פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 3008/20
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופט ע' גרוסקופף
העותרת:
עמותת הרצליה למען תושביה
נ ג ד
המשיבים:
1. המוסד לביטוח לאומי
2. משרד האוצר
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרת:
עו"ד עמית המפל
פסק-דין
השופט י' עמית:
1. עניינה של העתירה בבקשת העותרת, כי המדינה תשלם את הכספים שנצברו ומוחזקים ברשותו של המוסד לביטוח הלאומי (להלן: המל"ל) "אשר שולמו על ידי כלל העצמאיים במדינת ישראל ו/או בכלל כך כספי הרזרבות המצויות ברשותו וזאת בתורת מענקים ותגמולים ראויים לענף העצמאיים אשר נפגעו באופן קשה ביותר במשבר [...] באופן שייתן מענה הולם לעצמאיים הן מבחינת גובה ההחזר והן מבחינת מועד ההחזר". לשיטת העותרת את מערכת היחסים שבין המל"ל למבוטחיו ניתן להקיש לדיני הביטוח, ועל המל"ל כ"מבטח" להשיב למבוטחיו את ה"פרמיה" ששילמו לו במהלך השנים, נוכח משבר הקורונה הנחשב ל"אירוע ביטוחי". העותרת ציינה כי המדינה אכן יזמה תכניות של מענקים לעצמאים, אך טענה כי רבים מהעצמאים אינם עומדים בקריטריונים שהתכניות הציבו; וכי אין בכך כדי לתת מענה הולם לנזקים העצומים שענף העצמאים ספג.
2. אקדים ואומר כי לעצמאים בישראל יש גופים שונים המייצגים את עניינם, וספק אם העותרת היא הגוף שמתאים לייצג נאמנה את כלל העצמאים במשק. מכל מקום, דין העתירה להידחות על הסף, אף ללא צורך בתגובה, בהיותה כוללנית, לא ממוקדת, ובהיעדר עילה להתערבותנו.
3. ניסיונה של העותרת לשוות אופי חוזי למערכת היחסים שבין המל"ל למבוטחיו אינו עולה בקנה אחד עם מהותו של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הבטל"א) (ראו בג"ץ 6304/09 לה"ב – לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 46 (2.9.2010)). הביטוח על פי חוק הבטל"א הוא ביטוח חובה שהיקפו נקבע בחוק, שיעור דמי הביטוח נקבע בחוק, שיעור הגמלאות נקבע בחוק, ואין בהכרח קשר ישיר בין דמי הביטוח שהמבוטח שילם לגמלה שיקבל (ראו והשוו: דב"ע (ארצי) 0-6/לא ברנדמן - המוסד לביטוח לאומי, ב(1) 113 (1971); דב"ע (ארצי) 0-22/תשן המוסד לביטוח לאומי - משה גליק (1990); יצחק אליאסוף "הביטוח הלאומי בישראל - גמלאות והטבות סוציאליות" שנתון משפט העבודה ד (1994)). העותרת לא הצביעה על הוראה בחוק הבטל"א מכוחה נגזרת הזכות הנטענת, ודי בזה כדי לדחות את העתירה.
4. מעבר לנדרש אוסיף כי העתירה היא יותר בבחינת משאלה, מאשר עתירה למתן סעד ממוקד וקונקרטי, והעותרת עצמה מציעה בעתירה שהמשיבים יקבעו ביניהם את גובה ההחזר ומועדו. בעתירה נכתב כי העותרת פנתה למשיבים עם טיוטת העתירה וכי הפנייה מצורפת לעתירה. אלא שהפנייה לא צורפה לעתירה, ולא ברור מתי היא נשלחה למשיבים, והאם העותרת המתינה למתן תשובה קודם הגשת העתירה, כך שלא ברור אם נעשה מיצוי הליכים כהלכה.
5. אכן, המצוקה שאליה נקלעו בעלי העסקים העצמאים בעקבות משבר הקורונה היא קשה, והיא נוגעת למאות אלפי משפחות שנושאות את עיניהן אל המשיבים ואל המחוקק בתקווה ובשאלה "מאין יבוא עזרי". אולם, כפי שנקבע לאחרונה כמה פעמים בהקשר של משבר הקורונה, הלכה עמנו כי בית משפט זה אינו מתערב בהחלטות הנוגעות להתוויית מדיניות כלכלית וחברתית של הממשלה, אינו ממיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו, ואינו מורה לה כיצד לנהוג במקרים כאלה (בג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 459, 497 (1999); בג"ץ 2589/20 לשכת רואי חשבון בישראל נ' ממשלת ישראל, בפסקה 19 (30.4.2020); בג"ץ 2397/20 דורון, טיקוצקי, קנטור, גוטמן, נס, עמית גרוס עורכי דין נ' ממשלת ישראל, בפסקה 8 (12.5.2020) (להלן: עניין דורון)). בענייננו, כלל אי ההתערבות מקבל משנה תוקף, מאחר שמדובר במשבר כלכלי שנתן את אותותיו כמעט בכל ענפי המשק (לשורת הצעדים שהממשלה נקטה במטרה לסייע למשק בכלל ולמגזר העסקי בפרט להתמודד עם השלכות מגפת הקורונה, ראו עניין דורון, בפסקה 9).
6. אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ט בסיון התש"ף (21.6.2020).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
20030080_E02.docx עכב
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il