקה 12 שבבעלות המנוחה. המשיבים טענו בכתב התביעה כי המנוחה רשידה זכאית להירשם כבעלים של 4.8/100 חלקים מחלקה 12 המשתרעים על שטח של 2.124 דונם. ואולם כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בסיכומיהם עמדו המשיבים על קבלת פיצוי בגין 4/100 חלקים מחלקה 12". 4. חלקה 12 היא רכוש האפוטרופוס לנכסי נפקדים מתוקף היותה נכס מוקנה על פי חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים). ביום 11.4.1952 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה על הפקעתה של חלקה 12, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה. ביום 5.6.1952 פורסמה הודעה בהתאם לסעיף 19 לפקודה. ביום 27.7.2021 הודיע האפוטרופוס לנכסי נפקדים כי הוועדה המייעצת אישרה את שחרור חלקה 12, ולאחר תשלום האגרה הונפקה תעודה מס' 6703 לפי סעיף 28(א) לחוק נכסי נפקדים בדבר שחרור תמורת הפקעת החלקים בנכס בחלקה 12. 5. ביום 4.8.2020 הוגשה חוות דעתו של השמאי פנחס שפירא, מומחה מטעם בית המשפט, שבה נקבע כי ייעודה של חלקה 12 הוא חקלאי וכי מותרת בה בנייה לשימושים חקלאיים בלבד ב-20% משטח המגרש. התביעה הוגשה כ-65 שנים ממועד הפקעת החלקה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 6. בית משפט קמא דחה את טענת השיהוי שהעלתה המערערת מאחר שהטענות בדבר שינוי מצב לרעה ונזק ראייתי נטענו בעלמא וללא כל ביסוס, ומאחר שהמערערת לא עמדה בנטל ההסתברותי הנדרש להוכיח כי שולמו למשיבים פיצויי הפקעה בעבור חלקה 12. עוד קבע בית המשפט כי המשיבים זכאים לקבלת פיצוי במסלול פיצויי קרן נומינליים לפי סעיף 12 לפקודה בצירוף פיצויי פירות נומינליים לפי סעיף 13(1) לפקודה. ברובד הדיוני, בית המשפט קבע כי המערערת מנועה מלהעלות טענה העולה כדי "הרחבת חזית" בשלב הסיכומים, ומשכך טענותיה של המערערת בדבר תחולת סעיף 13 לפקודה וזיקתה של המנוחה למקרקעין עובר להנפקת תעודת השחרור על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים נדחות. עוד קבע בית המשפט כי יש להקנות למשיבים פיצוי גם מכוח סעיף 13 לפקודה הן בעקבות פרשנות לשונית של תעודת השחרור, הן בשל הצורך במתן פיצוי מתאים והולם. זאת תוך קביעה כי "אין בסיס משפטי להבחנה שלפיה האפוטרופוס שחרר לתובעים רק את הזכות לתבוע פיצויי הפקעה בהתאם לסעיף 12, ולא פיצויים בהתאם לסעיף 13" (פסקה 34 לפסק הדין). ע"א 3296/23 7. גם בפסק דין זה התקבלה תביעת המשיבים לתשלום פיצויי הפקעה במסלול הפירותי לפי סעיף 13(1) לפקודה. 8. ביום 20.3.2016 הוגשו שתי תביעות (ת"א 40303-03-16 ות"א 41958-03-16) באמצעות יורשיהם של המנוח חנא בולוס סליבא, המנוח נעים בולוס סליבא, המנוח סלים בולוס סליבא והמנוח ג'רייס סליבא (להלן ובהתאמה: המנוח חנא, המנוח נעים, המנוח סלים והמנוח ג'רייס). בית משפט קמא הורה על איחוד התיקים ביום 29.10.2017. במסגרת הליכים אלו נתבעו פיצויי הפקעה בקשר עם מקרקעין הידועים כחלקה 2 וחלקה 19 בגוש 10257 (להלן ובהתאמה: חלקה 2 וחלקה 19) באזור קרית אתא, לפי הפקודה; ופיצויי הפקעה בגין חלקות 13 ו-51 בגוש 10232 וחלקה 46 בגוש 10233, גם הן מצויות בקרית אתא (להלן ובהתאמה: חלקה 13, חלקה 51 וחלקה 46), בהתאם לחוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: חוק רכישת מקרקעים). 9. חלקה 2 משתרעת על שטח בגודל 9,415 מ"ר, וחלקה 19 משתרעת על 21,823 מ"ר. שתי החלקות הן רכוש האפוטרופוס לנכסי נפקדים בעקבות היותן נכס מוקנה על פי חוק נכסי נפקדים. ביום 11.4.1952 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה על הפקעת חלקות 2 ו-19 לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה, וביום 9.6.1952 נרשמו החלקות על שם המערערת לפי סעיף 19 לפקודה. ביום 3.1.1954 נרשמו חלקות 13, 46 ו-51 על שם רשות הפיתוח, לאחר שהודעה על רכישתן פורסמה בילקוט הפרסומים. 10. ביום 20.3.2022 הופקה תעודת שחרור במסגרתה שוחררה תמורת הפקעת החלקים בחלקות 2, 13, 19, 46 ו-51 ליורשים על-ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. לאחר הפקת תעודת השחרור, בעלי הדין הגישו חוות דעת שמאיות מטעמם. לאור הפער בין חוות הדעת מינה בית המשפט את השמאית איילת אלזנר כמומחית מטעמו. חוות דעתה הוגשה ביום 17.1.2020 לבית המשפט, ובה נקבע כי חלקות 2 ו-19 נמצאות בתחום שיפוט עיריית קרית אתא וכי ייעודן חקלאי ומתיר בנייה לשימושים חקלאיים בלבד עד ל-20% משטחן; ונקבעו שתי חלופות בעבור חישוב גובה פיצויי ההפקעה לחלקות 13, 46 ו-51. 11. התביעות הוגשו לאחר 64 שנים ממועד הפקעת חלקות 2 ו-19, ובחלוף 62 שנים ממועד רכישת חלקות 13, 46 ו-51 בידי רשות הפיתוח. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 12. בית משפט קמא דחה את טענת השיהוי של המערערת ביחס למועד הגשת התביעה הן בעקבות התנהגות המנוחים המצביעה על כך שהם לא ויתרו על זכותם לקבלת פיצוי; והן לנוכח רישום מסודר ומלא השולל את טענת הנזק הראייתי של המערערת, באופן המלמד על אי-תשלום הפיצויים בגין חלקות 2, 19 ו-51 למשיבים. 13. עוד קבע בית המשפט כי המשיבים זכאים לקבלת פיצוי במסלול פיצויי קרן נומינליים לפי סעיף 12 לפקודה בצירוף פיצויי פירות [נומינליים?] לפי סעיף 13(1) לפקודה. בית משפט קמא דחה את טענות המערערת בקביעה לפיה "אין בסיס משפטי להבחנה שלפיה האפוטרופוס שחרר לתובעים רק את הזכות לתבוע פיצויי הפקעה בהתאם לסעיף 12, ולא פיצויים בהתאם לסעיף 13 לפקודת הקרקעות" (פסקה 54 לפסק הדין). 14. בעניין חלקות 13, 46 ו-51, בית משפט קמא קבע כי על המערערת לשלם את הפיצוי בעבור הסכומים שלא שולמו במסגרת הסכמי הפיצויים, בהתאם לחישוב הנבחר בחוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. תמצית טענות המדינה 15. המדינה טענה כי לא חלה בענייננו ההלכה שנקבעה בע"א 6744/20 מדינת ישראל-רשות מקרקעי ישראל נ' טבר (7.7.2022 ו-26.2.2023) (להלן: עניין טבר) (וראו השלמת ההלכה וחידודה בדנ"א 5676/22 עזבון המנוח חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל (27.12.2023) (להלן: ד"נ חיאדרה)). בעניין טבר נדונה השאלה כיצד יש לחשב את הפיצוי הפירותי בדמות "דמי החכירה האבודים", המשולמים מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות החל מהמועד שבו תפסה הרשות המפקיעה חזקה במקרקעין כאשר דמי החכירה מתעדכנים מדי שנה. לטענת המדינה, להבדיל ממאות המקרים שנדונו בעניין טבר, המקרקעין שהופקעו בענייננו, הוקנו לאפוטרופוס על נכסי נפקדים כך שההפקעה לא נעשתה מבעלות המשיבים. במשך התקופה שבה הנכס היה נפקד ובבעלותו של האפוטרופוס, המשיבים לא יכולים היו להחכיר את המקרקעין וממילא הם אינם זכאים לפיצוי בגין "דמי החכירה האבודים". לשיטת המדינה, עד למועד קבלת תעודת השחרור, למשיבים לא הייתה זיקה למקרקעין, ורק עם ביטול ההקנייה ושחרור הנכס המוקנה נולדת לבעלים המקורי זכות קנין חדשה ממועד זה ואילך, והשחרור אינו מקים זכות בעלות למפרע (ע"א 263/60 קליינר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יד 2521, 2544 (1960)). נקודת מוצא משפטית זו, מובילה, לטענת המדינה, למסקנה כי לא ניתן להחיל את סעיף 13 לפקודה שכן תכליתו היא מתן פיצוי לבעלים במצב שבו עוכב תשלום פיצויי ההפקעה. מאחר שהנפקד אינו בעל המקרקעין במועד ההפקעה, הוא אינו זכאי לפיצוי בגין תשלום שעוכב או לפיצוי בגין החכרת הקרקע שהופקעה. אף אין לראות את האפוטרופוס לנכסי נפקדים כנאמן של הנפקעים, ומאחר שאין לראותו כמי שביקש או זכאי לפיצוי פירותי בדמות "דמי החכירה האבודים", ומאחר שהרציונל של תמרוץ הרשות המפקיעה לשלם את פיצויי ההפקעה בזמן לא חל במקרה כזה – אזי אין מקום לתשלום פיצויי הפקעה במסלול של פיצוי פירותי לפי סעיף 13(1) לפקודה, והתמורה לה זכאים הבעלים המקורי היא רק פיצויי קרן המשקפים את שווי הקרקע נכון למועד ההפקעה בהתאם לסעיף 12 לפקודה, או לחילופין פיצוי לפי חוק נכסי נפקדים (פיצויים), התשל"ג-1973 (להלן: חוק הפיצויים). לטענת המדינה, משהוקנו המקרקעין לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, המסגרת המסדירה את סוגיית הפיצויים היא חוק הפיצויים, ומיום תחולתו המשיבים אינם זכאים לתבוע את שחרור החלקות מכוח סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, אלא מכוחו של חוק הפיצויים בלבד, והפיצוי שנקבע על פי חוק זה לא כולל פיצוי בגין "דמי חכירה אבודים" בניגוד לקבוע בפקודה. עוד נטען, כי קשה להלום תוצאה לפיה מצבם של המשיבים-הנפקעים, יהיה טוב יותר בשל עצם ההפקעה, שאילולא ההפקעה, היו זכאים לכל היותר לתמורה על פי חוק נכסי נפקדים והנהלים על פיו, ולכל היותר, לפיצוי על פי הנוהל המיטיב 35.05 שעניינו מתן פיצויים על פי חוק נכסי נפקדים. דיון והכרעה האם ההקנייה לאפוטרופוס שוללת פיצוי לפי סעיף 13 לפקודה? 16. כאמור, לטענת המדינה, יש להחריג את עניינם של המשיבים מההלכה שנקבעה בעניין טבר. אקדים ואומר כי דין הטענה להידחות. 17. חוק נכסי נפקדים נחקק על רקע הנסיבות ההיסטוריות ששררו בתקופת הקמת המדינה. החוק "בא לענות על תהפוכות שהזמן גרמן, עם נטישת נכסים בקנה מידה גדול והצורך להשתמש בנכסים אלה למטרות דחופות של שיכון עולים ועבודות פיתוח" (ע"א 170/66 פיאד נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כו(4) 433, 436 (1966)). אילולא סעיף שמירת הדינים בסעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ספק אם לנוכח הפגיעה הקשה בזכות הקניין, היו הוראות החוק עוברות במסננת פסקת ההגבלה של חוק היסוד (השוו: ע"א 3535/04 דינר נ' מדינת ישראל, פסקאות 7-6 (27.4.2006); לתכליתו של החוק ראו פסק דיני בת"א (מחוזי חי') 458/00 בהאי נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, פסקאות 29-24 (19.9.2002) (להלן: עניין בהאי)). חוק נכסי נפקדים הוא אפוא חוק גורף שהיה נכון לשעתו. לכן, ועוד בטרם נידרש לגוף הדברים, קשה להלום כי המשיבים ילקו פעמיים – גם בעצם הכרזת הנכס כנפקד וגם בכך שיקבלו פיצוי מופחת בהרבה, כמעט פיצוי נומינלי, לעומת נפקעים אחרים (להבדל המשמעותי בין מסלולי הפיצוי השונים ראו עניין טבר, פסקאות 9-7). 18. בתעודת השחרור שהנפיק האפוטרופוס נכתב כי הוא "משחרר בזה מהקנייתי את תמורת הפקעת החלקים בנכס המפורט מטה על פי פקודת הקרקעות", בכך החזיר האפוטרופוס למערערים את הזכות לקבלת פיצויים, זכות שהאפוטרופוס נמנע מלממש שעה שהנכס היה בבעלותו. אין בתעודת השחרור הגבלה על מסלול הפיצוי – אם לפי סעיף 12 לפקודה או לפי סעיף 13. ודוק: הזכות לקבלת הפיצוי אינה נובעת מכוח היותם של הנפקעים בעלי המקרקעין לאורך השנים, שהרי בשנים אלה האפוטרופוס היה הבעלים של המקרקעין. אכן, אין לראות בשחרור תמורת הנכס מידי האפוטרופוס למשיבים משום הקנייה רטרואקטיבית של זכות הקניין. אך יש לראות בשחרור התמורה המחאה או הסבה או השבה של זכות האפוטרופוס לתבוע פיצויים בגין כל השנים החל מתפיסת המקרקעין אל המשיבים שנכנסים ב"נעליו". כך ראינו את הדברים בע"א 6554/20 עזבון המנוח חורי ז"ל נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל, פסקה 6ג (10.3.2022), שם נכתב כי "המערערים מבקשים למעשה, המחאה או הסבה של זכות התביעה לקבלת פיצויים" (הדגשה הוספה – י"ע). מסקנה זו מתיישבת לטעמי גם עם נוסח סעיף 28(א) לחוק נכסי נפקדים ולפיו עם שחרור הנכס, הוא יחדל מהיותו נכס נפקד "וכל זכות שהיתה לאדם באותו נכס ערב הקנייתו לאפוטרופוס תחזור אל אותו אדם או אל מי שבא תחתיו". הזכות היא לקבלת התמורה על פירותיה ואיני רואה מדוע בשל היות הנכס נפקד ייגרע חלקם של המשיבים בהשוואה לאחרים ותישלל מהם האפשרות לקבל פיצוי פירותי לפי המסלול השלישי כפי שנפסק בעניין טבר. אין לי אלא לצטט בהסכמה מדברי בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק אחר שבו נדחתה הטענה שהעלתה המדינה: "התובעים בתביעתם ל'דמי חכירה אבודים' אינם מחזירים לעצמם רטרואקטיבית את זכויותיהם כבעלי הקרקע לכל אורך השנים, אלא הם בסה"כ מממשים את זכות התביעה לפיצויי ההפקעה שהוחזקה כל השנים בידי האפוטרופוס, ושוחררה לידיהם באמצעות תעודת השחרור" (ת"א (חי') 32774-03-16 דור נ' מדינת ישראל, פסקה 44 לפסק דינו של השופט ש' מנדלבוים (2.8.2022)). 19. ומזווית נוספת. כפי שציין בית משפט קמא, בעניין טבר ראה בית המשפט את הפיצוי הפירותי כפיצוי ש"נועד לשקף את הנזק שנגרם לבעל המקרקעין שהופקעו בתקופה שבין מועד ההפקעה ועד לקבלת הפיצוי בפועל (להלן: "הרכיב הפירותי"). מטבע הדברים רכיב זה שמור למצבים שבהם לא שולם שווי המקרקעין בסמוך למועד ההפקעה. או אז, יש מקום לפצות את בעל המקרקעין שהופקעו גם בגין אובדן ערך הכסף של פיצויי הקרן..." (שם בפסקה 6, הדגשה הוספה). ואכן, הן המסלול של השערוך והן המסלול החלופי של הפיצוי הפירותי לפי סעיף 13(1) – שניהם נועדו לפצות את הנפקע בגין העיכוב בתשלום הפיצוי ההוני בגין ההפקעה ולאו דווקא בגין השימוש במקרקעין (פסקי דיני בע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר, פסקה 25 (4.7.2012); ובע"א 5316/20 ‏רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקאות 23-22 (4.4.2021)). לכן, יש לדחות טענת המדינה כי המשיבים אינם זכאים לפיצוי פירותי מאחר שלא יכולים היו להחכיר בפועל את המקרקעין המופקעים בהיותם נכס נפקד. 20. בפסיקה נקבע כי אין יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בין הנפקד לאפוטרופוס (ע"א 6886/18 עבד אלכרים נ' מדינת ישראל רשות הפיתוח, פסקה 8 (12.3.2020)), כך שאין לראות ביחס ביניהם יחס של נאמן ונהנה (ע"א 58/54 הבאב נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד י 912 , 919 (1956)). עם זאת לאפוטרופוס לנכסי נפקדים הוקנו בחוק סמכויות נרחבות ביחס לנכס הנפקד, ומכאן גם נגזרת חובתו של האפוטרופוס לשמור על ערכו של הנכס (ת"א (מחוזי י-ם) 673/90 טוויל נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים (12.9.1991)). שלילת מעמדו של האפוטרופוס כנאמן מעוררת אפוא שאלות החורגות מעניינם של הערעורים שלפנינו, כמו התכלית של חוק נכסי נפקדים (באשר לתכליתו של החוק ראו כאמור בעניין בהאי, פסקאות 29-24). מכל מקום, להיעדר יחסי נאמנות יש נפקות לשאלה אם האפוטרופוס היה חייב להגיש תביעה לפיצויי הפקעה. אולם איננו נדרשים לשאלה זו, לאור המסקנה שאליה הגענו, ולפיה זכותם של המשיבים-הנפקעים לתבוע פיצוי פירותי נובעת מכוח הזכות לפיצויים שהועברה להם על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים בתעודת השחרור ולנוכח מהותו וטיבו של הפיצוי. 21. סוף דבר: דין ערעורי המדינה להידחות. חישוב דמי החכירה האבודים וגובה ההוצאות לזכות המשיבים ייעשה כפי שהוסכם בין הצדדים בהודעה המוסכמת שהוגשה לתיק בית המשפט. המדינה תשא בהוצאות המשיבים בסך 15,000 ₪ בכל אחד מהערעורים (סה"כ – 30,000 ₪)" וזאת חלף 45,000 ₪, כפי שנכתב בטעות בפסק הדין. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אין בידי להסכים לעמדתו של חברי השופט י' עמית. ראשית אעיר, כי דבריו של חברי בפסקה 27 לחוות דעתו בעניין מהותו של חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים או החוק) אינם נדרשים. די שאומר כי קשה עד מאוד לשפוט בדיעבד את הרקע לחקיקת החוק ואת תכליתו במחי-יד. גם אם מעשה חקיקה אינו נראה בעיניו של בית המשפט, הדבר אינו נתון לביקורתו אך בשל כך. זאת גם בהתייחס לדברי חברי בעניין פסיקתו של בית משפט זה בעבר הבאה לפרש את החוק. ולגופו של עניין, סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות) שבוטל בשנת 2010 (חוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010), קבע כי הפיצוי מכוחו משולם "לבעליה של אותה קרקע ולכל בני-אדם הזכאים בזכות או טובת-הנאה כל-שהן בה, בשל אבדן דמי-חכירה...". פיצוי זה נועד להשלים את הפיצוי המשולם לנפקע בגין שווי המקרקעין במועד ההפקעה (סעיף 12(ב) לפקודת הקרקעות), כך שהוא יפוצה אף בגין הנזק שנגרם לו בתקופה שבין מועד ההפקעה לבין קבלת הפיצוי (ראו מני רבים: ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 7-6 (7.7.2022) (להלן: עניין טבר); ע"א 5316/20 רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (4.4.2021) (להלן: עניין רמתיים צופים)). וכך נאמר על מהותו של הפיצוי מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות: "המחוקק מדמה הפקעתה של קרקע למכירתה של הקרקע, ועל-כן מורה הוא על שומת שווייה כבעיסקת מכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון. כך הוא במקום שהקרקע נמכרת ותמורתה ניתנת לאלתר. ואילו במקום שהתמורה אינה משולמת לאלתר, מדמה המחוקק את תפישתה של הקרקע בידי המדינה – באין תשלום שווייה – לחכירתה של הקרקע מידי בעליה עד לתשלום הפיצוי בעבור הקרקע, ועל-כן מחייב הוא את המדינה לשלם לבעלים דמי-חכירה כאילו חכרה את הקרקע מבעליה" (ע"א 2405/91 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח הרב פנחס דוד הורוביץ ז"ל, פ"ד נא(5) 23, 35 (1997); ראו גם: עניין טבר, פסקה 38). אלא שבענייננו, בעת ביצוע ההפקעה המשיבים לא היו בעליהם של המקרקעין ולא הייתה להם כל זכות אחרת בהם, שכן הנכס כבר הוקנה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: האפוטרופוס) והמקרקעין הופקעו מידיו. רק לאחר שחרור הנכס על ידי האפוטרופוס מכוח סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים קמה זכותם של המשיבים. כפי שאף ציין חברי, לא מדובר בהקניה רטרואקטיבית של זכות הקניין. אף לא מדובר ב"החייאה" של זכות שעמדה להם קודם לכן. כפי שנפסק על ידי בית משפט זה לאורך השנים, מדובר בזכות חדשה שנוצרה עם השחרור, הזהה במהותה לזכות שהוקנתה לאפוטרופוס (ע"א 263/60 קליינר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יד 2521 (1960) (להלן: עניין קליינר); ע"א 9575/02 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' בהאי (אזל), פסקה 6 (7.7.2010); בג"ץ 3103/06 ולירו נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (6.2.2011)). וכפי שצוינו הדברים בעניין קליינר שלא נס ליחם: "אין לפרש את הסעיף 28 כאילו כוונתו היא להחיות זכויות שכבר פקעו ואינן. כוונתו היא מצומצמת יותר וכל מה שנאמר בו הוא שהזכות החדשה הנוצרת על-ידי השחרור תהיה מאותו סוג ובאותו היקף כמו זו שנפקעה, ושאין זכות חדשה זו יכולה להיווצר לטובת אף אדם זולת אותו נפקד או הבא תחתיו. אשר לזהות הזכויות, [...] אין לנתק את סעיף 28(א) מיתר הסעיפים שבחוק זה המקנים לאפוטרופוס סמכות לנהוג בנכס המוקנה כבשלו. פירושו של דבר, הזכות החוזרת תהיה כפופה לכל עיסקה שבוצעה בנכס על-ידי האפוטרופוס. אך תהיה אשר תהיה משמעות הדיבור 'וכל זכות תחזור אל אותו אדם או אל מי שבא תחתיו', הואיל ולכל הדעות אין השחרור פועל בכוח למפרע, על-כרחך אתה אומר כי בזמן הפטירה לא היתה לנפטר כל בעלות בנכס המוקנה" (שם, עמ' 2544). ויודגש, באותו עניין קבע בית משפט זה כי מקום שבו נכסיו של אדם הוקנו לאפוטרופוס ושוחררו לאחר מותו ליורשותיו, אין הן חייבות בתשלום מס עזבון מפני שהשחרור אינו פועל למפרע, ובמועד הפטירה לא הייתה לנפטר כל בעלות בנכס המוקנה. לא ברור לי אפוא, על רקע פסק הדין בעניין קליינר, מדוע בענייננו, שגם בו הנכס היה מוקנה לאפוטרופוס בזמן ההפקעה, יש לראות במשיבים כבעלי הזכויות באותו מועד. חברי מציין בחוות דעתו כי לשונו של סעיף 28(א) לחוק תומכת לגישתו במסקנה כי שחרור התמורה מהווה המחאה או הסבה של זכות האפוטרופוס לתבוע פיצויים. ברם מעבר להלכה שנקבעה בעניין קליינר כאמור לעיל, אני מתקשה לראות כיצד יש במילים "כל זכות שהיתה לאדם באותו נכס ערב הקנייתו לאפוטרופוס תחזור אל אותו אדם או אל מי שבא תחתיו" כדי להוביל למסקנה כי יש לראות במשיבים כמי ש"נכנסים ב'נעליו'" של האפוטרופוס. לכך יש להוסיף כי דומה שמסקנתו של חברי אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה עתיקת היומין והמבוררת אותה הזכיר, לפיה אין לראות ביחס בין האפוטרופוס לבין הנפקד יחס של נאמן-נהנה (ע"א 58/54 הבאב נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד י 912 (1956); ראו בעניין זה גם: ע"א 6886/18 עבד אלכרים נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח‏, פסקה 8 (12.3.2020)). חברי גם מציין כי לא ברור "מדוע בשל היות הנכס נפקד ייגרע חלקם של המשיבים בהשוואה לאחרים ותישלל מהם האפשרות לקבל פיצוי פירותי לפי המסלול השלישי [סעיף 13(א) לפקודת הקרקעות – ד.מ.]". ברם באותה מידה יכולה להישאל השאלה מדוע עצם העובדה שהחלקה מושא הערעור הופקעה מהאפוטרופוס, מצדיקה ליתן למשיבים פיצוי גבוה מנפקדים אחרים שקיבלו פיצוי לפי חוק נכסי נפקדים בגין נכס שנמכר (אשר בהתאם לסעיף 28(ג) לחוק, זכאים לקבל אך ורק את התמורה שהתקבלה אצל האפוטרופוס בפועל; וראו למשל: ע"א 3635/21 עיזבון המנוח מוחמד דרוויש סמארה חמדאן ז"ל נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 35 (15.1.2024)). אכן, מקובלת עליי עמדתו של חברי לפיה הפיצוי מכוח סעיף 13(1) לפקודה לאו דווקא נועד לפצות את הנפקע בגין השימוש במקרקעין. מסקנה זו אף נובעת מההלכה לפיה אין הנפקע נדרש להוכיח כי בפועל היה לו סיכוי להשכיר את המקרקעין (עניין רמתיים צופים, פסקה 22; ע"א 254/68 עירית פתח תקוה נ' אלקה מנטל לבית ויסנשטרן, פ"ד כב(2) 902, 906 (1968)). ברם אין בכך כדי לשנות מהעובדה שהסעיף מורה כאמור על פיצוי בעליו של המקרקעין (או בעל זכויות אחרות בו) בעת ההפקעה, ואין זהו מצב הדברים בענייננו. אף אם תוצאה זו מעוררת חוסר נוחות, אין בכך כדי לשנות את המסקנה המשפטית הנסמכת על האופן שבו בית משפט זה פירש את ההסדרים האמורים במשך דורי דורות. על כן אם תישמע דעתי הערעורים יתקבלו באופן שבו המשיבים יהיו זכאים לקבל רק את הפיצוי מכוח סעיף 12(ב) לפקודת הקרקעות. זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964, או לחלופין פיצוי לפי חוק נכסי נפקדים כמפורט בכתבי הערעור. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: במחלוקת שנפלה במקרה זה אני סבורה כי הדין עם חברי השופט י' עמית ואני מצטרפת אפוא לדחיית הערעורים. הרקע לחקיקתו של חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 היה אכן מיוחד, אך הדיון בסוגיה שבפנינו אינו נגזר ממנו במישרין. במקרה דנן, ומבלי לחלוק על כך ששחרורו של נכס נפקד אינו פועל באופן רטרואקטיבי, אין ספק כי לאפוטרופוס עצמו הייתה זכות תביעה שאותה יכול היה לממש. קשה להלום שזכות זו "התפוגגה" כאילו לא הייתה במועד שבו שוחרר הנכס. על כן, אני סבורה כי המסקנה לפיה הבעלים קיבלו את הקרקע במצבה, ובכלל זה אף את זכויות התביעה בגינה, היא אפוא המסקנה הראויה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן ביום, ‏כ"ט באדר ב התשפ"ד (‏8.4.2024). תוקן היום, ‏כ"ד בניסן התשפ"ד (‏2.5.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט 23030210_E08.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1