המגן חברה לביטוח בע"מ נ. אושרת גויטע

החלטה בתיק ע"א 301/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 301/07 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערערות והמשיבות שכנגד: 1. המגן חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ ג ד המשיבה והמערערת שכנגד: אושרת גויטע ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.א. 1078/01 מיום 19.11.06 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא ד"ר ד' פלפל תאריך הישיבה: ח' באדר התש"ע (22.02.10) בשם המערערות והמשיבות שכנגד: עוה"ד י' דביר בשם המשיבה והמערערת שכנגד: עוה"ד א' קנר פסק-דין השופט י' דנציגר: ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא ד"ר ד' פלפל) בת.א. 1078/01 מיום 19.11.2006. העובדות הצריכות לעניין 1. המשיבה, ילידת שנת 1969, נפגעה בתאונת דרכים ביום 21.7.2000. בעקבות התאונה אושפזה המשיבה, כשהיא מחוסרת הכרה. היא אובחנה כסובלת מפגיעה מוחית, מחבלות בריאות ובכבד, משברים באגן, מחולשה של יד ימין ומשיתוק של העצב השלישי בפנים. אשפוזה נמשך, בבתי חולים שונים, עד ליום 31.7.2002, אז שוחררה מאשפוז בבית לוינשטיין. אף לאחר שחרורה המשיכה המשיבה לקבל טיפול במסגרת בית לוינשטיין וזאת עד לחודש מרץ 2004. 2. קודם לתאונה עבדה המשיבה כמנהלת שירות לקוחות בחברת "נביעות". לאחר התאונה השלימה לימודי תואר ראשון במדעי החברה אותם החלה לפני התאונה, וכן נרשמה והשלימה לימודי חינוך מיוחד. בשנת 2003 החלה התמחות כמורה, והחל מחודש ספטמבר 2003 עבדה כמורה במשך כ-22-21 שעות שבועיות. 3. המשיבה הגישה תביעה כנגד המערערות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. בין הצדדים לא הייתה מחלוקת באשר לחבות המערערות, אלא באשר לשיעור הנזק שנגרם למשיבה בעקבות התאונה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. לאחר שעמד על חוות דעת המומחים שמונו על ידו להערכת נכות המשיבה בתחומים: אורטופדיה, פסיכיאטריה, נוירוכירורגיה ועיניים, קבע בית המשפט המחוזי כי נכותה הרפואית המשוכללת של המשיבה היא בשיעור של 59%. 5. באשר לנכות התפקודית, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערערות לפיה המשיבה לא הקטינה את נזקה כשבחרה להסב את מקצועה ולעבור לתחום ההוראה. בית המשפט המחוזי עמד על עדויות המומחים השונים ועל עדות המשיבה, כמו גם על היקף עבודתה קודם לקרות התאונה ולאחריה, וקבע כי שיעור הנכות התפקודית של המשיבה הוא 50%. 6. בנוסף, עמד בית המשפט המחוזי על שכרה של המשיבה ערב תאונת הדרכים ועל רכיבי שכר זה וקבע כי שכרה הקובע לצורך חישוב אובדן השתכרות עומד על סך של 12,985 ש"ח נטו (משוערך למועד מתן פסק הדין). בכלל זאת הביא בית המשפט את שוויה של הטבת הרכב הצמוד שקיבלה, וכן את הפרשות המעביד בגין ביטוח מנהלים וקרן השתלמות. 7. בית המשפט המחוזי קבע כי אובדן ההשתכרות לעבר יחושב על פי ההפרש בין שכרה של המשיבה ערב התאונה, לבין השתכרותה בפועל במהלך התקופה הרלבנטית. באשר לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד, קבע בית המשפט המחוזי כי המערערות תשלמנה סך השווה למכפלת השכר הקובע בנכותה התפקודית של המשיבה, תוך היוון הסכום, וזאת על פי גיל פרישה של 67 שנים. עוד קבע בית המשפט המחוזי פיצויים בגין עזרה לזולת (44,511 ש"ח לעבר, שחושב על פי התקופות השונות וסכום גלובאלי של 285,000 ש"ח לעתיד), ניידות (כפי שיפורט להלן), התאמת דיור (10,000$), הוצאות רפואיות (7,200 ש"ח לעבר, ו-100 ש"ח לחודש עד לגיל 82 לעתיד), וכאב וסבל (155,419 ש"ח). בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המשיבה לפיצוי בגין הפסדי פנסיה, טיפולים אלטרנטיביים והוצאות נסיעה לטיפולים. 8. מסכום הפיצוי הורה בית המשפט המחוזי לנכות את הגמלאות ששולמו למשיבה על ידי המוסד לביטוח לאומי. יחד עם זאת, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערערות לפיה יש לבצע ניכוי רעיוני או הקפאה של גמלאות המוסד לביטוח לאומי להן יתכן ותהיה המשיבה זכאית ככל שתפנה למוסד לביטוח לאומי בבקשה חוזרת לדון בעניינה. בהקשר זה עמד בית המשפט המחוזי על כך שהמשיבה פנתה למוסד לביטוח לאומי על מנת שיכיר בנכותה ושתינתן לה גמלה בגין אובדן כושר ההשתכרות שנגרם לה בעקבות התאונה, ואף הגישה ערעור על שיעור הנכות שנקבע לה ועל אי ההכרה בזכאותה לגמלה, וכי ערעור זה התקבל לעניין שיעור הנכות ונדחה לעניין זכאותה לגמלה בגין אובדן כושר ההשתכרות. טענות הצדדים 9. במסגרת הערעור והערעור שכנגד משיגים הצדדים על שיעורי הנכות שקבע בית המשפט המחוזי, על בסיס השכר שנקבע לצורך חישוב הפסד ההשתכרות, וכן על שיעור הפיצויים שקבע בית המשפט בנוגע לראשי הנזק שנתבעו. בנוסף, משיגות המערערות על אי הקפאה של חלק מן הסכום שנפסק עד שהמשיבה תשוב ותפנה למוסד לביטוח לאומי על מנת שיכיר בזכאותה לגמלה בגין אובדן כושר ההשתכרות שנגרם לה כתוצאה מהתאונה. דיון והכרעה 10. לאחר שבחנו את טענות הצדדים באנו לכלל מסקנה כי אין מקום להידרש למרבית הטענות בערעור ובערעור שכנגד. על מדיניותו של בית משפט זה בתביעות נזיקין עמד השופט א' גרוניס בע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (לא פורסם, 4.8.2005): " אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק לזכות המשיב והוריו. ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסוימים, כמו גילו של הנפגע, שיעורה של הנכות התפקודית, אופי הסיעוד הנדרש, בסיס השכר ותוחלת החיים. אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הינו סביר, אין צורך לקיים בחינה מעמיקה של ראשי הנזק אלא מקום בו מתגלה טעות בולטת" [שם, פסקה 7 לפסק הדין; וכן ראו למשל: ע"א 6021/08 לוגבינץ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 24.2.2010), פסקה 4 לפסק הדין; ע"א 4716/07 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 13.7.2009), פסקה י"ב לפסק הדין; ע"א 3175/05 אקרמן נ' קושניר (לא פורסם, 26.8.2007), פסקה 3 לפסק הדין; ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צ'יבוטארו (לא פורסם, 25.11.2009 ), פסקה 6 לפסק הדין]. בהתחשב במדיניות זו, מצאנו מקום להתערב אך בקביעה אחת של בית המשפט המחוזי בעניין הפיצוי בגין הוצאות ניידות לעתיד. 11. המשיבה ביקשה לקבל פיצוי בגין הוצאות ניידות לעבר ולעתיד. המשיבה טענה כי יש לחשב הוצאות אלה על בסיס נסיעות במוניות. לטענתה, היא אינה יכולה לנסוע באמצעות תחבורה ציבורית בשל מות אחיה בפיגוע, והיא אינה יכולה לנהוג בשל הקושי בראייה שנגרם לה בעקבות התאונה. יוער, כי לאחר התאונה נבחנה כשירותה לנהוג, וניתן לה רישיון נהיגה המתנה את הנהיגה בשימוש בעדשות מגע או משקפיים בלבד. טענתה באשר לגובה ההוצאות בשל השימוש במוניות נסמכה על חוות דעת של הכלכלן, משה קצין, אשר העריך כי עלות נסיעות יומיומיות במונית עומדת על סך של 3,552 ש"ח כאשר מדובר ב-1,000 ק"מ לחודש ועל סך של 1,776 ש"ח, כאשר מדובר ב-500 ק"מ בחודש. 12. בית המשפט המחוזי קיבל את טענותיה של המשיבה, אך קבע כי קבלת מלוא טענותיה תביא לכפל פיצוי, שכן בשכר הקובע לעניין אובדן השתכרות הובאה בחשבון זכאותה לרכב ממקום העבודה ונקבע כי ערכה של הטבה זו 1,400 ש"ח. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי הפיצוי בגין הוצאות ניידות ייקבע על פי ההפרש בין תוספת הרכב לבין עלות המוניות בתקופות השונות. באשר לעבר, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבה זכאית לסך של 55,952 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה מיום כתיבת חוות הדעת מטעמה (על בסיס 1,000 ק"מ בחודש). באשר לעתיד, נקבע כי יש לפצות את המערערות על פי 750 ק"מ בחודש, עד לגיל 67 ובהיוון המקובל; מגיל 67 עד תום תוחלת החיים (82), על פי 500 ק"מ לחודש בהיוון המקובל. 13. קביעה זו של בית המשפט המחוזי באשר לפיצוי בגין הוצאות ניידות לעתיד מעוררת קושי. אכן, יתכן ויש מקום להוסיף סכום מסויים שיבטא את ההוצאות העודפות בגין ניידות בעקבות נכותה. יחד עם זאת, יש לתת את הדעת לעובדה כי קודם לתאונה התניידה המשיבה באמצעות רכב שקיבלה ממקום עבודתה, וכי הטבה זו הוכללה בשכר הקובע לעניין אובדן כושר השתכרות, ומכאן כי המשיבה פוצתה בגין אובדן הטבה זו. המשיבה נבדקה לאחר תאונת הדרכים, ומשרד התחבורה קבע כי היא כשירה לנהוג. המשיבה אמנם הביעה חשש מנהיגה ואחד מן המומחים הביע פליאה באשר לעובדה כי רישיונה לא נשלל, אולם בפועל, כאמור, משרד התחבורה לא שלל את רישיון הנהיגה שלה לאחר התאונה. בנוסף, לא ניתן לשלול כי בעתיד תצליח המשיבה להתגבר על הטראומה שנגרמה לה כתוצאה ממות אחיה בפיגוע ותעשה שימוש בתחבורה ציבורית. עוד יצוין, כי קשה לצפות פני עתיד באשר לצרכי הנסיעה של המשיבה. בהקשר זה יש לתת את הדעת לכך שמקום עבודתה הנוכחי של המשיבה נמצא בסמוך לביתה וכי תכיפות הטיפולים הרפואיים שהיא זקוקה להם פחת. כן יש לתת את הדעת לכך כי במהלך חייה צרכיה ישתנו, למשל, כאשר תהיה אם לילדים או שעה שתצא לפנסיה. נוכח שיקולים אלו, אנו סבורים כי די בפסיקתו של סכום גלובאלי בסך של 75,000 ש"ח, בנוסף לתוספת הרכב שהוכללה בשכר הקובע, כדי לפצות את המשיבה בגין הוצאות ניידות לעתיד. 14. באשר ליתר טענות הצדדים, נסתפק בכך שנציין כי קביעתו של בית המשפט המחוזי באשר לשכרה של המשיבה ערב התאונה הינה קביעה מבוססת, הנשענת על ראיות של ממש שהובאו לפניו באשר להשתכרותה של המשיבה. אף קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לנכותה הרפואית ונכותה התפקודית של המשיבה הינן קביעות המבוססות על עדויות המומחים הרפואיים וראיות נוספות שהוצגו לפניו שלא מצאנו מקום להתערב בהן. נוסיף, כי לא מצאנו ממש בטענות המערערות באשר להקפאת סך מסוים מהסכום שנפסק לטובת המשיבה עד שזו תפנה למוסד לביטוח לאומי פעם נוספת על מנת שיכיר באובדן כושר השתכרות שנגרם לה עקב התאונה. המשיבה מיצתה את ההליך מול המוסד לביטוח לאומי ובכך מילאה את חובתה. לא מצאנו כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב במסגרת ההליכים לפני המוסד לביטוח לאומי כך שיש מקום לחייבה לפנות שוב למוסד לביטוח לאומי, על אף כי ההליך לפניו מוצה [השוו: ע"א 727/87 שור נ' בן הרוש, פ"ד מד(3) 142, 148 (1990); ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ"ד מו(2) 456, 461 (1992); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 82-81 (2004)]. 15. התוצאה היא שהערעור מתקבל אך באשר לראש הנזק של הוצאות ניידות בעתיד. שכר טרחת עורך דינה של המשיבה יתוקן בהתאם. יתר הטענות בערעור ובערעור שכנגד נדחות. בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ט בתמוז תש"ע (11.7.2010) ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07003010_W08.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il