התעשיה האווירית לישראל בע"מ נ. גיא דקל

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3017/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערים: 1. התעשיה האווירית לישראל בע"מ 2. גיורא עירן 3. גרו- ווינגס רובוטיקס בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. גיא דקל 2. ליאור זיוון 3. אלירן ברכה 4. איתן זיו 5. אולגה ירוקר 6. לירון איתן 7. גיא מרום ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 062075-11-20 שניתנה ביום 24.02.2021 על ידי כבוד השופט י' שפסר בשם המערערים: עו"ד גיורא ארדינסט בשם המשיבים: עו"ד שחר אגמון פסק-דין השופט י' עמית: האם רשאי בית המשפט להורות על העברת הדיון בתביעה לבית הדין לעבודה, על פי סמכותו שבסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) מקום שבו לבית הדין מסורה הסמכות העניינית לברר את תביעתם של חלק מבעלי הדין בלבד? זו השאלה הניצבת לפתחנו. 1. ענייננו בפרויקט לפיתוח כלי טיס בלתי מאויש לשימוש אזרחי. על פי עובדות כתב התביעה, המשיבים 2-1 יזמו את הרעיון לפרויקט, ואחרי שלב הפיתוח הראשוני והעצמאי, נענו להצעת המערערת 1 (להלן: המערערת), להמשיך ולפתחו במסגרתה. המשיבים כולם נטלו חלק בפרויקט, אך בעוד שהמשיבים 7-2 הועסקו על ידי המערערת והיו עובדיה לכל דבר ועניין, הרי שהמשיב 1 העמיד לרשותה את שירותיו כקבלן חיצוני. ההתקשרות בין הצדדים לא עלתה יפה, והמשיבים הגישו תביעה נגד המערערים לבית המשפט המחוזי, בטענה כי אלו ביקשו לנשל את המשיבים מזכויותיהם בפרויקט (נטען כי המערערת 3 היא חברה שהוקמה על ידי המערערת מאחורי גבם של המשיבים, לצורך קידום הפרויקט במערערת). בכתב התביעה התבקש בית המשפט, בין היתר, להורות על אכיפת ההסכמות החוזיות בין המערערת והמשיבים, לחייב את המערערת בפיצוי כספי וליתן סעד הצהרתי שלפיו המשיבים 2-1 הם יזמי הפרויקט. 2. המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לסילוק התביעה על הסף, בה נטען שהסמכות העניינית הייחודית לדון בתביעתם של המשיבים 7-2 נתונה לבית הדין לעבודה, בהיותם עובדי המערערת, ומאחר שעילות התביעה נובעות מיחסי עבודה. לעומת זאת, הסמכות לברר את תביעתו של המשיב 1 (להלן: המשיב), שבינו לבין המערערת אין יחסי עובד-מעביד, מסורה לערכאה אזרחית. נטען שמאחר שפיצול התביעה כרוך בשינוי מהותי של כתב התביעה, יש לסלק את התביעה על הסף, כך שהמשיבים 7-2 יגישו תביעה חדשה לבית הדין לעבודה, ואילו המשיב 1 יגיש תביעה חדשה לערכאה אזרחית. 3. בהחלטתו מיום 24.2.2021, בית המשפט המחוזי הורה על העברת הדיון בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, מכוח סמכותו לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט. בית המשפט קבע כי בהתאם לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה או החוק), הסמכות לדון בתביעת המשיבים 7-2 נתונה לבית הדין לעבודה, מפני שבמועדים הרלוונטיים לתביעה היו האחרונים עובדיה של המערערת, ועילות התביעה של הפרת חוזה וגרם הפרת חוזה מושתתות על יחסי העבודה בין הצדדים. עוד נקבע, כי על אף שלא נתקיימו יחסי עובד-מעביד בין המשיב לבין המערערת, כך שלכאורה בית הדין לעבודה נעדר סמכות לדון בעניינו, הרי שיש מקום להעביר גם את תביעתו לבירור בבית הדין לעבודה. זאת, מאחר שתביעת המשיב נשענת על אותה מסכת עובדתית כמו תביעת המשיבים 7-2 (ובפרט תביעת המשיב 2) ורצוי להימנע מפיצול הדיון בתביעה, בין היתר, מטעמים של חיסכון בזמן שיפוטי ומניעת הכרעות סותרות. 4. על החלטת בית המשפט המחוזי נסב הערעור שלפנינו. המערערים טענו, בין היתר, כי בית המשפט שגה בהחלטתו שלא לפצל את הדיון בתביעה. לשיטתם, מאחר שלבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בעניינו של המשיב, לא היה מנוס מפיצול הדיון, כך ששתי התביעות יתבררו בנפרד. בנוסף טענו כי קביעת בית המשפט, שלפיה התביעה כולה נשענת על אותה מסכת אירועים, איננה מדויקת. 5. בתשובה שהגישו לערעור, המשיבים טענו כי אין מקום להורות על פיצול התביעה, בין היתר, מהטעם של ריכוז התדיינויות, מקום שמדובר באותה מסכת עובדתית. עוד נטען, כי אין מקום להורות על סילוק התביעה על הסף, ואף אם תתקבל טענת המערערים כי אין לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעת המשיב, הרי שניתן להורות על מחיקתו מהתביעה, חלף סילוקה על הסף. 6. למען שלמות התמונה נציין כי הצדדים הסכימו לעכב את ההליך בבית הדין האזורי לעבודה, עד למתן הכרעתנו. דיון והכרעה 7. הערה מקדימה: בית המשפט קמא הורה בהחלטתו על העברת הדיון לבית הדין לעבודה. על אף שמדובר בהחלטה, הרי שהדרך להשיג על החלטה להעביר הליך ממערכת בתי המשפט שחוק בתי המשפט מסדיר למערכת בתי הדין לעבודה, היא על דרך של ערעור בזכות (וראו החלטתי ברע"א 3930/14 ורסנו נ' ניניו, בפסקה 5 (26.6.2014) (להלן: עניין ורסנו). 8. סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה קובע כלהלן: סמכות בית-דין אזורי 24. (א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון – (1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; (1א) בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עבודה, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עבודה או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו; (1ב) תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה; [...] הסעיף קובע שני תנאים יסודיים לסמכותו העניינית של בית הדין האזורי לעבודה. האחת נוגעת לזהות הצדדים – עובד ומעסיקו אם בהווה ואם בעבר, והשנייה נוגעת לעילת התביעה – יחסי העבודה ביניהם. הסמכות העניינית משתרעת גם מקום בו עצם קיום יחסי עובד-מעסיק שנוי במחלוקת בין הצדדים (עניין ורסנו, בפסקה 6). לתנאים אלה, מצטרף תנאי שלישי שהוא שלילי ביסודו – "ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין". 9. על פי סעיף 24(א)(1) לחוק, אין לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעה בה לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. מכאן, שבמצב שבו רק לחלק מהתובעים יש יחסי עובד-מעביד אזי אין מנוס מפיצול הדיון בתביעה בין הערכאה האזרחית לבין בית הדין לעבודה (ראו רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרס פרנס בע"מ, בפסקאות 35 ו-74 לפסק הדין של השופטת ד' ברק-ארז (14.10.2015), בו נדון בהרחבה נושא שרטוט קו הגבול בין סמכות בית הדין לעבודה לבין סמכות הערכאה האזרחית (להלן: עניין רוחם)). 10. למרות זאת, במקרים שונים בתי המשפט העבירו תביעות לדיון בבית הדין לעבודה גם בהיעדר סמכות עניינית לגבי חלק מהנתבעים (ראו, לדוגמה, רע"א 2060/19 בית אריזה לפרחים נ' פנדלר (27.5.2019); ת"א 37189-10-18 פיין דיזין בע"מ נ' ניר (12.1.2020); ת"א 2591/07 מוסק נ' סאנדיסק אייאל בע"מ (16.4.2009); ת"א 9625-02-20 קובי נ' אלקטרה בע"מ (27.8.2020)). הדבר לא נעלם מעיני המערערים, אך לשיטתם, חריג זה חל רק מקום שבו לחלק מהנתבעים אין יחסי עובד-מעסיק עם התובע. מנגד, המשיבים טענו כי אין יסוד לאבחנה בין תובעים לנתבעים, וגם מקום שבו לחלק מהתובעים אין יחסי עובד-מעסיק עם הנתבע, כבענייננו, ניתן להעביר את הדיון לבית הדין לעבודה. 11. לאחר הגשת תשובה בכתב של המשיבים לכתב הערעור, כאמור בתקנה 138(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), ומשמדובר בשאלה משפטית טהורה, מצאנו להכריע בערעור על יסוד החומר הכתוב שלפנינו כאמור בתקנה 138(א)(5) לתקנות. אקדים ואומר כי באתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. 12. כאמור, המחוקק קבע בסעיף 24(א)(1) לחוק את סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. סמכות ייחודית זו, משמעה כי עניינים המסורים לסמכותו של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין, ומנגד, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה (ראו ע"א 2618/03 פי.או.אס. נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 508 (2004) (להלן: עניין פי.או.אס.); עניין רוחם, בפסקה 27). 13. איני רואה לקבל את עמדת המשיבים, כי הלכה למעשה פסיקת בתי המשפט שינתה את גדר סמכותו של בית הדין לעבודה. בפסיקה שעליה נסמכו המשיבים, שנזכרה לעיל, בתי המשפט העבירו תביעות לבית הדין לעבודה, גם מקום שבו חלק מהנתבעים לא קיימו יחסי עובד-מעביד עם התובע, אך זאת בתביעות שעניינן אי תחרות וגזל סודות מסחריים, תביעות הנדונות על דרך שגרה בבית הדין לעבודה (וראו גם סעיף 22(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999). זאת, למטרה מוגדרת ומצומצמת של קבלת סעד של ציווי נגד הנתבע מכוח עוולה של גזל או גרם הפרת חוזה, ולא לשם בירור מהותי של המחלוקת בין הצדדים. וראו למשל, את האמור ברע"א 2060/19 בית אריזה לפרחים נ' פנדלר (27.5.2019), בפסקה 22: "באשר למשיבה, הרי שאומנם מדובר במתחרה של המבקשת, אשר אין חולק כי בשום שלב לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין המבקשת. משכך, במקרה הרגיל, אין אפשרות לנהל נגדה תביעות בבית הדין לעבודה [...]. יחד עם זאת, בענייננו צירופה של המשיבה להליך הוא אך ורק על מנת לקבל גם נגדה סעדי ציווי, על בסיס הטענות כי היא סייעה ושידלה להפרת החובה על ידי העובד, ועשתה שימוש ביודעין בסודות המסחריים שגזל. ביחס לעילות מסוג זה קיימת סמכות לצרפה להליך המתנהל בבית הדין לעבודה נגד העובד לשעבר (המשיב), אשר נטען כי הפר את חובותיו כלפי המעסיק לשעבר (המבקשת) וגזל את סודותיו המסחריים [...]. לאור קיומה של סמכות זו, צדק בית המשפט כשנמנע מפיצול שלא לצורך של ההליך המשפטי, וחלף זאת הורה על העברת הדיון בכללותו לבית הדין האזורי לעבודה. ודוק, לעיתים אין מנוס מפיצול הדיון בין שתי ערכאות משפטיות שונות, לאור כללי הסמכות המורים כי עניין אחד הוא בסמכות ייחודית של ערכאה אחת ועניין אחר בסמכות ייחודית של ערכאה אחרת [...]" (ההדגשות הוספו – י"ע). ראו גם ת"א 37189-10-18 פיין דיזין בע"מ נ' ניר (12.1.2020), בפסקה 15: "באשר למשיבה 2, אין חולק כי מעולם לא נוצרו בינה לבין התובעת יחסי עובד מעסיק, אולם בענייננו, צירופה אפשרי לצורך קבלת סעד ציווי ואין כל טעם לפצל את הדיון בגין כך". 14. למעשה, בפסיקתו של בית משפט זה, נקבע כי בהיעדר יחסי עובד-מעביד, לשון חוק בית הדין לעבודה אינה מאפשרת אלא את פיצול התביעה. עמדה על כך חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, בעניין רוחם, בפסקה 35: "מצב דברים שלישי שמוביל בהכרח לפיצול ההתדיינות מתמקד במקרים שבהם הדבר נובע מזהות הצדדים. כך למשל, פיצול הדיון בין בית הדין לעבודה לבין בית המשפט האזרחי הופך לא אחת למחויב המציאות מקום בו תביעה בין עובד למעסיק שעילותיה מבוססות על יחסי העבודה כוללת גם בעלי דין נוספים שלא מתקיים בעניינם מבחן 'זהות הצדדים' של עובד ומעסיק" (ההדגשה במקור – י"ע). בעניין רוחם, היה מדובר בתביעת חברה כנגד בני זוג, כאשר האישה הייתה עובדת החברה, ובן זוגה סיפק לחברה שירותי ניקיון באמצעות עסק בבעלותו. החברה טענה, בין היתר, כי האישה רכשה לעצמה מוצרים על חשבון החברה, וכי בן זוגה שיתף עמה פעולה וכן קיבל תשלום מופקע עבור מתן שירותי הניקיון לחברה. כאמור, למרות העובדה שחלק ניכר מהמסכת העובדתית היה משותף לשני הנתבעים, כבענייננו, בית המשפט הורה על פיצול התביעות, בציינו כי (שם, בפסקה 74): "מבחן זהות הצדדים: אין חולק שבין החברה לבין מורן התקיימו יחסי עובד-מעסיק. לעומת זאת, בין החברה לבין צחי לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק ומכאן שמבחן זה לא מתקיים בעניינו. במלים אחרות, כבר מטעם זה ניתן לקבוע כי התביעה נגד צחי אינה יכולה להתברר בבית הדין לעבודה, אלא להיות נדונה בבית משפט השלום". 15. לא אכחד כי התוצאה שאליה הגענו אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי במניעת פיצול הדיון בין הערכאה האזרחית לבין בית הדין לעבודה (וראו עניין פי.או.אס., בעמ' 519 ו-528), ברם, כפי שנאמר על ידי חברתי בעניין רוחם (בפסקה 36): "הקשיים שתוארו עד כה מעוררים חשש לבזבוז משאבים (הן לצדדים והן למערכת המשפט) ולהכרעות סותרות [...] בהקשר זה נפסק כי אין די בשיקולי יעילות בלבד כדי למנוע את פיצול הדיון בין ערכאות מקום בו יש להכריע בעילות שבסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה לצד עילות שאינן בסמכותו". פיצול זה אינו רצוי, וכבר לפני שנים הפנה בית משפט זה קריאה למחוקק: "פיצול ההתדיינות בסכסוכים אלה בין בית-הדין לעבודה לבין בית-משפט השלום או בית-המשפט המחוזי איננו רצוי, ועל חסרונותיו עמדה חברתי בחוות-דעתה. יש לקוות כי המחוקק ייתן דעתו על סוגיה זו ויחתור לאחֵד התדיינויות אלה על כל היבטיהן תחת קורת גג של בית-משפט מוסמך אחד. הסדר כזה ייטיב עם המתדיינים ועם מערכת בתי-המשפט מבחינת ניהולה היעיל של ההתדיינות, מבחינת החיסכון במשאבים ובעיקר מבחינת ההכרעה בסכסוך לענפיו, שתהא קוהרנטית ואחידה" (דברי השופטת (כתוארה אז) א' חיות בעניין פי.או.אס., בעמ' 528). נחזור אפוא ונקרא למחוקק לשקול את האפשרות לתיקון חקיקה, שיאפשר לאחד התדיינויות מסוג זה בבית משפט מוסמך אחד. אציין כי התוצאה הבלתי רצויה של פיצול הדיון בנוגע לאותה מסכת עובדתית ואף בין אותם הצדדים, ועל אף שהסעדים הנתבעים נובעים מאותה מערכת עובדות, מוכרת גם במערכת האזרחית, לנוכח הלכת ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457, 1458 (1958)). גם בעניין זה הפנה בית משפט זה קריאה למחוקק לתקן את החוק, על מנת למנוע מצבים מעין אלה (ראו פסק דיני בע"א 5639/13 סגל נ' ורמז, בפסקה 9 (14.8.2014)). 16. אם כן, הערעור מתקבל. לנוכח התוצאה אליה הגענו, התביעה תחזור לבית המשפט המחוזי, שיחליט אם להורות על סילוקה על הסף, כבקשת המערערים, או, ככל שיתאפשר, על העברת תביעת המשיבים 7-2 לבית הדין לעבודה כפי שהיא, ועל המשך בירור תביעתו של המשיב 1 בבית המשפט המחוזי או על התלייתה או מחיקתה עד להכרעה בבית הדין לעבודה. בנושא זה, יכולים הצדדים גם להגיע להסכמה ביניהם. 17. כאמור, התוצאה האמורה אינה תוצאה רצויה, ואין בה כדי להביע כל עמדה לגבי התביעה לגופה, ומשכך, כל צד יישא בהוצאותיו. ניתן היום, ‏כ' באב התשפ"א (‏29.7.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21030170_E02.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1