פלוני נ. פלוני

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3018/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ח' כבוב המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: אלמונית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 4404-11-21 מיום 9.2.2023 שניתן על ידי כב' סג"נ ארז יקואל תאריך ישיבת קדם ערעור: כ"ה באלול התשפ"ג (11.9.2023) בשם המערער: עו"ד שלום גולדבלט; עו"ד עומרי חממה; עו"ד רמי קוגן בשם המשיבה: עו"ד אלי הלם פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 4404-11-21 מיום 9.2.2023, שבו הורה בית המשפט על הפסקת תביעה על דרך מחיקתה. אקדים ואומר כי השאלה המרכזית העומדת להכרעה בערעור שלפנינו היא אם היה מקום להורות על דחיית התביעה או מחיקת התביעה בתנאים, חלף המחיקה עליה הורה בית משפט קמא. 1. ענייננו בסכסוך בין המערער, עו"ד במקצועו, לבין המשיבה, על רקע טיפולו של המערער בענייניו הכספיים ונכסי הנדל"ן של אבי המשיבה (להלן המנוח), החל מחודש נובמבר 2014. בתביעה מושא ההליך שלפנינו הועלו טענות קשות כלפי המערער, ובין היתר, נטען על ידי המשיבה כי המערער פעל בחוסר תום לב וניצל את מצבו הקוגניטיבי של אביה המנוח על מנת להשתלט על נכסיו; החתים את המנוח ובני משפחה נוספים על הסכמי שכר טרחה בשיעורים מופרכים; לא פעל ליישום הסכם מתנה להעברת נכסי המנוח ליורשיו בהתאם להתחייבותו; ואף משכן את כלל נכסי המנוח לטובת תשלום שכר הטרחה של המערער. בכתב התביעה נתבקש, בין היתר, סעד של מתן חשבונות, סעדים הצהרתיים בדבר ביטול המשכון והסכמי שכר טרחה וכן סעדים כספיים בסכום כולל של כ-2.5 מליון ש"ח. 2. לנוכח טיבה של המחלוקת העומדת להכרעתנו, ארחיב ואפרט על השתלשלות ההליך שהתנהל בפני בית משפט קמא. כתב התביעה הוגש ביום 2.11.2021. כחודשיים לאחר פתיחת ההליך ועוד בטרם הוגש כתב הגנה, הגישה המשיבה בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל שנקט המערער לצורך מימוש משכונות מעזבון המנוח (להלן גם: הבקשה לסעד זמני). המערער מצדו הגיש בקשה לדחיית התביעה בשל קיומו של מעשה בית דין והיעדר מעמד לטעון בשם העזבון; ולחלופין, למחיקת התביעה לאור תניית גישור ובוררות, שימוש לרעה בהליכי משפט והיות התביעה טרדנית וקנטרנית (להלן: הבקשה לסילוק על הסף). בדיון שהתקיים ביום 3.2.2022, עוד בטרם הוגש כתב ההגנה, התנהל דין ודברים בין הצדדים והוצעו הצעות מטעם בית המשפט (השופט א' יקותיאל) שלא לפרוטוקול. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה (להלן: ההסדר הדיוני), שלפי עיקריה, הצדדים ינסו לקדם הליך גישור מהיר תוך קביעת מועדים לשמיעת התיק לגופו בסמוך; כל עוד הגישור מתקיים, המערער לא ינקוט פעולות בהליכי ההוצאה לפועל; וככל שהגישור לא יצלח, הצדדים ישמרו על מכלול טענותיהם לישיבת קדם משפט, בין היתר ביחס לבקשה לסילוק על הסף. התיק נקבע לישיבת קדם משפט ביום 29.6.2022 ולהוכחות וסיכומים ביום 18.7.2022. מועדים אלה נדחו בהחלטות מאוחרות, בעיקר לנוכח הליך הגישור שהתקיים. הליך הגישור לא נשא פרי. ביני לביני המשיבה הגישה בקשה לתיקון כתב התביעה וחזרה על בקשתה לסעד זמני בקשר להליכי ההוצאה לפועל. המערער מנגד עמד על בקשתו לסילוק ההליך על הסף. בישיבה שהתקיימה ביום 6.9.2022 הגיעו הצדדים להסכמה שנרשמה כלהלן: "בשלב זה כל צד שומר על מלוא זכויותיו וטענותיו, גם אלו הקשורות בשלוש הבקשות התלויות ועומדות (תיקון כתב התביעה; סילוק על הסף וסעד זמני). אנו מקבלים את הצעתו של בית המשפט לשוב להליך הגישור [...] תוך שכל צד שומר על מלוא זכויותיו וטענותיו, כנזכר. אנו מבקשים שההליך יהיה תכוף וקצר בשים לב למועד הקבוע לחודש נובמבר". בית משפט קמא נתן תוקף של החלטה להסכמה, וציין, בין היתר, "אני מניח כי ייעשה [ניסיון – י"ע] לתאם מועדים מוקדם ככל הניתן בשים לב לישיבת ההוכחות הקבועה לחודש נובמבר ש"ז ולשלבי הדיון שטרם הושלמו". 3. ושוב, הליך הגישור לא צלח. הישיבה שנקבעה לחודש נובמבר נדחתה ליום 21.12.2022, ומספר ימים עובר לדיון, נתגלעה המחלוקת שסופה בערעור שלפנינו. המערער עתר להכריע בבקשות התלויות ועומדות עובר לדיון שנקבע (הבקשה לסילוק התביעה על הסף והבקשה לתיקון כתב התביעה), ואילו המשיבה הודיעה כי מכיוון שהצדדים "הקפיאו" את כל המהלכים המשפטיים לתקופת הגישור, יש לנהל כעת את ההליך בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, והיא מעוניינת לשלוח למערער דרישה להליכים מקדמיים ולהגיש עדויות ראשיות וחוות דעת מומחים באמצעות תצהירים. הדיון שהתקיים ביום 21.12.2022 הוקדש בסופו של יום לניסיונות להביא את הצדדים להסכמות מהותיות ודיוניות, אך לאחר חילופי דברים נוספים, כשבועיים עובר למועד הדיון שנקבע, המשיבה חזרה על בקשתה לקיים הליכים מקדמיים וקדם משפט מסכם ולדחות את דיון ההוכחות. בהחלטותיו מהימים 26.1.2023 ו-1.2.2023 דחה בית המשפט את בקשת המשיבה וכן את בקשתה לעכב את ביצוע החלטתו לצורך הגשת בקשת רשות ערעור. נקבע, בין היתר, כי בקשת המשיבה סותרת את המתווה הדיוני עליו הוסכם ולפיו הדיון בסעד הזמני יאוחד עם הדיון בתובענה והתיק ישמע לגופו במועד סמוך; כי מועד לדיון הוכחות שוריין עוד בתחילת הדרך; וכי המשיבה לא הלינה על חוסר האפשרות לקיים הליכים מקדמיים ולא העלתה את טענותיה לאורך ההליך. עוד צוין כי ככל שיעלה צורך בהשלמות ראייתיות, תיקבע ישיבת הוכחות נוספת בסמוך. על החלטות אלה הוגשה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור שנדחתה (רע"א 994/23 גרשון נ' קוגן (7.2.2023) מפי השופטת ג' כנפי-שטייניץ). הדיון נדחה ליום 9.2.2023. ביום 6.2.2023 בית המשפט הורה, לבקשת המשיבה, על גילוי המסמכים שבכוונת הצדדים להגיש במסגרת ההליך המשפטי וביום 8.2.2023 הורה להשלים את תשלום מחצית האגרה שטרם שולמה. עוד ביום 8.2.2023, המערער הודיע, בין היתר, על הזמנת שירותי הקלטה "לדיון ההוכחות והסיכומים" שקבוע למחרת, ואילו המשיבה עמדה על כך שהדיון קבוע להוכחות בלבד וביקשה כי יוקדש לחקירה ראשית ונגדית של המשיבה וכי יקבע מועד הוכחות נוסף לנוכח רצונה להזמין עדים נוספים. בית המשפט קבע בהחלטתו כי בהעדר הסכמה ובהתחשב בהחלטות קודמות, הדיון שנקבע ליום 9.2.2023 יתנהל על פי המתווה שנודע בדרך של חקירות נגדיות של שני הצדדים. עוד צוין כי ככל שבתום הדיון תוגש בקשה להשלמות ראייתיות, תתבקש תגובה ותינתן החלטה, ובשים לב לאפשרות זו נדחה המועד לשמיעת סיכומים. 4. בפתח ישיבת ההוכחות שנקבעה ליום 9.2.2023, ביקשה המשיבה להפסיק את התובענה, ואילו המערער ביקש בתגובה כי תינתן תחילה החלטה בבקשתו לדחיית התביעה על הסף. לאחר דין ודברים, ניתנה במעמד הצדדים החלטת בית משפט קמא, המהווה פסק דין, המורה על הפסקת התובענה בדרך של מחיקתה. בהחלטתו זו ובהחלטה מאוחרת מאותו היום, קבע בית המשפט כי לא מצא לנכון לדחות את התביעה מהטעמים שהתבקשו בבקשה לסילוק על הסף ובתוך כך לקבוע ממצאים לגופו של עניין, וזאת בהינתן שהתבקשה הפסקת התובענה טרם בירור ראייתי ולנוכח מכלול טענות הצדדים. לאחר קבלת טיעוני הצדדים בשאלת ההוצאות, ניתנה ביום 26.3.2023 החלטה משלימה שבה הורה בית משפט קמא כי המשיבה תישא בהוצאות המערער בסך 60,000 ש"ח. כן נקבע כי המשיבה תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 10,000 ש"ח, זאת לנוכח התנהלותה הדיונית המוקשית, ומכוח תקנה 151(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות). בשולי הדברים העיר בית המשפט כי "ככל שתוגש תובענה חדשה, ייבחן ניתובה לטיפולי". תובענה חדשה אכן הוגשה על ידי המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כבר ביום 21.2.2023 (ת"א 50072-02-23) (להלן: התביעה החדשה). בהתאם להחלטת בית המשפט שם (השופט י' אטדגי), בירור התובענה מעוכב עד להכרעה בהליך הנוכחי. עיקרי טענות הצדדים בערעור 5. על רקע האמור לעיל, הוגש הערעור שלפנינו, ולו שלושה ראשים: הראשון, טענת המערער כי היה על בית המשפט להורות על דחיית התביעה הראשונה ולא על מחיקתה, בהינתן שהבקשה להפסקתה הוגשה בתכסיסנות ובחוסר תום לב לאחר שהמשיבה הבינה כי אין ביכולתה להוכיח את טענותיה; השני, כי לחלופין היה על בית המשפט להתנות את הפסקת התובענה בכך שתובענה חדשה שתוגש תתנהל מאותו שלב שבו הופסקה התובענה דנן, בכפוף לתשלום הוצאות המשפט, וכי ההסדר הדיוני ימשיך לחייב את הצדדים; והשלישי – טענות באשר למיעוט הוצאות המשפט שנפסקו לזכות המערער בהליך קמא. 6. ביום 11.9.2023 התקיימה בפניי ישיבת קדם ערעור, אחריה הגישה המשיבה תשובה בכתב לערעור. בתמצית, המשיבה טענה כי ההסדר הדיוני לא כלל ויתור על זכותה להוכיח את גרסתה באמצעות עדות ראשית, הגשת ראיות וזימון עדים, ולנוכח קביעתו של בית משפט קמא כי במועד ההוכחות המשיבה תיחקר בחקירה נגדית על יסוד תצהיר שנערך טרם שהוגש כתב הגנה ותוקן כתב התביעה – לא נותר לה אלא לבקש את הפסקת התובענה על דרך מחיקתה ולהגישה בשנית. עוד נטען, בין היתר, כי בנסיבות אלה ובהתחשב בשלב הדיוני שבו היתה התביעה, לא היה מקום להורות על דחיית התביעה או על מחיקתה בתנאים; כי המערער כלל לא ביקש בהליך קמא להתנות את הפסקת התובענה; כי בקשת המחיקה לא מהווה שימוש לרעה בהליך המשפטי; וזכויותיו של המערער לא נפגעו בהינתן שכלל לא הוגשו ראיות בהליך. המשיבה הרחיבה ופירטה על מעשי המרמה שנטען כי המערער נקט כלפי אביה ובגינם הוגשה תביעתה, וטענה כי הערעור מהווה ניסיון למנוע את הדיון בתביעה החדשה לגופו והגשת ראיות שיביאו לקבלתה ואף לשלילת רישיונו של המערער כעו"ד. דיון והכרעה 7. לאחר שנערך דיון מקדמי בפניי ולאחר שהוגשה תשובת המשיבה לערעור כאמור, מצאנו לדון בערעור בהתאם לתקנה 138(א)(3) ו-(5) לתקנות ולהכריע בו על יסוד החומר שלפנינו. אקדים ואומר כי אני סבור שדין הערעור להידחות. 8. על המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לבקשה להפסקת תובענה עמדתי בפסק דיני בע"א 3975/21 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' אי.סיג בע"מ (20.3.2022) ובע"א 8416/22 רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל (14.11.2023) (להלן: עניין שבירו) שניתן בד בבד עם פסק דין זה. בתמצית, תקנה 44 קובעת כי בית המשפט רשאי, לבקשת תובע, להפסיק תובענה. הפסקת התובענה תהא על דרך מחיקת כתב התביעה וחלות עליה הוראות תקנה 41(ב) ו-(ג) לתקנות. בית המשפט רשאי להיעתר לבקשת תובע להפסיק את תביעתו באופן מלא או תוך הצבת תנאים להגשתה מחדש, ובית המשפט רשאי לדחות את הבקשה להפסקת תובענה ובכך למעשה להורות לתובע להמשיך לנהל את תביעתו. שיקולים מרכזיים שעל בית המשפט לשקול בבואו לבחון בקשה להפסקת תובענה הם השלב הדיוני שבו מצוי ההליך והאינטרס הציבורי במניעת השחתת משאבי השיפוט; והחשש לשימוש לרעה וקיפוח זכויותיו הדיוניות והמהותיות של הנתבע (ראו גם רע"א 7070/14 עזבון המנוח אבו ליל ז"ל נ' עזבון המנוח אלפהום, פסקאות 11-10 (14.1.2015); ע"א 302/83 חשולי הכרמל בע"מ נ' נסחלהטשווילי, פ"ד לט(2), 831, 834 (1985)). 9. ומן הכלל אל הפרט. לא אכחד כי בקריאה ראשונה, בקשת המשיבה להפסיק את התובענה היא בקשה "חשודה". לאחר שנכשלו ניסיונות להביא את הצדדים לידי פשרה ונתגלעה המחלוקת באשר לאופן שמיעת התיק, המשיבה מיאנה להסכים עם המתווה שקבע בית משפט קמא. גם בקשת רשות ערעור שהגישה לצורך קיום הליכים מקדמיים וביטול ישיבת ההוכחות נדחתה ברע"א 994/23 הנזכר לעיל. למעשה, המשיבה הצהירה בפה מלא כי הבקשה להפסקת תובענה היא תולדה של קשיים ראייתיים הנובעים לטענתה מהמתווה שקבע בית המשפט לבירור התביעה, וכך הכריז בא כוחה בפתח דבריו בדיון ביום 9.2.2023: "... אתמול אחר הצהריים [בית משפט קמא – י"ע] נתן החלטה, שממנה עולה שהתובעת לא יכולה להוכיח את תביעתה" (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון, שורה 23, הדגשה הוספה). גם במסגרת הערעור המשיבה הצהירה בפה מלא כי ביכרה למחוק את תביעתה על מנת שתוכל להגישה בשנית, כפי שגם עשתה בפועל סמוך לאחר שהסתיים ההליך. 10. למרות זאת, בית משפט קמא נעתר לבקשה להפסקת התובענה והורה על מחיקתה ללא תנאים. אקדים ואומר כי איני רואה להתערב בהחלטתו זו. 11. ראשית, השלב הדיוני שבו מצויה התביעה עשוי לתמוך בקבלת הבקשה להפסקת התובענה, בהינתן שמרב מאמצי הצדדים הושקעו בניסיון גישור, לא התקיימו הליכים מקדמיים וטרם נשמעו הוכחות. בהקשר זה אציין כי על פני הדברים, היה מקום למיצוי ההליכים המקדמיים, ולו על מנת שהמשיבה תקבל מהמערער פירוט של הסכומים שנגבו על ידו מהמנוח. על פי הנטען, למנוח היו נכסי מקרקעין רבים בשווי 40 מיליון ש"ח, ובמועד התקשרותו עם המערער המנוח היה כבן 80, עבר מספר אירועים מוחיים וסבל ממצב קוגניטיבי ירוד. נטען כי המערער ערך הסכם מתנה להעברת נכסי המנוח לילדיו שאותו לא ביצע מעולם, ובתוך כך החתים את המנוח על עדכון של שכר טרחתו מ-12% ל-20% משווי הנכסים ודמי השכירות בצירוף מע"מ; החתים את המנוח על הודעת משכון ללא סכום לשיעבוד כל נכסיו להבטחת שכר טרחתו; ויצר מצגי שווא בפני ערכאות שיפוטיות כביכול דיווח על העסקאות לרשויות והעביר את הנכסים לילדים במטרה לקבל את שכר טרחתו. נטען כי המערער דורש מהמנוח ויורשיו שכר טרחה בסכום מוערך של כ-13.5 מיליון ש"ח, מתוכם כבר גבה 3 מיליון ש"ח כך, לדוגמה, נטען כי עבור הסכם מכר פשוט של בית הורי המשיבה גבה המערער שכר טרחה בסך של 23.4% כולל מע"מ. לנוכח ההסכמים שעליהם חתמו המנוח ושני אחיה של המשיבה, נטען כי הלכה למעשה המערער הפך למעין יורש נוסף של המנוח הזכאי ל-23.4% מכלל נכסיו [במאמר מוסגר, המשיבה הוסיפה וטענה בכתב תשובתה כי לשכת עורכי הדין החליטה בימים אלו ממש "להגיש קובלנה משמעתית חמורה כנגד המערער על מעשיו הבלתי נתפשים הן ביחס למשיבה ואביה המנוח והן כלפי בתי המשפט", וככל שכך הדבר, הנושא יתברר על ידי הגורמים המוסמכים]. טענות המשיבה פורטו אך כדי להבהיר את מהות הסכסוך, ומובן כי הם טעונים ליבון לגופם של דברים. מטעם זה לא מצאתי להיעתר לבקשת המערער להגיב לתשובת המשיבה, ואסתפק בדברים שנכתבו בבקשה עצמה. אדגיש כי אין בפסק דיננו זה כדי לקבוע מסמרות כלשהם בסכסוך לגופו, אך יש במהות הטענות כדי להמחיש את הצורך בהליכים מקדמיים שלא התקיימו במקרה שלפנינו, בשל האופן שבו התנהל התיק כמתואר לעיל. 12. שנית, כעולה מהחלטתו המשלימה של בית המשפט מיום 9.2.2023, המערער ביקש בהליך קמא לדחות את התביעה על יסוד הבקשה לסילוק על הסף שהגיש בשלבים מוקדמים ובטרם תוקן כתב התביעה, בקשה שהתבססה על טענות למעשה בית דין והיעדר מעמד של המשיבה. בית המשפט מצא שאין בטענות אלה כדי להביא לדחיית התביעה, לאחר שכתב התביעה תוקן ובטרם נערך בירור ראייתי, ולא סבר כי בשלה העת לקביעת ממצאים שיקימו מעשה בית דין. לעומת זאת, כעת בשלב הערעור, בקשת הדחייה מתבססת על נימוק אחר, והמערער טען להתנהלות דיונית תכסיסנית של המשיבה, שנועדה "לעקוף" את ההסדר הדיוני בין הצדדים ומצדיקה לשיטתו את דחיית התביעה כולה. לא נעלמה מעיני טענת ב"כ המערער כי לא ניתן לו יומו בבית משפט קמא וכי הוא ביקש להוסיף ולטעון במעמד הדיון טיעונים נוספים, שאותם פירט בנימוקי הערעור שלפניי. יחד עם זאת, המערער לא העלה טענותיו בפני בית משפט קמא במועד מאוחר, וקיים קושי בכך שהערכאה הדיונית לא נתנה על כך את דעתה. 13. שלישית, תקנות סדר הדין האזרחי מורות כי הפסקת תובענה תהא על דרך של מחיקת התביעה (תקנה 44(ב)). בנוסף, לפי תקנה 42, בית המשפט רשאי למחוק כתב טענות של צד, אם בית המשפט סבר כי אותו צד עשה שימוש לרעה בהליך ומטעם זה בלבד. על רקע זה, דרך המלך היא שהפסקת תובענה על רקע שימוש לרעה בהליכי משפט תהיה על דרך של מחיקת התביעה לפי תקנה 41(ב) ו-(ג) (וראו בעניין שבירו, פסקאות 12-11 לפסק דיני). אף לא למותר להזכיר כי בבקשה לסילוק על הסף שהגיש המערער לבית משפט קמא נטען כי יש למחוק את כתב התביעה, בין היתר בשל שימוש לרעה בהליכי משפט. 14. טענתו של המערער היא כי הבקשה להפסקת תובענה הוגשה בחוסר תום לב, במטרה לעקוף את ההסדר הדיוני שעליו הוסכם ואת החלטות בית המשפט בדבר שמיעת התיק לגופו יחד עם הבקשה לסעד הזמני. מנגד, טענתה המרכזית של המשיבה היא כי ההסדר הדיוני לא כלל הסכמה שההכרעה בתיק תינתן על יסוד החומר הקיים (תצהיר שהוגש לתמיכה בבקשה לסעד הזמני בשלב מוקדם, בטרם הוגש כתב הגנה ותוקן כתב התביעה), וכי היא לא הסכימה לוותר על הזכות להעיד בעצמה בחקירה ראשית או להגיש תצהירים ולזמן עדים. בהקשר זה, המשיבה הפנתה ללשון ההסדר הדיוני כפי שתועד בפרוטוקול הדיון מיום 3.2.2022 ועיקריו תוארו לעיל, כמו גם להחלטות שנתן בית משפט קמא לאחר יום 3.2.2022, מהן נדמה כי לא נסתם הגולל על האפשרות לקיים שלבים מקדמיים ולהגיש תצהירים ("...ככל הצורך יינתן צו לתצהירים בסמוך ובהתכתבות עם המועד הקבוע להוכחות – הנותר בעינו" (החלטה מיום 21.6.2022); "אני מניח כי ייעשה [ניסיון – י"ע] לתאם מועדים מוקדם ככל הניתן בשים לב לישיבת ההוכחות הקבועה לחודש נובמבר ש"ז ולשלבי הדיון שטרם הושלמו" (החלטה מיום 6.9.2022 שאוזכרה לעיל – הדגשות הוספו). לא נעלם מעיני כי כבר ביום 19.12.2022, בית המשפט הבהיר עמדתו כי "לא יתהווה עיכוב משמעותי בהבאת הדיון לכדי גמר מלאכה, שכן גוברת הסכמתם של הצדדים במהלך הדיון הראשון בדבר התנהלות דיונית סביב הבקשה לסעד זמני (שכבר כוללת תצהירים) והתביעה כאחת..."; וכי לאחר שהמשיבה הגישה ביום 25.12.2022 בקשה מחודשת למתן סעד זמני, בית המשפט חזר והבהיר שהתיק קודם לשמיעה לגופו בטווח זמנים הדוק מתוך הנחה שנותרה בעינה כי נשמר המצב הקיים, וככל שאין זה כך, הוצע לבטל את דיון ההוכחות, ליתן הכרעה בסעד הזמני ולקבוע דיון הוכחות נדחה יחד עם קדם משפט מסכם בסד הזמנים הרגיל. באותה עת, המשיבה לא הביעה רצונה בקיום קדם משפט מסכם ולא חזרה על בקשתה לקיים הליכים מקדמיים או להגיש תצהירים וחוות דעת מומחים. לצד זאת, למחרת הוגשה הודעה מוסכמת מטעם הצדדים כי הגיעו להסדר לפיו המערער לא יפעל בתיק ההוצאה לפועל והמשיבה תגיש כתב תביעה מתוקן, תוך שהצדדים "שומרים על כל זכויותיהם הדיוניות והמהותיות". 15. על רקע כל זה, נדמה כי ההליך נקלע לתסבוכת דיונית, ובית משפט קמא היה ער למצב הלא שגרתי שנוצר, שכן חרף החלטתו שעדותה של המשיבה תתחיל בחקירה נגדית, הוא שב והבהיר במספר הזדמנויות כי יתאפשר לה לבקש להשלים חוסרים ולהגיש ראיות נוספות (וראו למשל החלטותיו מהימים 26.1.2023, 1.2.2023, 5.2.2023 ו-8.2.2023). החשוב לענייננו הוא כי בהתחשב במכלול הנסיבות, לנוכח המחלוקת שהתגלעה בדבר תוכן ההסדר הדיוני, איני סבור כי התנהלותה של המשיבה מהווה חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליך המשפטי המצדיקים את דחיית תביעתה (ואיני נדרש ליחס שבין תקנה 42 לתקנה 43 המאפשרת דחיית תביעה "במקרים מיוחדים" מכל נימוק אחר שבית המשפט סבור כי ראוי ונכון לדחות בגינו את התביעה). אף בית משפט קמא, שלא חסך ביקורתו מהמשיבה, סבר כי המענה הנכון לסיטואציה הוא בדמות השתת הוצאות לפי סעיף 151(ג) לתקנות (סעיף זה קובע כי אם "סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר תקנות אלה, רשאי הוא לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו"). 16. השאלה המרכזית לטעמי, היא טענתו החלופית של המערער ולפיה היה על בית המשפט להתנות את הפסקת התביעה בתנאים. תקנה 41(ג) (החלה במקרה של הפסקת תובענה מכוח תקנה 44(ב)) לתקנות) בנוסחה דהיום, קובעת ברירת מחדל לפיה "הדיון בתביעה חדשה יימשך מהשלב שבו נמחקה התביעה הנוכחית, זולת אם הורה בית המשפט אחרת". בהינתן שתיקון נוסח הסעיף פורסם ביום 4.6.2023 ומחיקת התביעה במקרה דנן הייתה ביום 9.2.2023 – ברירת המחדל לא חלה. עם זאת, גם הנוסח הקודם של תקנה 41 מקנה לבית המשפט את הסמכות לקבוע תנאים למחיקה וכי תביעה חדשה תימשך מהשלב שבו נמחקה התביעה הקודמת ("בית המשפט רשאי להתנות את מחיקת כתב התביעה בתנאים, ובין השאר, להורות כי דיון בתביעה חדשה יימשך מהשלב שבו נמחקה התביעה הנוכחית"). 17. בענייננו, המערער כלל לא ביקש מבית משפט קמא שהפסקת התובענה תהא בתנאים (ולא נעלמה מעיני טענתו שנזכרה לעיל, כי לא ניתן לו יומו כשביקש להשיב לבקשה להפסקת התובענה). מכל מקום וכפי שכבר ציינתי לעיל, בית משפט קמא הבהיר בהזדמנויות רבות כי למרות "קיצור הדרך" שנעשה, יתאפשר למשיבה להגיש בקשה להוספת ראיות: "אשוב ואזכיר כי הדיון לא יסתיים היום. לאחר שיעיינו הצדדים בפרוטוקול הדיון על סמך חקירות ולו לא ממצות של העדים המרכזיים כיום, תישמע בנחת בקשה של התובעת להשלמה ראייתית, בין ביחס לגרסתה שלה ובין ביחס לעדים נוספים, בין עדי עובדה ובין עדים מומחים... דעתו של בית המשפט נותרת פתוחה לשמוע ראיות נוספות והרחבות ככל שתידרשנה" (החלטה מפרוטוקול הדיון מיום 9.2.2023 שניתנה עובר להחלטת המחיקה). דומה כי לנוכח התסבוכת הדיונית שנוצרה – משלא התקיימו הליכים מקדמיים ואפילו לא ישיבת קדם משפט כהלכתה, והצדדים מצאו עצמם לאחר הליך הגישור שכשל בשלב שמיעת הראיות – לא בכדי בחר בית משפט קמא שלא להשתמש בסמכותו, ולא להתנות את המחיקה בהמשך הדיון בתביעה החדשה מאותו שלב. בית משפט קמא המכיר את התיק ואת הנפשות הפועלות לפני ולפנים לא מצא להתנות את המחיקה בתנאים, כי אם להשית הוצאות על המשיבה בגין התנהלותה הדיונית – ואיני רואה להתערב במסקנתו זו. 18. הרכיב האחרון בערעורו של המערער נוגע לגובה ההוצאות שנפסקו לזכותו, והועמדו על סך של 60,000 ש"ח. המערער טען כי סכום זה משקף פחות משישית מהוצאותיו הריאליות, העומדות על סך 385,500 ש"ח (לפחות 340,000 ש"ח שכר טרחה, כ-47,000 ש"ח הוצאות גישור וכ-300 ש"ח ששולמו על אגרות בהליך קמא), וכי היה מקום לפסוק לזכותו סכום זה. "ככלל, יש לפסוק לבעל דין שזכה בהליך הוצאות ריאליות, בכפוף להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. שיעור ההוצאות 'נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, תוך התחשבות במספר נתונים, ביניהם: אופן ניהול ההליך; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל לבין שיעור ההוצאות; מורכבות התיק וחשיבותו; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך; ושכר הטרחה ששולם בפועל או שבעל הדין התחייב לשלמו'" (ע"א 7627/20 ‏אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ, פסקה 6 לפסק דיני (24.2.2022)). אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בגובה ההוצאות שנפסקו, ובהתחשב בשלב שבו היה מצוי ההליך, במכלול טענות הצדדים ובנסיבות המקרה שתוארו בהרחבה לעיל – לא מצאתי כי יש לסטות מהכלל הנוהג במקרה דנן. 19. סוף דבר שהערעור נדחה. על אף דחיית הערעור ולנוכח מכלול הנסיבות – לא יעשה צו להוצאות בערכאה זו. ש ו פ ט השופט ח' כבוב: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: מסכים אני עם חברי השופט י' עמית כי דין הערעור להידחות. אעיר רק, כי מבלי להתייחס עמוקות ליחס בין תקנה 42 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) לבין תקנה 43 לתקנות, הרי שהשימוש בהן (למחיקת כתב תביעה או לדחיית תביעה) תְלוי נסיבות העניין. מדובר בשתי תקנות המצויות ב"ארגז הכלים" של בית המשפט היכול אם נראה לו נכון הדבר במקרה מסוים למחוק כתב תביעה, או במקרה אחר, אם נראה לו הדבר נכון לעשותו, לדחות תביעה. כך היה מאז ומתמיד (וראו: ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 583 (2004); ע"א 8986/10 מנאסרה נ' עבד אלרחים, פסקה 5 (21.1.2013); ע"א 6953/16 אבו חסן נ' מדינת ישראל – פקיד הסדר המקרקעין חיפה‏, פסקה 19 (10.5.2018)), והתקנות לא שינו בכך דבר. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏א' בכסלו התשפ"ד (‏14.11.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23030180_E02.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1