הרטבי בורנשטיין בסון ושות' נ. הפטריארכיה היוונית האורטודוכסי

פסק-דין בתיק ע"א 3021/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3021/11 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערערים: 1. הרטבי-בורנשטיין-בסון ושות', משרד עו"ד 2. זאב הרטבי עו"ד 3. מירה בורנשטיין עו"ד 4. דוד בסון עו"ד נ ג ד המשיבים: 1. הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים 2. הפטריארך היווני האורתודוכסי של ירושלים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 2301/04 שניתן ביום 07.02.2011 על-ידי כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי תאריך הישיבה: ט"ז בחשון התשע"ג (01.11.12) בשם המערערים: עו"ד ע' קוקיא; עו"ד א' סטופל; עו"ד מ' בורנשטיין בשם המשיבים: עו"ד ס' זועבי פסק-דין השופט צ' זילברטל: במסגרת מערכת היחסים המתמשכת שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם, ננקבו סכומי שכר הטרחה, שנדרשו וששולמו מעת לעת, בערכים דולריים. בשלב מסוים הסתיימה ההתקשרות בין הצדדים ונטען לקיומו של חוב שכר טרחה. מהו מועד המרתו של החוב לשקלים חדשים? האם מועד הגשת התביעה או שמא מועד התשלום בפועל? זוהי השאלה העיקרית הניצבת לפנינו. 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 2301-04; כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי), במסגרתו התקבלה בחלקה תביעתם של המערערים, משרד עורכי דין ושותפיו, לתשלום סכומי שכר טרחה אותם חבו המשיבים, הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית והפטריארך היווני האורתודוכסי, בגין שירותים משפטיים שונים שניתנו להם לאורך זמן. במסגרת ערעור זה מבקשים המערערים אך זאת – כי הסכומים שנפסקו לזכותם על-ידי בית משפט קמא יומרו לשקלים חדשים ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין למן מועד הגשת התביעה, כפי שדרשו בכתב תביעתם. רקע 2. משך שנים רבות פעלו המערערים בשירות המשיבים, ייצגו אותם בהליכים משפטיים רבים ובעסקאות שונות. באמצע שנת 2004 נתקררו היחסים בין הצדדים, עד שהמשיבים החליטו להפסיק את ההתקשרות עם המערערים והיפנו את ענייניהם למשרד עורכי דין אחר. המערערים, אשר סברו כי הפסקת היחסים עימם נעשתה שלא כדין, וכי שכר טרחתם בגין שירותים משפטיים רבים לא שולם להם, הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי. בכתב תביעתם (אשר תוקן מאוחר יותר), דרשו המערערים, בין היתר, כי ישולם להם שכר טרחה (הסכמי או ראוי), אותו הם נקבו בערכים דולריים שהומרו לשקלים חדשים בהתאם לשער הדולר במועד הגשת התביעה (בסך הכל נתבע סכום של 2,839,589 ש"ח). בנוסף נטען כי לסכום האמור יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה. ההליכים בבית משפט קמא 3. בפסק הדין מיום 7.2.2011 התקבלה בחלקה תביעתם של המערערים, והמשיבים חויבו לשלם למערערים שכר טרחה בגין חלק מן השירותים המשפטיים אשר לגביהם נטען כי הוא לא שולם. סכומים אחדים בגין שכר טרחה ראוי נפסקו בערכים דולריים (סכום כולל של 100,000$), ולגביהם נקבע כי ישתלמו לפי השער היציג במועד התשלום בפועל, וסכומים אחרים נפסקו בשקלים חדשים (סכום כולל של 319,227 ש"ח) ולהם, כך נקבע, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. על שתי קביעות אלה נסוב הערעור שלפנינו. המערערים אינם טוענים באשר ליתר הקביעות שבפסק הדין. יצוין כבר עתה, כי בית המשפט המחוזי כלל לא נימק את שתי הקביעות האמורות. ההתייחסות היחידה לנושאים האמורים מצויה בקיצור נמרץ בשתי השורות האחרונות של פסק הדין, כהוראה אופרטיבית, בהתעלם מעמדות בעלי הדין בסוגיות האמורות, בהתעלם מהראיות המתייחסות לסוגיות אלה ומבלי להתייחס לסוגיות המשפטיות המתעוררות ביחס אליהן. 4. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 12.3.2009, בטרם החלה פרשת ההוכחות, ביקשו המשיבים רשות לתקן את כתב ההגנה המתוקן שהוגש מטעמם (שתוקן קודם לכן בעקבות תיקונו של כתב התביעה על ידי המערערים). בהחלטה מיום 19.5.2009 דחה רשם בית המשפט המחוזי דאז, כב' השופט א' זמיר, את בקשת המשיבים (בש"א 6058/09). על החלטה זו הגישו המשיבים ערעור לבית משפט קמא (ע"א 1752/09; כב' השופטת ש' ברוש). אלא שההכרעה בערעור נתעכבה יתר על המידה, ובינתיים המשיך ההליך העיקרי להתברר בפני בית משפט קמא וכך החלה גם פרשת ההוכחות. לבסוף, רק ביום 20.7.2011, כחמישה חודשים לאחר מתן פסק הדין מושא ערעור זה וללא כל התייחסות לפסק הדין, התקבל הערעור ולמשיבים הותר להגיש כתב הגנה מתוקן. לעניין זה נשוב בהמשך. טענות הצדדים 5. כאמור בראשית הדברים, המערערים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא בכל הנוגע לקביעותיו באשר לשירותים המשפטיים שביחס אליהם על המשיבים לשלם למערערים שכר טרחה ובכל הנוגע לסכומי הבסיס של השכר האמור, ולמעשה מפנים טענותיהם אך נגד שתי קביעותיו הנזכרות של בית משפט קמא. כך טוענים המערערים, כי הסכומים שנפסקו לזכותם בערכים דולריים צריכים להשתלם בשקלים חדשים לפי השער היציג במועד הגשת התביעה, 23.9.2004, ולא לפי השער ביום התשלום בפועל, כפי שנפסק. המערערים מדגישים כי שער הדולר דאז עמד על כ- 4.5 ש"ח לדולר, ואילו במועד התשלום בפועל עמד על כ- 3.56 ש"ח לדולר, היינו ירידה של כמעט 1 ש"ח בערכו של הדולר ביחס לשקל, מה שיצר פער של כ- 100,000 ש"ח בתשלום. לשיטתם, לא ייתכן כי המשיבים, אשר עיכבו את תשלום שכר הטרחה שלא כדין משך שנים ארוכות, יצאו נשכרים מן העיכוב לו גרמו. המערערים מדגישים כי בכתב התביעה תורגמו כל הסכומים שנתבעו לשקלים חדשים, בהתאם לשער היציג במועד הגשת התביעה (ולפי סכום זה אף שולמה אגרת בית משפט), וכך ראוי היה לפסוק. אשר להפרשי ההצמדה והריבית, טוענים המערערים כי היה על בית משפט קמא לפסוק הפרשי הצמדה וריבית למן מועד הגשת התביעה, הן ביחס לסכום שנפסק בשקלים חדשים (לגביו נפסק כי יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין) הן ביחס לסכום שנפסק בערכים דולריים (לגביו לא נפסקה כל ריבית והוא נותר צמוד לשער הדולר עד ליום התשלום בפועל). 6. המשיבים מצידם מעלים טענה מקדמית וטוענים כי על בית משפט זה לבטל את פסק הדין מושא הערעור ולהחזיר את הדיון בתביעה לבית משפט קמא. זאת, נוכח תוצאת פסק הדין בערעור על ההחלטה שלא להתיר להם לתקן את כתב ההגנה, אשר התיר להם להגיש כתב הגנה מתוקן. לשיטתם, הגשת כתב הגנה מתוקן, כמו גם שמיעת טיעוניהם הנוספים, עשויות לשנות את התוצאה בכללותה אליה הגיע בית משפט קמא. במענה לכך, טוענים המערערים כי מדובר בטענה "ערעורית" עצמאית שאין מקומה להישמע במסגרת תשובה לערעור, והמשיבים לא נקטו בכל הליך ערעורי מצידם. יתר על כן, נטען כי המשיבים נמנעו מלהגיש בקשה לעיכוב מתן פסק הדין (לבית משפט קמא שדן בתיק העיקרי) עד להכרעה בערעור על החלטת הרשם; כי ממילא אותן טענות, שהמשיבים היו מעוניינים להוסיף לכתב הגנתם, נכללו בפועל בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמם ובסיכומיהם בבית משפט קמא; וכי טענות אלה לא נפסלו מחמת שינוי חזית ונדונו הלכה למעשה בפסק דינו של בית משפט קמא. לגופו של הערעור, טוענים המשיבים, כי קביעותיו של בית משפט קמא לעניין מועדי המרת החוב הנקוב בערכים דולריים לשקלים חדשים ולעניין הפרשי ההצמדה והריבית, הן קביעות עובדתיות באופיין, שנקבעו על-ידי בית המשפט בכוונת מכוון נוכח בחינה כוללת של הרקע העובדתי ואופייה של מסכת ההתקשרות בין הצדדים. עוד נטען, כי המערערים הם אלה שחישבו את שכר הטרחה בערכים דולריים וביקשו לאורך השנים את הסכום בערכים דולריים לפי מועד התשלום בפועל ללא הפרשי הצמדה וריבית, ועל כן הם מנועים מלטעון אחרת. לעניין הסכומים שנפסקו כשכר טרחה ראוי בערכים דולריים, נטען, כי בית משפט קמא קבע שכר נכון ליום פסק הדין ולא התכוון שזה יחושב באופן רטרואקטיבי לפי השער היציג במועד הגשת התביעה. כמו כן, טוענים המשיבים כי אם ייקבע שהסכומים שנפסקו צריכים לשאת הפרשי הצמדה וריבית, כי אז קביעה כזו צריכה לחול אף על סכום של 619,983.32 ש"ח, שעוכב על ידי המערערים (וקוזז מן הסכומים שנפסקו לטובתם, בהתאם לפסיקת בית משפט קמא). טענה נוספת שמעלים המשיבים היא, כי על בית משפט זה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לגבי שכר הטרחה שנפסק לזכות המערערים בגין טיפולם בתיק מסוים (ת"א 1266/02). נפקות פסק הדין בע"א 1752/09 שקיבל את בקשת המשיבים לתיקון כתב ההגנה 7. בטרם אפנה להכרעה בשאלות העיקריות הניצבות לפנינו, מן הראוי להידרש לטענה המקדמית שהעלו המשיבים, לפיה על בית משפט זה לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולהחזיר את הדיון לראשיתו. זאת, נוכח פסק הדין בע"א 1752/09 – שניתן כזכור לאחר מתן פסק הדין מושא ערעור זה – המתיר להם להגיש כתב הגנה מתוקן. 8. תחילה יצוין כי טענה מכגון דא היה על המשיבים להעלות במסגרת הליך ערעורי עצמאי. בתשובה לערעור יכולים המשיבים לתמוך בפסק הדין, מטעמיו או מטעמים אחרים, אך אם היה ברצונם להביא לביטול פסק הדין עליהם ליזום הליך השגה עצמאי. די בכך כדי להצדיק את דחיית הטענה. יתרה מכך, לאחר מתן פסק הדין בתיק העיקרי "נעלם כמו מעצמו ערעור הביניים על החלטת הביניים" (ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מו(4) 411, 416 (1992)). התקלה המשפטית שנגרמה, שראוי היה לה שלא תתרחש, לפיה ניתן פסק דין בערעור על החלטת ביניים רק לאחר סיום ההליכים בתיק העיקרי, אינה יכולה לשנות מהכלל האמור. משניתן פסק דין, כל החלטות הביניים נבלעות בו, כולל החלטת הרשם (שלא להתיר למשיבים לתקן את הגנתם) שהערעור עליה היה עדיין תלוי ועומד באותה עת. ערעור זה "נעלם כמו מעצמו", ואילו הוסיפו המשיבים לסבור, גם לאחר מתן פסק הדין בתיק העיקרי, שקופחו נוכח דחיית בקשתם לתיקון כתב ההגנה, היה עליהם "לחדש" ערעור זה, הפעם בפני בית משפט זה במסגרת הערעור על פסק הדין בתיק העיקרי. לגופו של עניין, בחינת מצב הדברים לאשורו מוליכה למסקנה כי בפועל לא נשללה מן המשיבים זכות הטיעון ולא נפגעה זכותם לקיומו של הליך שיפוטי תקין. לאחר שעיינתי בבקשת המשיבים מיום 12.3.2009 להגיש כתב הגנה מתוקן, וכן בפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בבית משפט קמא, הגעתי למסקנה כי טענות המשיבים אשר הועלו בבקשתם לתיקון כתב ההגנה נטענו בפועל בפני בית משפט קמא, אף מבלי שהותר להם התיקון, ומבלי שהובעה התנגדות בדבר שינוי חזית מצד המערערים. רובן המוחלט של הטענות האמורות מצא את ביטויו בפסק הדין ומקצתן אף הוכרע לטובת המשיבים. נראה איפוא כי לא נפגעה זכותם המהותית של המשיבים לטעון את שחפצו. מסקנתי זו אף מתחזקת נוכח העובדה שהמשיבים כלל לא טרחו להגיש ערעור לבית משפט זה; שכן לוּ סברו המשיבים כי פסק הדין גרם להם עוול בהתעלמו מטענות מהותיות, היה עליהם לפעול לביטולו באמצעות הגשת ערעור מטעמם, כאמור לעיל. אשר על כן, סבורני כי בנסיבות העניין אין מקום לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולהורות על קיומו של דיון חוזר. 9. בשולי הדיון בסוגיה לא למותר יהיה להעיר, כי המצב שבגדרו החלה שמיעת הראיות בטרם הסתיימו ההליכים הנוגעים להגשת כתבי הטענות, הוא מצב בלתי רצוי, בלשון המעטה. על פי כללים בסיסיים של התנהלות דיונית סבירה, אין מקום לסיים את שלב קדם המשפט (ובכללו הליכי הביניים הנוגעים לתיקון כתבי טענות) ולעבור לשלב ההוכחות, כל עוד תלויות ועומדות בקשות שטרם הוכרעו. יתרה מכך, גם לא היה מקום ליתן פסק דין בערעור על החלטת הביניים לאחר שהתיק העיקרי הסתיים במתן פסק דין, שכן ערעור זה, על החלטת ביניים שנבלעה בפסק הדין, אבד מתוקפו, כפי שפורט לעיל. ומכאן להכרעה בשאלות המרכזיות. הצמדה וריבית 10. כאמור, שתיים הן השאלות המרכזיות העומדות לפתחנו: הראשונה, מהו המועד הנכון, בנסיבות המקרה שלפנינו, להמרת הסכומים שנפסקו בערכים דולריים לשקלים חדשים – האם, כטענת המערערים, מועד הגשת התביעה, או שמא כפי שנקבע בפסק הדין, מועד התשלום בפועל?; השניה, מהו המועד הנכון לתחילת החיוב בהפרשי הצמדה וריבית? אדון בשאלות אלה כסדרן. (א) מועד ההמרה לשקלים חדשים של חוב צמוד למטבע חוץ 11. הצמדה של חיוב למדד כלשהו על ידי צדדים לחוזה היא אמצעי לשמור על ערכו הריאלי של החיוב ובכך לשמור על ערכו מפני השחיקה האינפלציונית או מפני ירידת שער המטבע ביחס למטבעות אחרים (ע"א 160/84 יהלומי פלנת בע"מ נ' פינסקי, פ"ד מ(4) 372, 378 (1986); ע"א 330/78 המהפך אגודה שיתופית בע"מ נ' פקיד השומה למס הכנסה, פ"ד לה(2) 499, 504-503 (1981)). שיטת ההצמדה נתונה לבחירתם של הצדדים לחוזה: כך למשל, ניתן לקבוע כי שיטת ההצמדה היא למדד המחירים לצרכן; לחלופין ניתן לקבוע כי ההצמדה היא לשער מטבע כלשהו (במקרה זה אין פירושו של דבר כי החיוב ישתלם בהכרח באותו מטבע, והוא יכול להשתלם בשקלים חדשים כששער המטבע האחר ישמש כאמת מידה לחישוב סכום החוב). הצדדים חופשיים להסכים ביניהם על המועד שעד אליו יוצמד החוב – יהא זה עד למועד תשלום החוב בפועל, עד למועד המוסכם לפירעונו או עד למועד מוסכם אחר כלשהו. ככל שהצדדים לא הסכימו על שיטת ההצמדה של החוב לאחר שמועד הפירעון חלף (כלומר, לאחר שהחייב כבר הפר את חובתו לפרוע את החוב במועד), וניתן לקבוע כי אין הסכמה ביניהם ששיטת ההצמדה שהוסכם עליה עד למועד הפירעון תוסיף ותחייב גם לאחריו, יישא החוב הפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: החוק). ואולם, שיטת ההצמדה המוסכמת בין הצדדים יכולה להמשיך ולחייבם גם לאחר שמועד הפירעון המוסכם חלף והחוב טרם שולם, אם ניתן להסיק כוונה מסתברת כזו "מאורחות הצדדים ומהתנהגותם" (ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ ואח' נ' מירון, בן-ציון ופריבס, עורכי דין, שותפות רשומה, פ"ד מו(4) 586, 595 (1992), להלן: עניין רמת אביבים; ע"א 2833/90 חנ-רון בע"מ נ' מחצבות חיפה בע"מ ואח', פ"ד מו(3) 418, 421-420 (1992)). אם כן, מקום בו נקבעה שיטת הצמדה לשערו של מטבע חוץ, תחייב שיטה זו את הצדדים עד למועד המוסכם ביניהם. במועד זה "יתורגם" החוב לשקלים חדשים, בהתאם לשערו של אותו מטבע באותו מועד, וממנו ואילך יישא החוב הפרשי הצמדה לפי החוק. אך אם ניתן להסיק כוונה מסתברת מהתנהגות הצדדים לפיה מעוניינים הם כי שיטת ההצמדה למטבע חוץ תמשיך לחייבם גם בחלוף המועד המוסכם, "יתורגם" החוב לשקלים חדשים רק במועד התשלום בפועל (ראו: עניין רמת אביבים, בעמ' 595-594; ד' קציר פסיקת ריבית, הצמדה ושיערוך 495-493 (1996)), ולא יתווספו לו הפרשי הצמדה לפי החוק (ראו סעיף 6(ב)(1) לחוק). בנוסף, יש להבחין בין המצב המתואר לעיל, בגדרו מדובר בחוב שקלי כששערו של המטבע האחר (הדולר, למשל) הוא בגדר מנגנון הצמדה בלבד, לבין חוב דולרי "ממש". באשר לאפשרות אחרונה זו יצוין, שכאשר מדובר בהתקשרות בין שני גופים הפועלים בישראל, נדרשת ראיה ממשית לפיה מדובר בחוב דולרי ולא בחוב שקלי, גם אם הוא צמוד לערך הדולר (כגון הוראה חוזית מפורשת, תשלום בפועל בדולרים וכד'). כפי שנראה בהמשך, המשיבים כלל לא טענו לאפשרות זו בגרסם כי החוב "הוצמד" לדולר, והמחלוקת היתה האם חוב שכר הטרחה למערערים יחושב בערכים דולריים עד למועד תשלומו הסופי או עד למועד שבו היה על המשיבים לפרוע את החוב. 12. האם במקרה שלפנינו קיים הסדר הצמדה מוסכם המחייב את הצדדים עד למועד התשלום בפועל? בין הצדדים לא נכרתו חוזים כתובים. עם זאת, נראה שניתן להצביע על קיומו של נוהג בין הצדדים לפיו שימש שער הדולר כאמת מידה להערכת שכר הטרחה המגיע למערערים. כך למשל, במכתבי דרישה שונים לתשלום חובות שכר טרחה נקבו המערערים בערכים דולריים כבסיס לתשלום, ושכר הטרחה ששולם להם בגין טיפול בתיקים שונים, לאורך השנים, חוּשב על פי שערו היציג של הדולר במועד התשלום. ואולם, חרף האמור, לא ניתן לקבוע כי בין הצדדים הונהג הסדר הצמדה אותו הם ראו כמחייב גם לתקופה שלאחר מועד פקיעת היחסים ביניהם. כאמור, שאלה מכרעת זו לענייננו, עליה חלוקים הצדדים, כלל לא נדונה על ידי בית משפט קמא. למעשה, כל שניתן לומר בעניינה הוא, כי התובעים דרשו בתביעתם שכל הסכומים ייפסקו לטובתם בשקלים חדשים בהתאם לשערו היציג של הדולר במועד הגשת התביעה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי החוק מאותו מועד, ומכאן שלשיטתם שיטת ההצמדה למטבע החוץ – אם בכלל הייתה נהוגה בין הצדדים – לא מחייבת אותם לאחר שנסתיימו היחסים בינם לבין המשיבים. מנגד, טוענים המשיבים כי הסדר הצמדה שכזה היה נהוג בין הצדדים ולשיטתם צריך ההסדר להמשיך ולחייבם אף משנסתיימו היחסים ביניהם. כאמור, בית משפט קמא לא דן בשאלה לגופה. ברי כי במצב הדברים הרגיל, היה מקום להורות על החזרתו של התיק לבית משפט קמא על מנת שזה ידון ויכריע בשאלה מרכזית ומכרעת זו. אלא, שכפי שיובהר להלן, אין לטעמי לנהוג כך בנסיבות המקרה שלפנינו. אסביר. 13. המערערים הגישו את כתב התביעה ביום 23.9.2004, וביקשו כי שכר הטרחה הנתבע ייפסק על פי שערו היציג של הדולר במועד הגשת התביעה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי החוק עד למועד התשלום בפועל. המשיבים, אשר הגישו כתב הגנה שבּו כפרו בעובדות הנטענות על ידי המערערים, ובעיקר בזכותם לקבל שכר טרחה כלשהו, לא הכחישו במפורש ובנפרד את מנגנון ההצמדה והריבית לו טענו המערערים. יתר על כן, עיון בפרוטוקול הדיונים שהתקיימו בבית משפט קמא מגלה כי המשיבים גם לא כפרו בשיטת הצמדה זו לאורך כל ההליך (ואף לא טענו כי מדובר בחוב דולרי). זכר לטענות מסוג זה לא ניתן אף למצוא בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעם המשיבים ואף לא בבקשתם לתיקון כתב ההגנה מיום 12.3.2009. למעשה, רק בסיכומים שהגישו המשיבים לבית משפט קמא ביום 3.10.2010, לאחר שנסתיימה פרשת ההוכחות, נטען לראשונה כי שיטת ההצמדה הנכונה במקרה דנא היא שיטת ההצמדה לדולר ועל הסכומים להשתלם בשקלים חדשים בהתאם לשערו היציג של הדולר במועד התשלום בפועל, כפי שהיה נהוג בין הצדדים (ודוק – נטען לשיטת הצמדה לדולר, ולא לחוב דולרי; ראו סעיפים 231-229 לסיכומי המשיבים בבית משפט קמא). לא למותר לציין, כי בסיכומי התשובה הכחישו המערערים טענה זו. נוכח המתואר לעיל סבורני כי אין לראות בטענת המשיבים, שהועלתה כאמור אך בתום פרשת ההוכחות, כהכחשה תקפה לשיטת ההצמדה לה עתרו המערערים, באופן שיצר חזית מחלוקת וחייב את המערערים להביא ראיות להוכחת טענתם בנדון, ועל כן אין מקום להורות על החזרתו של התיק לבית משפט קמא. יש לקבל איפוא את טענת המערערים. כידוע, כל טענת עובדה שהועלתה בכתב התביעה ולא הוכחשה בכתב ההגנה רואים אותה כטענה מוכחת (תקנה 83 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות)). יתר על כן, על ההכחשה להיות מפורשת ואין להסתפק בהכחשה כללית (תקנה 85 לתקנות; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 306-302 (מהדורה שביעית, 1995), להלן: זוסמן). הכחשה (ככל העלאת טענה) בשלב מאוחר יותר היא אפשרית, ובלבד שבעל הדין שכנגד הסכים לשינוי החזית, בין באופן מפורש ובין באופן משתמע (ראו: ע"א 398/75 הנס (וורנר) ומאשה כהן נ' גיל ומלכה כץ, פ"ד ל(1) 604, 607 (1975); ע"א 311/83 אריה פינקלשטיין ואח' נ' ברנרד פלבסקי ואח', פ"ד לט(1) 496, 503-502 (1985), להלן: עניין פינקלשטיין; רע"א 9123/05 אדמוב פרויקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ, פסקה 12 (לא פורסם, 25.10.2007)). ואולם, העלאת הטענה לראשונה בשלב הסיכומים אינה יכולה ליצור שינוי חזית מוסכם, אף אם בעל הדין שכנגד התייחס אליה במסגרת סיכומיו (ראו ע"א 210/84 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מא(2) 667, 670 (1987)). הגיונם של כללי פרוצדורה אלה הוא ברור. תחימת הדיון בפני בית משפט קמא לשאלות השנויות במחלוקת שבין הצדדים היא הכרחית. בפרט אמורים הדברים בהקשר של הליך ההוכחות הנדרש להכרעה בשאלות אלה (ראו: עניין פינקלשטיין, בעמ' 503-502; ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית 75-74 (מהדורה שניה, 2008)). בענייננו, הכחשתם הכללית של המשיבים את המיוחס להם בכתב התביעה, כפי שבאה לידי ביטוי בכתב ההגנה, לא יכולה לסייע בידם, שכן היה עליהם לטעון במפורש, כמוסבר לעיל, כי שיטת ההצמדה שהייתה נהוגה בין הצדדים, לשיטתם, צריכה להמשיך ולחייבם גם לאחר שחלף המועד לתשלום שכר הטרחה ועד למועד התשלום בפועל, אפילו תשלום זה נעשה תוך הפרת החוזה בשל האיחור בביצועו (ראו ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין, פסקה 6ג (לא פורסם, 28.12.1994), שם היה מדובר בריבית ולא בהצמדה). לוּ העלו טענה זו במועדהּ כי אז היו יכולים המערערים להציג הוכחות לביסוס טענתם ואז היה יכול בית משפט קמא לדון בשאלה ולהכריע בה. משלא עשו זאת המשיבים, אפילו נסמכו בהכחשתם על מסמכים אשר צורפו במסגרת ההליך הדיוני על ידי המערערים, לא ניתן היה להידרש לשאלה לאחר מכן ולהכריע בה (ע"א 108/54 משה סגיס ואח' נ' ימימה זיגר ואח', פ"ד י 589, 593-592 (1956); זוסמן, בעמ' 332-331). מעבר לאמור, סבורני גם כי העלאת הטענה בשלב כה מאוחר בהליך – כשניתן להעריך כי מועד מתן פסק הדין מתקרב וכשניתן להעריך, על כן, את הפער הגלום בין שיטות ההצמדה השונות – איננה ראויה (ראו בהקשר זה ע"א 132/85 אמרופא א.ג. נ' ה.ש.י. המגדר – תעשיות פלדה בע"מ, פ"ד מא(4) 477, 491 (1987)). אשר על כן, כאמור, דינה של טענת המערערים להתקבל. בשולי דברים אלה אוסיף, כי לא נעלם מעיניי שהמערערים לא טענו במפורש – לא בפני בית משפט קמא במסגרת סיכומיהם ואף לא בפנינו – כי עצם העלאת טענת המשיבים בשלב כה מאוחר של ההליך הוא זה שצריך למנוע ממנה להישמע. אף על פי כן, שלא כטענת המשיבים אשר הצריכה הליך הוכחות נפרד, טענה זו איננה טעונה הליך שכזה. על כן, מצאתי לנכון להידרש לשאלה זו אף שכאמור זו לא נטענה בפנינו. 14. מן המקובץ עולה, כי המועד הנכון "לתרגום" סכום חובם של המשיבים מדולרים לשקלים חדשים, בנסיבות, הוא מועד הגשת התביעה, יום 23.9.2004, כפי שנטען בכתב התביעה. מועד זה נכון אף לגבי הסכומים שנפסקו כשכר טרחה ראוי בדולרים; זאת, בהיעדרה של אמירה בפסק הדין המצביעה על שיערוך הסכומים ליום מתן פסק הדין או למועד התשלום בפועל (ראו והשוו ע"א 136/92 ביניש-עדיאל – עורכי דין ואח' נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 130 (1993), להלן: עניין ביניש-עדיאל; שם דובר אמנם בפסיקת ריבית ולא בהפרשי הצמדה). יתכן שניתן היה "לתרגם" את החוב לשקלים חדשים עוד קודם לכן, מהמועד בו הודיעו המשיבים על הפסקת ההתקשרות, אך המערערים לא טענו זאת. (ב) מועד תחילת החיוב בריבית ובהפרשי הצמדה 15. משהגעתי לתוצאה כי כל הסכומים שנפסקו לזכות המערערים צריכים להיות "מתורגמים" לשקלים חדשים, בהתאם לשער היציג של הדולר במועד הגשת התביעה, נותרה לדיון השאלה בדבר תוספת הריבית והפרשי ההצמדה לסכומים אלה, וכן לסכומים שנפסקו בשקלים חדשים. 16. כזכור, בית משפט קמא פסק כי הסכומים שנפסקו בשקלים חדשים יישאו הפרשי הצמדה וריבית למן יום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. ואולם, הלכה היא כי רק במקרים נדירים יימנע בית המשפט מלהפעיל את מלוא סמכותו לפסוק כי הפרשי ההצמדה והריבית יתווספו ממועד היווצרות העילה (סעיפים 3א(ג) ו-5 לחוק; ע"א 525/81 גזית ושחם חברה לבניין בע"מ נ' עו"ד רוזן ואח', פ"ד לו(2) 337, 344-343 (1982); עניין רמת אביבים, בעמ' 595; עניין ביניש-עדיאל, בעמ' 132). בענייננו, לא מצאתי כל רמז בפסק דינו של בית משפט קמא לקיומן של נסיבות מיוחדות שבכוחן להצדיק סטייה מן הכלל, וברי כי אין הצדקה לקיפוחם של המערערים. המערערים ביקשו בתביעתם כי הסכום ישתלם להם למן מועד הגשת התביעה וממילא לא הצביעו על מועד מוקדם יותר של היווצרות העילה. אף המשיבים לא העלו טענה חלופית כאמור. אשר על כן, סבורני כי יש לתקן את פסק דינו של בית משפט קמא גם בעניין זה, ולפסוק כי הפרשי הצמדה וריבית לפי החוק יחולו ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. קיזוז 17. המשיבים טוענים כי אם ייקבע שהסכומים שנפסקו לטובת המערערים צריכים לשאת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, אזי גם סכום הכסף שעוכב על ידי המערערים (ואשר בפסק הדין נקבע כי יקוזז מן הסכומים שנפסקו) צריך לשאת הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד. נראה כי סכום זה (619,983.32 ש"ח) הוא היתרה שנותרה בידי המערערים מתוך סכום גדול יותר (1,236,400 ש"ח) שהופקד בחשבון המערערים ימים ספורים לפני הגשת התביעה (ביום 14.9.2004) ושהתקבל לפי הסכם פשרה ב-ת"א 1266/02 בבית המשפט המחוזי בנצרת (סעיף 42.14 לתצהיר העדות הראשית של עו"ד מירה בורנשטיין שהוגש מטעם המערערים ונספח נ"ז לתצהיר זה). הסכום של 619,983.32 ש"ח הוא סכום הפיקדון שנותר בידי המערערים נכון למועד הגשת סיכומיהם בבית משפט קמא (כאמור בנספח 2 לסיכומים, אישור הבנק מיום 15.2.2010 על הסכום המצוי בפיקדון שקלי מסוג פק"מ/פר"ן). בפסק הדין צוין כי הסכום האמור נכון ליום הגשת הסיכומים (עמ' 21 ש' 6 לפסק הדין) וכי יש לקזזו מהסכום שייפסק למערערים. מעבר לכך אין כל התייחסות בפסק הדין לסוגיית שערוכו של סכום זה. אין מקום לקבוע כי על הסכום האמור יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מהמועד בו התקבל אצל המערערים (14.9.2004). המערערים הפקידו סכום זה בפיקדון שקלי כאמור לעיל. הם הראו מה היה סכום הפיקדון למועד הגשת סיכומיהם. בהיותם עורכי דין המחזיקים בסכום זה בדרך של עיכבון וכל עוד לא נפסק מי זכאי לו, ובהיעדר טיעון מפורש בסוגיה, אין מקום לקבוע כי המערערים היו יכולים או צריכים לנהוג אחרת, באופן שהפיקדון יישא רווחים נוספים, עד שנכון יהיה להוסיף לסכום הקיזוז הפרשי הצמדה וריבית מיום שהסכום התקבל אצל המערערים. המשיבים לא טענו כי הפיקדון הוחזק אצל המשיבים שלא על פי האמור בכלל 41 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, או כי המערערים נהגו באופן בלתי סביר באמצם אפיק השקעה מסוים בעוד שהשקעה סבירה על פי הכללים האמורים היתה יכולה להניב רווחים גבוהים יותר. בנסיבות אלה ראוי לקבוע כי לסכום שעוכב על ידי המערערים (הוא סכום הכסף שהיה בפיקדון הנ"ל נכון ליום מתן פסק הדין), שיקוזז מחוב המשיבים למערערים שעל פי פסק דין זה, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק דינו של בית משפט קמא (שאז המערערים היו זכאים לראות בכספי הפיקדון כספים השייכים להם כדין) ועד למועד הקיזוז בפועל. בשולי הדברים 18. טענתם האחרונה של המשיבים כי על בית משפט זה להתערב בפסיקת בית משפט קמא לעניין שכר טרחה בעבור טיפולם של המערערים בתיק מסוים (ת"א 1266/02), דינה להידחות. ראשית, כאמור לעיל המשיבים בחרו שלא להגיש ערעור, והעלו טענה זו, בלשון רפה ומבלי שהציגו כל אסמכתא, רק במסגרת תשובתם לערעור שהגישו המערערים. שנית, לגופם של דברים, קביעתו של בית משפט קמא בעניין זה מקובלת עליי ואיני מוצא סיבה להתערב בה. סוף דבר 19. לוּ תשמע דעתי, יתקבל הערעור כך שהסכומים שנפסקו לטובת המערערים בבית משפט קמא בערכים דולריים "יתורגמו" לשקלים חדשים על פי השער היציג של הדולר במועד הגשת התביעה, וסכומים אלה, בצירוף הסכומים שנפסקו לטובת המערערים בשקלים חדשים, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. מסכום כולל זה יקוזז הסכום שעוכב על ידי המערערים, כאשר הוא נושא הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק דינו של בית משפט קמא ועד למועד הקיזוז בפועל. עוד אציע, כי המשיבים יישאו בשכר טרחת המערערים בסך 50,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏ו' בטבת התשע"ג (‏19.12.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11030210_L02.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il