ד"ר משה וינברג נ. הרב משה קרמר

החלטה בתיק ע"א 3020/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ע"א 3020/10 בג"ץ 9030/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערערים בע"א 3020/10 והעותרים בבג"ץ 9030/11: 1. ד"ר משה וינברג 2. תמר רינר נ ג ד המשיבים בע"א 3020/10: 1. הרב משה קרמר 2. הרב יהודה פרנק 3. אברהם פרנק 4. הרב צבי דרבקין 5. הרב תנחום פראנק 6. הרב משה פראנק 7. הרב רפאל פראנק 8. הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ' ז"ל 9. ד"ר חיה גלמונד ז"ל (פורמלית) 10. ארי גלמונד 11. עו"ד נשר נפתלי המשיבים בע"א 9030/11: 1. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב 2. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 3. הרב משה קרמר 4. הרב יהודה פרנק 5. אברהם פראנק 6. הרב צבי דרבקין 7. הרב תנחום פראנק 8. הרב משה פראנק 9. הרב רפאל פרנק 10. ארי גלמונד ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 8.3.10 בה"פ 622/08 שניתן על ידי כבוד השופטת ע' ברון ועתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: י"ג באדר א' התשע"ד (13.2.2014) בשם המערערים בע"א 3020/10 והעותרים בבג"ץ 9030/11: עו"ד רווית קינן בשם המשיבים 1-8 בע"א 3020/10 והמשיבים 4-9 בבג"ץ 9030/11: עו"ד ישראל עזריאלי בשם המשיבים 9-10 בע"א 3020/10 והמשיב 10 בבג"ץ 9030/11: בעצמו בשם המשיבים 1-2 בבג"ץ 9030/11: עו"ד הרב ש' יעקובי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: שני תיקים שאוחדו – ערעור אזרחי ועתירה לבג"ץ – העוסקים בשאלת סמכות עניינית למינוי נאמנים להקדש. המחלוקת בין הצדדים נעוצה ברצונם של המערערים (הם גם העותרים) להתמנות כנאמנים להקדש מזה, ובסירובם של המשיבים לפעול לשם מינוי זה מזה. רקע 1. ההקדש נושא הסכסוך הוא קרן לזכר המנוח (יצחק גברילוביץ) לחלוקת פרסים לתלמידי ישיבות מצטיינים (להלן המנוח). המערערים 2-1 הם נכדיו של המנוח. המשיבים 7-1 הם נאמני ההקדש הנוכחיים. המשיב 8 הוא ההקדש. המשיבה 9 (נפטרה) היא אחת מארבע בנותיו של המנוח (היא דודתם של המערערים), והמשיב 10 הוא בנה. 2. ההקדש נוצר בידי בנותיו של המנוח (להלן המקדישות), ובבסיסו נכס מקרקעין שהוריש להן המנוח. ההקדש נוצר על-פי "שטר הקדש", שנחתם בידי המקדישות בפני בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב. על-פי השטר מונו 5 נאמנים. 2 מתוכם ממשפחת המקדישות. במהלך השנים הנאמנים נפטרו ומונו נאמנים אחרים תחתם. בין הנאמנים החדשים לא היה ייצוג למשפחת המקדישות. מכאן תחילתה של המחלוקת. 3. חלק מקרובי משפחת המקדישות עתרו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב לפיטורי נאמני ההקדש דאז [ה"פ 587/78 השופט חלימה]. אך בית המשפט דחה את התובענה וקבע כי הסמכות לדון בענייני ניהול ההקדש נתונה לבית הדין הרבני. 4. על החלטה זו הוגש ערעור [ע"א 240/81]. בערעור הצדדים הגיעו להסכם פשרה (להלן הסכם הפשרה הראשון). ההסכם הגדיל את ייצוג משפחת המקדישות (סעיף 2); ביקש להקנות סמכות עניינית לבית הדין הרבני לעניין ניהול ההקדש (סעיף 1); והצדדים התחייבו לעבוד בשיתוף פעולה (סעיף 4): "1. המערערים...מסכימים כי פסק הדין בערכאה קמא יישאר על כנו וכי הסמכות היחידה בכל ענין הנוגע לניהול ההקדש...תהיה נתונה לבית הדין הרבני בתל אביב-יפו. 2. לנאמני ההקדש – המשיבים (להלן: "הנאמנים") יצורפו שני נאמנים נוספים ומספר נאמני ההקדש יעמוד על שבעה. בעקבות השינוי האמור יכהן ד"ר יהושע וינברג (בנו של המנוח ואביו של המערער 1 – ס' ג'') בתפקיד של נאמן כפול וכוחו יהיה ככוח של שני נאמנים. לאחר איו"ש (אריכות ימיו ושנותיו – ס' ג'') של ד"ר יהושע וינברג ימונו שניים מתוך שבעת נאמני ההקדש על ידי המערערים או יורשיהם, באישור בית הדין הרבני בתל אביב יפו, כפי שנעשה בעבר. ... 4. הצדדים כולם מתחייבים לשמור על מטרות ההקדש ולעבוד בשיתוף פעולה למימושו ולא יעשו כל פעולה במטרה לסכל מטרות ההקדש או להפריע במימושן." הסכם הפשרה לא הביא לסיום הסכסוך בין הצדדים ובשנת 1993 התנהל הליך נוסף שבסופו הגיעו הצדדים ל-הסכם הפשרה השני, שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון [ע"א 3262/94]: "בעלי הדין מודיעים שהסכימו ביניהם שהסכם הפשרה אליו הגיעו... יעמוד בעינו בשינויים הבאים: (1) מספר הנאמנים יהיה תשעה תחת שבעה. (2) כוחו של ד"ר וינברג יהיה ככוח של שלושה נאמנים. (3) המינוי יעשה על-ידי בית הדין הרבני (כאשר בעל הדין מסכימים שהמנוי יעשה לפי הסכם זה)." ע"א 3020/10 5. בשנת 2006 נפטר ד"ר וינברג. המערערים, אשר ראו עצמם כנציגי המקדישות, ביקשו מנאמני ההקדש (המשיבים) למנות כנאמנים מחליפים לד"ר וינברג את בנו (המערער 1) ונכדו. הנאמנים לא שיתפו פעולה עם בקשה זו, ובתגובה פנו המערערים לבית המשפט המחוזי קמא. במסגרת זו, עתרו המערערים לסעד הצהרתי לפיו "הימנעותם של המשיבים מלפנות לבית הדין הרבני לאישור מינוי הנאמנים המחליפים הינו הפרה של חובתם לשיתוף פעולה בניהול ההקדש מכוח פסקי הדין ומכוח חוק הנאמנות." הכרעותיו של בית המשפט המחוזי קמא 6. לעניין הסמכות העניינית נקבע, כי מדובר בהקדש דתי, ולפיכך הסמכות הקשורה לניהול הפנימי של ההקדש נתונה לבית הדין הרבני מכוח סימן 53(3) לדבר המלך במועצה (א"י)-1922 (בהתאם להלכת שאולוף (ע"א 5407/91 אגודת ישיבת מדרש פורת יוסף נ' שאולוף, פ"ד מז (3) 265 (1993))). צוין, כי ההקדש הוקם לפני שנכנס לתוקף חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 ולכן אין לחוק זה תחולה (בהתאם לסעיף 41 לחוק הנאמנות). 7. אשר לסעד ההצהרתי המבוקש נקבע, כי סעד זה אינו יכול לקדם פתרון של המחלוקת (שעניינה מינוי נאמנים), שכן הוא הצהרתי בלבד, וכי סעד זה הוא "מסווה" לרצונם של המערערים למנות את הנאמנים מטעמם, אשר מקומו בבית הדין הרבני. טענות המערערים 8. המערערים טוענים כי הם פעלו לפי הסכם הפשרה, בכך שביקשו למנות נאמנים מחליפים, ופנו לנאמנים הקיימים כדי שיחדיו יפנו לבית הדין הרבני לעריכת המינוי. הנאמנים סירבו, ובכך, לטענת המערערים, הם הפרו את הסכם הפשרה. על טענה זו חזרו המערערים בדיון בפנינו מיום 7.3.2013 (בעמ' 3, ש' 28). 9. לעניין הסמכות העניינית נטען, כי פרשנות הסכמי הפשרה היא בסמכות בית המשפט האזרחי ולא בית הדין הרבני, וכי הדבר נקבע בהליך קודם בין הצדדים – ה"פ 1092/90 (להלן פסק דינו של השופט גורן). בהתאם נטען, כי בית המשפט המחוזי קמא התעלם מ-ה"פ 1092/90 לעניין הסמכות העניינית. 10. לשיטתם, הסכמי הפשרה קבעו כי הסמכות של בית הדין היא רק לעניין ניהול ההקדש, וכי הסעד המבוקש בתובענה היא אינו "ענייני ניהול הקדש", אלא סעד הצהרתי, ולכן אין רלבנטיות לסמכות בית הדין מכוח הסכם הפשרה. תגובת המשיבים 8-1 11. נטען, כי העניין הנוכחי קשור ל"ניהולו הפנימי של ההקדש" ולכן הוא בסמכות בית הדין הרבני, וכי אין בכוחם של הצדדים לקבוע את הסמכות העניינית. כן נטענו מספר טענות מדוע אין ליתן סעד הצהרתי (פס' 24-19) שפירוטן אינו נדרש כאן. תגובת המשיב 10 12. המשיב 10 הוא בנה של חיה גלמונד ז"ל (המשיבה 9 בבית המשפט קמא), שנפטרה בשנת 2010. המשיב 10 צורף כדי "לקיים את רצונה המוחלט של אמי בשמירת קיומו של ההקדש כפי שנוצר לכבודו ולזכרו של סבי המנוח יצחק גברילוביץ' ז"ל". תמצית דבריו היא כי אימו המנוחה התנגדה להליך שיזמו המערערים (שהם אחיינים שלה) וכי פרט להם, יתר בני המשפחה אינו תומך בתביעת המערערים. לדבריו, אמו המנוחה יחד עם יתר המקדישות ויתרו על זכויותיהן בנכס ולא הותירו בידי צאצאי המשפחה כל זכות בנכס. 13. אשר לשאלה האם בכלל נדרשת "נציגות" לצאצאי המקדישות, טען המשיב 10, כי מעולם לא הוסכם שהמקדישות מבקשות כי למשפחת המקדישות תהיה נציגות או שותפות ניהולית בהקדש, וכי המערער 1 מטעה את בתי המשפט במונחים "נציגי המקדישות" או "משפחות המקדישות". בג"ץ 9030/11 14. העתירה מופנית כלפי פסק דין של בית הדין הרבני הגדול בתיק 811907/1 מיום 30.10.11 (נספח ח' לעתירה). מדובר בהליך נפרד מן ההליך שנדון עד כה, אך כפי שנראה מיד, הוא עוסק באותו עניין. הליך זה החל בבקשה שהגישו חלק מן המשיבים (כלומר הנאמנים) לבית הדין האזורי, בה עתרו לביטול הסכמי הפשרה (שנסקרו לעיל). בהחלטת ביניים קבע בית הדין האזורי כי הוא מוסמך לדון בשאלה זו (נספח ז'). המערערים-העותרים ערערו (ברשות) לבית הדין הרבני הגדול, וביום 30.10.11 ניתן פסק דינו. נפסק, כי הסמכות העניינית לדון בביטול הסכמי הפשרה נתונה לבית הדין הרבני. בית הדין לא התעלם מכך שהסכמי הפשרה קיבלו תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון. הוטעם, כי כאשר בית המשפט העליון נותן להסכם תוקף של פסק דין, הדרך לביטולו היא באמצעות פניה ל"לערכאה הדיונית המוסמכת". בית הדין הרבני הגדול מצא כי הערכאה המוסמכת אינה בית המשפט המחוזי, אלא בית הדין הרבני, וזאת מכוח סימן 53(3) לדבר המלך במועצה. קביעה זו היא הבסיס לעתירה הנוכחית. טענות העותרים (המערערים בערעור האזרחי) 15. העותרים סבורים כי החלטת בית הדין הרבני הגדול ניתנה בחוסר סמכות. נטען, כי הסכמי הפשרה אליהם הגיעו הצדדים, ואשר אושרו בבית משפט זה, צמצמו את סמכותו של בית הדין הרבני בעניין הקדשים והוגבלו רק לסמכות יחידה שעניינה ניהול ההקדש. כן נטען, כי הדרך לביטול הסכם פשרה היא בבית המשפט שנתן את התוקף להסכם. כלומר בית המשפט האזרחי (על טענה זו נשנתה בדיון בפנינו מיום 7.3.2013, עמ' 2, ש' 26; ומיום 13.2.2014, עמ' 2, ש' 2). בהתאם נתבקש ביטול פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול ולהורות לו (ולבית הדין האזורי) להימנע מלדון בתובעה בעניין ביטול הסכמי הפשרה. טענות המשיבים 16. המשיבים עמדו על כך שבית הדין הרבני מחזיק בסמכות עניינית מכוח סימן 53(3) לדבר המלך במועצה כמפורט לעיל. לשיטתם, התובענה שנדונה בבית הדין עוסקת בעניין ה"נוגע להתנהלותו הפנימית של ההקדש", ולפיכך היא חוסה תחת הסמכות הקבועה בסימן 53(3) לדבר המלך. דיון והכרעה ע"א 3020/10 17. מצאנו לדחות את הערעור מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אנו סבורים כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, אשר תומכים במסקנתו המשפטית, וכי לא נפלה בפסק הדין טעות שבחוק. בין היתר, מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי סעד הצהרתי לפיו הנאמנים מפרים את הסכמי הפשרה אינו יכול לסייע למערערים כדי להביא למינוים כנאמנים. יתרה מכך, בבית הדין הרבני תלוי ועומד הליך בו נדונה שאלת ביטולם של הסכמי הפשרה, ובנסיבות אלה אין מקום ליתן את הסעד המבוקש. בג"ץ 9030/11 18. מצאנו לדחות את העתירה על הסף. התערבותו של בג"ץ בהחלטות של בית הדין הרבני אינה סמכות שלערעור, אלא סמכות מצומצמת יותר, המוגבלת למקרים חריגים בהם מתגלים פגמים של ממש בהחלטה. מבין חריגים אלה רלבנטי לענייננו מקרה של חריגה מסמכות (ליישום חריג זה ראו: בג"ץ 3269/95 כץ נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פ"ד נ(4) 590, 603-602 (1996); לסקירת החריגים ראו: אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי – עילות סף 335 (2008)). 19. סמכות בית הדין קבועה בסימן 53(3) לדבר המלך לפיו: "לבתי הדין הרבניים של העדה היהודית יהא: שיפוט ייחודי בכל הנוגע ליצירתו או התנהלותו של הפנימית של הווקף או הקדש דתי שנוצרו לפני בית הדין הרבני לפי הדין היהודי". סמכות זו היא סמכות שבחוק. כפי שצוין, הסכסוך הנוכחי הגיע מספר פעמים לערכאות שיפוטיות, ובמרוצתן נערכו בין הצדדים הסכמי פשרה כדי להפיסם. תוכנם של הסכמים אלה עוסק בין היתר במינוי נאמנים – דבר אשר נכלל בסמכותו החוקית של בית הדין הרבני, כחלק מניהולו הפנימי של ההקדש. מסקנתו של בית הדין הרבני לפיה הוא מוסמך לדון בשאלת ביטולם של הסכמי הפשרה אינה חורגת מסמכותו ולכן אינה מצריכה את התערבותו של בג"ץ. 20. מעבר לצורך יוער, כי בשונה מעמדת המערערים, פסק דינו של השופט גורן לא "אושרר" בבית משפט זה. הוא נדחה באשר לסעד המינוי, ולגבי יתר העניינים צוין, כי "למותר להוסיף כי אין בפסק דיננו כל הבעת דעה ביתר השאלות שהעלה בא כוח המערערים, לרבות שאלת הסמכות העניינית למנות ולבטל מינוים של נאמני ההקדש" (ע"א 1820/93, מיום 21.10.93). 21. סוף דבר, הערעור והעתירה נדחים. 22. המערערים-עותרים ישאו בשכר טרחת עורך דינם של המשיבים 1-8 (בע"א 3020/10) בסכום של 10,000 ש"ח, וכן בשכר טרחת עורך הדין של המשיב 10 (בע"א 3020/10) בסכום של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ד באדר ב' התשע"ד (26.3.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10030200_H15.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il