פלוני נ. הראל חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין בתיק רע"א 3007/12 בבית המשפט העליון רע"א 3007/12 לפני: כבוד השופט צ' זילברטל המבקשת: פלונית נ ג ד המשיבה: הראל חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו בתיק 47889-12-11 שניתנו ביום 20.3.2012 וביום 21.3.2012 על ידי כב' השופטת ד' גנות בשם המבקשת: עו"ד י' וינברג; עו"ד י' בן שושן פלד בשם המשיבה: עו"ד מ' רוזנברג פסק-דין 1. המבקשת נפגעה ביום 22.6.2009 בתאונת דרכים והגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה זו (ת"א 47889-12-11). לתביעה צירפה המבקשת בקשה למינוי מומחים בארבעה תחומים – אורתופדיה, נוירולוגיה, ראומטולוגיה ופסיכיאטריה. ביום 20.3.2012 החליט בית המשפט (השופטת ד' גנות) למנות את פרופ' נתן גדות כמומחה בתחום הנוירולוגיה ודחה את הבקשה למינוי מומחים בשאר התחומים, אם כי בית המשפט הורה למומחה להתייחס לצורך במינוי אורתופד. המבקשת פנתה לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר, כיוון שמהחלטת בית המשפט עלה כי לא התייחס לטענות שהמבקשת העלתה בתגובה לתשובת המשיבה לבקשה למינוי מומחים. בהחלטה מיום 21.3.2012 ציין בית המשפט, כי תגובת המבקשת עמדה לנגד עיניו ללא המסמכים שנלוו לה, ועל אף זאת לא ראה למנות מומחים נוספים, אלא היפנה לפרופ' גדות שאלה האם יש מקום למנות מומחים בתחום הראומטולוגיה והפסיכיאטריה. בנוסף הורה בית המשפט כי בשכר טרחת המומחה שמונה תישא המבקשת "היות ומדובר בתאונת דרכים שהיתה תאונת עבודה". מכאן בקשת רשות הערעור. 2. לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי כשלא מינה את כל המומחים שהתבקש למנות, שכן לבקשת המינוי ולתגובה לתשובת המשיבה לבקשה זו צרפה המבקשת מסמכים רפואיים המצביעים על קיומה של ראשית ראיה, ואף למעלה מכך, בדבר האפשרות שלמבקשת נגרמו נכויות בתחומים האמורים בגין תאונת הדרכים, בה נפגעה לאחר שרכב פגע מאחור ברכב בו נהגה. מהמסמכים עולה, כי המבקשת נפגעה כתוצאה ממנגנון "צליפת שוט". המבקשת טוענת, כי בית המשפט "התפרק מסמכויותיו" למינוי מומחים והעבירן, הלכה למעשה, לנוירולוג פרופ' גדות, על אף שהמבקשת תמכה את בקשתה במסמכים שחייבו מינויים של המומחים אותם ביקשה למנות. בבקשה מפרטת המבקשת מהם המסמכים המבססים את הבקשות בנוגע למומחים השונים, אליהם אתייחס בהמשך. בתוך כך מפנה המבקשת לפסיקה שקבעה את העקרון שלפיו יש לנקוט בגישה ליברלית בכל הנוגע למינוי מומחים במסגרת תביעה שעל-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק), וכי די בראשית ראיה לגבי האפשרות שנגרמה נכות כתוצאה מהתאונה. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי לא היה מקום לחייבה לשאת בשכר טרחת המומחה שמונה, ומבקשת כי ככל שימונו מומחים נוספים, מימון שכרם יוטל על המשיבה. 3. המשיבה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. בתשובה נטען, כי נוכח ההחלטה השניה, מיום 21.3.2012, תוכל המבקשת לשוב ולבקש מינוי המומחים לאחר שתתקבל חוות דעתו של פרופ' גדות. מבחינה זו אין מקום להתערבותו של בית משפט זה, אשר ממילא אינו מתערב בהחלטת מכגון-דא, המסורות לשיקול דעת רחב של הערכאה המבררת. בנוסף, מפרטת אף המשיבה את טענותיה בנוגע למומחים בתחומים השונים במטרה לתמוך בהחלטת בית המשפט המחוזי, ולפירוט זה אתייחס בהמשך. המשיבה תומכת בהחלטה לחייב את המבקשת לשאת בשכר טרחת המומחה, גם מהטעם שהזכיר בית המשפט המחוזי (היות ומדובר בתאונת עבודה) וגם כיוון שהבקשה למינוי מומחים נסמכת על ראיות גבוליות. 4. שני הצדדים הסכימו כי אדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, כשהבקשה והתשובה ישמשו כסיכומים בכתב. לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים, מסקנתי היא שדין הערעור להתקבל. האם ראוי להתערב בהחלטה על אף שבית משפט קמא לא נעל את הדלת בפני המבקשת 5. כזכור, המשיבה טענה כי אין מקום ליתן למבקשת רשות ערעור שכן הסוגיה של מינוי יתר המומחים "נותרה פתוחה", לאחר שלגבי כל המומחים שטרם מונו הופנתה שאלה לפרופ' גדות, המומחה לנוירולוגיה, בדבר הצורך במינויים. לאחר שהמומחה יחווה דעתו בשאלה זו, תוכל המבקשת לשוב ולשכנע את בית המשפט להיעתר לבקשותיה. 6. אכן, לטענה האמורה יש משקל, ויהיו מקרים בהם בנסיבות דומות יהיה מקום להמתין להחלטות שתתקבלנה במהלך המשך בירור התובענה, שכן בית המשפט הותיר פתח לקבלת הבקשות, או מי מהן, בעתיד. אלא שסברתי כי במקרה דנן ראוי להבהיר כבר בשלב זה כי המבקשת ביססה את זכותה למינוי מומחים נוספים, בין היתר נוכח התרשמותי שהחלטת בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם העקרונות שנקבעו בפסיקה בנוגע למינוי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט בתביעות לפי החוק. במצב זה, קיימת אפשרות שאם בית משפט קמא ינחה עצמו גם בהמשך על-פי הדרך שבה הפעיל את שיקול דעתו, וככל שפרופ' גדות לא ימליץ על מינוי, נימצא באותה נקודה, ועדיף להעמיד את הדברים על מכונם כבר בשלב הנוכחי. 7. המשיבה הפנתה בסוגיה זו לשתי החלטות שניתנו בבית משפט זה. כאמור לעיל, גם אני סבור שיהיו מקרים בהם העובדה, שהחלטה עליה מבקשים לערער הותירה למבקש פתח לדיון עתידי בבקשתו, תצדיק דחיית בקשת רשות ערעור. עם זאת אציין, כי ההחלטות שעליהן התבססה המשיבה ניתנות לאבחון. ברע"א 9042/09 אלול נ' צויר (לא פורסם, 24.12.2009) היה מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", מה שמצמצם ביותר את סיכויי קבלת רשות הערעור. ברע"א 6818/11 פלוני נ' טויטו י.מ. בע"מ (לא פורסם, 15.1.2012) היה מדובר במומחה שיקום, לגביו נוהגת ההלכה שראוי למנותו בשלבים מתקדמים יותר של ההליך, רק לאחר שיתברר שלא ניתן להסתפק בחוות דעתם של המומחים בתחומים הספציפיים (רע"א 5124/93 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' זועבי, צלטנר, עמ' 1761); בר"ע (י-ם) המאגר הישראלי לביטוח רכב נ' עמיאל (לא פורסם, 15.12.2008). מכל מקום, וכמפורט לעיל, במקרה דנן קיימים טעמים מבוררים מדוע שלא להמתין להחלטות שתתקבלנה בסוגיה הנדונה לאחר שפרופ' גדות ימציא את חוות דעתו. הביקורת הערעורית על אי-מינוי מומחים מטעם בית המשפט בתביעות לפיצויים על-פי החוק 8. כידוע, וכפי שיודגש עוד בהמשך הדברים, עקרון יסוד בתחום בו אנו עוסקים הוא, שכיוון שהתובע-הניזוק אינו יכול להוכיח את מצבו הרפואי אלא באמצעות מומחה שבית המשפט ימנה, על בית המשפט להישמר מלנעול את הדלת בפני התובע. דחיית בקשה למינוי מומחה, כמוה, במידה מסוימת, כדחיית התביעה (או חלקה הנוגע לנכות מסוימת). מכאן הזהירות הרבה שעל בית המשפט לנהוג בה כאשר הוא בוחן בקשה למינוי מומחה. עקרון זה משליך גם על מידת התערבות ערכאת הערעור, במיוחד כאשר הערכאה הדיונית מחליטה שלא למנות מומחה. אמנם כן, ניתן יהיה לערער על הסירוב למנות מומחה במסגרת הערעור על פסק הדין, אלא שכאשר בשלב הדיון בבקשה למינוי מומחים כבר ברור, שעל-פי הדין יש למנות מומחה, אין כל טעם להמתין לסיום ההליך, מה גם שבדרך כלל מדובר בבחינה פשוטה יחסית. עמד על כך השופט (כתוארו אז) ת' אור בהחלטה ברע"א 3497/98 רזין נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 136, 139-138 (1998), להלן: ענין רזין): "כידוע, בתביעות על-פי חוק לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, הדרך להוכחת קיומה של נכות עקב תאונת דרכים או כל נושא רפואי אחר שאינו נכות, לרבות דרכי השיקום של התובע, היא באמצעות חוות-דעת של מומחה רפואי אשר ימונה על-ידי בית-המשפט. התובע אינו יכול להביא חוות דעת רפואיות או עדויות רפואיות מטעמו להוכחת עניינים שברפואה. לפיכך, אי-מינוי של מומחה רפואי על-ידי בית-המשפט יסגור בפני התובע את הדרך להוכחת כל עניין רפואי החשוב לתביעתו. אכן, בשל חשש זה ובשל העוול העלול להיגרם לתובע בעקבות סירוב למנות מומחה רפואי, נקבע בפסיקה שדי בראשית ראיה בדבר קיום נכות רפואית בתחום מסוים כדי להצדיק מינויו של מומחה רפואי באותו תחום (רע"א 1338/90 שיק נ' מטלון ואח' (פ"ד מד(2) 216)). אין צורך בראיה בדבר קיומה של נכות, כפי שסבר בית-המשפט המחוזי. די בראשית ראיה. 4. נזכיר, שאם בסופו של דבר יוברר שבקשתו של התובע למינוי מומחה רפואי הייתה מיותרת ובלתי מוצדקת, הוא עלול לשאת בהוצאות הכרוכות במינוי המומחה הרפואי. הידיעה כי הוא עלול לשאת בהוצאה של אלפי שקלים אם יוברר כי בקשתו למינוי מומחה רפואי לא הייתה מוצדקת, תביא בהרבה מן המקרים לכך שיוותר על מינויו של מומחה שלא לצורך. מכל מקום, הנזק העלול להיגרם במקרה כזה הינו בוודאי קטן מהנזק העלול להיגרם לתובע אם בקשה שלו למינוי מומחה רפואי תידחה. דחיית בקשה למינוי מומחה, כשייתכן שנותרה לו נכות עקב התאונה, או כשקיים צורך מבחינתו להוכיח עניין רפואי במסגרת הוכחת חלק מפרטי הנזק שלהם הוא טוען, עלולה לגרום עוול ונזק לתובע, אשר לא יהיו ניתנים לתיקון. 5. איני מתעלם מכך שהבקשה היא לרשות ערעור לערכאת ערעור שנייה, אך במקרים מתאימים שבהם ברור שנפלה טעות באי-מינוי מומחה רפואי, וכתוצאה מכך עלול להיגרם עיוות דין, כבר אמר בית-משפט זה את דברו, כשהחליט גם ליתן רשות ערעור וגם לקבל את הערעור (ראה רע"א 5495/95 נקש נ' דולב, חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם)" (ההדגשה הוספה). הנה כי כן, במקרה של ספק, יש למנות מומחה, שכן עדיף שיתברר כי המינוי היה מיותר, ואז גם ניתן יהיה לחייב את התובע בעלות המומחה, מאשר שלא יתמנה מומחה במקרה שאכן סובל התובע מנכות עקב התאונה. בסופו של יום, על בית המשפט למנות מומחים מטעמו שהם בעלי מקצוע מהמעלה הראשונה וניתן לסמוך עליהם שאם לא נגרמה לתובע נכות כתוצאה מהתאונה הם יעמדו על כך ויקבעו זאת בחוות דעתם. ההחלטה שלא למנות מומחה בתביעה לפי החוק תעמוד, איפוא, לביקורת קפדנית של ערכאת הערעור (ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, (מהדורה רביעית, 2012) 651). "מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי" 9. כבר הוזכר לעיל כי בית משפט הדן בבקשה למינוי מומחה רפואי בתביעה לפי החוק, אמור לבחון בקשה זו בהפעילו אמת מידה מקלה ומרחיבה. עמד על כך השופט אור בענין רזין הנ"ל, כמו גם ברע"א 1338/90 שיק נ' מטלון פ"ד מד(2) 216 (1990), שהוזכרה בהחלטה בענין רזין. בית משפט זה עמד על הדברים שוב ושוב, אך נראה כי עדיין יש צורך לחזור ולרענן את ההלכה מפעם לפעם. בהקשר זה יוטעם, כי כיוון שעל התובע להראות שיש אפשרות לקיומה של נכות עקב התאונה, הרי שהמסמכים הרפואיים עליהם הוא נסמך אמורים לבסס גם את הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הנכות הנטענת. אך בהקשר זה נפסק, כי בית המשפט עשוי להסתפק גם ברמת סבירות נמוכה לקיומו של קשר סיבתי, ובכל מקרה די בראשית ראיה, כשם שדי בכך לענין עצם קיום הנכות (רע"א 4911/09 סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נ' כשרי (לא פורסם, 29.7.2009). 10. הגישה הליברלית והמגמה להקל עם התובע בכל הנוגע לדרישות בהן עליו לעמוד לצורך מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, מוצאת ביטוי גם באופן שבו פירש בית משפט זה את האמור בתקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986 (להלן: התקנות), שזה לשונה: "לא אושפז הנפגע במוסד רפואי או שהוא טוען לנכות או לענין נושא רפואי אחר שאינם מתבטאים בסיכומי המחלה, יצרף לכתב התביעה מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי בו ושיש בו ראיה לענין טענותיו". במספר החלטות נפסק, כי יש לפרש את התקנה הנ"ל פירוש מרחיב ביחס לסוג המסמכים אשר עשויים להוות תשתית להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט. במילים אחרות: יש ליתן למונח "מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי" פירוש מרחיב, כמו גם למונח "טיפול רפואי" (ראו: רע"א 5638/95 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שמור, פ"ד מט(4) 865 (1995); רע"א 9477/04 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' עבאדין (לא פורסם, 28.11.2004); רע"א 2339/96 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' דלל פ"ד נ(4) 529, 532 (1996)). אכן, על-פי מצוות המחוקק אין לצרף לבקשה למינוי מומחים ואין להציג למומחה "חוות דעת רפואית" (תקנה 8(א) לתקנות), אך נוכח האמור לעיל, אני סבור שאין להרחיב את משמעות המונח "חוות דעת" אל מעבר למסמכים שמתקיימים בהם סממנים מובהקים של חוות דעת, כגון: הערכת שיעור הנכות הצמיתה, הערכת סיכויי ההחלמה או ההחמרה בעתיד (י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (מהדורה שניה, תש"ן), עמ' 279, ס' 439). כידוע, קו הגבול שבין חוות דעת לבין מסמך רפואי אחר אינו תמיד ברור, אך כיוון שהחשש העיקרי הוא שיהיה במסמך כדי להשפיע על עצמאות שיקול דעתו של המומחה שימונה, יש להגדיר כ"חוות דעת" רק מסמך שאכן יוצר חשש כאמור. מסמכים רפואיים רבים שאין חולק שניתנו בגדר טיפול, כגון תעודות שחרור מאשפוז או תעודות חדר מיון, כוללים המלצות לטיפול בעתיד, הערכות, אבחנות וממצאים רפואיים, ואיש לא יגדירם כחוות דעת. 11. האמור לעיל מכוון, בין היתר, להנמקה שניתנה בענייננו על-ידי בית משפט קמא, בדחותו את בקשת המבקשת למנות מומחים נוספים, לפיה המסמכים הרפואיים שהציגה בתמיכה לבקשה ניתנו במסגרת פנייה של המבקשת לרופא "באופן פרטי", ולפיכך "מדובר במסמך שאינו מורשה בהצגה למומחים שימונו שכן אינו במסגרת ובמהלך הטיפולים להם נזקקת התובעת" (סעיף 5 להחלטה מיום 20.3.2012). העובדה שהמסמך הרפואי ניתן במסגרת טיפול "פרטי" אינה רלבנטית כלל, ולא נכון היה לציין עובדה זו כנימוק לדחיית הבקשה ולאפיינו כמסמך שאין להציגו למומחים. המבחן אינו אם המסמך ניתן במסגרת "פרטית" אם לאו. כל עוד אין המסמך נושא סממנים ברורים של חוות דעת, והוא ניתן במסגרת טיפול רפואי, הוא יכול לבסס בקשה למינוי מומחה וגם להיות מוצג למומחה שימונה. ככל שבית משפט קמא התכוון שמדובר במסמך שלא ניתן לצורך טיפול אלא במסמך "מוזמן", הרי שגם מסמך שניתן במסגרת הרפואה הציבורית עלול להיות "מוזמן" לצורך ההליך המשפטי, ומכאן שאינו מסמך שניתן "לצורך טיפול רפואי" כמצוות תקנה 2(ב) לתקנות. לענין זה ראו ההחלטה ברע"א 1637/98 שוחט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 11.5.1998). אלא שנוכח המגמה ליתן פרשנות מרחיבה למונח "טיפול רפואי", ניתן יהיה לקבוע כי מדובר במסמך שנערך כל-כולו לצורך ההליך המשפטי רק במקרים בהם הדבר הוא בגדר מסקנה מובהקת המבוססת על מכלול הנסיבות (כגון מועד מתן המסמך ביחס למועדי ההליך, היותו מסמך יחיד שאינו משתלב בהקשר של טיפול רפואי שקיומו מעוגן במסמכים נוספים, ועוד). כאמור, במקרה של ספק בענין זה, הספק יפעל לטובת התובע ולא נגדו. כפי שנראה בהמשך, איני סבור שבמקרה דנן ניתן לקבוע לגבי מי מהמסמכים שהוצגו על-ידי המבקשת כי הוא נערך רק לצורך ההליך ולא במסגרת "טיפול רפואי", במשמעותו הרחבה של מונח זה, כפי שנקבעה בפסיקה. פנייה למומחה לקבלת חוות דעתו באשר לצורך במינויים נוספים 12. לעיתים, בית המשפט אינו ממנה מומחה שמינויו התבקש בטרם יחווה מומחה שכבר מונה את דעתו בדבר הצורך במינוי המומחה בתחום נוסף. מדובר בפרקטיקה מקובלת, אלא שיש להימנע מהעברת ההחלטה למומחה. האפשרות האמורה מתאימה בעיקר למצבים בהם קיים ספק לגבי עצם הצורך במינוי הנוסף המבוקש, ובמיוחד כאשר קיימת זיקה בין תחום המומחיות של המומחה שמונה לבין תחום המומחיות של המומחה הנוסף שהתובע מבקש כי ימונה. ואולם, כאשר עלה בידי התובע לבסס את בקשתו למינוי המומחה הנוסף, בהתאם לכללים שפורטו לעיל וליתר הוראות הדינים הרלבנטיים, נדמה כי לא יהא זה נכון להתנות את קבלת הבקשה בהמלצת מומחה מתחום אחר. ראשית, קיום חשש שהמומחה שמונה יסבור, בתום לב, כי ביכולתו "לכסות" גם את התחום האחר, מבלי שהוא בהכרח מודע לכל הנתונים וההיבטים שמצויים בידיעתו של המומחה הנוסף; שנית, המומחה אינו אמור לנתח את ההיבט המשפטי שעניינו התנאים המזכים תובע בקבלת בקשתו למינוי מומחה מטעם בית המשפט. בית המשפט, ולא המומחה, אמור להיות ער לכל ההיבטים וההשלכות האפשרויות למצב של אי-מינוי. האמור לעיל אינו נוגע לשאלת מועד כניסתו לתוקף של המינוי. כדי למנוע חפיפה בין חוות הדעת וחוסר בהירות בשאלה האם הנכויות שקבעו שני מומחים חופפות, ואם כן – באיזו מידה, רצוי, במקרה המתאים, שמינוי המומחים הנוספים יכנס לתוקפו רק לאחר שתינתן חוות דעתו של המומחה שמונה קודם לכן. זאת, כדי שלמומחה השני תהייה ההזדמנות לעיין בחוות הדעת שכבר ניתנה ולהתייחס אליה. אלא שבענייננו אין אנו עוסקים בשאלה זו, אלא בשאלת עצם המינוי בהתקיימם של התנאים המצדיקים זאת. ומהכלל אל הפרט. מומחה בראומטולוגיה 13. המבקשת עתרה למינוי מומחה בראומטולוגיה נוכח טענתה שיש אפשרות כי עקב התאונה התפתחה אצלה תסמונת הפיברומיאלגיה. המבקשת הפנתה בעניין זה לשורה של מסמכים רפואיים שניתנו על-ידי שלושה רופאים: ד"ר ריבר, פרופ' אהרנפלד ופרופ' ירון. 14. בהחלטתו מיום 20.3.2012 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשת למנות מומחה בתחום זה (ולאחר מכן היפנה בנדון שאלה לפרופ' גדות), מהטעמים הבאים: אין מקום להתייחס למסמכים החתומים על-ידי ד"ר ריבר הואיל שהמבקשת פנתה אליו באופן פרטי ולא במסגרת הטיפול השוטף, מה גם שד"ר ריבר הוא נוירולוג ולפיכך אינו מוסמך לאבחן פיברומיאלגיה; פרופ' אהרנפלד לא בדק את המבקשת שכן המסמך בחתימתו אינו מפרט את אופן הבדיקה או ממצאיה; פרופ' אהרנפלד לא קבע אבחנה סופית אלא העלה השערה והיפנה לבדיקות נוספות; המסמך של פרופ' ירון, שבית המשפט לא ידע תחילה מה תחום התמחותו (אך הדבר הוברר היטב בתגובה לתשובת המשיבה) גם הוא ניתן "באופן פרטי". ומעבר לכל הנ"ל ציין בית המשפט המחוזי, כי "מדובר במחלה אשר עצם קיומה שנוי במחלוקת". 15. באשר לטעם האחרון הנ"ל, אין בו כדי להוות שיקול לעניין הבקשה למינוי מומחה. ככל שקיימת מחלוקת לגבי עצם קיום התסמונת (ולא "המחלה"), וספק אם כך הם פני הדברים שכן נראה כי המחלוקת מתייחסת בעיקר לגורמי התסמונת ולא לעצם קיומה, הרי שיש להכריע בה לצורך תביעת המבקשת ואין בכך כדי להצדיק דחיית הבקשה למינוי מומחה. בהערת אגב יצויין, כי בלא מעט מקרים הכירו בתי המשפט בפיברומיאלגיה שנגרמה כתוצאה מטראומות שאירעו במהלך תאונות כאלה ואחרות (לדוגמה ראו: ע"א 785/08 זולפה מחסני מזון בע"מ נ' אופנהיימר (לא פורסם, 28.2.2011)). גם יתר הנימוקים שניתנו על-ידי בית המשפט אינם בעלי משקל. כפי שכבר צויין, אין כל משמעות לעובדה שהמסמכים שהוצגו על-ידי המבקשת בענין זה ניתנו לה במסגרת "פרטית". אין בכך כדי להצביע על כך שהמסמכים לא ניתנו במסגרת טיפול רפואי. זכותו של תובע לפנות לרופאים במסגרת פרטית ולקבל מהם טיפול, ובכלל זה (שהרי ראינו כי המונח "טיפול רפואי" פורש באופן רחב ביותר) גם דעה נוספת, הצעות לטיפולים או לבדיקות, התייעצות עם הרופאים האחרים המטפלים בתובע דרך קבע וכו'. כל אלה אין פירושם כי המסמכים המתלווים לסוגים אלה של הליך רפואי אינם יכולים לבסס בקשה למינוי מומחה או שהם, בהכרח, חוות דעת או מסמך "מוזמן". במקרה דנן ניתן להיווכח, כי המבקשת פנתה למספר רופאים, לאחר שגם בחלוף זמן מאז התאונה לא חשה שיפור והופיעו אצלה תסמינים שונים שחייבו, לדעתה, בדיקה וטיפול. בגדר כך שלושה רופאים, שלחלקם התמחות ספציפית בתחום הנדון, הביעו דעה כי קיימת אפשרות (ודי בכך!) שהמבקשת סובלת מפיברומיאלגיה, וזאת עקב התאונה. ד"ר ריבר נפגש עם המבקשת לפחות שש פעמים (לפי המסמכים שצורפו), ולאחר פגישות אלה מסר למבקשת, לאחר בדיקה נוספת, כי הוא "נוטה לחשוב" שהתופעות מהן היא סובלת קשורות "לתמונה של פיברומיאלגיה". האם להשתלשלות עניינים זו לא ייקרא "טיפול רפואי"? גם אין במסמכים עליהם חתום ד"ר ריבר סממנים של חוות דעת ואין לומר עליהם כי בהכרח נוצרו לצורך ההליך המשפטי. פרופ' ירון, שהוא מומחה לראומטולוגיה, כפי שהובהר לבית המשפט בתגובה לתשובת המשיבה לבקשה למינוי מומחים, חתום על שני מסמכים, אחד מהם הופנה לרופא המטפל במסגרת קופת החולים, ובהם הוא מאבחן את המבקשת, לאחר בדיקתה, כמי שעניינה "מתאים מאד לפיברומיאלגיה", תוך שהוא קושר אפשרות זו לפגיעה במבקשת בתאונת הדרכים. אין כל סיבה להניח שמדובר במסמכים "מוזמנים". מהחומר הרפואי עולה כי המבקשת נועצה ברופאים רבים, נוכח העובדה שמצבה לא השתפר עם חלוף הזמן (לטענתה), כך שהפנייה לפרופ' ירון משתלבת היטב במגמה זו ואין יסוד להניח שאינה חלק מטיפול אמיתי. גם פרופ' אהרנפלד פונה לרופא המטפל (ד"ר מאיר) ומציין כי מדובר בפיברומיאלגיה פוסט-טראומטית. לטעמי, עלה בידי המבקשת לבסס כדבעי, והרבה מעל למינימום הנדרש, את בקשתה למינוי מומחה בראומטולוגיה נוכח האפשרות שהיא סובלת מפיברומיאלגיה עקב התאונה. לטענת המשיבה יש משמעות לכך שהאבחון נעשה זמן רב לאחר התאונה. בנתון זה אין כדי לשנות את המסקנה. כפי שמציינים הרופאים, וכפי שעולה מהמסמכים, נעשו למבקשת בדיקות רבות מאד ורק לאחר שלא נמצא דבר שיכול להסביר חלק מתלונותיה, הועלתה האפשרות של פיברומיאלגיה. מסקנתי היא שיש לקבוע כבר עתה, וללא קשר לעמדתו של פרופ' גדות בענין, שיש למנות מומחה בראומטולוגיה. באשר למועד כניסת המינוי לתוקף, יתכן שיש להמתין לקבלת חוות הדעת של המומחה בנוירולוגיה, אך בענין זה יחליט בית משפט קמא לאחר שיאפשר לצדדים לטעון בסוגיה. מומחה בפסיכיאטריה 16. בית משפט קמא קבע, כי לא צורף לבקשה כל מסמך המעיד על פניה לטיפול רפואי נפשי, פרט למסמכים המצביעים על מתן תרופות שמתאימות לטיפול כזה (ליריקה וציפרלקס). אלא שבכך התעלם בית המשפט ממסמכים שצורפו לתגובה לתשובה לבקשה למינוי מומחים (ואף צוטטו בגוף התגובה, כך שגם אם המסמכים לא עמדו לנגד עיני בית המשפט היה הוא אמור להיות מודע לאמור בהם). ממסמכים אלה עולה, כי המבקשת קיבלה טיפול על-ידי פסיכותרפיסטית במשך עשרה מפגשים וגם טופלה תרופתית על-ידי הפסיכיאטר ד"ר רוני שילה. מעבר לכך, במסמכים רפואיים לא מעטים, שצורפו לבקשה למינוי מומחים, נאמר כי המבקשת שרויה בדיכאון ונדרש טיפול רגשי (תעודת חדר מיון מיום 16.8.2009; מסמכים בחתימת ד"ר ריבר מיום 16.6.2011 ומיום 11.5.2011). במסמך של רופא משפחה מיום 5.11.2009 נאמר שהמבקשת נבדקה על-ידי שני פסיכיאטרים ומטופלת בציפרלקס. פרופ' ירון המליץ למבקשת לפנות לטיפול נפשי כיוון שהיא סובלת מדיכאון (מכתב לרופא מטפל מיום 21.8.2011). 17. גם בענין זה לא יכול ספק כי המבקשת זכאית שימונה מומחה בתחום הפסיכיאטריה. אינני סבור שמדובר ב"תיעוד קל" כנאמר בתשובת המשיבה, והאיחור היחסי שבפניה לטיפול הפסיכו-תרפויטי אינו צריך לעמוד למבקשת לרועץ, נוכח העובדה שברצף של מסמכים נזכרות בעיות נפשיות וטיפול תרופתי שניתן בגינן. בנוסף, ככלל, יש לגלות רגישות רבה כשמדובר בטיפולים נפשיים בנוגע לטענה של איחור בפניה לקבלתם, כיוון שלא אחת נמנעים הסובלים מבעיות בתחום זה לפנות לקבלת טיפול אצל גורם טיפולי בתחום הנפשי מחשש לסטיגמות, מאי הכרת הנושא, דעות קדומות וכו'. מומחה באורתופדיה 18. בענין זה, הגם שיש במסמכים הרפואיים ראשית ראיה לנכות אורתופדית, אין להוציא מכלל אפשרות שמקור הבעיה הוא נוירולוגי, או קשור לפיברומיאלגיה (ככל שתאובחן). לפיכך בסוגיה זו אכן היה מקום להמתין לקבלת עמדת הנוירולוג. שכר טרחת המומחים 19. בית המשפט הטיל על המבקשת לשאת בשכרו של פרופ' גדות כיוון שמדובר בתאונה שהיא גם תאונת עבודה. אין לקבל נימוק זה. בית משפט זה פסק כבר לפני שנים רבות שלא צריכה להיות זיקה בין תביעה לפי החוק לבין חובת מיצוי ההליכים למול המוסד לביטוח לאומי (רע"א 1619/93 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו פ"ד מז(4) 89 (1993)). 20. לפי תקנה 7(ב) לתקנות, בית המשפט יורה "לבעלי הדין או למי מהם" להפקיד פקדון להבטחת שכר המומחה, ולפי תקנה 16(א) לתקנות בית המשפט יטיל על "בעלי הדין או על אחד מהם" לשאת בשכר המומחה (ראו גם סעיף 6א(ב)(3) לחוק). הוראות סעיף 6א(ב)(3) לחוק ותקנה 16(א) לתקנות מתייחסות לשלב שלאחר קבלת חוות הדעת ולמעשה לשלב מתן פסק הדין, כאשר, נוכח תוצאות ההליך והקביעות שבפסק הדין, מחליט בית המשפט כיצד לפסוק את הוצאות המשפט, ובהן התשלום למומחה בגין חוות דעתו ועדותו (אם זומן לחקירה). אלא שבפועל המומחים דורשים את שכרם עובר למתן חוות הדעת, כך שעולה שאלת מימון הביניים של שכר טרחת המומחה עבור חוות דעתו, עד לפסיקת ההוצאות במסגרת פסק הדין. תקנה 7(ב) לתקנות נועדה להבטיח שהמומחה יקבל את שכרו, בדרך של מתן הוראה על הפקדת הסכום המתאים בקופת בית המשפט. המחוקק ביקש להגן בכך על האינטרס של המומחה לבל יימצא שהגיש חוות דעתו אך לא ניתן לפרוע את החשבון שהציג (ראו בר"ע (י-ם) 2398/00 תמר נ' גל (לא פורסם, 26.1.2001), מפי השופט מ' גל). אלא שבפועל, עם מינוי המומחה וכיוון שיש לשלם את שכרו כבר עובר לקבלת חוות הדעת ולא בסיום ההליך, בתי המשפט מחוייבים לקבוע על מי מבעלי הדין יוטל מימון הביניים של שכר המומחה. כאשר מימון הביניים מוטל על המבטחת הנתבעת, אין צורך להבטיח את שכר המומחה בדרך של הפקדת הסכום מראש, אלא אם כן מטרת החיוב בהפקדה היא לייעל את ההליך, כיוון שלעיתים חברות הביטוח משתהות מעבר לסביר בהסדרת התשלום לאחר קבלת החשבון. כאשר מימון הביניים מוטל על התובע-הניזוק ככלל ראוי לחייבו בהפקדת שכר המומחה בקופת בית המשפט כדי שלא ייווצר מצב שהמומחה יבצע את המוטל עליו ושכרו לא ישולם לו או שישולם באיחור. החוק והתקנות אינם מנחים את בית המשפט כיצד יוחלט מי נושא במימון הביניים האמור. בטרם תוקנה תקנה 7(ב) לתקנות (בשנת 2009), ונוכח הנוסח הקודם שלה, ברירת המחדל היתה כי התובע הוא זה שיפקיד את הפיקדון שנועד להבטחת שכר המומחה, אלא אם כן פטר אותו בית המשפט "מטעמים מיוחדים שיירשמו". מהוראה זו למד בית המשפט כי: "כלל הוא שהתובע יישא בשלב הראשוני בשכר המומחים לאחר ההחלטה על מינויים, למעט במקרים חריגים, שבהם בית המשפט סבור כי יש הצדקה לחרוג מן הכלל" (רע"א 4915/08 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' וסילבסקי (לא פורסם, 24.3.2009). אלא, שכאמור, לאחר מתן ההחלטה הנ"ל, שונתה הוראת תקנה 7(ב) לתקנות והורחב שיקול דעתו של בית המשפט, מבלי שמתקין התקנות קבע כיצד יש להחליט בשאלה מי יפקיד את שכר המומחה. כאמור, השאלה האמיתית היא, הלכה למעשה, מי יישא במימון ביניים של שכר טרחת המומחה. כידוע, הפרקטיקה הנוהגת במרבית המקרים היא הטלת מימון הביניים על המבטחת-הנתבעת. פרקטיקה זו מבוססת על שיקולים מעשיים ועקרוניים כאחד: ראשית, היכולת של חברות הביטוח לממן את המומחה עולה בדרך כלל על זו של הנפגע, וענייננו, כידוע במצבים של אחריות מוחלטת; שנית, חיוב הנתבע במימון חוות הדעת, ולו כמימון ביניים, עלול לסכל את זכות הגישה שלו לערכאות, רק בשל חסרון כיס; שלישית, חיוב המבטחת חוסך את הצורך לערוך בירור עובדתי בדבר יכולתו של הנפגע לממן את המומחה; רביעית, עניין לנו עם מי שנפגעו בגופם ולעיתים קרובות גם ביכולת ההשתכרות שלהם. חמישית, לעיתים התובע זקוק לזמן כדי לגייס את הסכום הנדרש והדבר מעכב את ההליך. לכל האמור לעיל יש להוסיף, כי בדרך כלל אין בהטלת מימון הביניים על המבטחת כדי להעמידה בסיכון של חוסר אפשרות להחזיר לה את ההוצאה במקרה שבסופו של יום יחויב התובע לשאת בשכר המומחה. זאת, נוכח האפשרות, הקיימת בדרך כלל, לקזז את ההוצאה האמורה מהפיצוי שייפסק לתובע. אכן, כאשר כבר בשלב מינוי המומחה קיים ספק של ממש שמא לתובע לא נגרמה כל נכות בתחום בו מתבקש המינוי, שמדובר ב"מתחזה" או במי שפעל בחוסר תום-לב, שאין קשר סיבתי בין נכותו לבין התאונה, או שכלל לא מדובר בתאונת דרכים, וכיוצא באלה מצבים, או אז יש מקום לשקול להטיל על הנפגע לשאת במימון הביניים של שכר המומחה. בדומה לכך, כאשר נראה כי הצורך במינוי מומחה בתחום מסוים אינו חד-משמעי ומדובר במקרה גבולי, יש מקום לשקול חיוב הנפגע במימון ביניים של שכר המומחה, אלא שיש לעשות כן בזהירות מרובה לבל תסוכל זכות הנפגע להוכיח את קיום הנכות רק בשל חסרון כיס. האמור לעיל מתיישב היטב עם ההלכות שעניינן הגישה הליברלית בכל הנוגע למינוי מומחה בתביעות לפי החוק, כפי שפורט בחלקו הראשון של פסק דין זה. ראו במיוחד האמור בפסקה 4 להחלטה בענין רזין שצוטטה לעיל. נראה כי גם האמור שם מניח כי מימון הביניים יוטל, כברירת מחדל, על הנתבעת-המבטחת. 21. המקרה הנדון אינו מעורר כל קושי. אין מחלוקת על עצם אירוע התאונה. מהמסמכים הרפואיים עולה כי, לכאורה, המבקשת סובלת מנכות, כך שסביר שתזכה בפיצוי. החומר הרפואי שצרפה לבקשה למינוי מומחה הוא ממשי ומצדיק מינוי מומחים ממספר תחומים. לפיכך, גם אם בסופו של דבר יתברר כי מינויו של מי מהם היה מיותר, ניתן יהיה לקזז את העלויות בהן תישא המשיבה מהפיצוי שייפסק למבקשת. מכאן שיש להטיל על המשיבה לשאת במימון ביניים של המומחים שמונו ושימונו, תוך הדגשה שאכן מדובר במימון ביניים, ושאם בסופו של יום יתברר שלא היה צורך במינוי כלשהו, ניתן יהיה לחייב את המבקשת לשאת בהוצאה האמורה. סיכום 22. הרחבתי במקום בו ניתן היה לקצר, כיוון שסברתי כי החלטת בית המשפט המחוזי סטתה מעקרונות היסוד שנקבעו בכל הנוגע למינוי מומחים מטעם בית המשפט בתביעות שלפי החוק. יש לזכור, שלהחלטה בבקשה למינוי מומחה חשיבות ניכרת ובמידה רבה יש בה כדי לחרוץ את גורל התביעה. לטעמי, ככלל, אין מקום לנקוט כלפי התובעים בגישה קפדנית וחשדנית יתר על המידה, אלא כאשר קיימת סיבה טובה לעשות כן, ואז יש לנמק זאת. כאמור, יש לסמוך על המומחים שימונו, שישכילו לעמוד על המצב לאשורו. מוטב שמידי פעם יתברר שהמינוי היה מיותר, מאשר שלא ימונה מומחה במקרה שראוי היה כי כך ייעשה. 23. הערעור מתקבל. בית המשפט המחוזי ימנה כבר עתה מומחים בתחום הפסיכיאטריה והראומטולוגיה. יימסר לפרופ' גדות שאין הוא צריך לחוות דעה בדבר הצורך במינויים האמורים. מועד כניסת המינויים לתוקף ייקבע על-ידי בית משפט קמא, לאחר שמיעת הצדדים, באופן שניתן יהיה לקבוע שרק לאחר שתינתן חוות דעת של מומחה אחר ייכנס המינוי הנוסף לתוקפו, כדי למנוע כפילות, חפיפה וחוסר בהירות ("מינוי בטור ולא במקביל"). לעניין האורתופד, המינוי יישקל שוב לאחר קבלת חוות דעתו של פרופ' גדות ובה התייחסות לצורך בכך. במימון ביניים של המומחים שימונו, כולל פרופ' גדות, תישא המשיבה. 24. המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בסך 15,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ט' בסיון התשע"ב (‏30.5.2012). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12030070_L02.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il