ג'ו בן פרנסיסקו מטיאס נ. מדינת ישראל

ע"פ 3006/96 בפני: כבוד השופט מ. חשין כבוד השופט י. קדמי כבוד השופט י. טירקל המערער: ג'ו בן פרנסיסקו מטיאס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.3.96 בת.פ.ח. 109/95 שניתן על ידי כבוד השופטים: סירוטה, ברלינר והמר תאריך הישיבה: כ"ח בניסן תשנ"ז (5.5.97) בשם המערער: עו"ד לוין בשם המשיבה: עו"ד ח. ארצי פסק-דין השופט י. קדמי 1. פתח דבר א. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשלוש עבירות של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין: מעשה הרצח הראשון ארע בחודש אוגוסט 1994 (להלן "הרצח הראשון"); ושני מעשי הרצח הנוספים התרחשו בחודש ינואר 1995 במסגרת ארוע אחד (להלן "הרצח השני"). על המערער נגזרו שלושה עונשי מאסר עולם לריצוי מצטבר; והערעור מכוון כנגד ההרשעה. לאור הניתוק העובדתי בין שני הארועים, ידון כל אחד מהם בנפרד. 2. הרצח הראשון: העובדות להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור בפרשה זו: א. המערער הינו אזרח פיליפיני ועד למעצרו התגורר ברמת גן בדירתו של אדם שהעסיקו כמטפל. ב. הרצח הראשון התרחש ביום 2.8.94. קרבן הרצח היתה אזרחית פיליפינית בשם רוזיטה סלליטה (להלן "רוז"), אשר התגוררה ברמת גן, בביתו של אדם קשיש בו טיפלה. כ"עיסוק צדדי", עסקה רוז בסחר בתכשיטי זהב. ג. גופתה של רוז נתגלתה בדירת מעבידה על ידי בתו של בעל הבית. הבת הגיעה לבית אביה פעמיים במשך אותו הבוקר. בפעם הראשונה הגיעה למקום סמוך לשעה 10:00 לערך, ואז מצאה את אביה יושב במרפסת כאשר רוז אינה עימו. בשלב זה לא נכנסה הבת לחדרה של רוז ועזבה את המקום סמוך לשעה 11:00, לאחר שהחזירה למקומה את שפופרת הטלפון שלא היתה בעריסתה. מאוחר יותר, סמוך לשעה 13:00 הגיעה הבת לדירת אביה פעם נוספת, לאחר שלא הצליחה ליצור קשר טלפוני עם רוז, משום שהטלפון היה "תפוס". הפעם, נגשה הבת לחדרה של רוז, מצאה אותה שם מוטלת על הרצפה מתבוססת בדמה והזעיקה את המשטרה. ד. בחקירת המשטרה התבררו הפרטים הבאים: (1) בהעדר סימנים לסתור, נראה כי הרוצח או הרוצחים הוזמנו להיכנס לדירה, כמי שהיו מוכרים לרוז; ומהשאריות שנמצאו בזירת הרצח, ניתן ללמוד כי רוז כיבדה את הרוצח - או הרוצחים - בעוגה ובמשקה קולה. (2) כאשר הגיעו החוקרים לדירה, נמצאה שפופרת הטלפון מחוץ לעריסתה. כתוצאה מכך, השיב הטלפון בדירה בצליל חיוג של "תפוס"; ואצל המחייג נוצר הרושם שבעלי הבית נמצאים במקום ומשוחחים בטלפון. (3) מעבידה של רוז, נכה המרותק לכיסא גלגלים, היה בעת הרצח במרפסת הבית - שם מצאה אותו בתו בביקורה הראשון - כאשר גבו מופנה אל פנים הדירה; ועל כן, לא יכול היה לראות את המתרחש בתוכה. (4) מותה של רוז נגרם משילוב של 10 דקירות סכין בצוארה ובפניה, עם מכות שהונחתו על ראשה באמצעות קת של אקדח. האקדח והסכין ששימשו לביצוע הרצח, נתפשו בביתו של המערער. על פי גירסתו של המערער - אשר תוצג בהמשך בהרחבה - האקדח והסכין נלקחו מביתו לפני הרצח על ידי אחיינו ג'ואי (להלן: "ג'ואי"), שהיה הרוצח, לטענתו; והוחזרו לשם על ידי האחיין לאחר ביצוע הרצח. (5) מבין חפציה של רוז נעלמו תכשיטים רבים; וחלקם נמצאו מאוחר יותר בביתו של המערער. ה.(1) במהלך החקירה הוכנס לתאו של המערער מדובב, לצרכי "המתנה" עד להעברתו לתאו של עצור אחר. לדברי המדובב, סיפר לו המערער, שהיה בדירה של רוז עם ג'ואי שעה שנרצחה על ידי האחרון; ומשנמסר הדבר לחוקרים הותקן בתא המעצר ציוד הקלטה. ברם, כאשר ניסה המדובב למחרת היום לשחזר עם המערער את השיחה בה הודה בנוכחותו בזירת הרצח בעת הרצח, הכחיש זאת המערער בתקיפות. (2) חברתו של המערער, מרליטה בלבירן (להלן: "מרליטה"), מסרה במהלך חקירתה במשטרה, שהמערער הודה בפניה כי שהה עם ג'ואי בביתה של רוז בעת הרצח. מרליטה חזרה בה במהלך הדיון מן הדברים האמורים, אך בית המשפט קיבל את הודעתה כראיה על פי הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות. ו.(1) בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט טען המערער: כי הוא לא היה מעורב כלל ברצח הראשון, על אף שכלי הרצח ושלל התכשיטים נמצאו בדירתו; וכי הרצח בוצע על ידי ג'ואי, אחיינו הצעיר, אשר שהה בארץ במועדים שבהם בוצעו הרצח הראשון והרצח השני. לדברי המערער, עובר לרצח יצא ג'ואי מדירתו - לבדו - לביתה של רוז; וזאת - מבלי שהמערער ידע כי ג'ואי נטל עמו אקדח וכי בכוונתו לשדוד ולרצוח את רוז. דבר ביצוע הרצח - לרבות פרטי המעשה שנמסרו על ידו בהודעתו בפירוט ובהרחבה - נודע למערער, לטענתו, מפיו של ג'ואי רק לאחר מעשה; ולו אין כל נגיעה לענין. (2) בין הפרטים הרבים, שידע המערער למסור בהודעתו באשר לנסיבות ביצוע הרצח, מצויים כאלה שהדעת נותנת שידע אותם רק מי שהשתתף בפועל בביצוע, כגון: מיקומו של בעל הבית בעת הרצח, שבירת קת האקדח בעת הכאתה של רוז והסרת שפופרת הטלפון מעריסתה לאחר ביצוע הרצח. ז. מנגד, עמדת התביעה היתה: כי המערער היה יחד עם ג'ואי בזירת הרצח; וכי היה שותף לרצח. עמדה זו סמכה התביעה, בעיקרו של דבר: על עדותה של מרליטה; על עדותו של המדובב, שהזדמן אל תא המעצר של המערער; ועל המסקנות המתחייבות מידיעת הפרטים שהפגין המערער בהודעתו, ומהחזקת כלי הרצח וחלק נכבד מתכשיטיה של רוז בדירתו. 3. הרצח הראשון: ההכרעה בביהמ"ש המחוזי א. בית המשפט המחוזי קיבל, בעקרון, את עמדת התביעה, והרשיע את המערער באחריות לביצוע הרצח הראשון; כשהוא סומך את ההרשעה, בעיקרו של דבר, על שלושה אלה: (1) ראשית - על המסקנה המתחייבת מן העובדה, שהמערער ידע למסור לחוקרי המשטרה, מזכרונו, פרטי פרטים בקשר לביצוע הרצח; ועל כך שלא נמצא הסבר סביר להתנהגותו - התמוהה על פניה - של ג'ואי, המצביעה על המערער כשותף לביצוע הרצח. ג'ואי בחר - באופן יוצא מן הכלל - ללון בביתו של המערער בליל הרצח ובדרכו לביתה של רוז לא חשש לקחת עמו את האקדח המוחזק בבית המערער בדרך כלל; ולאחר מעשה חזר לבית המערער, כשברשותו סכין מגואלת בדם וסיפר למערער - לטענתו של האחרון - את ארועי הרצח לפרטי פרטים. בין היתר, מסר ג'ואי למערער - כפי שפירט האחרון בהודעתו - כי רוז כיבדה אותו בקולה; כי בעל הבית שהה בעת הרצח במרפסת כשגבו מופנה אל פנים הבית; כי לפני שעזב את זירת הרצח הרחיק את שפופרת הטלפון מעריסתה על מנת ליצור רושם שהקו "תפוס"; וכי חלק מקת האקדח נשברה שעה שהיכה באקדח על ראשה של המנוחה. לידיעתם של פרטים אלה יש, בנסיבות הענין, חשיבות מיוחדת. מצד אחד - נמצא להם אימות: בדירה שבה בוצע הרצח נתגלו שיירי קולה ועוגה, שפופרת הטלפון לא היתה במקומה והשבר שנשר מקת האקדח נותר ליד גופת המנוחה. ומצד שני - העובדה שהפרטים הללו נותרו חקוקים בזכרונו של המערער חודשים ארוכים עד לחקירתו, מצביעה לכאורה על כך, שהמערער היה שותף להתרחשות ולא רק שמע עליה מפיו של ג'ואי. בית המשפט קיבל בענין זה את עמדת התביעה, לפיה: זכירת הפרטים האמורים זמן ניכר לאחר מעשה, מצביעה על כך שהמערער היה נוכח בזירת הרצח בעת ביצועו; כאשר העובדה שדירתו של המערער שימשה בסיס ליציאה לרצח ומקום מסתור להסתרת שלל הרצח וכלי הרצח לאחר מעשה, לא רק מתישבת עם המסקנה האמורה אלא גם תומכת בה. (2) שנית - והוא עיקר - על דבריה של מרליטה, חברתו של המערער, אשר מסרה בהודעתה במשטרה שהמערער הודה בפניה שהיה עם ג'ואי בביתה של רוז בעת ביצוע הרצח. אמנם, כאמור, בעדותה בבית המשפט, חזרה בה מרליטה מהודעתה. ברם, על פי התרשמותו של בית המשפט, מרליטה התנהגה כך בשל פחדה מהמערער; והודעתה התקבלה עפ"י הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות והועדפה על פני הכחשתה. (3) ושלישית - עדותו של המדובב, לפיה אמר לו המערער, במסגרת השיחה הראשונה שהתקיימה ביניהם, כי בעת הרצח היה בדירתה של רוז ביחד עם ג'ואי. את החלטתו ליתן אמון בדברי המדובב - על אף שלא הוקלטו - מנמק בית המשפט בשניים אלה: ראשית - בכך שהמערער לא דחה בתוקף את האפשרות שנוכח בזירת הרצח, כאשר אפשרות זו הוצגה בפניו במסגרת מאמציו של המדובב להוציא ממנו הודאה בענין זה, בשיחות מאוחרות יותר שהוקלטו; ושנית - בכך שעל פי ההתרשמות שהותירה התנהגותו של המדובב על דוכן העדים, לא היה לו כל אינטרס לשקר בעניין זה. ב. שלושת הגורמים האמורים, שימשו לביהמ"ש יסוד מספיק למסקנה כי המערער היה עם ג'ואי בדירתה של רוז בעת הרצח; ובהעדר אחיזה לנוכחות "תמימה", קבע בית המשפט שיש לראותו שותף של ממש - "מבצע בצוותא" בלשון התיקון 39 לחוק העונשין - לביצוע הרצח. 4. הרצח הראשון: טענות הערעור להלן בתמצית עיקרי השגותיו של ב"כ המערער כנגד הרשעת המערער באחריות לביצוע הרצח הראשון: (א) אין ליתן אמון בדברי מרליטה בהודעתה במשטרה, וזאת משני טעמים: האחד - משום שמרליטה כעסה על המערער, על שנטש אותה והחל מקיים קשר רומנטי עם אחותה; והשני - משום שמרליטה הוטעתה על ידי החוקרים להאמין, שהמערער מסר בחקירתו, שהיא, מרליטה, היתה בזירת הרצח. שני גורמים אלה הניעו - לטענת ב"כ המערער - את מרליטה, לנקום במערער ולטפול עליו את האחריות לרצח. בית המשפט המחוזי קבע אמנם בהכרעת הדין, כי הטעייתה של מרליטה על ידי החוקרים לא הוכחה. ברם, לשיטתו של הסניגור, די לעניין זה בכך, שהחוקר שחקר את מרליטה אמר בעדותו: כי "אינו זוכר" אם נאמר למרליטה שהמערער סיבך אותה, אך "אינו יכול לשלול אפשרות כזו". במצב דברים זה, כך טוען הסניגור, נשמט הבסיס מתחת ליכולת לסמוך על הודעתה של מרליטה במשטרה; ובלעדיה - נשמט הבסיס מתחת להרשעה. (ב) אין ליתן אמון בעדותו של המדובב וגם זאת משני טעמים: ראשית - משום שהיה לו, מטבע הדברים, אינטרס אישי למצוא חן בעיני החוקרים ולרצותם; ושנית - משום שהמערער הכחיש נמרצות את נוכחותו בזירת הרצח בשיחות המאוחרות שהוקלטו, על אף המאמצים שעשה המדובב לחזור ולהוציא ממנו הודאה בעניין זה. (ג) אין בידיעת "פרטי פרטים" של ביצוע הרצח ובהתנהגותו ה"מסבכת" של ג'ואי, כדי לקבוע - במידת הוודאות הדרושה בפלילים - כי המערער נכח בזירת הרצח וכי נטל בו חלק; ואף לא כדי לתמוך בעדויותיהם של מרליטה והמדובב בהקשר זה. (ד) טענה נוספת שהעלה ב"כ המערער לזכות שולחו נעוצה בלוח הזמנים של התרחשות הרצח. עפ"י לוח זמנים זה - כך טוען הסנגור - לא יכול היה המערער להיות נוכח בזירת הרצח בעת ביצועו. טענה זו מבוססת על שילוב שתי עובדות, שמהן ביקש ב"כ המערער ללמוד כי שולחו לא היה נוכח בזירת הרצח, כמפורט להלן: (1) העובדה האחת היא - שכאשר הגיעה בתו של מעבידה של רוז לדירת אביה בפעם הראשונה סמוך לשעה 10:00, היא הבחינה בכך ששפופרת הטלפון אינה במקומה והחזירה אותה לעריסתה; ומאוחר יותר כאשר הזעיקה את המשטרה בביקורה השני, שוב נמצאה השפופרת מורחקת ממקומה. עובדות אלו מלמדות, לשיטת הסניגור, כי בתו של המעביד הגיעה לדירה בפעם הראשונה לאחר הרצח, כאשר הרוצח היה עדיין במקום; שהרי בנסיבות המקרה רק הוא יכול היה לחזור ולהסיר את שפופרת הטלפון מעריסתה, לאחר שהיא עזבה את המקום. (2) העובדה האחרת היא - שהמערער קיים שיחת טלפון מדירתו שלו, בין השעות 09:07 לבין 09:20, כפי שנרשם במירשם "בזק", ובפרק הזמן שנותר עד לשעה 10:00, היא השעה שבה הגיעה לדירה בתו של מעבידה של רוז, לא יכול היה המערער להגיע למקום ולהשתתף בביצוע הרצח לצידו של ג'ואי. (ה) לחילופין טען הסניגור, כי גם אם תתקבל קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר נוכחותו של המערער בזירת הרצח, אין די בכך כדי לקבוע שהמערער נטל חלק בביצועו; ומכל מקום, בהעדר ראיה למעורבות ממשית של המערער בביצוע הרצח גופו, ניתן להרשיעו, לכל היותר, כ"מסייע", שהעונש המירבי הצפוי לו - לנוכח הוראות הסעיפים 5 ו- 32 לחוק העונשין - הוא עשרים שנות מאסר. 5. הרצח הראשון: ההכרעה בערעור א. בית המשפט המחוזי ראה להעדיף את דבריו של המדובב לפיהם המערער הודה בפניו כי היה נוכח בזירת הרצח של רוז יחד עם ג'ואי; וזאת - בעיקרו של דבר - משום שסבר שלא היה לו עניין במסירת שקרים אשר יפלילו את המערער. עמדה זו של בית המשפט המחוזי אינה מקובלת עלי: כשלון מאמציו של המדובב להביא את המערער לחזור על הודאתו, מעמידים בספק את היכולת לסמוך על דבריו מימצא בפלילים לחובתו של המערער; ובדרך הטבע, מתוח לגבי כל מדובב, חוט של חשד לפחות, שמבקש הוא לרצות את שולחיו. במצב דברים זה, כשלעצמי, הייתי נמנע מלתת משקל של ממש לדברי המדובב. ב. שונים פני הדברים בקשר להודעה שמסרה מרליטה בחקירתה במשטרה: בית המשפט שראה את מרליטה על דוכן העדים, התרשם שהיא נתונה בפחד אמיתי מפני המערער שעמד מולה; ולא מצאתי טעם להתערב בהתרשמותו של בית המשפט המחוזי, כי פחד זה הוא שמנע ממנה מלחזור על דבריה בעדותה. בנסיבות אלו, רשאי היה בית המשפט המחוזי לסמוך על הודעתה של מרליטה ולהעדיפה על פני הכחשת תוכנה בעדותה. בענין זה אין לשכוח, כי בעת מסירת העדות בבית המשפט - עמדה מרליטה נוכח הנאשם; בעוד שבעת מסירת ההודעה - היה המערער מרוחק ממנה והפחד מפניו הוקהה. ג.(1) והוא הדין בזכירת פרטים רבים בקשר לאירוע הרצח. בנוסף ולצד פרטי הכיבוד - אשר משקלם אינו רב בנסיבות - ידע המערער לספר על מיקומו של בעל הבית - על כסא הגלגלים במירפסת - בעת הרצח, על שבירת מכסה קת האקדח בעת הכאתה של המנוחה ועל הרחקת שפופרת הטלפון ממקומה על מנת ליצור מצג של טלפון "תפוס", שאינו מעורר חשדות מצידו של מתקשר מבחוץ. ככלל, ידיעה מעמיקה ומפורטת של פרטים "קטנים" - ובמיוחד זכירתם כעבור זמן ניכר - אינה עולה בקנה אחד עם שמיעתם של הפרטים מפיו של אחר. מחד גיסא - רוצח המוסר פרטים על הרצח, אינו מוסר, בדרך כלל, פרטים כאלה לאחר, שבפניו הוא מתוודה על ביצוע הרצח; ומאידך גיסא - מתיישבת "זכירת" פרטים מן הסוג האמור עם קליטתם במישרין בעת התרחשותם. (2) וזאת גם זאת, ל"ידיעת הפרטים" וזכירתם כאמור, מצטרפת התנהגותו של ג'ואי, התומכת, כאמור לעיל, במעורבותו של המערער בביצוע הרצח: ג'ואי ישן בביתו של המערער דווקא בלילה שקדם לרצח, והוא יוצא ממנו לביקור הקטלני אצל רוז כשאקדחו - המוחזק בדרך כלל אצל המערער - נמצא ברשותו; ולאחר הרצח חוזר ג'ואי אל המערער, כשברשותו הסכין שבה השתמש והאקדח שהקת שלו נשברה, מתוודה בפניו על ביצוע הרצח, מוסיף "פרטי פרטים" שהם כשלעצמם אינם "משמעותיים" ומותיר במקום את כלי הרצח ואת שלל התכשיטים שנטל מקורבן הרצח. (3) מקובל עלי, על כן, שהשילוב של "ידיעת הפרטים" האמורים עם ה"תמיהה" המתבקשת מהתנהגותו של ג'ואי, מקים תשתית תומכת ממשית, בגרסה שמסרה מרליטה במסגרת חקירתה במשטרה, לפיה הודה בפניה המערער כי שהה בזירת הרצח לצידו של ג'ואי. ד. ולבסוף, לא נעלמה ממני טענת הסניגור, לפיה לוח הזמנים של ההתרחשות מותיר ספק לפחות, אם המערער יכול היה להיות נוכח בזירת הרצח בשעת ביצועו; הכל כמפורט בפסקה 4(ד) לעיל. טענת הסניגור בענין זה אינה מקובלת עלי. ראשית - משום שבהתחשב במרחק שבין דירתו המערער לבין זירת הרצח יכול היה המערער להספיק להגיע לזירת הרצח ולקחת חלק בביצועו לפני בואה של בת המעביד של רוז; ובמיוחד כך הם פני הדברים, כאשר בת המעביד אינה מסוגלת לנקוב בשעה מדויקת בה הגיעה לדירת אביה. ושנית - בית המשפט המחוזי, אשר התרשם ישירות מן העדים, מציין בהכרעת הדין, כי אפשר גם אפשר שבת המעביד טועה בענין החזרת שפופרת הטלפון למקומה בביקורה הראשון. ויהיו הדברים כאשר יהיו, גם אם מקים לוח הזמנים "ראשיתה-של-תמיהה", מאבדת היא את כוחה לנוכח משקלן וכוחן של הראיות האחרות, העומדות בבסיס המסקנה בדבר נוכחותו של המערער בזירת הרצח הראשון בעת ביצועו. ה. לאור כל האמור לעיל, רשאי היה ביהמ"ש המחוזי להגיע לכלל מסקנה כי המערער היה נוכח בזירת הרצח - שעה שזה התרחש - לצידו של ג'ואי; ובהעדר הסבר אחר - אמין וסביר - לנוכחות "תמימה" שם, רשאי היה בית המשפט לקבוע כי המערער נושא באחריות לביצוע הרצח כ"שותף" שווה מעמד של ג'ואי, לאמור: כ"מבצע בצוותא", במושגי תיקון 39 לחוק העונשין. "נוכחותו" של המערער אינה עומדת, בנסיבות הענין בפני עצמה: קדמה לה - יציאתו של ג'ואי מביתו; צמודה אליה - ידיעת פרטים המאפיינת "מעורב" בהתרחשות; ומצטרפת אליה - הבאת כלי הרצח לביתו והותרת שלל התכשיטים ברשותו. "נוכחות" אשר כזו - בהעדר הסבר אחר ולו רק כזה שבכוחו לעורר ספק בלבד - משמשת תשתית ראייתית מספקת לביסוס מימצא של "שותפות" לרצח כאמור, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. 6. הרצח השני: העובדות להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור, ככל שהוא מתייחס לרצח השני: א. הרצח השני התרחש ביום 8.1.95 ובמהלכו נרצחו שניים: דונה פינול - אזרחית פליפינית, אשר עסקה, בין היתר, במכירת תכשיטים (להלן "דונה"); ואבנר הראל - אזרח ישראלי, שותפה לחיים של דונה (להלן "אבנר"). גופותיהם של השניים התגלו רק בתאריך 14.1.95; ותוצאות הבדיקה לימדו, כי המוות נגרם ע"י דקירות סכין רבות בפלג הגוף העליון של כל אחד מהקרבנות. ב. באמצעות מידע מודיעיני חסוי, הגיעה המשטרה אל המערער; וביום 19.2.95 נערך חיפוש בדירתו. בחיפוש נמצאו כמויות גדולות מאוד של תכשיטים. המערער טען, כי התכשיטים הובאו אליו ע"י ג'ואי, שעזב קודם לכן את הארץ. בתחילה, הסביר המערער כי ג'ואי קיבל את התכשיטים מאדם כלשהו בירושלים; אולם, כבר במהלך התשאול הראשוני, שינה המערער את טעמו ומסר כי ג'ואי קיבל את התכשיטים מדונה. ג. מאוחר יותר, מסר המערער לחוקרים גרסה מפורטת בקשר להתרחשותו של הרצח השני; ולהלן יובאו עיקרי האירועים שהסתיימו ברצח כפי שהם עולים מהודייתו של המערער, עליה חזר בעדותו בבית המשפט: (1) בתאריך 8.1.95 הגיעו שני קרבנות הרצח - דונה ואבנר - לדירתו של המערער. בדירה שהו אותה שעה המערער וג'ואי. לפני בואם של השניים, אמר ג'ואי למערער שהוא מתכוון לשדוד מהם את התכשיטים שדונה עוסקת במכירתם. (2) זמן קצר לאחר שהשניים הגיעו לדירתו של המערער, איים עליהם ג'ואי באקדח. בתגובה לאיום, התנפל אבנר על ג'ואי והפיל אותו לרצפה; ואז התערב המערער, הצמיד סכין לגרונו של אבנר ובדרך זו איפשר לג'ואי להתאושש ולחזור ולשלוט במצב. (3) לאחר המתנה בדירה עד רדת החשיכה, יצא ג'ואי מהדירה על מנת לקרב את מכוניתה של דונה; ובזמן העדרו שמר המערער על דונה ועל אבנר, כשהוא מאיים עליהם בסכין ובאקדח. (4) עם שובו של ג'ואי הוציאו הוא והמערער את דונה ואבנר מן הדירה כשידיהם קשורות, והושיבו אותם במושב האחורי של המכונית; והמכונית - שג'ואי נהג בה כשהמערער יושב לידו - נעה לכיוון פתח-תקוה. (5) במהלך הנסיעה, היו האקדח והסכין - שבהם השתמשו המערער וג'ואי קודם לכן על מנת לאיים על דונה ואבנר - מונחים, על לוח השעונים, זמינים לשימוש. ההסבר שנתן המערער לעובדה שלא הרחיק את הסכין והאקדח - עובדה שלימדה, על פניה, על כוונותיהם של השניים - היה, שלא חשב כלל שג'ואי מתכוון לפגוע באמצעותם בדונה או באבנר. (6) במהלך הנסיעה, עצר ג'ואי את הרכב וירד לבדוק אם השניים קשורים היטב. ג'ואי לקח עימו את הסכין והשאיר את האקדח בחלקו הקדמי של הרכב, על לוח השעונים, בהישג ידו של המערער. (7) כאשר ג'ואי שהה בחלקו האחורי של הרכב - ליד דונה ואבנר - הרגיש המערער "רעידות" ברכב; ומיד לאחר מכן, שמע את אבנר צועק "אני מת" ואת דונה קוראת לעזרתו של המערער: "ג'ו, ג'ו" (שמו של המערער). המערער לא שעה לפנייתה של דונה. אדרבא, משהבחין שנדלק אור באחד הבתים הסמוכים, הזהיר את ג'ואי; וזה נכנס מייד לרכב והמשיך בנסיעה. (8) בדיעבד - כך טוען המערער - התברר לו כי אבנר נדקר 17(!) דקירות בחלק גופו העליון; וג'ואי אמר לו, כי לאחר שהרג את אבנר יש "לעשות משהו" עם דונה. (9) לגרסת המערער, גם בשלב הזה הוא לא האמין כי ג'ואי עומד להרוג את דונה, שכן "היא בחורה והיא פיליפינית"; וזאת, על אף שידע - עפ"י גרסתו שלו- כי מספר חודשים קודם לכן הרג ג'ואי את רוז, שגם היא בחורה ופיליפינית, על מנת לגנוב את תכשיטיה. (10) מאוחר יותר, עצר ג'ואי את הרכב פעם נוספת. המערער יצא מן הרכב והתרחק ממנו קמעא; ואז קרא לו ג'ו לשוב ואמר לו, כי "כבר עשה את זה". המערער הוציא מתא המטען שקיות ניילון, מסרן לג'ואי וזה כיסה את שתי הגופות. (11) ג'ואי הסיע את המערער חזרה לביתו בר"ג; וביקש ממנו לקחת עמו לדירתו את השקיות שהביאו עמם דונה ואבנר ואשר נותרו במכונית. המערער עלה לדירתו עם השקיות וג'ואי נסע כדי להחנות את המכונית במקום כלשהו, כשבה שתי הגופות. (12) ג'ואי החנה את המכונית באיזור בית החולים בילינסון וחזר לביתו של המערער סמוך לשעה 5:30 בבוקר. בשלב זה פתחו השניים את השקיות שלקחו ממכוניתה של דונה ומצאו בתוכן תכשיטים רבים. ג'ואי לקח חלק קטן מהתכשיטים ואילו היתר נשארו אצל המערער ונתפסו בחיפוש שנערך בדירתו. ד. להשלמת התמונה: הרכב של דונה נמצא בתאריך 14.1.95 (6 ימים לאחר הרצח) ליד צומת מורשה, כשמנועו פועל. חקירת המשטרה העלתה: כי הרכב אכן הוחנה לאחר הרצח באזור ביה"ח בלינסון ונותר שם 4 ימים לפחות; וכי, ככל הנראה, אלמוני גנב את הרכב ממקום חנייתו ולאחר שהבחין בשתי הגופות, נטש אותו בבהלה - במקום שבו נתגלה - כשמנועו פועל. ה. לטענת המערער - הן בהודעתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט - הוא לא היה "שותף" לרצח של אבנר ודונה. הוא אומנם נילוה אל ג'ואי והיה נוכח בעת שהשניים נרצחו ע"י ג'ואי בדקירות סכין כמפורט לעיל; ברם, הוא לא העלה על דעתו כי ג'ואי מתכוון להמית את השניים ולא נטל חלק במעשי ההמתה שנעשו ע"י ג'ואי לבדו. 7. הרצח השני: הכרעת בית המשפט המחוזי א. לצורך ההכרעה בשאלת אחריותו של המערער למעשי הרצח, הציג לעצמו ביהמ"ש המחוזי שתי שאלות: האחת - האם אחריותו של המערער מתחייבת מגירסתו שלו, בהנחה שהיא משקפת את המציאות; והשניה - האם טענתו של המערער כי "אינו שותף לרצח" על אף שנילווה אל ג'ואי, עומדת בבקורת של היגיון ושכל ישר. המסקנה שאליה הגיע ביהמ"ש המחוזי היא: כי אחריותו של המערער לשני מעשי הרצח אכן מתחייבת מגירסתו כמות שהיא; וכי טענתו כי "אינו שותף לרצח" וכי זה בוצע על ידי ג'ואי לבדו, אינה עומדת במבחן ההגיון והשכל הישר. ב. על פי גירסתו שלו: המערער נתן את הסכמתו לכך שההשתלטות על דונה ואבנר - על מנת לשדוד את תכשיטיה של דונה - תיעשה בדירתו ובנוכחותו; והוא נטל בה חלק פעיל כאשר קירב סכין לצווארו של אבנר על מנת לאפשר לג'ואי להתאושש מן המכה שספג מידיו. בשלב הבא - שמר המערער על הקרבנות עד שג'ואי הביא את מכוניתה של דונה; ולאחר מכן, הצטרף אל ג'ואי לנסיעה שבמהלכה דקר ג'ואי למוות, בתחילה את אבנר ולאחר מכן את דונה, כאשר שניהם יושבים כבולי ידיים במושב האחורי של המכונית. המערער לא עשה דבר על מנת למנוע את המתתם של השניים; ולאחר שהומתו סייע בכיסוי הגופות ונטל את השלל לדירתו. בנסיבות הענין, כפי שאלו מוצגות על ידו בהודייתו ובעדותו, אין ספק שהיה בידי המערער להתערב ולמנוע את המתתם של אבנר ודונה אם הדבר לא היה לרוחו ולא נעשה בהסכמתו ועל דעתו; ומשלא עשה כן והניח לג'ואי להמיתם בנוכחותו בדרך שהמיתם, אין מנוס מן המסקנה כי היה שותפו של ג'ואי למעשי ההמתה. ג. על מנת להפיס את דעתו של הסניגור, נתן בית המשפט המחוזי את דעתו לסעיפים 29 ו- 31 לחוק העונשין; והמסקנה שאליה הגיע היתה: כי גם אם תינתן לסעיפים אלה פרשנות דווקנית ומצומצמת - לפיה אין אדם הופך "מבצע בצוותא" אלא אם לקח חלק ממשי במעשה העבירה - יראה המערער כ"מבצע בצוותא" ולא כ"מסייע". לשיטתו של בית המשפט, יש לראות את כל המעשים שנעשו מרגע כניסתם של דונה ואבנר לדירת המערער ועד לכיסוי הגופות, כמסכת אחת; ועל כן, מהווה התערבותו של המערער לטובתו של ג'ואי, ע"י הצמדת הסכין לצווארו של אבנר, מעשה פוזיטיבי לקידום הרצח שהתרחש מאוחר יותר בנוכחותו. מעורבותו של המערער לאורך כל ההתרחשות, היתה - לשיטתו של בית המשפט המחוזי - מעורבות של "שותף" העומד לימינו של המבצע, באופן שיוכל להתערב באם הנסיבות ידרשו זאת; ומעורבות כזו אינה מהווה מעורבות "חיצונית" של מסייע, אלא - מעורבות "עניינית" של "מבצע בצוותא". ד. (1) טענת המערער, לפיה לא היה אלא "משקיף" למעשי הרצח כאשר אין הוא משולב בהם, לוקה - לשיטתו של ביהמ"ש המחוזי - בחוסר היגיון קיצוני. המערער הוא דודו הבוגר של ג'ואי, ואך טבעי על כן, שהוא יהיה הדומיננטי מבין השניים; ולא זו בלבד שלא הובאה ראיה להפרכתה של מסקנה מתחייבת זו, אלא שנסיבות הענין מלמדות שאכן ג'ואי היה עושה דברו של המערער. גם דבריה של מרליטה - חברתו של המערער - בהקשר זה, תומכים במסקנה האמורה: בעדותה במשטרה מציירת מרליטה את דמותו של המערער כדמות דומיננטית ומטילת אימה; וזאת - תוך הדגשה כי היתה למערער השפעה חזקה על ג'ואי. (2) לתמיכה בטענת "אי המעורבות" מצידו במעשי ההמתה, טען המערער כי הוא ביקש מג'ואי שלא לפגוע בקורבנות. ברם, התנהגותו של המערער במהלך הנסיעה - כאשר לא עשה דבר על מנת למנוע את המתתם של השניים - משמיטה את הבסיס מתחת לאמיתותה של טענה זו. (3) ולבסוף, מן הראוי לציין, כי על פי הודעתה של מרליטה - שהוגשה, כאמור, כראיה, על פי הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות - היה תכנון מוקדם בין ג'ואי ובין המערער לביצוע הרצח; והתנהגותו של המערער מתיישבת עם תכנון מוקדם כזה. התערבותו של המערער כאשר אבנר גילה התנגדות לשוד והתנהגותו במהלך הנסיעה שבה נרצחו השניים "לעיניו", מלמדות כי נוכחותו לא היתה מקרית וכי הוא וג'ואי פעלו על פי תכנית קבועה מראש. ה. לצד הטעון המרכזי, לפיו לא היה המערער שותף לרצח, העלה ב"כ המערער בביהמ"ש המחוזי מספר טענות נוספות השוללות, לשיטתו, את אחריותו של מרשו לרצח השני. גם טענות אלו נדחו ע"י בית המשפט המחוזי; ולמען שלמות התמונה להלן עקריהן: (1) העובדה שהמכונית נמצאה באזור צומת מורשה כשמנועה פועל, מותירה מקום לאפשרות, כי לאחר שהמערער וג'ואי נטשו את הרכב, היו עדיין אבנר ודונה בחיים; וכי רק מאוחר יותר, התערב צד ג' והשלים את מלאכת ההריגה. אפשרות זו נדחתה ע"י בית המשפט, לנוכח גרסת המערער שלפיה השניים היו ללא רוח חיים - ואף כוסו בשקיות ניילון - עובר לעזיבתו של הרכב; ובהתחשב בכך שלא נמצאו על הגופות סימני המתה אחרים פרט לדקירות באותה סכין. וזאת גם זאת: על פי עדות הפתולוג, מרגע הדקירות עד המוות עברה לכל היותר שעה; ובמהלך השעה הזו, הסיע ג'ואי את המערער לביתו וחזר לאזור בילינסון. לא נותר, איפוא, זמן להתערבות גורם חיצוני, ואין כל אחיזה להתערבות כאמור. (2) לאחר מעצרו, הצביע המערער על סכין במטבחו של מעבידו כסכין שבה בוצע הרצח. על פי עדות הפתולוג הסכין הזו אינה הסכין שבה בוצע הרצח; והדבר מלמד - לשיטת הסניגור כי המערער היה משקיף בלבד ולא ידע בדיוק איזוהי סכין הרצח. גם טענה זו נדחתה, בהתחשב בכך: שלדבריו של המערער היוותה סכין הרצח חלק ממערכת של סכינים; ואפשר שבעת מעצרו - כחודש לאחר האירוע - טעה המערער בזיהוי הסכין המסוימת מאותה מערכת. 8. הרצח השני: הטענות בערעור להלן, בתמצית, עקרי ההשגות שהעלה ב"כ המערער כנגד הרשעת שולחו: א. לשיטתו של ב"כ המערער, התנהגותו של מרשו - כפי שהיא מוצגת על ידו בהודייתו - אינה מהווה בהכרח בסיס להרשעתו באחריות להמתתם של השניים; וזאת, משום ש"מעורבותו" של המערער בהמתתם של שני הקורבנות הצטמצמה לנוכחות ערטילאית - של מי שנקלע למקום מכח חלקו בפרשת השוד שהתרחשה בדירתו - שלא תרמה בדרך כלשהי להמתה. ב. לחילופין - וזו למעשה טענתו העיקרית של הסניגור - גם אם מתחייבת מן הראיות המסקנה כי נוכחותו של המערער לא היתה "מקרית" וכי היתה עמה תרומה להמתתם של השניים בידי ג'ואי, אין בה יותר מאשר "סיוע" לג'ואי, כמשמעותו בסעיף 31 לחוק העונשין על המתחייב מכך לענין העונש הראוי לו. 9. הרצח השני: ההכרעה בערעור א. בסופו של טיעון, מסכים בא כוחו של המערער - וחומר הראיה אינו מותיר אפשרות אחרת - כי אין להתייחס אל שולחו כאל "משקיף זר", שהזדמן במקרה למקום שבו הומתו השניים על ידי ג'ואי; וכי נוכחותו שם מבטאת "מעורבות" במעשה ההמתה. במצב דברים זה, השאלה הצריכה בירור והכרעה היא, מה משמעותה המשפטית של "מעורבות" זו: האם היא מביאה את המערער בגדר מי שנושא באחריות לביצוע הרצח כ"מבצע בצוותא", אם במישרין ואם מכוח הוראות סעיף 34א לחוק העונשין; או שמא היא מותירה אותו בגדר מי שנושא באחריות של "מסייע" בלבד, כאמור בסעיף 31 לחוק העונשין, כפי שטוען הסניגור. ב. (1) גירסתו של המערער בהודייתו ובעדותו, אינה מותירה מקום לספק שהוא היה שותף מלא - קרי: "מבצע בצוותא" - לשוד התכשיטים: קרבנות השוד המיועדים הוזמנו לבוא לדירתו, שם המתין להם יחד עם ג'ואי על מנת לשדוד מהם, באיומי אקדח וסכין, את התכשיטים; כאשר אבנר הגיב באלימות לאיומים באקדח מצידו של ג'ואי והפילו ארצה, מיהר המערער להשתלט עליו כשהוא מצמיד סכין לצוארו; ומאוחר יותר, שמר על השניים כאשר ג'ואי יצא לקרב את המכונית והיה שותף לכבילתם ולהרחקתם מן הדירה במכוניתה של דונה, כשבידיו ובידי ג'ואי השליטה על תכשיטיהם. (2) אכן, היותו של המערער "מבצע בצוותא" לענין שוד התכשיטים - גם אם זה בוצע באיומים בנשק - אינו הופך אותו, מניה וביה, לנושא באחריות להמתתם של שני קרבנות השוד על ידי ג'ואי מאוחר יותר. על מנת לבסס את אחריותו של המערער כ"שותף" להמתתם של קרבנות השוד, היה על התביעה להראות: שמעשה ההמתה היווה את שלב הסיום ה"מתוכנן" של השוד, או, לפחות, שהמערער היה מודע לאפשרות התרחשותו; או - שנתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 34א לחוק העונשין, מכוחם נושא המערער, כשותף לביצוע השוד, גם באחריות למעשה ההמתה שבוצע על ידי ג'ואי אגב מעשה השוד, לצורך הבטחת השלמתו ומניעת הסגרתו והסגרת המערער למשטרה. ג.(1) במקרה דנא, "מעורבותו" של המערער בהתרחשות נושא האישום, לא הסתיימה עם כפיתתם של דונה ואבנר בדירתו. המערער המשיך ב"מעורבותו" ויצא יחד עם ג'ואי לנסיעה, שנועדה, כפי שמתחייב מן הראיות: בשלב הראשון - "להרחיק" את דונה ואבנר מדירתו; ובשלב השני - להמית את השניים ובדרך זו להשלים את ההשתלטות על תכשיטיהם ולהבטיח את השודדים, ג'ואי והמערער, מפני הסגרה למשטרה. (2) בנסיבות הענין, יש להתייחס אל השוד והרצח שהתרחש בסופו כאל אירוע אחד, כפי שעשה בית המשפט המחוזי; וגם אם לא סוכם - במפורש - בין המערער לבין ג'ואי, כי דינם של אבנר ודונה למות, אין ספק שהדבר היה בבחינת מובן מאליו. ג'ואי המית את רוז - בנוכחותו של המערער - לאחר שהשניים שדדו ממנה את תכשיטיה, על מנת להבטיח שזהות האחראים לשוד לא תתגלה; ובנסיבות הענין, לא היתה לשניים - ג'ואי והמערער - סיבה שלא לנהוג באותה דרך גם לגבי דונה ואבנר, לאחר ההשתלטות על תכשיטיהם. ד.(1) אכן, בשלב ההמתה "הצטמצמה" מעורבותו הפיסית של המערער במתרחש, ל"נוכחות" בלבד. ברם, כאמור, המדובר בפרשה אחת של שוד ורצח; ומעורבותו האקטיבית של המערער בשלב ההשתלטות על קרבנות הרצח - כאשר נחלץ לעזרתו של ג'ואי והכניע את אבנר בהצמדת סכין לצווארו - מלמדת על אופיה של "נוכחותו". המדובר ב"נוכחות אקטיבית" המבהירה לנוגעים בדבר, כי המערער עומד לצידו של ג'ואי וכי יתערב, ככל שהנסיבות תחייבנה מעורבות כזו. (2) בנסיבות הענין, היתה, איפוא, "נוכחותו" של המערער - לאורך כל הדרך - בבחינת "נוכחות מאיימת", שתכליתה להבהיר לקורבנות, שאין כל סיכוי להתנגדות מצידם וכי הם נתונים בידי ג'ואי ובידי המערער גם יחד, לשבט או לחסד. "נוכחות" כזו, משקפת את חלוקת התפקידים שהיתה בין המערער לבין ג'ואי; ואינה מותירה ספק, כי השניים נושאים באחריות של "מבצעים בצוותא" הן לענין השוד והן לענין הרצח. ה.(1) לצד האמור לעיל - ולמעלה מן הדרוש - רואה אני להוסיף, כי, בנסיבות הענין, הייתי מגיע לאותה תוצאה גם מכוח המסקנה המתחייבת מן העובדה שהרצח בוצע בנוכחותו של המערער ובהסכמתו האילמת. נסיון החיים מלמד, כי מבצעי עבירה - ובמיוחד עבירה חמורה - אינם מזמינים "משקיפים" לארוח להם לחברה בעת ביצועה של עבירה; וכל עוד לא מוכח אחרת - רשאי בית המשפט לראות ב"נוכחות" כאמור, בסיס לקביעת אחריות לביצוע העבירה (עיין: ע"פ 319/88, פד"י מג(1) 698, אלמליח). אשר על כן, לשיטתי, חזקה על מי שנוכח ל"צידו" של רוצח במקום שבו מתבצע רצח, כי "נוכחותו" שם לא היתה "נוכחות תמימה", אלא "נוכחות מכוונת" הנעוצה במעורבות במתרחש; וזאת כמובן, כל עוד לא יוכח אחרת ולו גם על דרך הספק בלבד. (2) במקרה דנן, אין צורך להיזקק למסקנה המתחייבת מנוכחותו של המערער במעמד הרצח; וזאת: הואיל והראיות שבאו בפני בית המשפט מלמדות בעליל, כי המערער וג'ואי פעלו על פי תכנית מוגדרת, כאשר למערער נועד "תפקיד" של "נוכחות מאיימת". חלוקת התפקידים בין השניים, מציבה את שניהם כ"מבצעים בצוותא" שווי מעמד בכל הקשור לאחריות לביצוע השוד והרצח; ואין בעובדה ש"תפקידו" של המערער לא חייב אותו להתערב פיזית בשלב ההמתה, כדי לגרוע מאחריותו כאמור. ו. סיכומם של דברים: בנסיבות הענין, נעוצה אחריותו של המערער לביצוע הרצח ב"נוכחותו המאיימת" בשעת הביצוע; ובית המשפט המחוזי רשאי היה לקבוע, כי המערער נושא באחריות להמתתם של שני הקרבנות בידי ג'ואי כ"מבצע בצוותא". (ז) בשולי הדברים, לא למיותר יהיה להזכיר, כי אופיה של "מעורבותו" של המערער בפרשת השוד וההמתה נושא האישום השני, מתישב עם אופיו האישי של המערער ועם מעמדו כלפי ג'ואי. כפי שפורט לעיל: המערער הוא הבוגר והבכיר מבין השניים; ובתור שכזה היה, מטבע הדברים, ה"מוח" כאשר ג'ואי משמש כ"ידיים". ג'ואי היה זה שאיים בנשק על דונה ואבנר בשלב ההשתלטות, וג'ואי היה זה שרצח את השניים בדקירות סכין; והכל כאשר המערער נמצא לצידו של ג'ואי ומתערב במתרחש במקום שהנסיבות מצריכות התערבות מצידו כ"בכיר ומנוסה". העובדה, שבסופו של דבר, זכה המערער במרבית השלל, מתישבת עם מעמדו ו"תפקידו" בשתי פרשיות השוד והרצח; ומסלקת כל בדל של ספק, שמא אחריותו לרצח אינה של "מבצע בצוותא", אלא של "מסייע" בלבד. 10. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנני מציע לחברי הנכבדים לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט מ. חשין אני מסכים. ש ו פ ט השופט י. טירקל אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט לדחות את הערעור כאמור בפסק דינו של השופט י. קדמי. ניתן היום, ו' באלול תשנ"ז (8.9.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96030060.H01 /שס