פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3012/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3012/12 ע"פ 3973/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם המערער בע"פ 3012/12: פלוני המערערת בע"פ 3973/12: מדינת ישראל נ ג ד המשיבה בע"פ 3012/12: מדינת ישראל המערער בע"פ 3973/12: פלוני ערעור על הכרעת דין מיום 2.6.2008 שניתנה על-ידי כב' השופטים: ש' טימן; ת' שפירא; ש' ברוש, ועל גזר דין מיום 4.4.2012, שניתן על-ידי כב' השופטים: ע' מודריק – סג"נ; א' זמיר; ג' רביד, בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בתפ"ח 1156/05 תאריך הישיבה: כ"ב באדר ב' התשע"ד (24.3.2014) בשם המערער בע"פ 3012/12 והמשיב בע"פ 3973/12: עו"ד דוד יפתח; עו"ד משה מרוז; עו"ד דן ענבר בשם המשיבה בע"פ 3012/12 והמערערת בע"פ 3973/12: עו"ד נורית הרצמן פסק-דין השופט א' שהם: פתח דבר 1. לפנינו ערעור על הכרעת דין, מיום 2.6.2008, שניתנה על-ידי הרכב השופטים: ש' טימן; ת' שפירא; ו-ש' ברוש, ועל גזר דין, מיום 4.4.2012, שניתן על-ידי הרכב השופטים: ע' מודריק, סג"נ; א' זמיר; ו-ג' רביד, בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בתפ"ח 1156/05. 2. הסיבה לפער של כ-4 שנים בין מועד מתן הכרעת הדין לבין יום מתן גזר הדין, נעוצה בעובדה כי המערער נמלט מהארץ לארגנטינה, לאחר שניתנה הכרעת הדין וטרם שנשמעו הטיעונים לעונש. זאת, תוך שימוש בדרכונו של אדם אחר, ותוך הפרת תנאי מעצר הבית שבהם היה נתון אותה עת. לאחר מאמצי איתור מורכבים, נעצר המערער בארגנטינה ביום 10.9.2008, ולנוכח סירובו להסגיר את עצמו, נוהלו נגדו הליכי הסגרה ממושכים, ובחודש נובמבר 2010 הוא הוכרז כבר הסגרה, על-ידי בית המשפט בבואנוס איירס. המערער הגיש ערעור על החלטה זו, אך טרם שהתקבלה הכרעה בערעורו, ולאחר שהובטח לו כי הוא לא יועמד לדין בגין העבירות שביצע, בעצם הימלטותו מהארץ, הסכים המערער להסגרתו. עם הגיעו ארצה, ביום 29.11.2011, נעצר המערער ומאז הוא כלוא בישראל. בין לבין, פרשו לגמלאות השופטים שהכריעו את דינו של המערער, בתום הליך הוכחות ממושך, וגזר דינו של המערער ניתן על-ידי הרכב אחר. 3. במסגרת הכרעת הדין, שניתנה כאמור לאחר ניהול משפט הוכחות, הורשע המערער בעבירות הבאות: עבירות מין בקטין בן משפחה, לפי סעיף 351(ג)(1) ביחד עם סעיף 348(א) וסעיף 345(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (3 עבירות); עבירות מין בקטין בן משפחה, לפי סעיף 351(ג)(3) לחוק העונשין; עבירות מין במשפחה, לפי סעיף 351(א) ביחד עם סעיף 345(א)(1)+(3) לחוק העונשין; עבירות מין במשפחה, לפי סעיף 351(א) ביחד עם סעיף 347(ב) וסעיף 345(א)(1)+(3) לחוק העונשין; עבירת מין במשפחה, לפי סעיף 351(ג)(2) ביחד עם סעיף 348(ב) וסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין; עבירת מין במשפחה, לפי סעיף 351(ג)(1) ביחד עם סעיף 348(א) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; עבירות מין במשפחה, לפי סעיף 351(ב) לחוק העונשין (2 עבירות); ומעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין (3 עבירות). 4. ביום 4.4.2012, נגזר דינו של המערער והושתו עליו העונשים הבאים: 15 שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום 10.9.2008, הוא המועד בו נעצר המערער בארגנטינה. מתקופת המאסר תנוכה התקופה בה שהה המערער במעצר בישראל, בין התאריכים 9.4.2006-29.9.2005; 24 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור, בתוך 3 שנים ממועד שחרורו מהמאסר, עבירה לפי סימן ה' לפרק י' של חוק העונשין, המוגדרת כפשע, לרבות ניסיון לעבור עבירה כזו; 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור, בתוך 3 שנים ממועד שחרורו מהמאסר, עבירה לפי סימן ה' לפרק י' של חוק העונשין, המוגדרת כעוון, לרבות ניסיון לעבור עבירה כזו; כמו כן, חויב המערער בתשלום פיצויים לשתי בנותיו בסך 100,000 ₪, לכל אחת. 5. המערער משיג על הרשעתו בדין ולחילופין על חומרת העונש, ומנגד מערערת המשיבה על קולת העונש שנגזר על המערער. עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער 6. בכתב אישום שהוגש, ביום 21.9.2005, נגד המערער מפורטים שבעה אישומים שבהם מתוארות עבירות מין שביצע המערער, לכאורה, בשתי בנותיו, בבנות משפחה אחרות, ובמתלוננות נוספות. המערער הוא יליד 1959 ובמועדים הרלבנטיים לכתב האישום, הוא היה נשוי ל-ג.מ.. לבני הזוג בן ושתי בנות: ס' ילידת 1991 ו-נ' ילידת 1986. באותה תקופה עסק המערער לפרנסתו ברפואה אלטרנטיבית. באישום הראשון נטען, כי בין השנים 2003-2002 סבלה ס' מהפרשות באיבר מינה, והיא פנתה בעניין זה לאמה, ג.מ., וזו הפנתה אותה אל המערער, על מנת שיטפל בה, ו-ס' עשתה כדברה. במועד בלתי ידוע במדויק למאשימה, עת ישב המערער בסלון הבית, פנתה אליו ס' וסיפרה לו על בעייתה הרפואית. המערער אמר ל-ס' לגשת לחדרה ולהמתין לו שם. בהגיע המערער לחדרה של ס', הוא נשכב לצידה על המיטה, הפשיל את תחתוניה ושפשף את איבר מינה בידו במשך זמן רב. בהמשך, ליקק המערער את ידו שבאמצעותה הוא שפשף את איבר מינה של ס'. לאחר זאת, ליקק המערער את איבר מינה של ס', ומשלא יכלה לשאת עוד את מעשיו של המערער, אמרה לו ס' "אבא די", ואו אז קם המערער מהמיטה, נשק ל-ס' ועזב את החדר. ס' נותרה בחדרה ובכתה עד שנרדמה. המאשימה טוענת כי "במעשיו כמתואר לעיל, עשה [המערער] ב-ס', בתו הקטינה, מעשה לשם גירוי סיפוק או ביזוי מיניים". 7. באישום השני, נטען על-ידי המאשימה, כי לאחר האירוע המתואר באישום הראשון ועד לחודש ספטמבר 2005, כל אימת ש-ס' חשה ברע, נהג המערער למרוח בערק את בטנה וחזה של ס' "בעודה שוכבת והוא רכון מעליה, לעיתים כשהיא ללא חולצה וללא חזיה". בהמשך, נהג המערער "לעסות את גופה מהצוואר עד לערוותה, למשש את שדיה ולנשק את פטמותיה". המאשימה טוענת, כי "במעשיו כמתואר לעיל, ביצע [המערער] בבתו הקטינה מעשה לשם גירוי סיפוק או ביזוי מיניים". 8. בחלק הכללי של האישום השלישי, נטען כי במועדים שאינם ידועים במדויק למאשימה, בטרם מלאו ל-נ' 10 שנים (להלן: התקופה), ובמספר רב של הזדמנויות, ביצע המערער את המעשים המתוארים להלן: א. המערער ליקק את איבר מינה של נ'; החדיר את לשונו לאיבר מינה; נגע בידיו באיבריה המוצנעים של נ', וביתר חלקי גופה; וביקש מ-נ' למצוץ את איבר מינו, ו-נ' עשתה כן. בחלק מהמקרים היה המערער מגיע לפורקן מיני – הכל בעוד ש-נ' והמערער עירומים. ב. במהלך התקופה, במספר רב של הזדמנויות, בבית המגורים, לעיתים בחדרו של המערער ולעיתים במקומות אחרים, ביקש המערער מ-נ' כי תשפשף את איבר מינו בידיה, עד שיגיע לפורקן, ו-נ' עשתה כן. ג. במהלך התקופה, עת שכבה נ' ליד המערער במיטתו, יחד עם בני משפחה נוספים, נגע המערער באיברי מינה המוצנעים של נ', מבלי שהאחרים הבחינו בכך. עוד נטען בחלק הכללי, כי בחלק מהמקרים המתוארים לעיל, ניסתה נ' להדוף את המערער מעליה ודחפה את ידיו, אולם המערער מנע בכוח את התנגדותה. 9. א. במסגרת האישום השלישי עצמו, מתוארים מקרים ספציפיים הנוגעים ל-נ'. במקרה אחד, שהתרחש בין השנים 1998-1997, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בביתם, התכוננו המערער, נ', ס' ואַחִיהֵן לצאת לאירוע משפחתי. משסיימו להתלבש, יצאו ס' ואחיה אל מחוץ לבית והמתינו למערער ול-נ'. בעודם ממתינים, כך נטען בכתב האישום, נכנסו המערער ו-נ' לחדר השינה של המערער ונשכבו על המיטה. המערער הפשיט את נ', נגע באיבר מינה באצבעותיו ושפשפו. בהמשך, ליקק המערער את איבר מינה של נ' "במשך זמן רב", עד אשר אחיה של נ' קרא להם לצאת. ב. בין השנים 2005-1998, סבלה נ' מכאבי גב. מכתב האישום עולה, כי במהלך שנים אלה, במספר רב של הזדמנויות, בביתם, עת טיפל המערער בגבה של נ', הוא נהג להחליק את ידיו לעבר שדיה, תוך כדי הטיפול, לאחזם ולמששם. ג. בין השנים 2003-1998, בשתי הזדמנויות שונות, כאשר היו המערער ו-נ' בביתם, ישב המערער, הניח כרית מאחורי גבו, ודחף את ראשה של נ' לעבר איבר מינו ואמר לה: "נו, תרטיבי לי אותו" או "תנשקי לי אותו". בהמשך, הדריך המערער את נ' כיצד לאונן לו בכך שירק לתוך כף ידה, הניח את ידו על ידה, ואת שתיהן על איבר מינו ושפשפו. באחת הפעמים כמתואר לעיל, אחז המערער באיבר מינו, קירב את ראשה של נ' לעברו עד שהכניסו לפיה. ד. בין השנים 2004-2003, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, בעוד נ' יושבת על מיטתה ולומדת לקראת בחינות הבגרות, נכנס המערער לחדרה, והחל לגעת בגופה. בהמשך, השכיב המערער את נ' על המיטה, נשכב עליה והתחכך בגופה, כל זאת שלא בהסכמתה החופשית. ה. במהלך שנת 2004, במספר הזדמנויות, בביתם , עת שכבו המערער ו-נ' במיטה בחדרו של המערער, כשהם מכוסים בשמיכה, פיסק המערער את רגליה של נ' בידו והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. ו. במהלך חודש ספטמבר 2005, התכוננה נ' לצאת מן הבית לבילוי. לאחר שהסתרקה, פנתה נ' אל המערער וביקשה כי יביט בתסרוקתה. בתגובה, ביקש ממנה המערער לגשת אליו ולחבקו. כשהתקרבה אליו, שאל המערער את נ' באם שפתיה מרוחות בשפתון, ומשהשיבה בשלילה, נישק המערער את נ' על שפתיה וניסה להחדיר את לשונו לפיה. נמסר בכתב האישום, כי נ' הדפה את המערער מעליה. כנטען בכתב האישום, במעשיו אלה "בעל [המערער] את בתו, עשה בה מעשי סדום ומעשים מגונים – הכל בטרם מלאו לה 14 שנים"; "עשה [המערער] מעשים מגונים בבתו אשר מלאו לה 14 שנים"; עשה [המערער] מעשי סדום בבתו אשר מלאו לה 14 שנים וטרם מלאו לה 21"; וכן "בעל [המערער] את בתו אשר מלאו לה 14 וטרם מלאו לה 21 שנים". 10. האישום הרביעי נוגע ל-ש., שהיתה לקוחה בעסק של אשת המערער. במועדים הרלבנטיים לאישום זה, עבד המערער בעסק של אשתו. במועדים שונים במהלך שנת 2002, הגיעה ש. לעסק. נטען בכתב האישום, כי במהלך הטיפול בש. בעסק, היה המערער נוגע בשדיה ומחכך את איבר מינו בגופה. ש. התנגדה למעשיו של המערער, ובאחד המקרים אף סטרה לו בתגובה. עוד נטען בכתב האישום, כי באחת הפעמים כמתואר לעיל, משך המערער את ידה של ש. לעבר איבר מינו "וניסה להביאה לגעת בו". במועדים שונים, עת היתה ש. מגיעה לבקר את אשת המערער בביתה, נהג המערער לחשוף את איבר מינו בפניה. באחת הפעמים, במהלך שנת 2004, עת ישבה ש. בסלון הבית, בעוד אשתו של המערער מתקלחת, הפשיט המערער את מכנסיו ותחתוניו, חשף את איבר מינו בפני ש., והחל לאונן בפניה. בתגובה, קמה ש. מהספה ויצאה אל חצר הבית. במהלך שנת 2003, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, לבקשת אשתו, הסיע המערער את ש. מביתה לעסק של אשתו. במהלך הנסיעה, משך לפתע המערער את ידה של ש. לעבר איבר מינו וביקש שתיגע בו. ש. התנגדה, ואו אז הוציא המערער את איבר מינו ממכנסיו והחל לאונן בפניה. לאחר מכן, עצר המערער את רכבו "על מנת לשפוך את זרעו מחוץ לרכב", ו-ש. ניצלה הזדמנות זו כדי להימלט מהרכב. המאשימה טוענת, כי "במעשיו כמתואר לעיל, עשה [המערער] ב-ש. מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים, וכן עשה ב-ש. מעשה כאמור תוך שימוש בכוח". 11. באישום החמישי נטען, כי במהלך חודש מרס 2005 או בסמוך לכך, הגיעה ב.ח., חמותו של המערער, לביקור בביתם של המערער ובתה. ב.ח. סיפרה לבתה כי היא סובלת מכאבי גב, והמערער אשר שמע את דברי ב.ח., הציע לטפל בה. ב.ח. הסכימה ונכנסה לחדרו של המערער, אשר סגר את הדלת והורה ל-ב.ח. לשכב על המיטה. המערער החל לטפל ב-ב.ח., ותוך כדי טיפול הוא הכניס את ידיו מתחת לחולצתה ואחז בשתי ידיו בשדיה, שלא בהסכמתה. בכך, "עשה [המערער] ב-ב.ח. מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". 12. האישום השישי נוגע לגיסתו של המערער, ה'. נטען בכתב האישום כי, במהלך שנת 2003, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, הגיעה ה' לביתו של המערער, על מנת לקבל טיפול בבעיות בריאותיות שמהן היא סבלה באותה עת. המערער ביקש מ-ה' לפשוט את חזייתה, והיא עשתה כן ונותרה כשהיא לבושה בחולצתה בלבד. במהלך הטיפול, כך נטען, נגע המערער בשדיה של ה' ובכך עשה המערער ב-ה' "מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". 13. באישום השביעי והאחרון מדובר בלקוחה אחרת בעסק של אשתו של המערער. במהלך שנת 2002, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, הגיעה הלקוחה מ' לביתו של המערער על מנת לקבל טיפול בבעיותיה הבריאותיות. בתחילת הטיפול, הורה המערער ל-מ' לפשוט את מכנסיה. נטען בכתב האישום, כי במהלך הטיפול הכניס המערער את ידו מתחת לתחתוניה של מ' ונגע באיבר מינה, וכן נגע בשדיה. מ' הסיטה את ידו של המערער ואמרה לו כי אינה מעוניינת שיגע בה. חרף זאת, ניסה המערער לגעת בשדיה של מ' פעם נוספת, אך מ' הסיטה בשנית את ידו. במעשיו אלה, עשה המערער ב-מ' "מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". הכרעת הדין שניתנה בעניינו של המערער 14. הכרעת הדין נכתבה על-ידי כב' השופטת ש' ברוש ואליה הצטרפו כב' השופטים: ש' טימן ו- ת' שפירא. בפתח הכרעת הדין, פירט בית משפט קמא את הרקע המשפחתי של המערער, ואת השתלשלות העניינים שהובילה להגשת התלונה במשטרה נגדו. המערער ו-ג.מ. נישאו לפני כ-25 שנה (נכון לשנת 2008 – א.ש.), בהיות השניים בשנות העשרים לחייהם. כארבע שנים לפני הגשת כתב האישום נגד המערער, בחודש ספטמבר 2005, נרשם המערער ללימודי רפואה אלטרנטיבית, לימודים שנמשכו כארבע שנים, ובתקופה זו לא עבד המערער בעבודה מסודרת, כאשר רעייתו ג.מ. שילמה את שכר הלימוד. צוין בהכרעת הדין, כי במרבית תקופת הנישואין, היו היחסים בתוך המשפחה תקינים, ובין בני הזוג שררו "יחסי אהבה, תוך כיבוד הדדי". המערער עצמו סייע לילדיו בלימודים, ובמיוחד לבנו ב' ולבתו נ', אשר נולדו כשהם סובלים ממגבלה גופנית משמעותית. עוד נאמר בהכרעת הדין, כי "היחסים בין שלושת הילדים לבין הוריהם היו יחסים חמים, פתוחים, גלויים ולבביים", גם אם היו הילדים פתוחים יותר עם האם מאשר עם המערער. כמחצית השנה לפני חשיפת הפרשה, שינה המערער את יחסו ל-ג.מ.. הוא נהג להגיע בשעות הערב המאוחרות, פנה לאשתו בגסות ונמנע מליטול חלק בתחזוקת הבית. היחסים בין בני הזוג הלכו והתדרדרו, ובשלב מסוים הטיח המערער באשתו כי היא נראית לא טוב, היא שמנה וצריכה לעבור ניתוחים. בשיחה נוספת, הציע המערער כי יעזוב את הבית לתקופה של חודשיים-שלושה, אך ג.מ. אמרה כי הדבר אינו מקובל עליה וכי הם אינם בני טיפש עשרה הצריכים לבחון את רגשותיהם. בערב ראש השנה בשנת 2005, הוזמנו בני משפחתו של המערער לביתה של ל', אחותה של ג.מ., כאשר המערער לא הצטרף לאשתו ולילדיו. במהלך אותו ערב, סיפרה ג.מ. לאחותה על הקרע שהתגלע עם המערער, ולמשמע דברים אלה אמרה לה ל' "סוף סוף התעוררת". בהמשך, סיפרה ל' לאחותה כי בעלה "התעסק" עם אחותן ה' ואף עם אימן, ב.ח., כאשר הוא טיפל בהן. לאחר אותו ערב, סיפרה ג.מ. לחברתה ג' על אודות השיחה עם ל', ובתגובה אמרה לה ג' כי המערער "התעסק" גם איתה. בשלב זה, גמלה ההחלטה בלבה של ג.מ. להיפרד מהמערער ולספר זאת לילדיה. 15. באותו ערב, כאשר ג.מ. הסיעה את בתה ס' לבית חברה י', היא סיפרה לה כי בכוונתה להיפרד מהמערער, כיוון "שמשהו לא בסדר אצלו". כאשר מסרה האם ל-ס' במה דברים אמורים, היינו "התעסקותו" של המערער עם ה', עם ג', ועם ב.ח., אמרה לה ס' "אמא, הוא הטריד גם אותי". ס' הוסיפה, כי המערער בדק את ההפרשות מאיבר מינה, טעם אותן, נגע בה ונישק את חזה. ג.מ. הרגיעה את ס' ואמרה לה כי אביה לא יפגע בה יותר, והורידה אותה בבית חברה. לדברי ג.מ., היא חשה, בשלב זה, כי עולמה חרב עליה ואמרה בבית המשפט, תוך כדי בכי, "היא הלכה ואני הייתי באוטו. חשבתי שאני הולכת למות, לא ידעתי איך אני סובלת את זה. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שהשמיים התהפכו עם האדמה, פשוט ככה...". כשחזרה לביתה, פנתה ג.מ. ל-נ' ושאלה אותה האם המערער פגע גם בה. נ' הכחישה בתחילה, ואולם כאשר האם סיפרה לה את שנודע לה מאחותה ס', אמרה נ' כי המערער "נגע לי קצת בחזה". בשלב זה, אמרה ג.מ. לבתה "תתלבשי, אנחנו הולכות למשטרה", וכך נולדה התלונה נגד המערער. האישומים הראשון והשני 16. מכאן, עבר בית משפט קמא לבחון את הראיות שהוצגו לגבי כל אחד מהאישומים. העדה המרכזית באישומים הראשון והשני היתה ס', קטינה ילידת 1991, אשר העידה בבית המשפט בהיותה כבת 16 וחצי שנים. בית משפט קמא, ציין בהכרעת דינו, כי: "ס' הינה נערה אינטליגנטית, נבונה ורהוטה אשר משמעות עדותה בעבירות המיוחסות לאביה, על חומרתן היתרה, והשלכותיהן נהירות לה. ס' נחקרה במשך שתי ישיבות ארוכות של בית המשפט, במהלכן היתה נתונה לחקירה נגדית צולבת, מתישה וממושכת ולא אחת היינו עדים לסערת רגשות, ופרצי בכי עזים". ס' העידה כי עד להתערערות המצב בין הוריה, כחודשיים-שלושה לפני הגשת התלונה, היחסים היו טובים "כשל כל זוג נורמאלי". לאחר שהיחסים הלכו והתדרדרו, חששה ס' כי הוריה עומדים להתגרש, אך לא היה בכוחה למנוע את התהליך. בהתייחסה לאמור בכתב האישום בגדרו של האישום הראשון, העידה ס' כי, כשהיתה כבת 12-11 שנה (בין כתה ו' לכתה ז'), היא סבלה מהפרשות באיבר מינה. האם הפנתה אותה אל המערער אשר עסק ברפואה סינית. לדבריה, בשעת לילה מאוחרת כששאר בני המשפחה ישנו, הורה לה המערער לגשת לחדרה ולהמתין לו שם. בהגיע המערער לחדר, הוא הכניס את ידו מתחת למכנסיה ושפשף את איבר מינה. משנשאלה ס' בחקירה הנגדית, האם המערער החדיר את אצבעו לאיבר מינה היא אמרה כי הוא "חיטט בו". כאשר הוציא המערער את ידו, הוא ליקק אותה ולאחר מכן הוא הסיט את תחתוניה, קירב את ראשו לאיבר מינה של ס' וליקק את איבר המין. ס' חשה, לדבריה, כי המערער מנסה להחדיר את לשונו פנימה, ומבחינתה האירוע נמשך כנצח. בשלב מסוים, אמרה ס' למערער "די אבא", ואו אז חדל המערער ממעשיו, נשק לה ויצא מן החדר. ס' הבינה, לטענתה, כי מה שקרה "אינו בסדר", הגם שלא ידעה להסביר את פשר הדברים לעצמה. ס' בכתה במיטתה עד שנרדמה. בחקירה הנגדית נשאלה ס' מדוע לא התנגדה למעשיו של המערער, ובמיוחד כשהבינה ש"זה לא בסדר", ועל כך היא השיבה, בין היתר: "זה משהו שהוא לא נעים. זה משהו שאתה לא יכול לפרש אותו. איזה שהוא רגש. זה משהו שאתה מרגיש שזה לא בסדר אבל אתה יודע באותו רגע כמה זמן אחר כך כי אתה מדחיק את זה ואתה לא מגיב לזה". בהמשך אמרה ס': "זה אבא ולא מן הראוי שהוא יעשה דברים כאלה לבת שלו, גם אם היא מבינה וגם אם לא. באותו רגע ההלם שאתה מקבל וזה לא משנה אם אתה מבין או לא מבין, ההלם שאתה מקבל לא מאפשר לך". במענה לשאלה, אם לא התנגדה משום שהיתה בהלם, העידה ס': "אבל זה לא סותר אחד את השני. זה שאני בהלם וזה שזה נראה נורמלי. אני פשוט, אני לא יודעת אם תוכלו להבין את זה. פשוט ישבתי ככה, ישבתי ככה על המיטה, וזה היה מבחינתי נראה נורמלי. כן. באותו רגע כן כי זה לא סותר אחד את השני". לשאלת הסנגור, מדוע פנתה אל אביה לטיפול בעניין ההפרשות, כאשר ידעה כי הוא נוהג ללקק את גופה, השיבה ס': "... שוב אתה מדחיק אתה לא מוכן להודות בזה לא לעצמך ולא בקול רם ולא לשום דבר. וככה זה. בדיוק מה שלאחר מכן ישכחו המקרים. כי זה פשוט, זה לא משהו שאתה יכול לשלוט בו. בשום מצב וגם לא להתלונן לאבא שאני, יש לי הפרשות. זה אבא שלי נקודה. וככה רואים את זה וזה לא משנה". בסיכומיו טען סנגורו של המערער, עו"ד יעקב שקלאר, כי אין זה הגיוני שנערה כה חכמה, בוטה, ואגרסיבית, שאינה חוששת להביע את רצונותיה, שתקה ולא הפסיקה את אביה, לוּ זה ביצע בה את המעשים אותם היא מייחסת לו. בית משפט קמא דחה טענה זו בציינו, כי "תשובותיה הספונטניות של ס', הגיוניות ומתיישבות עם הידוע לנו מהפסיקה על תגובותיהן של נפגעות עבירות מין, ובמיוחד נערות רכות לימים". עוד נאמר בהכרעת הדין, כי "אין להתעלם גם מהקושי האינהרנטי בחשיפת מעשי [המערער], מהשפעתה על מערכת היחסים המורכבת והטעונה בין [המערער] ל-ס', ועל התא המשפחתי בכללותו". 17. אשר לאישום השני, מסרה ס' בעדותה כי כל אימת שהיתה מקוררת, הן לפני שאירעו המעשים המתוארים באישום הראשון והן לאחריהם, נהג אביה למרוח ערק על גופה "ממעלה הגרון עד לאיבר מינה, תוך שהיה מעסה את שדיה, ממשש את פטמותיה ומלקק אותן". רק כאשר אמרה לו "אבא", הוא חדל מכך. וכך תיארה ס' את מעשיו של המערער, במסגרת חקירתה הנגדית: "הוא שם ערק על היד, נגיד אם כאב לי הצוואר, הגרון, אז הוא שם לי בגרון ואז הוא פשוט הכניס את היד מתחת לחולצה, כאילו שיהיה על כל האיזור ומשם זה התפשט יותר למטה". ס' הבהירה כי המערער לא הסיר את חולצתה אלא הפשיל את החולצה לעבר צווארה, וכשסיים את מעשיו הוא היה מוריד את החולצה בחזרה. 18. בתגובתו של המערער לאישומים הראשון והשני, הודה המערער כי ס' סבלה מהפרשות באיבר מינה וכי הוא טיפל בהפרשותיה, לבקשתה, אך זאת בנוכחות אמה בלבד. אשר לאישום השני, הודה המערער כי נהג למרוח ערק על בטנה של ס', כאשר היא חשה ברע וזאת "בטרם התפתחותה המינית", והכל בנוכחותה של אשתו. משבגרה ס', נהגה אשתו, לבקשתו של המערער, למרוח לה ערק, כשהיה צורך בכך. בית משפט קמא ציין, כי בהודעותיו של המערער במשטרה (ת/3 ו-ת/8), הוא מסר כי ילדיו הם ילדים טובים ואין להם סיבה לשנוא אותו, או לטפול עליו אשמת שווא, ולדבריו "יחסיהם תקינים". לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט שינה המערער את טעמו והעלה טענות קשות כלפי ילדיו, ובפרט כלפי ס', שלגביה טען כי היא "ילדה מאוד קשה, בעייתית... ותמיד הצרתי את צעדיה... תמיד היא היתה עונה בחוצפה, עונה בצעקות, והיא היתה ילדה קשה... בפרט איתי". המערער הוסיף עוד, כי "כמה ש-נ' קשה ועומדת על שלה, ו-ב', אז ס' פי ארבע פי חמש מהם. ממש. היא דעתנית. הקשר שלה עם ג.מ. היה מאוד מאוד אמיץ וגם עם נ'". המערער לא הבהיר מדוע שינה את גרסתו בנוגע לילדיו, ולגישת בית משפט קמא השינוי "נובע ממחשבה לאחר מעשה, כדי שיחסיו הקלוקלים כביכול עמם יבהירו מדוע הסכימו לשתף פעולה עם ג.מ. ולהגיש תלונות שווא נגדו". 19. בעדותו בבית משפט קמא בנוגע לאישום הראשון, טען המערער כי ס' ו-ג.מ. ייחסו לו טיפול בפורמולה מסויימת, הגם שבתקופה הרלבנטית הוא טרם הוכשר לטפל באותה פורמולה. משהוצג למערער על-ידי בית המשפט, כי הטיפול ב-ס' לא כלל פורמולות כלשהן, חזר בו המערער מדבריו והעיד כי, מאחר שבאותה תקופה הוא לא היה מוסמך לרקוח פורמולות הרי שלא יתכן שהוא ביצע את המיוחס לו. בהמשך, טען המערער כי טיפל ב-ס' בגיל מאוחר יותר באמצעות דיקור. בנוסף, טען המערער כי את כלל הטיפולים ב-ס' הוא ביצע בנוכחותה של אשתו, אך בעדותו בבית המשפט הוא אישר כי חלק מהטיפולים, כמו הטיפול בדיקור, נעשה על-ידו ללא נוכחותה של ג.מ.. בית משפט קמא ציין בהכרעת הדין, כי גרסאותיו של המערער השתנו "מן הקצה אל הקצה", ולא נמצא "בשלל גרסאות אלה מאום". 20. אשר לאישום השני, המערער הודה כי מרח ערק על בטנה של ס', כפי שעשה לכל בני המשפחה "כדרך של שגרה". בחקירתו הראשית טען המערער כי משבגרה ס' היא החלה למרוח לעצמה את הערק "בשל רצונו לשמור על צניעותה", והדבר עומד בסתירה לתגובתו של המערער לכתב האישום, שם נאמר כי כאשר ס' בגרה, אמה היא שמרחה לה את הערק. בנוסף, מסר המערער כי כאשר ס' התלוננה על דימום מפי הטבעת, והיה חשש לטחורים, הוא בדק בעצמו את פי הטבעת שלה, וזאת כחצי שנה טרם מעצרו. לשאלה כיצד מתיישב הדבר עם טענתו, לפיה הוא מקפיד על צניעותה של בתו, העיד המערער כי הוא היה נתון ללחץ של בני משפחתו, אשר טענו כי "מדובר בדם מאוד חזק". בית משפט קמא הפנה לעדותה של ס', ממנה עולה כי היא מעולם לא ביקשה מאביה לבדוק את פי הטבעת שלה, ולכל היותר היא הראתה לו נייר טואלט עם דם, כאשר היה לה דימום באסלה. לאחר בחינת הראיות בנוגע לאישום השני, קבע בית משפט קמא כי הוא אינו נותן אמון בדברי המערער בהכחישו את המעשים המיוחסים לו במסגרת האישום השני, וקבע בנוסף, כי: "דברי [המערער] על הטיפול בטחורים, עליהם העיד בחקירה הראשית, מבלי שדברים אלה מיוחסים לו בכתב האישום, לא זו בלבד שהם מעוררים שאט נפש, הם מצביעים על אי אמירת אמת, ונראה לי, כי לא נאמרו אלא כדי להצדיק את המעשים המיניים במסווה של טיפול רפואי". 21. בהתייחסו לשאלת מהימנותה של ס' נאמרו על-ידי בית משפט קמא, מפי כב' השופטת ברוש, דברים ברורים וחד משמעיים: "שוכנעתי כי עדותה של ס' עדות אמת היא וקיבלתיה במלואה. עדותה של ס' לכל אורכה, מהימנה, מוצקה, עקבית, קוהרנטית עומדת איתנה מול גירסאותיו הסותרות של [המערער] והשאלות שנשאלה בחקירה הנגדית הנוקבת של הסניגור. עדותה של ס' תואמת את דבריה במשטרה, וראויה למלוא האמון והמשקל. ניכר היה ב-ס' הקושי הרב בתיאור המעשים שבוצעו בה בהיותה רכה בשנים, כשהיא עומדת מעל דוכן העדים מול [המערער]. ס' נצמדה לתיאור העובדתי של המאורעות, העידה במינוריות, כשבולטת הימנעותה מתיאורים דרמטיים. לא התעלמתי מסתירות ומאי נקיבת מועדים בעדותה של ס'. אולם... אין בכך, כפי שנאמר כבר לא אחת בפסיקה, כדי לפגום בגרעין הקשה של עדותה". לעדותה המהימנה של ס', נמצאו על-ידי בית משפט קמא חיזוקים שונים, כמפורט להלן: עדותו של חברה לשעבר של ס', י', אשר מסר כי כמחצית השנה לפני הגשת התלונה במשטרה, סיפרה לו ס' על מעשיו של אביה "תוך מצוקה נפשית קשה", דבר המפריך את טענת המערער כי ס' היתה שותפה לעלילה שנרקמה נגדו, בסמוך להגשת התלונה; מצבה הנפשי הקשה של ס' בעת חשיפת הפרשה וכן בעדותה בבית המשפט אשר לוותה בפרצי בכי קשים; אסופה של כתבים (ת/11) שנכתבו על-ידי ס' בזמן אמת, המצביעים על מצב המצוקה הרגשית הקשה בה היתה נתונה וקריאתה לעזרה; ולבסוף, מצא בית משפט קמא חיזוק לעדותה של ס' בהפרכת טענת העלילה שהעלה המערער, טענה שנמצאה כשקרית וחסרת כל בסיס. 22. לאור עדותה המהימנה של ס' והחיזוקים המשמעותיים שנמצאו לה, ולנוכח עדותו "הבלתי אמינה לחלוטין" של המערער, קבע בית משפט קמא כי הוכחו העבירות המיוחסות למערער, במסגרת האישומים הראשון והשני שבכתב האישום. האישום השלישי 23. נ' היא בתו של המערער ואחותה הגדולה של ס'. נ', ילידת 1986, סובלת ממגבלה גופנית משמעותית, וחרף זאת הצליחה להגיע להישגים מרשימים במסגרות הלימודים ובשירותה בצה"ל (אליו התנדבה). נ' נחקרה בבית המשפט במהלך שלוש ישיבות, והודעותיה במשטרה (נ/2-נ/4) וכן תמליל חקירתה (ת/23) הוגשו לבית המשפט. נ' העידה כי עד כמחצית השנה לפני הגשת התלונה היו היחסים במשפחה טובים מאוד, והמריבות בין ההורים לא חרגו מהמקובל בין בני זוג. לדברי נ', בחודשים שקדמו למעצר חל שינוי ביחסו של המערער אל בני המשפחה, הוא החל להעיר לאמה על הופעתה, חזר הביתה בשעות מאוחרות וגם יחסו כלפיה השתנה מהקצה אל הקצה. נ' העידה על נסיבות הגשת התלונה במשטרה, ולדבריה לא היתה מעלה על דעתה להתלונן, אלמלא סיפרה לה אמה כי המערער פגע גם באחותה ס' ובבני משפחה נוספים. בשל מעצוריה הפנימיים היא לא היתה מסוגלת לשוחח עם אמה על מעשי אביה, ולכן היא כתבה לה מכתב מיוזמתה (ת/1) ובו ביקשה להסביר מה עולל לה המערער. למחרת, הגיעה נ' ביחד עם בני משפחתה למשטרה ושם נגבתה עדותה. בית משפט קמא ציין, כי נ' התקשתה למסור פרטים מדוייקים לגבי מועדים ומקומות בהם התרחשו האירועים השונים. מאחר שהיתה זו הפעם הראשונה שבה היא סיפרה על מעלליו של המערער, הדבר הצריך מאמצים רבים כדי להתגבר על ההדחקה ארוכת השנים, כאשר בכל פעם היא נזכרה בפרטים נוספים. וכך באו הדברים לידי ביטוי בעדותה של נ' בבית המשפט: "היה הפעם הראשונה שדיברתי עם מישהו... על מה שקרה באמת... שהדברים שהדחקתי המון המון המון זמן, כל פעם אני אומרת עוד משהו ועוד משהו, שעוד פעם אני נזכרת, בהתחלה לא זכרתי שום דבר, ולאט לאט עם שאלות שהיא שואלת אותי ועם דרך חקירה שאני לא יודעת איך היא הוציאה ממני עוד דברים... כאילו דברים שאני פשוט באו אליי ב-'פלאש-בקים' ואני כל פעם עשיתי הפסקות למהלך העדות, החקירה כאילו נזכרתי בעוד דברים ועוד דברים כשבהתחלה בכלל לא רציתי להגיד את הדברים". כאשר נ' התקשתה לספר בקול על מעשיו של המערער, היא מסרה לחוקרת פתקים (דוגמת ת/2) בהם תיארה את המעשים שבוצעו בה, הנוגעים לאישום השלישי. 24. בהתייחסו לעובדות שפורטו במסגרת האישום השלישי, ציין בית משפט קמא כי המעשים המתוארים בחלק הכללי של אישום זה התיישנו, והם הובאו כדי להוכיח את רצף המעשים שנעשו על-ידי המערער, המהווים, לגישת המאשימה, מסכת אחת של עבירות מין. בעדותה בבית המשפט, סיפרה נ' אודות המקרה שהתרחש בחדר השינה בעת שהיא, המערער, אחותה, ואחיה התכוננו לצאת לאירוע משפחתי. לדבריה, היא מצאה את עצמה במיטה כשהיא והמערער בלא בגדים, כאשר אחיה ואחותה המתינו להם ברכב. במצב זה, ביקש המערער כי היא תמצוץ את איבר מינו והיא עשתה כן, והוא עצמו ליקק את איבר מינה, ולאחר מכן הם התלבשו וירדו למטה "כאילו לא קרה שום דבר". לדברי נ', הכל התחיל כאשר היא ישבה על מיטת אמה כדי להתאפר ואז הגיע המערער, הסיר את בגדיו, ולאחר מכן השכיב אותה על המיטה והוריד גם את בגדיה. יצוין, כי בפרוטוקול הדיון נאמר כי במהלך העדות, העדה נ' "מתרגשת... מתנשפת ומתנשמת". אחיה החל לקרוא להם מלמטה, ובשלב זה היא אמרה למערער "יאללה מחכים, בוא נלך כבר", אך המערער לא הפסיק לגעת בחזה, ובהמשך הוא החדיר את איבר מינו לפיה. בית משפט קמא ציין, כי בהודעתה של נ' במשטרה, נ/2, היא סיפרה כי המערער ביצע בה מעשה מגונה, ולא טענה כי הוא החדיר את איבר מינו לפיה, דבר המהווה מעשה סדום. על יסוד עדותה של נ' בבית המשפט, ביקשה התביעה בסיכומיה להרשיע את המערער בביצוע מעשה סדום, וזאת בהסתמך על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לפיו ניתן להרשיע נאשם בעבירה שלא אוזכרה בכתב האישום, ככל שהעובדות הנוגעות לכך הוכחו בבית המשפט וניתנה לנאשם אפשרות סבירה להתגונן. לאחר בחינת הסוגייה, החליט בית משפט קמא שלא להיעתר לבקשה, מאחר שהתביעה לא ביקשה במהלך המשפט לתקן את כתב האישום, ו"נזכרה" בכך רק בשלב הסיכומים, ולכן סבר בית משפט קמא כי לא יהיה זה צודק, ראוי ונכון לעשות שימוש בהוראת סעיף 184 הנ"ל. 25. נ' העידה גם על הטיפולים שקיבלה מהמערער בכאבי הגב שלה, בהיותה בגילאי 12 עד 17 שנים, כאשר המערער ניצל זאת כדי למשש את שדיה. בהודעתה, נ/3, סיפרה נ' כי כאשר המערער עיסה את גבה, הוא "החליק את הידיים לחזה שלי, תפס לי את הציצים". הדבר התרחש פעמים רבות, ועד כחודשיים לפני הגשת התלונה, כאשר במהלך הטיפול, המערער "החליק את ידיו לאזור החזה ומיששו". 26. בעדותה בבית המשפט תיארה נ' אירועים שונים, בהם הדריך אותה המערער לשפשף את איבר מינו ולאונן לו, לאחר שהוא ירק לכף ידה והניח את ידו וידה על איבר מינו. בשני מקרים הזכורים ל-נ', ניסה המערער "בעזרת לחץ עם היד שלו על הראש שלי לרדת לו". באותן נסיבות, היה המערער במצב של חצי ישיבה וחצי שכיבה והוא הניח כרית מאחורי גבו ואמר ל-נ', תוך כדי שדחף את ראשה לעבר איבר מינו, "נו תרטיבי לי אותו" וכן "תנשקי לי אותו". באחת הפעמים, כך העידה נ', "הוא אילץ אותי למצוץ לו, עם הלשון גם, הוא החזיק את האיבר מין שלו וקירב את הראש שלי למטה והכניס אותו לפה שלי, כמעט לתוך הגרון שלי, הרגשתי שאני נחנקת מגועל". נ' מסרה בעדותה, כי למעשה המערער לא ביקש ממנה את הדברים "אלא הוא יותר עשה דברים כמו שאמרתי קודם עם היד והראש, וכאילו זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו שהוא גומר לידי". בית משפט קמא ציין בהכרעת הדין, בהתייחס לתיאוריה של נ', כי "כל התיאורים תואמים האחד את השני ואין בהם כל סתירות". 27. נ' התייחסה בעדותה לאירוע ספציפי שהתרחש, שעה שהיא למדה לבחינות הבגרות בכתה יב'. המערער נכנס לחדרה והחל לגעת בה, הוא השכיב אותה לאחור והזיז את הספרים ולאחר זאת הוא שכב מעליה. המערער התעלם מרצונה לסלקו מהחדר, והמשיך להתחכך בגופה עם "כל הגוף שלו". לאחר מספר דקות, קם המערער מעליה ועזב את החדר. נ' ציינה, כי "זה אחד המקרים הבודדים שאני זוכרת שהיינו עם בגדים כל שאר הפעמים היינו עירומים". 28. נ' העידה על מעשי אינוס שביצע בה המערער, כאשר החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. הדבר היה לפני גיוסה לצה"ל לאחר שסיימה את התיכון, וגם במהלך שירותה הצבאי. לדבריה, היא שכבה במיטה עם אביה בחדר השינה כששניהם מכוסים. המערער פישק את רגליה בידיו, והכניס את אצבעותיו לאיבר מינה "לא עמוק, אבל כן הרגשתי אותם בתוכי". בעדותה בבית המשפט, ציינה נ' כי כששכבה במיטה עם המערער, איבר מינו כמעט נגע בשלה והיא ביקשה שלא יכניס את איבר מינו. המערער אמר לה בתגובה "את זה אני לא אעשה", ובמקום זאת הוא החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה "כאילו ממש בתוכי... אני לא יכולה להגיד שזה היה, אבל הרגשתי זה היה ממש". לשאלת הסנגור, השיבה נ' כי המערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה בשתי הזדמנויות, עליהן היא יכולה להעיד בוודאות. 29. כשבועיים לפני מסירת הודעתה במשטרה (נ/2), התרחש המקרה שכונה "הנשיקה הצרפתית". לדברי נ', היא התכוננה לצאת לבילוי בערב שבת, ולפני יציאתה אמר לה המערער "איזה מהממת אני". הוא קרא לה לתת לו חיבוק, ולאחר ששאל אם שמה אודם על שפתיה ונענה בשלילה, "הוא נתן לי נשיקה כזאת מגעילה בתוך הפה... ניסה לדחוף את הלשון לתוך הפה שלי ודחיתי אותו". מעשה זה בוצע, לפי עדותה של נ', בחודש ספטמבר 2005. 30. לבית המשפט הוגשה קלטת העימות שנערך בין המתלוננת נ' לבין המערער, ביום 19.9.2005. נ' העידה כי לקראת העימות היא ציפתה כי אביה יודה במעשיו ויבקש את סליחתה, ובכך "ישחרר אותה מן הסיוט בו היא מצויה". במהלך העימות היתה נ' נסערת ונרגשת, כאשר המערער עצמו היה נינוח ושווה נפש, ואף ניסה לפנות לרגשותיה בדברי חלקלקות, כמו: "משוגע עליך יפה שלי"; "את יודעת כמה אני אוהב אותך..."; "אנחנו בית אוהב, אנחנו בית תומך, אנחנו בית חם, ואני הולך לשקם את ההריסות ואת המשבר שאנחנו הכנסנו אותך". דברים אלה לא מנעו מ-נ' להטיח במערער "בצורה מפורשת ביותר" את המעשים שביצע בה, והמערער לא הכחיש את ביצועם, אלא ביקש מ-נ' שתפרט תאריך, שעה ומקום ביצוע המעשה. בתגובה לדבריה של נ', אמר המערער שאינו זוכר כי ביצע את המעשים הללו, ומשנשאל המערער בבית המשפט מדוע לא הכחיש במפורש את הדברים, אלא טען כי אינו זוכר, השיב המערער כי התכוון לומר "שהדברים לא קרו". בית משפט קמא תהה, כיצד יכול היה המערער "להתבלבל" בין שני הביטויים. בית משפט קמא הוסיף, כי תגובתו של המערער עומדת בניגוד להיגיון הבריא ולשכל הישר, כיוון שהיה מצופה ממנו להכחיש "ספונטאנית" את הדברים, בהנחה שהם לא התרחשו במציאות. תגובתו של המערער במהלך העימות, "מדברת בעד עצמה ומחזקת את גרסתה של נ'". 31. המערער הכחיש את כל העבירות המיוחסות לו כלפי נ', ובית משפט קמא הבהיר, כי הוא אינו נותן כל אמון "בגרסתו הרצופה סתירות, שקרים ודברים בלתי הגיוניים", של המערער. המערער התחמק מלהשיב לשאלות שנשאל, לגבי מעשיו ב-נ', גרסאותיו השתנו ללא הרף והיו רצופות סתירות "הן לגבי השאלות שנשאל בבית המשפט והן לעומת הדברים שאמר בחקירתו במשטרה". לטענתו, אין הוא יכול להתייחס למשהו ספציפי שכן נ', "לא מתארת לי זמנים, היא לא מתארת מקומות, איך אני יכול, אני באופן אישי לבוא ולהגיד תשמעי בגיל כזה וכזה ככה וככה. על סמך מה?... מישהו אומר עליך דבר כזה, והוא לא יודע מתי, הוא לא יודע איך, הוא לא יודע לתאר, ולך תתמודד עם זה עכשיו". בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי: "ההיגיון והשכל הישר נותנים, כי מי שמייחסים לו מעשים שלא ביצע, אף חמורים פחות מאלה המיוחסים [למערער] יכחישם באופן ספונטאני בצורה חד משמעית וברורה, ללא קשר למועדים בהם בוצעו או להעדרם, ולא ייתפס לכך שאלה לא צוינו. מה משמעותו של מועד כזה או אחר אם [המערער] כלל לא ביצע את המעשה? אתמהה". 32. בהכרעת הדין עמד בית משפט קמא על הסתירות המהותיות שהתגלעו בעדותו של המערער, כאשר מסר בהודעותיו במשטרה כי יחסיו עם ילדיו טובים, וכי אין להם סיבה לשנוא אותו. ואילו בבית המשפט טען, כי כשבעה-שמונה חודשים לפני מעצרו החלו הילדים לפגוע בו, להתווכח איתו על זוטות, ו-נ', שהיא בתו האהובה, החלה להתחצף אליו, ולבסוף היא ביקשה להוציאו מהבית. בית משפט קמא התייחס בחוסר אמון לגרסאותיו המשתנות של המערער ודחה מכל וכל את טענת העלילה שהעלה כלפי נ', כמו גם כלפי ס'. עוד נמצאו סתירות בדבריו של המערער בנוגע לדבריו בהודעתו ת/4 כי נישק את נ' על בטנה. סבה של נ' העיד כי כשראה זאת הוא העיר למערער, אך האחרון טען בבית המשפט כי איש לא העיר לו על כך. כמו כן, מסר המערער כי נהג לנשק את נ' במותניה בנוכחות אנשים אחרים. בית משפט קמא ציין, כי "הדברים מדברים בעד עצמם בכל הנוגע לאי האמון שמעורר שינוי הגרסאות שתואר". גם לגבי העיסויים שערך ל-נ' סתר המערער את עצמו, הן לגבי עצם ביצוע העיסויים, והן לגבי הגילאים בהם נהג לעסות את נ', וזאת בסתירה לטענתו כי חדל לגעת ב-ס' לאחר שזו בגרה, בעוד שהוא אישר כי המשיך לעסות את גופה של נ', גם בהגיעה לגיל 17 וחצי שנים. 33. אשר למהימנותה של נ', קבע בית משפט קמא דברים ברורים שאינם משתמעים לשני פנים: "עדותה של נ' מהימנה עליי, וקיבלתיה במלואה. אכן, נמצאו סתירות קלות בעדותה של נ'... כך למשל, מעדותה זו עולה, כי [המערער] קרא ל-נ' להיכנס לחדרו, שם ביצע את מעשיו. הגם ש-נ' העידה תחילה כי [המערער] ביצע בה את המעשה בחדרה, ולאחר מכן בחדרו, אולם בתיאור המעשה עצמו אין כל סתירות. סתירות אלה לא נעלמו מעיני, אולם גם לאחר בחינתן, אחת לאחת, שוכנעתי כי אלה אינן מהותיות, אינן יורדות לשורשו של עניין, נובעות מטבעו ואופיו של הזיכרון האנושי ומחלוף השנים... אין לצפות ממתלוננת, אשר משחזרת חוויות עבירות מין שבוצעו בה בהיותה ילדה רכה בשנים, (כי) תזכור כל פרט ופרט, משלא היה מדובר בתיעוד בזמן אמת. נ' היא בחורה אמינה, ועדותה בפנינו היתה קוהרנטית ועקבית. הסתירות ואי הדיוקים עליהם הצביע הסניגור הינם בפרטים שוליים, שאינם יורדים לשורש המעשים שבוצעו בה, אשר בעדותה לגביהם לא היתה כל פרכה". בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי "מול עדותה של נ' עומדת עדותו השקרית, הפתלתלה, רצופת הסתירות של [המערער], שלא האמנתי לו... אני מעדיפה את עדותה של נ' על פני עדותו של [המערער]". 34. לעדותה המהימנה של נ' מצא בית משפט קמא חיזוקים שונים, כמפורט להלן: עדותה של פ., ארוסתו של האח ב', העידה על דברים ששמעה מ-נ' כמחצית השנה לפני הגשת התלונה, בהם ניתן למצוא תימוכין לתלונתה של נ'. בין היתר, מדובר במריבה של נ' עם אביה שבמהלכה היא קיללה אותה. כאשר פ. שאלה את נ' לפשר הקללה, היא השיבה לה "עזבי, אני לא רוצה לדבר על זה, יש הרבה דברים שאת לא יודעת וזהו, ובואי לא נדבר על זה"; עדותו של האח ב', אשר מסר כי כחודשיים-שלושה לפני הגשת התלונה יצאה נ' בסערה מחדר השינה של ההורים ופלטה לעבר המערער "יא אידיוט", "מפגר" וכן "עזוב אותי", ונמלטה לחדרה. כששאל אותה לפשר הדבר היא סירבה להשיב לו. לאחר מעצרו של המערער, סיפרה לו נ' כי באותו יום, המערער הניח את ידו על שדיה ולכן התפרצה לעברו. בית משפט קמא קבע, כי סערת הרגשות בה היתה נתונה נ' והימלטותה לחדרה בזמן אמת, תואמים את המעשה אודותיו סיפרה ל-ב' לאחר מעצרו של המערער, ויש בכך משום חיזוק לעדותה. עדותו של ב', בהקשר זה, התקבלה כאמינה למרות שהובא לידיעת בית משפט קמא כי הלה היה מעורב בהונאת ביטוח, דבר שלא ערער את מהימנותו בנקודה זו. 35. לסיכום, קבע בית משפט קמא, כי באמצעות עדותה המהימנה של נ' והחיזוקים השונים שנמצאו לה, הוכחו העבירות המיוחסות למערער בגדרו של האישום השלישי. האישום הרביעי 36. לאחר ששמע את עדותה של המתלוננת ג', שהיתה חברתה של אשת המערער, קבע בית משפט קמא כי גירסתה מעוררת תמיהות ועל כן לא ניתן לבסס על עדותה היחידה, באין חיזוקים של ממש, את הרשעתו של המערער. למרות שגם גירסתו של המערער, לפחות לגבי חלק מהדברים עליהם העידה ג', תוארה "כתמוהה", קבע בית משפט קמא, כי המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה במשפט הפלילי, ולפיכך זוכה המערער מהעבירות שיוחסו לו במסגרת האישום הרביעי. האישום החמישי 37. באישום זה יוחסה למערער עבירה של ביצוע מעשה מגונה ב-ב.ח., אמה של ג.מ., אשת המערער. ב.ח. מסרה בעדותה כי באחד מביקוריה בבית משפחת המערער, כחצי שנה לפני הגשת התלונה, היא חשה בכאבי גב. המערער הציע לטפל בה ואמר לה להיכנס לאחד מחדרי הבית. המערער נכנס אחריה, סגר את הדלת, והורה ל-ב.ח. לשכב על המיטה. בשלב ראשון, הוא השתמש במחטים סיניות שאותן הוציא כעבור זמן קצר, ולאחר מכן הוא "בא עם שני הידיים ולחץ על השדיים שלי... ככה מתחת לחזייה". כשנשאלה ב.ח. כיצד חשה באותו רגע וכיצד הגיבה, היא השיבה: "אני ממש הייתי המומה, לא האמנתי איפה אני נמצאת, לא, לא ידעתי מה אני יכולה לעשות... לא מכירה אותו שהוא ככה שעושה דברים כאלה, אני יודעת? ופתאום הוא עשה את זה". לדברי ב.ח., היא הרגישה שלא בנוח, ולשאלתו של המערער אם היא מתביישת ממנו היא השיבה "ברור, אתה כמו הבן שלי. ואחרי כמה זמן הוא התרגש נהיה אדום, אחרי כמה זמן חיוור בפנים שלו ויצא מהר מהחדר. קמתי ישר והלכתי". ב.ח. מסרה עוד, כי כתוצאה מהלחץ שהפעיל המערער על שדיה הם כאבו והתנפחו: "כאבו, כן בטח, שהוא לחץ עם שני הידיים, הידיים שלו לחץ". לאחר הטיפול, מיהרה ב.ח. לצאת מהחדר וביקשה לשוב לביתה, חרף הפצרותיה של ג.מ. כי תישאר. היא חשה בכאב ראש "מההתרגשות שהוא נגע לי בשדיים שלי", ואמרה לבעלה כי היא מבקשת לחזור לביתה, אך לא סיפרה לו דבר אודות ההתרחשות. ב.ח. אישרה כי בעבר נהג המערער לעסות את גבה, אך זאת בנוכחות בני משפחתה, מבלי שהוא פגע בה לרעה. זמן מה לאחר האירוע, שוחחה ב.ח. עם בתה ה' ושאלה אותה מדוע הפסיקה ללכת לטיפולים אצל המערער. ה' לא השיבה לשאלה זו, ואז אמרה לה ב.ח.: "... הוא נגע בך שאת לא הולכת יותר אצל [המערער]? אז היא אומרת לי מאיפה את יודעת? היא התפלאה עלי. אמרתי לה בגלל שהוא נגע בי, אני חושבת שהוא נגע גם בך, ככה. אמרה לי, אמא אם את רוצה לדעת באמת, ואז אני סיפרתי לה והיא סיפרה לי אותו דבר מה שקרה לנו וזהו, וככה התחיל הסיפור". לאחר מכן, סיפרו ב.ח. ו-ה' את הדברים ל-ל' ול-ע', אחיותיה של ג.מ., ולאחר מעצרו של המערער סיפרו זאת גם לבעלה של ב.ח., דבר שאושר על-ידו. ב.ח. מסרה, כי חששה לספר קודם לכן לבעלה שהוא אדם חם מזג, מחשש שיפגע במערער. ואכן, כשהוא שמע על הדברים, הגיב בעלה בזעם ורצה לפגוע במערער, אך ב.ח. ו-ה' הרגיעו אותו. לשאלה מדוע התלוננה על הדברים רק לאחר כששה חודשים, אמרה ב.ח., כי לא רצתה לפגוע במשפחתה של ג.מ. "יש להם שלושה ילדים, חבל לקלקל להם את המשפחה שלהם, לא רציתי להגיד". 38. המערער אישר בעדותו כי טיפל ב-ב.ח., בשתי הזדמנויות, פעם אחת בעת ביקור בביתו ופעם אחרת בביתה, אך הדבר היה בנוכחות אשתו ובעלה של ב.ח.. המערער הכחיש, מכל וכל, כי נגע בשדיה של ב.ח., ולדבריו "אני טיפלתי במאות מטופלות, אני אין לי מה לעשות, רק ללכת לחמותי? טירוף לגמרי. הזוי לגמרי". 39. בית משפט קמא נתן אמון מלא בעדותה של ב.ח. בציינו, כי: "התרשמתי מכנותה וראיתי את המבוכה שנגרמה לה בהעידה על מעשי חתנה בה... ב.ח. לא הגזימה בתיאור מעשיו של [המערער], העידה על מעשה אחד ויחיד של מעשים מיניים... אילו בדתה את הדברים מלבה, יכולה היתה בנקל להעיד על מעשים נוספים, חמורים פי כמה...". בית משפט קמא מצא חיזוקים לעדותה המהימנה של ב.ח., בעדותו של בעלה ובעדותה של בתה ה'. מנגד, נדחתה עדותו החמקמקה והלגלגנית של המערער, אשר לא זכתה לאמונו של בית המשפט. לפיכך, הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו במסגרת האישום החמישי. האישום השישי 40. ה', אחותה של ג.מ. רעייתו של המערער, סיפרה בעדותה כי כשנה וחצי לפני הגשת התלונה נגד המערער היא החלה לאבד את השמיעה באוזניה, ולכן פנתה לטיפול אצל המערער. ה' קיבלה כתשעה טיפולים, אליהם הגיעה כשהיא לבושה במכנסיים קצרים כדי לאפשר דיקור במחטים בפלג גופה התחתון. באירוע המתואר באישום השישי, ביקש המערער ממנה, בניגוד לפעמים הקודמות, להסיר את חזייתה, כדי שלא יופרע במהלך הדיקור באזור הסרעפת. ה' נותרה כשחולצתה על גופה, ולטענתה במהלך אותו טיפול הכניס המערער את ידיו מתחת לחולצתה והניח אותם על חזה. ה' דחתה את טענת הסנגור, שהיא טעתה לחשוב כי המערער נוגע בה, בעוד שהוא רק העביר את ידיו על גופה, באומרה: "התחושה שלי והרגשות הגופניות שאני מרגישה כשנוגעים בי וכשהיד באוויר. הוא הכניס את הידיים מתחת לחולצה, הניח אותם ונגע לי בחזה". כדי להביע את מורת רוחה ושאט נפשה ממעשיו של המערער, זרקה ה' לעברו שטר של 100 ₪, למרות שבעבר היא לא שילמה לו עבור הטיפולים, ומבחינתה מדובר ב"מן אות לבוז". לאחר מכן, עזבה ה' את החדר, שוחחה קצרות עם ג.מ., וחזרה לביתה עם בעלה, שהגיע כדי לאסוף אותה. במהלך הנסיעה, סיפרה ה' את הקורות אותה לבעלה, וזה נחרד מהדברים ואסר עליה לקבל טיפול נוסף מהמערער. ה' הפצירה בבעלה שלא יספר על המקרה לאיש, כדי שלא לפגוע בשלמות משפחתה של אחותה. כאמור, ה' סירבה לקבל טיפולים נוספים מהמערער, ו-ג.מ., אשר לא ידעה את הסיבה לכך, ניסתה לשכנעה לחזור לטיפולים, ולאחת השיחות ביניהן הצטרף גם המערער ושאל אותה אם היא אינה באה לטיפולים בגלל התשלום. על כך היא הגיבה באומרה, כי הוא יודע היטב מדוע הפסיקה להגיע, ולתשלום אין קשר לכך. ה' המשיכה להתחמק מטיפולים אצל המערער בתואנות שונות, אך לבסוף הסכימה לשניים-שלושה טיפולים נוספים, אך זאת בנוכחותה של ג.מ.. ה' מסרה עוד, כי המערער התנצל בפניה בשתי הזדמנויות, כאשר הוא אמר לה כי הוא מבקש את סליחתה, וכי לא התכוון לפגוע בה. בית משפט קמא ראה בהתנצלויות אלה כראשית הודיה של המערער על מעשיו. כשבוע לאחר האירוע, שוחחה ה' עם אמה, ב.ח., אשר שאלה אותה אם היא ממשיכה בטיפוליה אצל המערער. ה' אמרה כי הפסיקה עקב כאבים ואי נוחות, אך כאשר נשאלה אם המערער נגע בה בזמן הטיפול, כפי שנגע באם עצמה, חשפה ה' את המעשים בפני אמה. את התלונה במשטרה הגישה ה' רק לאחר מעצרו של המערער ולאחר חשיפת המעשים שביצע בבנותיו. ה' שוחחה על כך עם אחותה ל' ועם בעלה, ויחד הם נסעו לתחנת המשטרה כדי לחזק את האחות ג.מ., ובאותה הזדמנות נמסרה הודעתה במשטרה, נ/8. ה' העידה בנוסף, כי היא לא חשה שנאה כלפי המערער "אלא כעס ובלבול", וכי לא הפריזה בדבריה אלא שכל בקשתה היא כי הצדק יצא לאור. בעימות שהתקיים בין המערער לבין ה', שתועד בווידאו ובאודיו (ת/8 א'-ג'), הטיחה ה' במערער כי הכניס את ידיו מתחת לחולצתה ונגע בשדיה, ולאחר מכן התנצל. המערער לא הכחיש את הדברים, אלא הקשה ושאל "שאלות מתחמקות כדרכו, מתי היה הדבר, מדוע הגיעה לטיפולים נוספים, ומדוע שילמה לו על הטיפול". ה' השיבה עניינית על שאלותיו של המערער, והבהירה כי היא חזרה לטיפול לאור בקשותיה של אחותה, ג.מ.. כאשר המערער אמר ל-ה' כי עשה לה עיסוי בחזה וזאת בלבד, חזרה ה' והטיחה בו כי הניח את שתי ידיו על החזה "וזהו לא חלק מהטיפול". 41. בעלה של ה', ר.א., העיד כי לאחר הטיפול מושא האישום הוא הסיע את אשתו לביתם, ובדרך היא סיפרה לו כי המערער הניח את ידיו על שדיה מתחת לחולצתה "והיא קפאה באותו רגע". לשאלתו, מדוע לא אמרה למערער לחדול ממעשיו, היא אמרה "כי נשארה המומה, קפאה... כאילו לא היתה מסוגלת גם לדבר". לגבי מצבה הנפשי, מסר ר.א. כי היא היתה נסערת ומדוכדכת, ומצב רוחה היה ירוד גם לאחר מכן. הוא כיבד את בקשתה שלא להתעמת עם המערער, אך בפועל התמעטו מאוד הביקורים המשפחתיים, שערכו בביתו של המערער. 42. ג.מ., רעייתו של המערער, אישרה בעדותה כי הפצירה ב-ה' לחזור לטיפולים כדי שלא יוחמר מצבה הבריאותי, והציעה כי תמצא עמה במהלך הטיפול. ואכן, ה' הגיעה למספר טיפולים נוספים, כאשר ג.מ. נוכחת בחדר הטיפולים. לאחר חשיפת הפרשה, נודע ל-ג.מ. כי ה' שילמה למערער רק בגין הטיפול המתואר באישום השישי. 43. המערער הכחיש את המעשים המיניים המיוחסים לו בנוגע ל-ה', ולדבריו הוא ביצע טיפול מסוג רייקי, שהוא רפרוף מעל הגוף ללא כל מגע עם העור. הוא טען, כי מעולם לא הניח את ידיו על שדיה של ה', ולדבריו לוּ היה עושה כן היתה ה' הודפת אותו מעליה, יוצאת מהחדר, ולא חוזרת לטיפולים נוספים. עם זאת, אישר המערער כי קיבל תשלום אך ורק עבור טיפול אחד. 44. בית משפט קמא קבע בהכרעת דינו, מפי השופטת ברוש, כי: "האמנתי ל-ה' וקיבלתי את עדותה. העדפתי אותה על פני עדותו של [המערער], שלא האמנתי לה. עדותה היתה מהימנה, סדורה, קוהרנטית ועקבית. ה' לא הפריזה בדבריה ולא העצימה את הדברים שביצע בה [המערער]... עדותה של ה' עומדת מוצקה ואיתנה מול טענותיו הרבות של הסנגור. ה'... נצמדה לתיאורים עובדתיים ולא נתגלו בעדותה סתירות בעניינים מהותיים". חיזוק לעדותה המהימנה של ה' נמצא בעדותו של בעלה, שהיתה מהימנה על בית המשפט, אשר העיד על הדברים שנאמרו לו על ידה ועל מצבה הנפשי הנסער. חיזוקים נוספים נמצאו גם בעדויותיהן של ג.מ., ל' והאם – ב.ח., כפי שפורטו לעיל. לכך יש להוסיף את התנצלויותיו של המערער, המהוות, לגישתו של בית משפט קמא, ראשית הודאה במעשה. מנגד, היתה גרסתו של המערער "מתחמקת ופתלתלה, קיימים בה סתירות פנימיות, וסתירות לגבי האמור בהודעתו במשטרה". גם העימות "מוכיח בעליל את שקריו [של המערער] ומצביע על חוסר האמינות של גרסתו". לאור האמור, החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו במסגרת האישום השישי. האישום השביעי 45. באישום זה מיוחס למערער מעשה מגונה שביצע ב-מ', לקוחה של ג.מ., מזה כ-12 שנים. מ' סיפרה ל-ג.מ. כי היא סובלת מדימומים ומחולשה קשה בעת המחזור החודשי, ו-ג.מ. המליצה לה לקבל טיפולים אצל המערער. המערער, שהיה נוכח באותה שיחה, אמר לה כי מדובר בדיקור ברגליים. בהמשך, הגיעה מ' לטיפול בביתו של המערער והיא התבקשה להסיר את מכנסיה, ונותרה בתחתונים וחולצה בלבד. לדברי מ', במהלך הטיפול "השחיל" המערער את ידיו לתוך התחתונים, מכיוון הבטן, ונגע באיבר מינה. מ' אמרה למערער כי "אינה מעוניינת", ואז אמר לה המערער "חבל, יהיה לך מאוד נעים, יהיה לך כיף", אלא ש-מ' הפסיקה אותו ממעשיו. מ' מסרה בנוסף, כי במקביל לנגיעה באיבר מינה, נגע המערער גם ב"תחתית פס החזה" מתחת לחולצה. לאחר מכן, החליטה מ' שלא לשוב לטיפולים אצל המערער. המערער עצמו לא השלים עם החלטה זו, והתקשר ל-מ' והפציר בה לשוב "ואמר לה כי הוא יפנקה", אך היא עמדה על דעתה ולא נעתרה להפצרותיו. מ' העידה, כי הבינה מיד שמדובר בהטרדה מינית והיא חשה כי המערער "עובר את גבול הטעם הטוב". מ' הכחישה את טענת הסנגור כי מדובר בחיזור תמים מצידו של המערער, והבהירה כי החליטה לעבור על הדבר לסדר היום "באותו רגע אתה אומר אני אלך הלאה, אני חושבת שזה דבר לגיטימי". מ' אישרה כי לאחר האירוע, ביקשה ממנה ג.מ. כי תסייע למערער בתרגום חומר לימודי לאנגלית, והיא עשתה כן בחצר ביתו של המערער, וזאת בנוכחות ג.מ.. במהלך החקירה הנגדית, הטיח הסנגור ב-מ' טענה שלא הועלתה על-ידי המערער בחקירתו במשטרה, לפיה היחסים בינה לבינו התהדקו והגיעו לקיום יחסי מין מלאים ביניהם. עוד טען הסנגור, כי היא עצמה חיזרה אחרי המערער וביקשה לנהל עמו רומן, אך הוא השיב את פניה ריקם. מ' הכחישה בתוקף את הדברים "וצחקה צחוק ספונטאני". באחד מביקוריה של מ' בעסק של ג.מ., היא נשאלה על-ידי ג.מ. מדוע הפסיקה להגיע לטיפולים אצל המערער. מ' השתהתה בתשובתה ושאלה את ג.מ. לפשר שאלתה. או אז, סיפרה לה ג.מ. כי היא והמערער מצויים בהליכי גירושין, לאחר שנודע לה כי המערער הטריד מינית את בנותיה. בשלב זה, סיפרה מ' כי גם היא הוטרדה מינית על-ידי המערער, מבלי לפרט את מהות המעשים. ג.מ. שאלה אותה אם היא מוכנה להתלונן במשטרה, ומשהשיבה בחיוב נסעו שתיהן לתחנת המשטרה. 46. המערער הכחיש, בעדותו בבית המשפט, כי טיפל אי פעם ב-מ', שכן הוא לא היה מוסמך לטפל בבעייתה של מ', ולכן הפנה אותה אל מטפל אחר בשם עופר רום. הוא עצמו נכח בטיפול אצל עופר רום, ובתחילת הטיפול הוא העניק ל-מ' עיסוי. בדרכם חזרה מהטיפול, הם עצרו במסעדה, ו-מ' החלה לחזר אחריו ואף הציעה לקיים עמו יחסי מין. המערער דחה, לגירסתו, את ההצעה באומרו, כי היא חברתה של אשתו ומדובר במעשה לא ראוי. מ' לא הרפתה ממנו, ובאחד מערבי שבת באה לביתו, כאשר ג.מ. לא היתה בבית, והמשיכה להפציר בו ולשכנעו לקיים עמה יחסי מין, ולבסוף הוא "לא יכול היה לעמוד עוד בפניה, נכנע לחיזוריה וקיים עמה יחסי מין". לאחר זאת, סירב המערער לקבל את מ' לטיפולים, כיוון שלא הסכים להמשיך ולקיים עמה יחסי מין. גרסתו זו של המערער הועלתה, כאמור, לראשונה בחקירתה הנגדית של מ', והמערער לא אמר דבר וחצי דבר בעניין זה בחקירתו במשטרה. יתר על כן, בהודעותיו במשטרה אמר המערער כי הוא נפגש עם מ' מספר פעמים בעסק של אשתו, וכי "אין לי קשר אליה ולא היה... ומן הסתם גם לא יהיה". לשאלה מדוע לא העלה את גירסתו בנושא זה בהזדמנות הראשונה, השיב המערער כי לא רצה לשתף אנשים זרים בבגידותיו. התובעת הטיחה במערער כי באחת מהודעותיו הוא מסר פרטים אודות מעשה בגידה באשתו, שהיה לפני כ-15 שנה, ועל כך השיב המערער כי החוקרים הבטיחו לו כי הדבר יישמר בסוד. עוד טען המערער, כי לא רצה לחבל בנישואיה של מ', שהיתה באותה עת בהליכי גירושין. בית משפט קמא קבע, כי אין ליתן כל אמון בגירסתו החדשה של המערער, בציינו כי: "גירסאותיו הפתלתלות השונות, הבלתי הגיוניות והמתחמקות של [המערער] המדברות בעד עצמן, מצביעות על חוסר האמון שיש ליתן בהם. על כך יש להוסיף גם, כי [המערער] לא סיפר מיד בהזדמנות הראשונה שניתנה לו על יחסי החיזור שהיו לו עם מ' לפי גירסתו, גירסה שיכולה היתה להועיל לו, וכן את תשובותיו החמקמקות בקשר לכך". 47. מנגד, נקבע כי יש ליתן אמון מלא בעדותה של מ', אשר התקבלה כמהימנה: "מ' אישה אינטליגנטית, אסרטיבית ורהוטה. עדותה היתה רצופה, קוהרנטית ולא נסתרה חרף ניסיונותיו של הסנגור לקעקע את גירסתה. מ' הסבירה בהיגיון רב מדוע נמנעה מלהגיש תלונה נגד [המערער], על אף שידעה שמדובר בהטרדה מינית, כל עוד הדברים נגעו לה עצמה. אולם משנוכחה לדעת כי אין היא היחידה שנפלה קורבן למעשיו, נטלה על עצמה את החשיפה, המבוכה, הטרחה, הטרדה וביטול הזמן שבמעמד הקשה של עדות בבית המשפט, על כל הכרוך בכך, והגישה תלונה. הסבר זה מקובל עליי... העדפתי את עדותה של מ' על פני עדותו הפתלתלה והבלתי הגיונית והבלתי אמינה של [המערער]...". לאור האמור, החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו במסגרת האישום השביעי. 48. זה המקום לציין, כי מעבר להתייחסותו השלילית למערער, בדגש על רמת אמינותו הירודה, סקר בית משפט קמא את עדויותיהם של עדי הגנה שונים, שהובאו על-ידי המערער, וקבע כי אין לייחס כל אמון או משקל לעדותם. אינני רואה טעם לעמוד על כל עדות ועדות, שהרי הדברים מפורטים בהרחבה בהכרעת הדין. בסופו של יום, הורשע המערער, פה אחד, בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, למעט בעבירות המפורטות באישום הרביעי, שממנו זוכה המערער. גזר דינו של המערער 49. גזר דינו של המערער ניתן, כאמור, ביום 4.4.2012, על-ידי הרכב שופטים אחר. בפתח גזר הדין, עמד בית משפט קמא על האמור בתסקיר מבחן שהוגש אודות המערער. המערער הוא בן 53 שנים (נכון לשנת 2012 – א.ש.), הוא אב לשלושה ילדים ומצוי בהליכי גירושין מאשתו. המערער הינו בוגר 12 שנות לימוד ושירת שירות מלא בצה"ל. בשנת 1992, הוא השתלם ברפואה סינית ופתח קליניקה פרטית לטיפולים ברפואה אלטרנטיבית. במגעיו עם קצין המבחן, הכחיש המערער את ביצוע המעשים המיוחסים לו והסביר את התלונות נגדו בקנוניה שנרקמה על-ידי אשתו, על רקע רצונו לסיים את מערכת היחסים עמה, תוך שהיא מסיתה את כל המתלוננות נגדו. לדברי קצין המבחן, ככל שהוא העמיק מול המערער בבדיקת התנהגותו בקשר לעבירות, התקשה המערער לשמור על איפוק "והגיב באופן תוקפני ולא מותאם". קצין המבחן התרשם מהתנהלות כוחנית מצד המערער במהלך הריאיון עמו, תוך שניכר היה שהוא זקוק לתחושת שליטה, כדי להרגיש ערך עצמי. בתסקירים קודמים שהוגשו בעניינו של המערער, ההתרשמות היתה שהוא רואה עצמו כקורבן, אינו מוצא התנהגות בעייתית מצידו, אינו מגלה אמפטיה כלפי המצוקה בה נמצאו בנותיו ובני משפחתו האחרים, והוא ממוקד בצרכים שלו עצמו. במהלך האבחון שנערך לו, הציג המערער פסאדה חיצונית הנוטה לאידיליה "נטולת קשיים ובעיות כלשהם". בשל עמדותיו המעורפלות של המערער, התקשה קצין המבחן להבין את המניעים, הנסיבות, ודרך התנהגותו של המערער. להתרשמות שירות המבחן, המערער סובל מסטייה מינית, כאשר הפגיעה בקורבנות מוכרים לו, סייעה בידו "להפעיל מניפולציות פסיכולוגיות מתוכננות, בין היתר תחת מסווה מקצועי". דפוסי התנהגותו המינית של המערער מצביעים על עיוותי חשיבה ודחפים מיניים מוגברים, כאשר יחסו התוקפני והמבטל כלפי קורבנותיו, מעיד גם על ליקוי אמפתי משמעותי. לאור האמור, ומאחר שהמערער לא הביע כל נזקקות טיפולית, לא נפתח פתח למעורבות שירות המבחן. בתסקיר הומלץ להטיל על המערער עונש מאסר בפועל ופיצוי לקורבנות העבירה. 50. בית משפט קמא סקר גם את האמור בדו"ח של המרכז להערכת מסוכנות מינית, שניתן בעניינו של המערער. מעריכת המסוכנות תיארה בהרחבה ובצבעים קודרים את האינטראקציה עם המערער, במהלך שתי פגישות אבחון שהתקיימו עמו. היא התרשמה, כי מדובר ב"אדם לא אמין, אשר מסר בפניה גירסאות סותרות, כאשר כל אימת שעומת עם פערים בגרסאותיו, לא היסס לטעון שלא אמר, או לא הובן". שיתוף הפעולה של המערער היה מוגבל, כאשר לכאורה הוא השיב לכל שאלותיה, אך בפועל המערער לא סיפק תשובות ישירות וחזר בכל פעם על טיעונו המרכזי שהוא חף מפשע. מעריכת המסוכנות התרשמה מאדם בעל קווי אישיות נרציסיסטיים, המרוכז בעצמו ובניסיון להציג את עצמו באופן חיובי. ניתן לאבחן את המערער כבעל סטייה מינית פדופילית והבופילית, אך יחד עם זאת הוא קיים מערכות יחסים גם עם נשים בוגרות. עמדתו ההגנתית של המערער, שבעטייה הוא משוכנע כי אינו מסוכן, מגבירה כשלעצמה את מסוכנותו. לסיכום, הגיעה מעריכת המסוכנות למסקנה כי שילובם של גורמי הסיכון הסטאטיים, גורמי הסיכון הדינאמיים, וההתרשמות הקלינית מהמערער, מובילים למסקנה כי רמת המסוכנות המינית הנשקפת מהמערער היא בינונית-גבוהה, לטווח הארוך. 51. לבית המשפט הוגש תסקיר נפגעי עבירה המתייחס לבנותיו של המערער. עורכת התסקיר שוחחה עם המתלוננות, ולהתרשמותה מדובר בצעירות נבונות, בעלות יכולת ביטוי טובה, אשר הרבו לבכות במהלך השיחות עמה. הזמן שחלף מאז האירועים, כמו גם ההתקדמות וההצלחה של המתלוננות במישורי חייהן האחרים, לא הקהו או הקלו על תחושות הפגיעה, הבדידות והמצוקה הרגשית. תמונת הנזק לגבי שתי המתלוננות היא ברורה וחריפה, וניתן להצביע על נזקים קשים ועמוקים שנגרמו להן, חלקם בלתי הפיכים. המתלוננות נולדו לתוך מציאות משפחתית של שליטה, פגיעה והתעללות מתמשכת מצד האב הפוגע, ובכלל זאת "יחסי מרות וכוח הרסניים ושל חילול גבולות ותפקידים". למציאות זו נוספו גם "כניעות וניתוק רגשי שהן סיגלו לעצמן כמנגנון הגנה", דבר שהפך "למוטיב מרכזי בחייהן ועקרון יסוד של ארגון אישיותן". חשיפת המעשים והגשת התלונה לא יצרו תחושות של הקלה אצל המתלוננות, כאשר בריחתו של המערער מהארץ גרמה להן לחרדה קשה, וחשש פן הוא יחזור ויפגע בהן כנקמה. בנסיבות אלה, התמודדו המתלוננות עם מצבי דריכות אשר החלישו עוד יותר את יכולתן לתפקד בשגרה. עוד נאמר בתסקיר, כי המתלוננות זכו לתגובות קשות ופוגעניות מצד משפחת המוצא של המערער, אשר ראתה בהן אשמות במצבו. בסיכומו של התסקיר, הומלץ להטיל על המערער פיצוי משמעותי לטובת המתלוננות. 52. מטעם התביעה העידו ג.מ., אשתו של המערער, ואחותה ה', המתלוננת באישום השישי. ג.מ. העידה על המפץ הקשה שחל בחייה, למן השלב שבו נחשפו מעשיו של המערער כלפי בנותיה ומקורביה, ועל הקושי לאחות את השברים. בתקופה שבה שהה המערער בחו"ל, עקב בריחתו מהארץ, היו נתונות, היא ובנותיה, בלחץ קשה ובתחושת חוסר ודאות, ואף לא ניתן היה לקדם את נושא גירושיה מהמערער. המערער עצמו נהג להתקשר איתה מחו"ל, להטרידה ולהשמיע כלפיה איומים שונים, ובגין כך היא הגישה נגדו תלונות נוספות במשטרה. ה' סיפרה כי מעשיו של המערער גרמו לה לאבד את האמון באנשים ואת היכולת לסמוך על זרים. היא עדיין סובלת מחרדות וסיוטים שבעטיים היא נזקקת לטיפול פסיכולוגי ותרופתי. 53. מטעם המערער העידה אחותו, א.ק., שסיפרה כי המערער הוא בן זקונים במשפחה המונה 12 ילדים. היא תיארה את המערער כ"ילד מדהים" וכאדם טוב ואהוב על כולם. לדבריה, המערער הוא אדם חם הנוהג לחבק ולנשק, ולגישתה מדובר בעלילה שנרקמה נגד אחיה מטעמים כלכליים. העידו גם שניים ממטופליו של המערער, אשר ציינו כי מדובר באדם ברוך כישרונות, העוזר ככל יכולתו לזולת. 54. המערער עצמו, בדבריו בפני בית המשפט, התמקד בעיקר בהכחשת המעשים בהם הורשע ובהדגשת חפותו. בית משפט קמא ציין, כי המערער "לא נרתע מלהתבטא ביהירות ובזלזול כלפי המותב שהכריע את דינו, עד שהיה הכרח להפסיק את דבריו". המערער טען, כי כל חייו הוא סייע ותרם לאחרים והיה אב מסור לילדיו. את בריחתו מהארץ הסביר המערער בפחד שנפל עליו למשמע הרשעתו, כאשר בסופו של דבר הוא הסכים להסגרה ולחזרתו ארצה. 55. לאחר שעמד בקצרה על טיעוני הצדדים לעונש, ציין בית משפט קמא, כי "מעשיו של [המערער] הם קשים ומכוערים עד מאוד". ועוד נקבע, כי "עסקינן בעבירות מין במשפחה ברף הגבוה שלהם", אשר כללו מעשי אינוס, מעשה סדום, ומעשים מגונים קשים, כאשר הקורבנות העיקריים הם בנותיו של המערער. הנזקים שנגרמו לקורבנות העבירה הם קשים ועמוקים, וחלקם בלתי הפיכים. נזק נוסף נגרם למתלוננות כתוצאה מבריחתו של המערער מהארץ, ומבחינתן מדובר בתקופה של חוסר וודאות, המלווה בחשש כי המערער יפגע בהן כנקמה על תלונותיהן. לצד החומרה יש לזקוף לחובתו של המערער את עצם בריחתו מהארץ טרם גזירת דינו, וברור לכל כי הוא לא פעל מתוך מצוקה או פאניקה. גם תסקירי שירות המבחן והערכת המסוכנות פועלים כנסיבה מחמירה, בשים לב לרמת מסוכנותו וחוסר נכונותו להכיר בבעיותיו הקשות. בית משפט קמא התקשה למצוא נימוקים משמעותיים לקולת עונשו של המערער, אשר ניהל משפט הוכחות ממושך ולא חסך מבנותיו את הצורך להעיד נגדו. עדויות האופי שניתנו בעניינו של המערער אינן משליכות על העבירות בתיק הנוכחי או על עונשו של המערער. טרם קביעת עונשו של המערער, דן בית משפט קמא בשאלה האם יש לנכות מתקופת המאסר את התקופה שבה שהה המערער במעצר בארגנטינה כחלק מהליכי הסגרתו. המאשימה טענה כי הוסכם, אמנם, שלא להעמיד את המערער לדין על עצם בריחתו ועל העבירות שביצע בתוך כך, אך לא הוסכם על ניכוי התקופה בה שהה במעצר כחלק מהליכי ההסגרה. בית משפט קמא לא קיבל את עמדתה של המאשימה בסוגייה זו, בשים לב להוראת סעיף 11 לחוק העונשין, שלפיו יש לנכות תקופת מעצר או מאסר שנשא נאשם בחו"ל, ככל שתקופה זו היא "בשל אותה עבירה". לדידו של בית משפט קמא, מעצרו של המערער בארגנטינה הינו מעצר "שנגרם בגללן של העבירות שבהן הורשע בתיק זה". לפיכך, הוחלט לנכות את תקופת המעצר בארגנטינה מתקופת המאסר שתיגזר על המערער. 56. לאחר זאת, החליט בית משפט קמא לגזור על המערער את העונשים המפורטים בפיסקה 4 לעיל. ערעורו של המערער 57. בהודעת הערעור על הכרעת הדין נטען, כי המערער לא ביצע את המיוחס לו ומדובר בעלילת שווא שרקמה נגדו רעייתו לשעבר "אשר רתמה לשם כך, את ילדיהם המשותפים, משפחתה הקרובה וחברותיה, הכול עקב רצונה להתגרש ממנו, ומתוך כוונה לנשל אותו מכל רכושו עד לשקל האחרון". לדידו של המערער, ניתן להתערב במקרה דנן בממצאי מהימנות, שכן הגירסה העובדתית שאומצה על-ידי בית משפט קמא "אינה מתקבלת על הדעת או שהיא תוצאה של התעלמות מהראיות שהוצגו בפניו". לגישת המערער, גירסאותיהן של המתלוננות רצופות שקרים, ואילו גירסת המערער היתה "עקבית, אותנטית, כנה וללא סתירות למן היום הראשון בו נעצר", וגירסה זו נתמכת על-ידי עדי הגנה רבים שהעידו מטעמו. כמו כן, נטען לקיומן של מחדלי חקירה קשים אשר התבטאו בחקירה רשלנית, ובאובדן קלטות וידאו רבות, שתיעדו את חקירותיהן של המתלוננות. בהתייחס למניע להגשת התלונות, נטען כי רק כאשר המערער "החל לאבד עניין ורצון בחיי הנישואין עם רעייתו", רק אז החלה האישה לרקום, ביחד עם אחותה ל', את המזימה נגדו. עוד נטען, כי עדויותיהן של המתלוננות, ובעיקר של המתלוננת נ', רצופות שקרים וסתירות, הן בהתייחס להודעותיהן במשטרה והן בעדותן בבית המשפט. המדובר בעדויות כבושות שלא ניתן כל הסבר לכבישתן. לפיכך, התבקשנו להורות על זיכויו של המערער מכל אשמה. לחלופין נטען, כי יש להפחית משמעותית מעונשו של המערער, לנוכח ייחודו של המקרה ונסיבותיו האישיות של המערער. 58. בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המערער, פורטו בהרחבה על פני 44 עמודים, טענותיו בנוגע לעלילה שנרקמה נגדו, לפי טענתו, על-ידי ג.מ., עלילה אשר נועדה לנשל אותו מכל רכושו, ולשם כך גוייסו בנותיו ומקורביה של ג.מ.. לפי הטענה, כל אחת מהמתלוננות כבשה את עדותה לפרקי זמן בלתי מבוטלים, ורק כאשר ג.מ. החליטה להיפרד מהמערער "על רקע שאינו קשור כלל לעבירות המין", נולדה התלונה נגדו. עוד נטען, כי ג.מ. פעלה על מנת לגבש ראיות להפללתו של המערער גם לאחר שהמשטרה פתחה נגדו בחקירה, כעולה מדבריו של הבן ב'. נטען בנוסף, כי כל התלונות נמסרו מצד מקורבותיה של ג.מ., אשר עומדות לצידה, לאחר שהיא שוחחה עמן והודיעה להן על כוונתה להיפרד מהמערער. נטען, לעניין זה, כי לא הובאו ראיות למעשים מיניים שבוצעו על-ידי המערער בלקוחות בהן טיפל, שאינן מקורבות ל-ג.מ., למרות שבידי המשטרה היתה רשימה של לקוחות אלה. לגישת המערער, נסיבות אלה היו צריכות להדליק נורת אזהרה ביחס לדברי המתלוננות, ולהביא לזיכויו של המערער מכל האישומים, ולא רק מהאישום הרביעי. טענה נוספת שהועלתה באשר לאמינותה של ג.מ., נוגעת להונאת חברת ביטוח בה היתה מעורבת, ושהיא, כמו גם, בנה ב', הודו בביצועה. נטען על-ידי המערער, כי לא ניתנה לעובדה זו הנפקות הראויה בהכרעת הדין, ומקרה זה מוכיח כי ג.מ. היא "חסרת מעצורים וגבולות עד שתעליל על המערער עלילת שווא ותדיח עדים להעיד נגדו". המערער מבקש להקיש מזיכויו באישום הרביעי, המבוסס על תלונתה של ג', לגבי יתר האישומים והתלונות הנוספות שהוגשו נגדו. כך, לגבי תלונתה של האם, ב.ח., הנזכרת באישום החמישי, נטען כי אין זה הגיוני כי המערער "ימזמז" את חותנתו, כאשר בעלה "התורכי העצבני" ואשתו, ממתינים בחוץ והדלת פתוחה. נטען בנוסף, כי אין היגיון בכך ש-ב.ח. לא התלוננה מיד על מעשיו של המערער, ובכך הניחה לבתה להמשיך ולהתגורר עם עבריין מין. לגבי ה', שעניינה מתואר באישום השישי, נטען כי אין היגיון בכך שהמערער יקח סיכון ויבצע מעשה מיני בגיסתו, כאשר אשתו נמצאת מחוץ לחדר. כמו כן, לא ניתן הסבר של ממש מדוע ה' הגיעה לטיפולים נוספים אצל המערער, ומדוע לא פנתה מיד למשטרה. אשר לעדותה של מ', המתוארת באישום השביעי, נטען כי מדובר בעדות שנכבשה במשך כ-3 שנים, מבלי שניתן לכך הסבר. עוד נטען, כי בתצהירים שהגישה מ', בהם היא עסקה בנושא זה, היא פירשה את מעשיו של המערער כניסיון חיזור ולא כמעשה מיני, ורק לאחר ששוחחה עם ג.מ. היא הבינה, לטענתה, כי מדובר בהטרדה מינית. נטען בנוסף, כי לעדותה של מ' לא נמצאו חיזוקים, ולכן עולה ספק לגבי טיבו ואופיו של המעשה. יצוין, כי אין בעיקרי הטיעון חזרה על גירסתו של המערער, לפיה הוא לא טיפל כלל ב-מ', והיא זו שהטרידה אותו ושכנעה אותו לקיים עמה יחסי מין. כל שנאמר בעיקרי הטיעון הוא כי ניסיונו של המערער להרחיק עצמו ממצבים מסויימים ואף שקריו, אין בהם כדי ללמד על אשמתו. 59. אשר לבנותיו של המערער, נטען כי בית משפט קמא הניח הנחות שונות לטובתן, והתעלם מהיותן של העדויות בגדר עדות כבושה הרווייה בסתירות, ואינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. בכך נפגעה, לפי הטענה, יכולתו של המערער להתגונן מפני האשמות שיוחסו לו. בהתייחס לתלונתה של ס', נטען כי מדובר בעדות המתייחסת לאירועים שהתרחשו, כביכול, כשלוש שנים לפני הגשת התלונה. ס' נחקרה לאחר שקראה את מכתבה של אחותה נ', ת/1, ובהתאם לכך היא ראתה את אביה כעבריין מין סדרתי, שביצע עבירות מין קשות באחותה, בדודתה ובסבתה. חקירתה של ס' במשטרה לא הוקלטה, ולטענת המערער החוקרת הכווינה אותה לדברים מסויימים, ולא רשמה דברים אחרים שנאמרו על-ידה. עוד נטען לגבי ס', כי מדובר מבחינתה בתובנות אליהן הגיעה בדיעבד, כאשר גם לדבריה היא לא הבינה בזמן אמת שמדובר במעשים אסורים. עוד נטען להגזמות בתיאור מעשיו של המערער, כגון טענתה של ס' כי המערער נהג לסטור לה ולהכות אותה מידי פעם. המערער הוסיף וטען, כי הכתבים שהוגשו לבית המשפט (ת/11) שבהם מתועדים רגשותיה של המתלוננת ס', אינם קשורים לביצוע העבירות על-ידו, וכן הדבר לגבי טענתה של ס' בדבר ניסיונות אובדניים שביצעה. המערער מבקש לדחות את טענת ההדחקה שהעלתה ס', אשר נועדה להסביר את היעדר הפרטים לגבי המעשים שנעשו בה. נטען בנוסף, כי ס' השלימה את החללים בעדותה באמצעות פרטים שבהיגיון, דבר המבטא מבחינתה טשטוש בין מציאות לבין דמיון. לבסוף, נטען לחוסר היגיון בגירסתה של ס', אשר חזרה לטיפולו של אביה, למרות טענותיה כי הוא פגע בה מינית. בנוסף, אין היגיון בביצוע המעשים המיניים שעה שבני המשפחה מצויים בסביבה הקרובה. המערער הוסיף וטען, כי החיזוקים שמצא בית משפט קמא לעדותה של ס' אינם בעלי משקל של ממש, ובעיקר אמורים הדברים בעדותו של י', אשר לא זכר את מרבית הדברים שנאמרו לו על-ידי ס'. 60. גם לגבי נ' נטען, כי היא שוכנעה להתלונן על-ידי אמה, כאשר טענותיה הראשוניות היו רחוקות מאלו המופיעות בכתב האישום. גם היא, כמו אחותה, העלתה זיכרונות מודחקים, כאשר בתחילה היא לא זכרה דבר. הקלטת החקירה של נ', אשר הוגשה לבית המשפט, חסרה התחלה וחסרה גם סוף, ולא ברור מתי וכיצד החלה החקירה. עוד נטען, כי תוכן ההודעה שנגבתה מ-נ' שונה מהותית מתוכן ההקלטה, כפי שניתן ללמוד מתמליל ההקלטה. הדבר מעיד, לגישת המערער, על מגמתיות החקירה ועל שיטות ההכוונה של החוקרת. נטען בנוסף, כי נ' נזכרה בתחילה במעשים מינוריים שביצע בה המערער, ורק בהמשך היא דלתה מזיכרונה את המעשים החמורים, וזאת בעקבות הכוונתה של החוקרת. עוד נטען, כי קיים פער בין המעשים המיוחסים למערער לבין טיב היחסים ששררו בינו לבין בנותיו, אשר לוו בחיבוקים ונשיקות. עדותה של נ' היא עדות כבושה ולא ניתן הסבר של ממש מדוע היא לא התלוננה בזמן אמת, ומדוע לא התנגדה למעשיו של המערער. המערער הוסיף וטען, כי עדותה של נ' התאפיינה באי זכירה, וזיכרונה הלך ודעך בין ישיבה לישיבה, ונטען בנוסף כי היא לא זכרה את האירועים אלא שיננה את אמרותיה במשטרה. לבסוף נטען, כי מתעורר ספק באשר לסוגיית החדירה של אצבעות המערער לאיבר מינה של נ', שכן עדותה של נ' בנושא זה לא היתה החלטית. אשר לחיזוקים שמצא בית משפט קמא לעדותה של נ', נטען כי הם אינם נוגעים לעבירות המין המיוחסות לו, ולכן אין בהם כדי לחזק את עדותה. לאור האמור, התבקשנו לזכות את המערער מכל אשמה, וזאת "לבל יורשע חף מפשע לשווא". תגובת המשיבה לערעורו של המערער 61. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ה"מבוססת ומנומקת כדבעי ואין מקום להתערב בה". רובן ככולן של טענות המערער נוגעות לקביעות עובדתיות ולממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, ונטען על-ידי המשיבה כי אין במקרה זה כל מאפיין מיוחד, שיש בו כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. אשר לטענת העלילה שהעלה המערער, סבורה המשיבה כי אין בה כל ממש, לאחר שטענה זו הוטחה בפני כל המתלוננות ונשללה על ידן, ובית משפט קמא קבע כי עדויותיהן של המתלוננות מהימנות עליו. לבד מעדותו הבלתי אמינה של המערער, לא הובאו ראיות כלשהן לאישוש טענת העלילה, וכפי שקבע בית משפט קמא, אין להעלות על הדעת כי עלה בידי ג.מ. לגייס את בנותיה, אמה, אחותה וחברותיה כדי לטפול אשמת שווא נוראה על המערער, רק בשל רצונה להיפרד ממנו. בית משפט קמא מצא לכל אחת מעדויות המתלוננות חיזוקים ממשיים, ואין כל סיבה, כך לטענת המשיבה, להתערב בהכרעתו. המשיבה הוסיפה וטענה, כי אין בזיכוי המערער מהאישום הרביעי כדי להשליך על יתר האישומים, ולטעמה הזיכוי עצמו "מעיד על זהירות של בית משפט קמא וכובד הראש בו שקל את התשתית הראייתית בכל אישום". לפיכך, התבקשנו לדחות את הערעור. ערעור המשיבה על קולת העונש 62. המשיבה הזכירה בפתח טיעונה, כי העונש המירבי, בגין עבירה אחת של מעשה סדום או של אינוס קטינה בת משפחה, עומד על 20 שנות מאסר. המשיבה הוסיפה וטענה, כי נפרסה בפני בית המשפט מסכת של ניצול מיני מחפיר של המערער בשתי בנותיו הקטינות, וזאת לאורך תקופה ארוכה, תוך גרימת נזק נפשי חמור לבנות. בנסיבות אלה, "נקודת המוצא לגזירת העונש צריכה להיות לפחות העונש המירבי הקבוע בחוק לצד עבירה אחת של אינוס". לגישת המשיבה, אין בעונש שהושת על המערער כדי להלום את חומרת מעשיו ואת כיעורם הרב, כמו גם את המסוכנות הניבטת הימנו. מהתסקירים שהוגשו אודות המערער, עולה כי הוא בעל אישיות פסיכופטית, כאשר רמת מסוכנותו המינית הוערכה כבינונית-גבוהה לטווח הארוך, ומשכך יש להרחיקו מן הציבור "לתקופה הארוכה והמירבית". עוד נטען, כי המערער אינו מקבל אחריות על מעשיו, והמתלוננות נאלצו להתייצב על דוכן העדים במשך ישיבות ארוכות, ולעמוד בחקירות נגדיות קשות ומתישות. המערער מעל באמון שניתן בו וברח לארגנטינה, ורק לאחר הליכי הסגרה ממושכים, הוא הגיע לישראל. המשיבה הוסיפה וטענה, כי אין לזקוף לזכותו של המערער נסיבות מקלות כלשהן, ולפיכך יש מקום להטיל עליו, לכל הפחות את העונש המירבי הקבוע בצד עבירת אונס אחת. דו"ח המרכז להערכת מסוכנות ותסקיר מבחן בעניינו של המערער 63. לקראת הדיון בערעור, הוכן דו"ח מעודכן של המרכז להערכת מסוכנות, כמו גם תסקיר מבחן משלים בעניינו של המערער. מדו"ח הערכת המסוכנות עולה כי המערער עומד בהכחשתו את המעשים בהם הורשע, וטוען לעלילה מרושעת בה היו מעורבים בני משפחתה של אשתו. מטרת העלילה היתה, לטענתו, לזכות בנקודות יתרון בבית המשפט לענייני משפחה, ואותה עלילה שימשה גם כנקמה על בגידותיו ורצונו לעזוב את אשתו. המערער שולל כל נזקקות טיפולית לעברייני מין, שכן לשיטתו הוא לא ביצע את המיוחס לו, והוא גורס כי אין לייחס לו כל בעייתיות על רקע מיני. ההתרשמות הקלינית מהמערער היא, כי מדובר באדם בעל קווי אישיות נרציסיסטיים המרוכז בעצמו, אשר אף ניסה לעורר אמפתיה כלפיו בתיאטרליות, ו"בבכי מעושה ובאמירות קורבניות תוך הדגשת העוול שנגרם לו". המדובר באדם לא אמין, ושקרן "המסוגל לסתור עצמו בפער של מספר משפטים מבלי לחוש חוסר נעימות". על יסוד כלל הנתונים, מתעורר החשד כי מדובר באדם בעל קווי אישיות פסיכופטיים, שבולטים אצלו עיוותי חשיבה רבים, ובראשם טענת הקנוניה, שהיא מוכרת בספרות "כשכיחה בקרב עברייני גילוי עריות". על יסוד האמור בכתב האישום, ניתן לאבחן את המערער כבעל סטייה מינית פדופילית ומשיכה הבופילית, אך בשל קיום מערכות יחסים גם עם נשים בוגרות, ועמדתו ההגנתית לאורך הבדיקות, לא ניתן "להצביע ולהבין את האטולוגיה של העבירות ואת הסיבות שהובילו לקיומן". הערכת מסוכנותו המינית של המערער לא השתנתה, והיא עדיין עומדת על רמה בינונית-גבוהה לטווח הארוך. 64. בתסקיר מבחן שהוגש בעניינו של המערער, מופיעה התייחסות מפורטת לאמור בדו"ח הערכת המסוכנות. עוד עולה מהתסקיר, כי מחוות דעת גורמי הטיפול בשב"ס מתברר כי המערער מתקשה להסתדר עם אסירים השוהים עמו בתא, ועל כן הוא הועבר מספר פעמים בין התאים, באגפים השונים בהם הוא שהה. למערער רקע פסיכיאטרי ורקע של ניסיונות לפגיעה עצמית, והוא נמצא במעקב ובטיפול פסיכיאטרי. המערער מוגדר כסג"ב (סיכון גבוה לבריחה) בשל בריחתו לארגנטינה. הוא אינו מודה במעשים המיוחסים לו ואינו מעוניין להשתלב בטיפול בתחום המין. הדיון בערעורים 65. בפתח הדיון בערעורו של המערער, ביקש עו"ד משה מרוז, בא כוחו הנוכחי של המערער, להגיש שני פסקי דין שניתנו בעניינם של שניים מעדי החיזוק בפרשה זו. המדובר ב-ב' אחיהן של המתלוננות, ס' ו-נ', אשר הורשע בעבירות של קבלת דבר במרמה, זיוף, ושימוש במסמך מזויף בקשר להונאת חברת ביטוח; ובחברתו דאז ואשתו דהיום פ., אשר הורשעה בגרימת תאונה והפקרה אחרי פגיעה, שעה שהיא נהגה ברכב, כאשר ב' יושב לצידה. לגישתו של עו"ד מרוז, יש בפסקי דין אלה כדי לערער את מהימנותם של עדים אלו, וזאת בעיקר כאשר בהונאת הביטוח היתה מעורבת גם האם, ג.מ.. עו"ד מרוז ער לכך שבית משפט קמא לא התעלם ממעורבותם של ב' ושל ג.מ. בהונאת הביטוח, ואף נאמר על-ידי בית המשפט כי בשל כך הוא בוחן את עדויותיהם בזהירות המתחייבת, אך לדידו של עו"ד מרוז אין די באמירה זו של בית המשפט, שאינה יותר מאשר מס שפתיים. לגופו של עניין, חזר עו"ד מרוז על טענת העלילה שהעלה המערער, ולשיטתו הכל התחיל לאחר ש-ג.מ. ביקשה להתגרש מהמערער "בגלל שהוא בוגד בה, חי על חשבונה, בטלן, וכל מיני טענות שונות, בכלל לא קשורות". מכאן התחיל, כך נטען, כדור השלג להתגלגל, כאשר ג.מ. מגייסת לצידה את בנותיה, אמה, אחותה וכמה מלקוחותיה, על מנת לטוות עלילת שווא נוראה נגד המערער. עוד נטען, כי גם לאחר שנפתחה החקירה בעניינו של המערער פעלו ג.מ. ו-ב' כדי להשיג ראיות מפלילות נוספות נגד המערער. עו"ד מרוז חזר על הטענות שנטענו במסגרת עיקרי הטיעון שהוגשו על-ידו, ככל שהדבר נוגע לשאלת מהימנותן של המתלוננות, בדגש על בנותיו של המערער. נטען, בהקשר למתלוננות ס' ו-נ', כי נמסרו על-ידן פרטים כלליים בלבד לגבי מועדי ומקום ביצוע העבירות, כמו גם לגבי אופן התרחשות המעשים המיוחסים למערער. נטען בנוסף, כי המתלוננות כוונו על-ידי החוקרות במהלך החקירה, והחקירה עצמה הוקלטה באופן סלקטיבי. עוד נטען, לגבי עבירות האינוס המיוחסות למערער, כי לא הוכח שהיתה חדירה לאיבר מינה של נ', ולכן לא ניתן להרשיעו בכך. 66. בהתייחס לערעורה של המשיבה לעניין העונש טען עו"ד יפתח, שאף הוא ייצג את המערער בתיק זה, כי עונשו של המערער הינו כבד ביותר, ואין מקום להתערב בו. עו"ד יפתח הציג פסקי דין שונים שבהם הוטלו עונשים מתונים יותר על עבריינים שהורשעו בעבירות דומות, וגם אם ניתן להצביע על פסקי דין חמורים יותר, הרי שהעונש שהושת על המערער תואם את מדיניות הענישה המקובלת, ואינו סוטה ממנה. לפיכך, התבקשנו לקבל את הערעור על הכרעת הדין ולזכות את המערער מכל אשמה, ובכל מקרה שלא להחמיר בעונשו. 67. המשיבה, אשר יוצגה על-ידי עו"ד נורית הרצמן, חזרה וטענה כי המדובר בתיק מהימנות "קלאסי", שאין בו כל דבר ייחודי. הכרעת הדין ניתנה לאחר שהתקיימו עשרות ישיבות, והמתלוננות עברו חקירות "ארוכות ומפרכות ולעיתים דורסניות". לדידה של המשיבה, הכרעת הדין מנומקת ויסודית, והיא כוללת התייחסות לכל טענה וטענה שהועלתה על-ידי ההגנה. אשר לטענות בדבר מעורבותם של ג.מ. ו-ב' בהונאת הביטוח, נטען על-ידי המשיבה כי בית משפט קמא לא התעלם מנושא זה, הוא בחן בזהירות רבה את עדויותיהם של השניים, וקבע כי ניתן לסמוך עליהן, בהיותן עדויות מהימנות, הראויות לאמון מלא. לגבי טענת העלילה, מדובר, לשיטת המשיבה, בטענה "פנטסטית" ו"אבסורדית", אך חרף זאת בית משפט קמא התייחס אליה בכובד ראש ולא דחה אותה כלאחר יד. בית משפט קמא לא התרשם כי ג.מ. היא אישה בעלת כוחות כה מיוחדים, עד כי היתה מסוגלת להדיח את בנותיה, אמה, אחותה, וחברותיה לעלילת שווא זדונית נגד המערער, גם אם היא היתה פעילה באיתור המתלוננות, אשר העידו נגד המערער. בית משפט קמא התרשם, באורח בלתי אמצעי, מכל אחת מהמתלוננות ולא התעלם מסתירות או מקשיים בעדויותיהן, ולאחר זאת קבע כי מדובר בעדויות מהימנות, שניתן לבסס עליהן ממצאים עובדתיים. עוד נטען, כי לעדויות אלו נמצאו חיזוקים רבים, ועל כן אין מקום להתערב בהרשעתו של המערער. 68. אשר לערעור המדינה על קולת העונש, נטען על-ידי המשיבה כי המערער ביצע מעשים "מחרידים ומזעזעים". המדובר בגילוי עריות בתוך המשפחה ברף גבוה ביותר, כאשר העבירות שבוצעו על-ידי המערער הן מן "הקשות והשפלות ביותר". עוד נטען, כי המערער גזל את נעוריהן של שתי בנותיו, חילל את תומתן ופגע בסיכוייהן לילדות רגילה, ילדות הקובעת את המשך החיים. נטען בנוסף, כי המערער דרס בצורה שפלה את זכותן של הבנות לכבוד, והפך אותן לשפחות מין לסיפוק יצריו המעוותים. למעשים אלה יש להוסיף, כך לטענת המשיבה, את העבירות הקשות והבזויות שביצע המערער במתלוננות האחרות, שגם להן נגרמו נזקים נפשיים קשים. נטען בנוסף, כי גם כיום מסרב המערער להתגרש מאשתו, והוא עדיין מערים עליה קשיים, ואינו מוכן להגיע להסכם רכוש, ובכך הוא מחמיר את ייסוריה של ג.מ.. בנסיבות אלה, סבורה המשיבה כי יש לגזור על המערער עונש חמור בהרבה מזה שהושת עליו, כאשר "במקרה זה לא די בעונש של 20 שנות מאסר". דיון והכרעה 69. אקדים ואציין, כבר עתה, כי לא מצאתי כל בסיס להתערב בהכרעת דינו המפורטת והמנומקת של בית משפט קמא, ואציע לחבריי לדחות את ערעורו של המערער על הכרעת הדין. מנגד, הנני סבור כי יש לקבל את ערעור המשיבה, ולהשית על המערער 20 שנות מאסר לריצוי בפועל. הערעור על הרשעתו של המערער 70. הערעור על הכרעת הדין נסב, רובו ככולו, על קביעות מהימנות וממצאי עובדה שנעשו על-ידי בית משפט קמא, למרות ניסיונו של המערער לשוות לערעורו אופי ייחודי, בעל היבטים עקרוניים ומשפטיים. הלכה מושרשת היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ועובדה שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית. זאת, בשל היתרון האינהרנטי הנתון לערכאה הדיונית להתרשם, באורח ישיר מן העדים, מאופן מסירת עדותם, מהתנהגותם על דוכן העדים, לרבות התרשמות משפת גופם. נתונים אלה מאפשרים לערכאה הדיונית לעמוד, באופן מיטבי, על "אותות האמת" שניתן לגלות בעדויות (ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל (10.7.2013) (להלן: עניין ניימן); ע"פ 8080/11 פלוני נ' מדינת ישראל (31.12.2013); ע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (16.4.2012); ע"פ 2489/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.8.2012); ע"פ 206/12 לויגזלף נ' מדינת ישראל (30.7.2012)). 71. לכלל זה נקבעו, ברבות השנים, חריגים שונים אשר בהתקיימם תטה ערכאת הערעור להתערב בקביעות שבעובדה ובממצאי מהימנות שנעשו על-ידי בית משפט קמא. כפי שציין השופט צ' זילברטל בע"פ 7899/13 פלוני נ' מדינת ישראל (24.6.2014), ניתן להצביע על שלושה חריגים עיקריים: "הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית בוססו על ראיות שבכתב או על ראיות שאין לערכאה הדיונית יתרון באשר לאפשרות הערכת מהימנותן ומשקלן (כגון צילום וידאו וכו'); השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית התבססו על שיקולים שבהיגיון; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות או הוצגו עובדות ממשיות לפיהן לא ניתן היה לקבוע את הממצאים שנקבעו" (שם, בפיסקה 17, וראו גם, ע"פ 7590/11 פלוני נ' מדינת ישראל (27.11.2013); ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (6.6.2012); ע"פ 8164/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011)). 72. אשר להערכת מהימנותם של קורבנות תקיפה מינית, ציינתי בעניין ניימן כי אין לצפות בדרך כלל, "כי גרסתם של קורבנות עבירות אלה, תהא שלמה, עקבית, קוהרנטית וחסרת אי דיוקים" (וראו גם, ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (20.10.2010); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (3.7.2007)). לפיכך, וכפי שנקבע לא אחת, בבוא בית המשפט לבחון את גירסתו של קורבן עבירת המין, הוא יכול להסתפק "בגרעין האמת" שבה, ולעיתים אף "בגרעין הקשה" של הדברים (ע"פ 9497/08 פלוני נ' מדינת ישראל (27.7.2009); ע"פ 1947/07 פלוני נ' מדינת ישראל (20.12.2009); ע"פ 5636/08 פלוני נ' מדינת ישראל (26.1.2009)). בעניין ניימן ציינתי כי: "במצב הדברים הרגיל בוחן בית-המשפט את התנהלותו והתנהגותו של קורבן העבירה, במהלך האירוע ולאחריו, במדדים של היגיון ו'רציונאליות'. לא כך הוא הדבר בעבירות מין, באשר ניסיון החיים מלמדנו, כי פעמים רבות התנהגותו של קורבן עבירת המין, עשויה להידמות, למתבונן מהצד, תמוהה, לא רציונאלית וכזו שאינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. לפיכך, אף אם התנהגותו של קורבן עבירת המין נראית למתבונן הסביר, בלתי הולמת, לא הגיונית או לא ראויה בנסיבות העניין, הרי שאין בכך כדי להעיד, בהכרח, כי גירסת הקורבן אינה אמת לאמיתה" (שם, בפיסקה 26, וראו גם, ע"פ 7833/05 פלוני נ' מדינת ישראל (15.5.2007); ע"פ 9458/05 רחמילוב נ' מדינת ישראל (24.7.2006); ע"פ 599/02 פרי נ' מדינת ישראל (22.5.2003)). 73. כאשר מדובר בעבירות מין המבוצעות בתוככי התא המשפחתי, ובפרט כאשר עסקינן בקורבנות שהם קטינים, ניכרת השפעה רבה להכרות העמוקה בין הפוגע לקורבן העבירה, כמו גם לגילו הצעיר של הקורבן, על אופן מסירת העדות, ועל היותה מפורטת, קוהרנטית ומסודרת מבחינה כרונולוגית (ע"פ 6577/10 פלוני נ' מדינת ישראל (28.11.2013)). בע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (23.11.2009) (להלן: ע"פ 420/09), התייחס השופט י' דנציגר לטענה בדבר כבישת העדות, כאשר מדובר בעבירות מין בתוך המשפחה: "אחד המאפיינים המיוחדים של עבירות המין במשפחה היא חשיפה ודיווח מאוחרים של ביצוע העבירות, לעיתים שנים רבות לאחר שנפגע העבירה היה לבוגר. הדיווח המאוחר נובע מהדינאמיקה המיוחדת של עבירות המין במשפחה, שבהן, פעמים רבות, נפגע העבירה נתון במשך שנים רבות לשליטתו ולמרותו של הפוגע, ממנגנוני ההדחקה האופייניים לעבירות אלה ומחששו של נפגע העבירה שחשיפת העבירה עלולה להביא ל'פירוקו' של התא המשפחתי. גורמים אלו ואחרים מונעים מנפגע העבירה להתלונן סמוך לביצוע המעשים, קשים ככל שיהיו... תופעת כבישתן של עדויות הינה חזון נפרץ כאשר מדובר בעבירות אלימות ומין במשפחה – קל וחומר עבירות שבוצעו כלפי קטינים, ואין בכבישה עצמה כדי לפגוע במהימנות עדותו של נפגע העבירה כאשר ישנו הסבר מניח את הדעת להשהיית התלונה ולגילויה דווקא במועד הרלוונטי" (שם, בפיסקה 73, וראו גם, ע"פ 6352/10 פלוני נ' מדינת ישראל (15.10.2012); ע"פ 6410/10 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2011); ע"פ 11100/08 שרעבי נ' מדינת ישראל (14.9.2011)). ומן הכלל אל הפרט 74. בית משפט קמא קבע, לאחר בחינה יסודית של כלל הטענות שהועלו נגד המתלוננות, כי מדובר בעדויות מהימנות אשר נמסרו בכנות ובגילוי לב. זאת, חרף הקושי הרב מבחינתן של כל אחת מהמתלוננות להתייצב על דוכן העדים ולחזור על האירועים הטראומטיים שהיו מנת חלקן, ולעמוד בחקירה נגדית קשה, צולבת וחושפנית. אינני סבור כי בענייננו קיימת עילה כלשהי להתערב בקביעות מהימנות אלה, ואוסיף כי לא מתקיימים, במקרה דנן, החריגים שנקבעו בפסיקה לכלל אי ההתערבות. לעדויותיהן המהימנות של המתלוננות מצטרפות ראיות חיזוק משמעותיות, שיש בכוחן לתמוך ולחזק את הראיות העיקריות שבתיק. 75. הטענה המרכזית, עליה נסמך המערער, הינה טענת העלילה, שלפיה אשתו ג.מ. שידלה את כל המתלוננות, ובכלל זה את בנותיה הקטינות, להעליל על המערער עלילה שפלה, המעמידה אותו אל עמוד הקלון כסוטה מין, אשר ביצע עבירות מין קשות בבנותיו ובמקורביה של רעייתו. טענה זו, שהיא הבריח התיכון שעליו עומד הערעור על הכרעת הדין, נדחתה מכל וכל על-ידי בית משפט קמא, ואף אני סבור כי אין בה כל ממש. הטענה נראית תלושה מן המציאות, ואין לה כל אחיזה בראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא. ראשית, המערער עצמו אינו מסוגל להתייצב סביב גירסה ברורה וחד משמעית, על שום מה תבקש אשתו לטוות סיפור עלילה נורא שכזה, המעמידו בסכנת מאסר לשנים ארוכות. בין יתר גירסאותיו המשתנות, טען המערער כי העילה לכך נעוצה ברצונו להפרד מאשתו, ואילו במקום אחר טען כי היא זו שביקשה להתגרש ממנו. בהזדמנויות אחרות טען המערער כי אשתו מבקשת לשלוח יד ברכושו ולנשלו מהדירה, ובפעם אחרת טען כי מדובר בנקמה על בגידותיו בה. בתסקיר המסוכנות הציג המערער טענה חדשה, ולפיה רצונה של אשתו היא לזכות ביתרון בתביעה שהוגשה על-ידה בבית המשפט לענייני משפחה. לפי גירסה אחרת, תוכנית העלילה נולדה בשל כעסה של ג.מ. על השתכרותו הדלה של המערער, ועל כי הוא אינו נוטל חלק בתחזוקת הבית. לא ברור, אם כן, מדבריו של המערער עצמו, מה הסיבה לתוכנית העלילה שרקחה, כביכול, אשתו, נגדו. שנית, עולה מהראיות כי חלק מהמתלוננות (למשל, הבנות נ' ו-ס' והדודה) סיפרו או רמזו לגורמים שונים על מעלליו של המערער, זמן רב לפני שנולדה, לפי גירסתו של המערער עצמו, עלילת השווא נגדו, בביצוע עבירות מין חמורות. בכך יש כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענת העלילה, שכן אם הדברים לא התרחשו במציאות כיצד ניתן היה לדבר עליהם, זמן רב לפני שהתערערו היחסים בין המערער לבין אשתו. שלישית, וזה העיקר – אין זה מתקבל על הדעת כי ג.מ. הצליחה, תוך פרק זמן קצר, לטוות תוכנית שטנית שנועדה להביא להפללתו של בעלה בעבירות שאין אח ורע לחומרתן. וזאת, תוך גיוסן לתוכנית העלילה של בנותיה, אמה, אחותה ולקוחותיה של ג.מ., כאשר לכל אחת היה צריך להכין סיפור מעשה משלה. ועוד יש להתפלא על הסכמתן של המתלוננות ליטול חלק במסע שכזה, אלמלא מדובר במעשים שכל אחת מהן חוותה על בשרה. על מנת הייסורים של מתלוננות בעבירות מין, הנאלצות לעבור מסע קשה וחושפני של חקירה משטרתית ומתן עדות בבית המשפט, עמד השופט י' עמית בע"פ 2326/11 פלוני נ' מדינת ישראל (15.3.2012), בפיסקה 73, באומרו: "מן המפורסמות הוא שנפגע עבירת מין עובר מסכת ייסורים נוספת בשל הליכי החקירה והמשפט, ואין להוסיף על סבלו ועל צערו 'רוטינה' נוספת... בהעמדתו לבדיקה פסיכיאטרית על מנת לעמוד על מצבו הנפשי". בשל התלאות, שהן מנת חלקו של קורבן עבירות המין, אשר מחליט להגיש תלונה נגד העבריין, מלמדים מחקרים שונים כי רק כ-20% מקורבנות תקיפה מינית מגישים תלונה במשטרה, כאשר הרוב המכריע (כ-80%) נמנע מכך (ראו, למשל, "חוק וצדק: נפגעות ונפגעי תקיפה מינית ומערכת אכיפת החוק", דו"ח שנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל (2006)). לפיכך, אין זה סביר בעיניי כי מי מבין המתלוננות תרצה לעבור את מסלול המכשולים המייסר הזה, וכל זאת על מנת ש-ג.מ. תזכה להפרד מהמערער, ובאותה הזדמנות אף לשים את ידה על חלק מרכושו. לסיום חלק זה, אין טוב מלהביא קטע מדבריה של ג.מ., כאשר הגיבה בעדותה על טענת העלילה: "אני לא מאמינה שבשביל להתגרש צריך להגיע לפה. אני פשוט לא מבינה אפילו את הטענה הזאת. אם רוצים להתגרש יש דרכים אחרות והלוואי וזאת היתה הדרך. הילדים שלי שיהיה מובן הם הדבר הכי חשוב שיש לי וזה לא רק שתי הבנות שלי שנפגעו, גם הבן שלי נפגע... וזה דבר מאוד לא פשוט לדעת שאבא שלך עשה דבר כזה לאחיות שלו. ולבוא ולהגיד שאני, שזאת אני רוצה לגרש אותו מהבית בדרך זו, האמת שאפילו אין לי מה להגיד על דבר כזה, זה כל כך טיפשי זו טענה פשוט טיפשית, למה אני צריכה לגרש את בעלי מהבית דרך הבנות שלי? הבנות שלי, הילדים שלי זה הדבר הכי יקר לי. למה הם צריכות, אפילו לשמוע את זה, זה יותר מידי. והלוואי והייתי ממציאה את זה, הלוואי והייתי ממציאה את זה". דומה כי אין צורך להוסיף על כך דבר. 76. משקרסה טענת העלילה שהעלה המערער, לא נותר לנו אלא לבחון את טענותיו לגבי עדויותיהן של המתלוננות ולגבי ראיות החיזוק שהוגשו על-ידי המאשימה. בית משפט קמא קבע לגבי עדותה של ס', כדברים הבאים: "שוכנעתי כי עדותה של ס' עדות אמת היא וקיבלתיה במלואה. עדותה של ס' לכל אורכה, מהימנה, מוצקה, עקבית, קוהרנטית עומדת איתנה מול גירסאותיו הסותרות של [המערער] והשאלות שנשאלה בחקירה הנגדית הנוקבת של הסניגור. עדותה של ס' תואמת את דבריה במשטרה, וראויה למלוא האמון והמשקל. ניכר היה ב-ס' הקושי הרב בתיאור המעשים שבוצעו בה בהיותה רכה בשנים, כשהיא עומדת מעל דוכן העדים מול [המערער]. ס' נצמדה לתיאור העובדתי של המאורעות, העידה במינוריות, כשבולטת הימנעותה מתיאורים דרמטיים. לא התעלמתי מסתירות ומאי נקיבת מועדים בעדותה של ס'. אולם... אין בכך, כפי שנאמר כבר לא אחת בפסיקה, כדי לפגום בגרעין הקשה של עדותה". בית משפט קמא בחן ביסודיות את עדותה של ס' ונתן בה אמון מלא, מבלי להתעלם מאי דיוקים ומסתירות מסויימות שנפלו בעדות, ולא ראיתי כל סיבה להתערב בכך. לעדות זו נמצאו חיזוקים ממשיים בדמות עדותו של חברה לשעבר של ס', י'; מצבה הנפשי הקשה של ס' בעת חשיפת הפרשה; וכתביה מזמן אמת (ת/11) המעידים על מצוקה רגשית קשה בתקופה הרלבנטית לכתב האישום. 77. גם עדותה של נ' נמצאה אמינה ומהימנה, כפי שקבע בית משפט קמא: "עדותה של נ' מהימנה עליי, וקיבלתיה במלואה. אכן, נמצאו סתירות קלות בעדותה של נ'... כך למשל, מעדותה זו עולה, כי [המערער] קרא ל-נ' להיכנס לחדרו, שם ביצע את מעשיו. הגם ש-נ' העידה תחילה כי [המערער] ביצע בה את המעשה בחדרה, ולאחר מכן בחדרו, אולם בתיאור המעשה עצמו אין כל סתירות. סתירות אלה לא נעלמו מעיני, אולם גם לאחר בחינתן, אחת לאחת, שוכנעתי כי אלה אינן מהותיות, אינן יורדות לשורשו של עניין, נובעות מטבעו ואופיו של הזיכרון האנושי ומחלוף השנים... אין לצפות ממתלוננת, אשר משחזרת חוויות עבירות מין שבוצעו בה בהיותה ילדה רכה בשנים, (כי) תזכור כל פרט ופרט, משלא היה מדובר בתיעוד בזמן אמת. נ' היא בחורה אמינה, ועדותה בפנינו היתה קוהרנטית ועקבית. הסתירות ואי הדיוקים עליהם הצביע הסניגור הינם בפרטים שוליים, שאינם יורדים לשורש המעשים שבוצעו בה, אשר בעדותה לגביהם לא היתה כל פרכה". אף כאן נמצאו חיזוקים ממשיים לעדות זו, ובין היתר מדובר בעדותה של פ', ארוסתו דאז ואשתו דהיום של האח ב', אשר העידה על התבטאויותיה של נ' כלפי אביה ודברים שנאמרו על-ידי נ' ל-פ'; עדותו של האח ב' לגבי מצבה הנפשי של נ' באותו אירוע, ותיאור הקללות שפלטה נ' לעבר אביו; לכך יש להוסיף את העימות שנערך בין נ' לבין המערער, שבמהלכו היא הטיחה בו כי הוא ביצע בה את המעשים המתוארים בכתב האישום, כאשר לא נשמעה מפיו של המערער הכחשה מפורשת לדברים (ראו, בהקשר זה, ע"פ 420/09). לבסוף, יש להתייחס לטענה אחת שהועלתה על-ידי המערער, לפיה לא הוכחה חדירה לאיבר מינה של נ' ולכן אין מדובר בעבירה של אינוס. נ' העידה בבית המשפט, כי המערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה "לא עמוק, אבל כן הרגשתי אותם בתוכי", וכן "כאילו ממש בתוכי... אבל הרגשתי זה היה ממש". פסיקתו העקבית של בית משפט זה מלמדת כי אין צורך להוכיח חדירה מלאה לאיבר המין, כעולה מע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 345 (1993): "כפי שנפסק לא אחת, מספיקה התחלת חדירה, ואין צורך בחדירה של ממש אל תוך איבר המין... אין ביצועה של העבירה נשלל רק עקב העובדה שקורבן העבירה נשארה בבתוליה". בכך, אינני מביע את דעתי לגבי מה שקרוי "החדרה קונסטרוקטיבית", היינו, כאשר אין מדובר בחדירה או בתחילת חדירה, אלא ב"מגע" בלבד עם איבר המין של האישה (ראו, בהקשר זה, ע"פ 5165/98 דסה נ' מדינת ישראל (23.12.1998), ואת הביקורת על כך במאמרו של ג' הלוי "היסוד העובדתי בעבירות המין בישראל: ניתוח ביקורתי" משפט וצבא 16 (התשס"ג) 651, 662). בענייננו, די בהחדרה חלקית של אצבעות המערער לאיבר מינה של נ' כדי להרשיעו בעבירת האינוס. 78. אשר למתלוננת ב.ח., בית משפט קמא בחן את עדותה, ולאחר זאת קבע: "התרשמתי מכנותה וראיתי את המבוכה שנגרמה לה בהעידה על מעשי חתנה בה... ב.ח. לא הגזימה בתיאור מעשיו של [המערער], העידה על מעשה אחד ויחיד של מעשים מיניים... אילו בדתה את הדברים מלבה, יכולה היתה בנקל להעיד על מעשים נוספים, חמורים פי כמה..." דברים דומים נאמרו על-ידי בית משפט קמא לגבי ה', גיסתו של המערער ואחותה של ג.מ., "האמנתי ל-ה' וקיבלתי את עדותה. העדפתי אותה על פני עדותו של [המערער], שלא האמנתי לה. עדותה היתה מהימנה, סדורה, קוהרנטית ועקבית. ה' לא הפריזה בדבריה ולא העצימה את הדברים שביצע בה [המערער]... עדותה של ה' עומדת מוצקה ואיתנה מול טענותיו הרבות של הסנגור. ה'... נצמדה לתיאורים עובדתיים ולא נתגלו בעדותה סתירות בעניינים מהותיים". לכל אחת מעדויות אלו נמצאו חיזוקים שונים, ובכלל זאת: מצב נפשי או תלונה מוקדמת על ביצוע המעשים, כעולה מעדות בעלה של ה'. לא מצאתי כל סיבה להתערב בקביעות מהימנות אלה, והאפשרות כי אמה ואחותה של ג.מ. החליטו להצטרף לעלילה שפלה נגד המערער, תוך שהן מייחסות לו ביצוע מעשים מגונים בכל אחת מהן, נראית כאפשרות דמיונית, שאינה מתקבלת על הדעת ועל השכל הישר. 79. לגבי המתלוננת מ', שהיתה לקוחה וחברתה של ג.מ., אמר בית משפט קמא כדברים הבאים: "מ' אישה אינטליגנטית, אסרטיבית ורהוטה. עדותה היתה רצופה, קוהרנטית ולא נסתרה חרף ניסיונותיו של הסנגור לקעקע את גרסתה. מ' הסבירה בהיגיון רב מדוע נמנעה מלהגיש תלונה נגד [המערער], על אף שידעה שמדובר בהטרדה מינית, כל עוד הדברים נגעו לה עצמה. אולם משנוכחה לדעת כי אין היא היחידה שנפלה קורבן למעשיו, נטלה על עצמה את החשיפה, המבוכה, הטרחה, הטרדה וביטול הזמן שבמעמד הקשה של עדות בבית המשפט, על כל הכרוך בכך, והגישה תלונה. הסבר זה מקובל עליי... העדפתי את עדותה של מ' על פני עדותו הפתלתלה והבלתי הגיונית והבלתי אמינה של [המערער]...". אין כל סיבה לפקפק במהימנותה של מ', אשר העידה בכנות ולא הפריזה בדבריה לגבי מעשיו של המערער. יצוין, כי המערער עצמו טען כי כלל לא טיפל ב-מ', ואף הרחיק לכת בטענה כי היא זו שחיזרה אחריו, ואף שכנעה אותו לקיים עמה יחסי מין. גירסתו זו של המערער נדחתה, מכל וכל, על-ידי בית משפט קמא, ונזכיר כי בסיכומיו, במסגרת הערעור על הכרעת הדין, לא חזר המערער על טענתו זו, שכזכור הועלתה על-ידו לראשונה בבית משפט קמא. אף כאן, אינני רואה כל מקום להתערב בהתרשמותו של בית משפט קמא ממהימנותה של מ' ומאמינות גירסתה. 80. לבסוף, ראוי לציין כי זיכויו של המערער מהעבירות שיוחסו לו במסגרת האישום הרביעי, אינו משליך, בהכרח, על הרשעתו ביתר העבירות. בית משפט קמא לא היה מוכן להסתמך על גירסתה של המתלוננת ג', מבלי שנמצאו לעדותה ראיות מחזקות, ובכך יש כדי להעיד על הזהירות הרבה שבה נקט בית משפט קמא, בעת שבחן את עדויותיהן של כלל המתלוננות בתיק זה. 81. לסיכום, הנני סבור כי הרשעתו של המערער עומדת על יסודות איתנים ואין כל מקום להתערב בהכרעת דינו המפורטת, המנומקת והיסודית של בית משפט קמא. לפיכך, אציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הערעור על מידת העונש 82. לאחר בחינת כלל הנסיבות, הגעתי למסקנה כי העונש שהושת על המערער סוטה במידה ניכרת מרמת הענישה שנקבעה בעבירות דומות, ועל כן יש מקום לקבל את ערעורה של המשיבה. המערער ניצל מינית את שתי בנותיו הקטינות, במשך שנים לא מעטות, וביצע בכל אחת מהן עבירות מין קשות וחמורות, במטרה לספק את יצריו המיניים המעוותים, ואת דחפיו החולניים והסוטים. המערער לא חס על בנותיו, בשר מבשרו, הוא ניצל את תמימותן, את חולשתן, ואת חוסר התנגדותן למעשיו, והפך אותן, ובעיקר את בתו נ', למעין שפחות מין לסיפוק תאוותיו ויצריו. המערער אינו מקבל אחריות על מעשיו הנפשעים ואינו מגלה כל אמפתיה כלפי המתלוננות, שתוצאות מעשיו הנוראיים ילוו אותן עוד שנים לא מעטות. ועוד ראוי להזכיר את שעולה מתסקיר קורבן העבירה, לגבי הנזקים הקשים שנגרמו למתלוננות, שחלקם, למרבה הצער, הם בלתי הפיכים. 83. את תחושת הזעזוע המלווה מעשים אלה, היטיב לבטא השופט א' א' לוי, בע"פ 701/06 פלוני נ' מדינת ישראל (4.7.2007), (להלן: עניין פלוני) באומרו: "המערער, בדרך מרושעת, חסרת רחמים ומעוררת שאט נפש, עשק את ילדותה של בתו, גזל ממנה את נעוריה, וגזר עליה חיים מיוסרים אשר ילוו אותה עוד שנים רבות. עבירות מין באשה הן עבירות קשות באשר לא רק פגיעה פיסית גלומה בהן, אלא גם פגיעה נפשית ורמיסת כבודה של הקורבן כאדם. קשות שבעתיים הן עבירות מין המתבצעות בתוך משפחה, ובמיוחד כאשר אב מבצען בבתו, בשר מבשרו. המערער, שבוי בידי יצרו ותאוותו, ראה בילדתו אובייקט מיני זול ונגיש בו עשה ככל העולה על רוחו, משל היתה גוף נטול נשמה. מערער זה מקומו מאחורי סורג ובריח, והואיל ונדמה כי בעבירות מסוג זה חוטאים לא מעטים, ראוי כי רמת הענישה תהיה כזו שתהווה גם מסר ברור וחד משמעי לרבים" (שם, בפיסקה 8, וראו גם, ע"פ 5177/09 פלוני נ' מדינת ישראל (28.4.2010); ע"פ 5104/05 פלוני נ' מדינת ישראל (28.8.2007); ע"פ 241/04 פלוני נ' מדינת ישראל (28.12.2005)). בע"פ 7015/09 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2012), ציינתי, כי "מן הראוי להשית על מבצעי עבירות מין במשפחה עונשי מאסר משמעותיים, הן לשם הרתעתם האישית והן להרתעת הרבים, ובעיקר על מנת לשקף את מידת הפגיעה החמורה בקורבנות ובזכות היסוד של כבוד האדם, וכן במטרה להביע את הסלידה ושאט הנפש של החברה מביצוע עבירות אלו. הדבר נכון ביתר שאת, כאשר מדובר בקורבנות קטינים" (שם, בפיסקה 42). 84. על רמת הענישה בעבירות שביצע המערער כלפי בנותיו ניתן ללמוד, בין היתר, מע"פ 7004/09 פלוני נ' מדינת ישראל (17.7.2012), שבו אושר עונש של 24 שנות מאסר בגין ביצוע עבירות דומות, וכן מעניין פלוני, שם נדחה ערעור של מי שהורשע בביצוע עבירות מין במשפחה ונדון ל-24 שנות מאסר. ולא למותר הוא להזכיר את ע"פ 228/02 פלוני נ' מדינת ישראל (18.7.2002) שבו נדחה ערעור על עונש בן 28 שנות מאסר, שהושת על מי שהתעלל מינית באשתו ובבנותיו. אכן, ניתן למצוא פסקי דין שבהם הוטלו עונשים קלים יותר, אך, לטעמי, אין בפסקי דין אלה כדי לבטא כראוי את מגמת ההחמרה בענישה, בעבירות מין קשות ומעוררות סלידה אלה. 85. לכך יש להוסיף את העבירות שבוצעו על-ידי המערער במתלוננות האחרות, שגם בהן אין להקל ראש, בשל הפגיעה בכבודן ובאוטונומיה שלהן על גופן. מעשים אלה מעידים על מסוכנותו הרבה של המערער ועל עיוותי החשיבה הסוטים המאפיינים אותו (על רמת הענישה בעבירה של מעשים מגונים, ראו, בין היתר, ע"פ 3182/13 פרץ נ' מדינת ישראל (19.12.2013); ע"פ 980/10 פלוני נ' מדינת ישראל (20.9.2010)). בנסיבות אלה, הנני סבור כי יש להחמיר בעונשו של המערער, מבלי למצות עמו את הדין כפי שמתחייב מחומרת מעשיו, ולהעמיד את תקופת המאסר לריצוי בפועל על 20 שנים. אין שינוי ביתר חלקי גזר הדין. 86. בשולי גזר הדין, הננו מביעים את תקוותנו כי המערער יתעשת ויקבל על עצמו טיפול ייעודי בבעיותיו הקשות בתחום המיני, וזאת על מנת לשקם את עצמו, אך גם עבור בני משפחתו ועבור החברה בכללותה. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏כ"א בטבת התשע"ה (‏12.1.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12030120_I12.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il