פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 3015/98
ע"פ 3025/98
בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' א' לוי
המערער בע"פ 3015/98
והמשיב בע"פ 3025/98: פלוני
נ ג ד
המשיבה בע"פ 3015/98
והמערערת בע"פ 3025/98: מדינת ישראל
ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 31.3.00 בת"פ 3048/97 שניתן על ידי כבוד השופטים ד' ברלינר, ש' גדות ונ' ישעיה
בשם המערער: עו"ד יאיר גולן
בשם המשיבה: עו"ד יהושע למברגר
פסק-דין
1. המערער בע"פ 3015/98 (להלן: המערער) הורשע בשורה ארוכה של עבירות מין, הכוללות עבירות מין במשפחה (אינוס) על פי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1); עבירות מין במשפחה (מעשה סדום) עבירה על סעיף 351(א) בנסיבות המנויות בסעיף 347(ב) ו345-(א)(1); מעשה מגונה בקטין בן משפחה, עבירה על סעיף 351ג(2) בנסיבות האמורות בסעיף 345(ב)(1) ו345-(א)(1); ומעשה מגונה בקטין בן משפחה, עבירה על סעיף 351(ג)(1) בנסיבות האמורות בסעיף 345(א)(1). כמו כן, הורשע המערער במעשה מגונה בכפייה, עבירה על סעיף 354(א) כנוסחו אז ותקיפה מינית של קטין, עבירה על סעיף 348(ב) לגבי התקופה בין מאי 1987 למרץ 1988. עוד הורשע המערער בהדחה בחקירה, עבירה על סעיף 245(ב).
את העבירות שיוחסו לו ביצע המערער באחייניתו (להלן: המתלוננת), במשך כעשר שנים. בעת ביצוע המעשים, בין השנים 1985 ועד 1994, היתה המתלוננת בגיל 8 עד 17. בית המשפט קמא קבע, כי חלה התיישנות לגבי עבירות שבוצעו בין השנים 1987-1985 ועל כן אין ההרשעה מתייחסת לתקופה זו. העונש אשר הושת על המערער בגין עבירות אלה הוא 12 שנות מאסר.
ערעור המערער (בע"פ 3015/98) נסוב תחילה הן על הרשעתו והן על גובה העונש, אך במסגרת טיעונו בפנינו, צומצם ערעורו לגובה העונש בלבד. המדינה מערערת (בע"פ 3025/98) על קולת העונש, ומבקשת כי יוטל על המערער עונש חמור יותר. העונש ההולם, לדעת המדינה, הוא של עשרים שנות מאסר. כמו כן, מבקשת המדינה כי ייפסקו פיצויים למתלוננת.
2. התמונה שנפרשה בפסק דינו של בית המשפט קמא במקרה שלפנינו היא תמונה קשה ומזעזעת. המתלוננת עברה מסכת של התעללות גופנית ונפשית קשה ביותר מידיו של המערער. בגזר דינו התייחס בית המשפט למספר גורמים המחייבים התיחסות מחמירה למעשיו הנלוזים של המערער. בית המשפט התחשב בכך שהתקופה בה נאלצה המתלוננת לספוג את התנהגותו של המערער היתה ארוכה מנשוא. כמו כן, נתן בית המשפט משקל לגילה הרך בשנים של המתלוננת בעת תחילת הפרשה. בית המשפט הביא במסגרת שיקוליו את העובדה כי המערער ניצל באופן ציני ואכזרי את מצבה הפגיע במיוחד של המתלוננת. המתלוננת היא בת למשפחה חרדית מרובת ילדים. עקב בעיות קשות במשפחתה הגרעינית, פוזרו ילדי המשפחה בין משפחות אומנה, שכולן מקרב המשפחה. בדרך זו, הגיעה המתלוננת אל בית סבה האדמו"ר, שהינו אביו של המערער. מעשיו של המערער החלו עוד טרם מעברה לבית סבה, והתגברו ביתר שאת מאז מעברה לבית זה, המצוי באותו בניין בו התגורר גם המערער. במקום למצוא מפלט מהבית הבעייתי וההרוס אותו יצאה, היא מצאה עצמה בנסיבות קשות אף יותר מאלה שהיו מנת חלקה בעבר. במקום לשמש לה תחליף לדמות אב, הפך המערער את חייה לסיוט מתמשך. נסיונותיה להסתייע בסביבתה הקרובה, על מנת להחלץ ממצבה, נפלו על אזנים ערלות. בין הגורמים לחומרת המעשה מנה בית המשפט את התוצאות הקשות שהמעשים גרמו למתלוננת. עבירות מין במשפחה המבוצעות בקטינים חסרי מגן, לעולם מעוררות יחס של מיאוס וסלידה בקרב כל חברה מתוקנת. אולם, בית המשפט קמא עמד על כך שלמעשיו של המערער מתלווה נופך של חומרה נוספת עקב השתייכותה של המתלוננת לחברה החרדית והיותה נתונה במצוקה נפשית, בבידוד חברתי ובאובדן דרך ואמון.
בית המשפט התקשה למצוא נסיבות לקולא למעשיו של המתלונן, פרט לעובדה שהמתלוננת נותרה בבתוליה. בית המשפט ייחס לכך משקל לא מבוטל, שכן ביקש לקוות כי עובדה זו מותירה למתלוננת פתח של תקווה לשקם עצמה בחברה בה היא חיה.
3. סנגורו של המערער מעלה מספר נימוקים התומכים, לדעתו, בהפחתת עונשו של המערער. לטענתו, בית המשפט קמא לא נתן משקל מספיק לפגיעה במשפחת המערער, לעדויות ששבחו את אופיו של המערער ואת תרומתו לקהילתו. סנגורו של המערער מבקש אף שיינתן משקל לפגיעה העצומה שפגע עצם פרסום הפרשה בכל משפחתו של המערער ובחצר האדמו"ר (אביו), ולסבל הנפשי הרב שנגרם למערער עקב כך. זאת ועוד. לטענתו, בשקילת מידת העונש יש ליתן משקל רב יותר לעובדה כי המתלוננת נותרה בבתוליה ויש להניח כי תוכל להנשא ולהקים בית במסגרת הקהילה החרדית.
המדינה מצידה טוענת, כאמור, שיש להחמיר את עונשו של המערער. לדעת המדינה, השיקולים אותם מנה בית המשפט קמא לחומרת העונש תומכים בהטלת עונש אשר אינו נופל מהעונש המרבי בגין עבירת אינוס קטינה, דהיינו עשרים שנות מאסר. מוסיפה המדינה וטוענת, כי טעה בית המשפט קמא בכך שייחס משקל לכך שהמתלוננת נותרה בבתוליה, למרות המעשים שהמערער ביצע בה. לטענת המדינה, אין לזקוף עובדה זו לזכות המשיב, אשר לא עשה דבר מבחינתו, כדי להבטיח זאת. זאת ועוד. עצם הדבר שהמתלוננת נותרה בבתוליה, אין בו כדי לחלץ את המתלוננת מהמצב החברתי הקשה אליו נקלעה בעקבות המקרה.
בתגובה לערעור המדינה על קולת העונש, טען בפנינו סנגורו של המערער כי במועד שנגזר דינו של המערער, רף הענישה היה נמוך מהמקובל כיום, וכי אין להחיל על המערער את מדיניות הענישה המקובלת כיום בעבירות אלה, אלא את אמות המידה שהיו מקובלות שעה שנגזר דינו. לפיכך, יש לדעתו לדחות את ערעור המדינה.
4. דין טיעוניו של סנגור המערער לעניין הקלה בעונשו להדחות. אין ספק כי משפחת המערער צפויה להפגע ממאסרו הממושך. תוצאה קשה זו נלווית לכל הרשעה של אדם בעל משפחה. אולם, בניגוד למתלוננת, לה מצפה, כנראה, עתיד של ניכור ונידוי חברתי, סביר להניח כי משפחת המערער לא תסבול מגורל דומה, אלא להפך, הקהילה בקרבה היא חיה תדאג לצרכיה כמיטב המסורת הנהוגה בקהילות מסוג זה. אשר למעשי החסד והצדקה של המערער, יפה אמר בית המשפט קמא כי צדקה תתחיל מבית, וכי איש חסד של אמת היה נמנע מלפגוע במתלוננת.
אשר לעובדה כי המתלוננת נותרה בבתוליה, מסכים אני לטיעון המדינה בענין זה, על שני הבטיו. אכן, אין לזקוף עובדה זו לזכות המערער, שכן הוא לא כיוון לכך ולא נקט צעדים כלשהם להבטיח שהמתלוננת תותר בבתוליה. לפיכך, אין בעובדה זו כדי לשמש נימוק להקל בעונשו. בנוסף, די במעשים שביצע המערער במתלוננת כדי לחבל באורח קשה בנפשה ובסיכוייה למצוא שידוך הולם בחברה החרדית. אם נוסיף לכך את נידויה של המתלוננת מחברה זו עקב הצעדים שנקטה כנגד המערער, ניתן להעריך כי קלושים סיכויה להתאקלם מחדש בחברה החרדית בה היא מבקשת למצוא את עתידה.
5. אין בידינו לקבל את טענת סנגורו של המערער, לפיה החמרת עונשו תחרוג מנורמת הענישה בעבירות מהסוג בהן הורשע בעת שנגזר דינו בבית המשפט קמא. ענישה היא אינדווידואלית וכל מקרה נפסק לפי נסיבותיו המיוחדות. בעת בה נגזר דינו של המערער, ואף לפני כן, הושתו, במקרים המתאימים, עונשים חמורים מזה שהוטל על המערער בגין עבירות מין במשפחה. כך, לדוגמה, בגזר דין מיום 20.8.95 שניתן בת"פ 225/94 (י-ם) מדינת ישראל נ' פלוני, הושת על הנאשם בגין עבירות מין בשתיים מבנותיו הקטינות עונש של עשרים שנות מאסר בפועל וכן ארבע שנות מאסר על תנאי. ערעור על חומרת העונש נדחה (ע"פ 6163/96 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 97(1) תשנ"ז/תשנ"ח1997-). דוגמה נוספת, בגזר דין מיום 25.11.97 בת"פ 146/96 (ת"א-יפו) מדינת ישראל נ' פלוני, הושת על הנאשם בגין עבירות מין בבתו הקטינה עונש של חמש עשרה שנות מאסר. ערעור המדינה על קולת העונש התקבל ועונשו הוחמר לעשרים שנות מאסר בפועל, תוך שבית המשפט מציין כי היה מוכן לשקול, אם המדינה היתה מבקשת זאת, להחמיר את העונש אף מעבר לכך (ע"פ 160/98, 225/98 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם)). לאור האמור, יש הגזמה רבה בטענת בא כח המערער, לפיה המרת העונש שהוטל על המערער תחרוג מנורמת הענישה שהיתה מקובלת שעה שנגזר דינו. אוסיף, כי מכל מקום התיזה העומדת ביסוד טיעונו של בא כוח המערער אינה מקובלת עלי. כאשר בית משפט זה סבור שרמת הענישה אינה הולמת וכי יש להעלות את רף הענישה, עליו לומר דברו בעניין זה ולהחמיר בעונש, אפילו רמת הענישה במועד גזר הדין בבית המשפט המחוזי היתה נמוכה יותר.
6. דעתנו היא אכן, שבנסיבות הענין יש לקבל את עמדת המדינה ולהחמיר בעונשו של המערער. השיקולים אותם מנה בית המשפט קמא בגזר דינו מחייבים ענישה מחמירה יותר ההולמת את חומרת מעשיו של המערער. המערער ניצל באופן ציני את העובדה כי המתלוננת מצאה עצמה במצב ללא מוצא: סביבתה הקרובה בחרה להתעלם ממצוקתה ותלונה למשטרה היתה מלווה במחיר כבד מנשוא - חרם ונידוי חברתי. בנסיבות אלה, העריך המערער כי הסיכון להענש על מעשיו הוא קלוש, והתעמרותו במתלוננת אכן התמשכה על פני תקופה ארוכה מנשוא. אלמלא חששה המתלוננת לגורל אחיותיה הצעירות, חשש אשר הביאה להתלונן על המערער, יתכן ולא היתה מתלוננת כלל. בנסיבות אלה, יש להחמיר בעונשו של המערער. שקלנו אם יש לחייבו גם בתשלום פיצויים למתלוננת, כבקשת המדינה. הגענו למסקנה, שבהתחשב בתקופת המאסר אשר יהיה עליו לרצות, נמנע מכך.
על יסוד כל האמור לעיל, נדחה ערעור המערער ומתקבל ערעור המדינה, במובן זה שבמקום עונש מאסר לתקופה של 12 שנים יהיה על המערער לרצות עונש מאסר לתקופה של 16 שנים.
ניתן היום, יא' בתשרי התשס"א (10.10.2000).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98030150.E02 /עכב