בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
3001/97
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' טירקל
המערער: מיסינגלינק
קומפיוטר טכנולוג'י בע"מ
נגד
המשיבים: 1.
שרף גבריאל
2.
מענה קולי בע"מ
3.
לורנס גלדסטון
4.
שרף ישעיהו
5.
קראוזה יעקב
6.
קראוזה דורון
תאריך הישיבה: כ"ח באדר תשנ"ט
(16.3.99)
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בנצרת
מיום 18.3.97 בת.א. 444/94 שניתן
על
ידי כבוד השופט ג' גינת
בשם
המערער: עו"ד א' אלבז
בשם המשיבים: עו"ד
י' סלומון
פסק-דין
השופט י' טירקל:
הרקע וההליכים
1. MISSING LINK COMPUTER
TECHNOLOGY INC (להלן - "החברה האמריקאית") היא חברה העוסקת, בין היתר,
בפיתוח ובשיווק של תוכנות למערכות מענה קולי ומנהלת את עסקיה בארצות הברית. המשיב
מס' 3, לורנס גלדסטון (להלן - "לורנס") והמשיב מס' 4, ישעיהו שרף (להלן
- "שי") הם בעלי המניות והמנהלים של החברה האמריקאית. ביום 1.3.88 מינתה
החברה האמריקאית את המשיב מס' 1, גבריאל שרף, אחיו של שי (להלן -
"המשיב") להיות נציגהּ בישראל. ביום 30.8.88 הקים המשיב יחד עם אהוד קשת
(להלן - "אהוד"), בעצה אחת עם החברה האמריקאית, את MISSING LINK (ISRAEL) LTD (להלן - "החברה הישראלית"). המשיב
ואהוד החזיקו כל אחד במחצית מניותיה של החברה הישראלית וכיהנו כמנהליה. החברה
הישראלית עסקה בעיקר בפעילות שיווק, מתן שירותי אחזקה ותמיכה טכנית ללקוחות החברה
האמריקאית בישראל וכן בגביית תשלומים שהגיעו לחברה האמריקאית. בתמורה לשירותיה
קיבלה החברה הישראלית עמלות.
בראשית שנת 1991 - על רקע נסיבות השנויות
במחלוקת בין בעלי הדין - ניהלו החברה האמריקאית והמשיב משא ומתן שמטרתו היתה להגיע
להסכם לפיו ימכור המשיב את חלקו בחברה הישראלית לחברה האמריקאית או לגורם אחר כפי
שתורה לו. במסגרת המשא והמתן הוחלפו בין החברה האמריקאית לבין המשיב הצעות מספר.
ביום 7.5.91, בעת ששהה המשיב בארצות הברית ערכו החברה האמריקאית והמשיב מסמך
שכותרתו “General Release Both Ways”
(להלן - "המסמך") שבו נדונה מכירת חלקו של המשיב בחברה הישראלית ופורטו
התחייבויותיהם ההדדיות בקשר לכך. במסמך נקבע, בין היתר, כי סמוך אחרי שובו של
המשיב לישראל ימציא לחברה האמריקאית מכתב אשראי בסכום של 30,000 דולר; החברה
האמריקאית תשלח למשיב רכיבים מסוימים של ציוד; המשיב ישלם לחברה האמריקאית סכום של
13,300 דולר תוך 60 ימים; החברה האמריקאית תשלם למשיב סכום של 12,625 דולר. כמו כן
נקבע כי המשיב יהיה זכאי לקבל שיעורים מסוימים מתקבולים שיתקבלו בעתיד, בין היתר,
לפי חוזי אחזקה ובתמורה למכירות בישראל.
גם אחרי שנערך המסמך החליפו המשיב והחברה
האמריקאית מכתבים בניסיון לסכם את התנאים "לסיום מעורבותו" (“ending of involvement”) של המשיב
בעסקי החברה האמריקאית בישראל ובחברה הישראלית. בסופו של דבר נתערערו היחסים בין
החברה האמריקאית לבין המשיב וביום 21.7.91 - ביוזמתו של שי - הוקמה המשיבה מס' 2,
מענה קולי בע"מ (להלן - "החברה החדשה") על מנת לספק את השירותים
שסיפקה החברה הישראלית. במניותיה של החברה החדשה - למעט אחת - החזיקו שי ואשתו החל
מחודש ימים אחרי הקמתה. אהוד והמשיב מס' 5, יעקב קראוזה (להלן - "רואה
החשבון"), ששימש רואה החשבון של החברה הישראלית, הועסקו על ידי החברה החדשה.
ביום 1.9.91, שבועות ספורים אחרי שהוקמה החברה החדשה, שלחה החברה האמריקאית לחברה
הישראלית מכתב שבו הודיעה לה על סיום הקשרים העסקיים ביניהן ועל ביטול ייפוי הכוח
שניתן למשיב לייצג את החברה האמריקאית בישראל.
2. המשיב הגיש בבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה נגד
החברה האמריקאית, החברה החדשה, שי, לורנס, רואה החשבון ואשתו של האחרון (להלן -
"הנתבעים") לפצותו עבור הנזקים שגרמו לו. העילה העיקרית שעליה השתית את
תביעתו היתה הפרת חוזה. לטענתו, המסמך הוא בגדר חוזה מחייב ומשלא עמדה החברה
האמריקאית בהתחייבויותיה על פיו עליה לפצותו עבור הנזקים שנגרמו לו. המשיב הוסיף
כי שי ולורנס אחראים לכך שהחברה האמריקאית הפרה את המסמך ולפיכך יש לחייב גם אותם
לפצותו באופן אישי. עוד טען המשיב כי החברה החדשה השתלטה שלא כדין על עסקיה ורכושה
של החברה הישראלית; לפיכך ביקש לקבוע כי הוא זכאי למחצית הזכויות בחברה החדשה מן
הטעם שהוא הבעלים של מחצית הזכויות בחברה הישראלית. טענה נוספת בפי המשיב היתה כי
הקמתה של החברה החדשה מהווה עוולה של גזל מצד הנתבעים, כי הנתבעים גרמו לחברה
האמריקאית להפר את המסמך ועשו עושר שלא במשפט.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. על פי הסדר דיוני בין באי כוח בעלי הדין, דן
בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ג' גינת) - שהדיון בתביעה הועבר, כנראה, אליו
- על פי התצהירים שהוגשו לו ובלי חקירה של המצהירים. בפסק דינו מיום 18.3.97, קבע
שיש "לראות בזכרון הדברים [המסמך - י' ט'] חוזה מחייב". בית המשפט הוסיף
וקבע כי חובתו של המשיב להמציא לחברה האמריקאית מכתב אשראי בסכום של 30,000 דולר
"מהווה תנאי מתלה לקיומו של החוזה ומכל מקום הפרתו היא עילה לביטול
החוזה". משלא המציא המשיב את מכתב האשראי הרי שהמסמך "לא נכנס לתוקפו או
למצער בוטל ע"י לורנס בהודעתו לתובע [המשיב - י' ט'] מיום 1/9/91".
לפיכך קבע כי הנתבעים לא הפרו את המסמך. כמו כן דחה את תביעתו של המשיב לקבוע שהוא
זכאי למחצית הזכויות בחברה החדשה. עם זאת סבר שיש לפצות את המשיב "ולראות
בפיצוי זה כאילו ניתן לו בעד ויתורו על חלקו בחברה הישראלית". זאת משני
טעמים: "אין להתעלם" מכך שהחברה האמריקאית הציעה לפצות את המשיב עבור
חלקו בחברה הישראלית וניתן להשתית את חיובה על "הסכמה" זאת; "אין
להתעלם" מכך שהחברה האמריקאית הקימה את החברה החדשה הנותנת אותם שירותים
שנתנה החברה הישראלית, מעסיקה את אהוד ומשתמשת "בכל המלאי והציוד שהיה שייך
לחברה הישראלית". בית המשפט היה ער לכך כי השימוש בציוד של החברה הישראלית
מקים עילת תביעה לחברה הישראלית ולא למשיב אולם "כיוון שהנתבעים לא העלו כל
טענה בדבר מעמדו של התובע [המשיב - י' ט'] - - - לא מצא לנכון להעלות טענה זו
במקומם". לפיכך חייב את החברה האמריקאית לשלם למשיב סכום של 118,628 דולר
שאותו חישב על בסיס פרטיה של הצעה שהציעה החברה האמריקאית למשיב ביום 18.6.91.
החברה האמריקאית ערערה על פסק הדין.
עיקר ההשגות בערעור
4. החברה האמריקאית טוענת שלא היתה הצדקה לחייב
אותה לשלם פיצויים למשיב עבור השימוש בציוד של החברה הישראלית. לטענתה, אין השימוש
הנטען בציוד של החברה הישראלית מקים עילת תביעה למשיב אלא לחברה הישראלית, וכי
חזרה וטענה לפני בית המשפט שהמשיב "הוא לא צד נכון לתבוע בעילה שכזאת".
החברה האמריקאית הוסיפה כי טענתו של המשיב בדבר "ההשתלטות" על ציוד
החברה הישראלית לא נטענה כלפיה אלא כלפי החברה החדשה ובגינה לא נתבע סעד כספי. עוד
טוענת היא שאין ללמוד מהצעתה מיום 18.6.91 כי הסכימה לכך שהמשיב אכן זכאי לפיצוי.
לדבריה, היתה זאת האחרונה בסדרה של הצעות במהלך משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה
מחייב ואין לראות בכך הצעה למתן פיצוי. יתר על כן ההצעה היתה בתוקף - והדבר אף
נכתב בה במפורש - למשך עשרה ימים בלבד; משחלף המועד לקיבולה והמשיב לא קיבל אותה
פקעה ולא היה מקום לראות אותה כבסיס לחישוב פיצוי. מכל מקום, אפילו היה מקום לערוך
את החישוב על פיה הרי שהסכום שנפסק אינו בהתאם לאמור בהצעה.
5. לעומתה טוען המשיב כי במהלך המשא והמתן יצרה
החברה האמריקאית מצג לפיו הסכימה לרכוש את חלקו בחברה הישראלית תמורת תשלום פיצוי.
בנסיבות אלה וכאשר ביטלה החברה האמריקאית באופן חד צדדי את ייפוי הכוח שנתנה לו,
ללא פיצוי ו"תוך שהיא מרוקנת מתוכן את החברה הישראלית" זכאי הוא לסעד.
אשר לשיעורו של הפיצוי טוען המשיב כי החישוב נעשה בהתאם להצעתה של החברה
האמריקאית, בשינויים המתחייבים, ולפיכך אין מקום להתערב בסכום שנפסק.
הדיון בהשגות
6. כאמור לעיל, דחה בית המשפט המחוזי את תביעתו
של המשיב לפצותו עבור הנזקים שנגרמו לו עקב הפרת המסמך על ידי החברה האמריקאית. על
כך אין בעלי הדין משיגים בפנינו. עם זאת השתית את חיובה של החברה האמריקאית על שני
טעמים: האחד, "הסכמתה" של החברה האמריקאית כי למשיב "מגיע"
פיצוי; והשני, כי הקמתה של החברה החדשה דחקה את רגלו של המשיב מפעילותה העסקית של
החברה האמריקאית בישראל. טעמים אלה אינם יכולים לעמוד.
7. בית המשפט סבר, כלשונו, "שהחברה
האמריקאית הציעה לתובע [המשיב - י' ט'] לפצותו בגין חלקו בחברה הישראלית" וכי
ניתן להשתית את חיובה על "הסכמה" זאת. לדעתי אין הראיות תומכות במסקנתו.
כפי שנאמר עולה מחומר הראיות כי גם אחרי שנערך המסמך התנהל משא ומתן בין החברה
האמריקאית לבין המשיב ובמהלכו הציעה החברה האמריקאית למשיב שתי הצעות: האחת ביום
22.5.91 (נספח ו' לכתב ההגנה); והשניה - שעל פיה ערך, כאמור, בית המשפט את חישוב
הפיצוי - ביום 18.6.91 (נספח ג' לכתב התביעה). בשתי ההצעות הוזכרו חיובים של המשיב
מלבד חיובים של החברה האמריקאית, כך שאין דברים אמורים בהסכמה של החברה האמריקאית
העומדת בפני עצמה. לפי שתי ההצעות היה על המשיב להעביר את מניותיו בחברה הישראלית
לחברה האמריקאית, או למי שתורה, תוך 14 ימים, לפרוש מתפקידו בחברה הישראלית
ולהימנע מלהתחרות עם החברה האמריקאית או עם החברה הישראלית בכל דרך שהיא. אף אחת
משתי ההצעות איננה, אפוא, "הצעה שאין בה אלא כדי לזכות את הניצע", שחזקה
על המשיב שקיבל אותה (סעיף 7 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973- (להלן -
"חוק החוזים")), אלא מדובר בהצעות לכריתת חוזה שיסדיר את "סיום
מעורבותו" של המשיב בעסקיהן של החברה האמריקאית בישראל ושל החברה הישראלית.
הצעות אלה הצריכו קיבול בטרם ישתכללו לחוזה מחייב ואין חולק כי המשיב לא קיבל
אותן. את ההצעה מיום 22.5.91 לא קיבל וביקש לתקן ולשנות אותה (נספח ח' לכתב
ההגנה). את ההצעה מיום 18.6.91 דחה (סעיף 27 לתצהירו בבית המשפט המחוזי). מכיוון
שכך פקעו ההצעות ולא השתכללו לחוזה מחייב (סעיף 4 לחוק החוזים). מכאן שיש לראות את
ההצעות כשלבים גרידא במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ולא כביטוי של הסכמה המחייבת
את החברה האמריקאית. (ראו, בין היתר, ע"א 3055/93 קלנר נ' גרינברג
פ"ד נ(3) 511, 518-517).
8. גם הטעם השני שבבסיס פסק דינו של בית המשפט
המחוזי אינו יכול לעמוד. אכן, החברה החדשה הוקמה אחרי שהמשא ומתן בין החברה
האמריקאית למשיב לא עלה יפה, על מנת לספק את השירותים שהחברה הישראלית סיפקה קודם
לכן; החברה האמריקאית גם הודיעה ללקוחותיה בישראל סמוך אחרי הקמת החברה החדשה כי
החברה הישראלית איננה מייצגת אותה עוד וביקשה להודיע אם מעונינים הם לקבל ממנה
שירותי אחזקה ותמיכה טכנית על מנת שתוכל להיערך לקראת העברתם לחברה החדשה (ת3/).
אולם, המשיב לא הראה כי בידיו או בידי החברה הישראלית היתה זכות להמשיך ולשמש
נציגיה של החברה האמריקאית בישראל או כי החברה האמריקאית לא היתה רשאית לסיים את
קשריה איתם ולמנות חברה אחרת לייצגה בישראל. בין החברה האמריקאית לבין החברה
הישראלית לא נכרת חוזה בכתב והבסיס לפעילותה של החברה הישראלית היה רק ייפוי הכוח
הנזכר שניתן למשיב ביום 1.3.88 לפיו מונה להיות נציגהּ של החברה האמריקאית בישראל
(נספח א' לכתב התביעה). בייפוי הכוח לא נקבע מועד לסיום הקשר בין החברה האמריקאית
לבין המשיב ואיש מבעלי הדין גם לא טען שהוסכם על כך בעל פה. גם לא ניתן ללמוד על
מועד כזה מתוך התנהגותם של הצדדים. משלא נקבע מועד לסיום החוזה, רשאי כל צד לסיימו
ובלבד שיתן על כך הודעה זמן סביר מראש (ע"א 442/85 זוהר ושות' נ' מעבדות
טרבנול (ישראל) בע"מ פ"ד מד(3) 661, 704; בג"ץ 239/83 מילפלדר
נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מא(2) 210, 215; ג' שלו דיני חוזים (מהדורה
שניה, תשנ"ה) בעמ' 323-322; א' ברק חוק השליחות (מהדורה שניה,
תשנ"ו) בעמ' 1197-1196). המכתב ששלחה החברה האמריקאית לחברה הישראלית ביום
1.9.91, שבו הודיעה לה על סיום הקשרים העסקיים ביניהן ועל ביטול ייפוי הכוח שניתן
למשיב, נשלח בעקבות כשלון משא ומתן ממושך שתואר לעיל, ואחרי שחלפו חודשים מספר מאז
שהובהר למשיב שהחברה האמריקאית מתכוונת לסיים את הקשר. יצוין כי לדברי המשיב עצמו,
התחיל כבר בחודש מאי 1991 - דהיינו כארבעה חודשים לפני המכתב - לחפש תעסוקה חלופית
(סעיף 22 לתצהירו בבית המשפט המחוזי).
גם מכוח קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי החברה
החדשה "מעסיקה את שותפו של התובע [המשיב - י' ט'] ומשתמשת בכל המלאי והציוד
שהיה שייך לחברה הישראלית" לא ניתן לחייב את החברה האמריקאית בפיצויים.
ראשית, משום שהמשיב לא הביא ראייה כי לחברה הישראלית היו זכויות כלשהן במשרדים
שבהם פעלה ובציוד שבו השתמשה שעליהם "השתלטה" לטענתו החברה החדשה. נהפוך
הוא, לפי טענתם של הנתבעים בכתב הגנתם "המשרדים האמורים הינם משרדים בבנין
יבמ בתל-אביב ושייכים לחברת יבמ, אשר נתנה הרשות להשתמש בהם לנציגתה של מיסינג
ארה"ב בישראל [החברה האמריקאית - י' ט'], משמונתה מענה קולי בע"מ [החברה
החדשה - י' ט'] כנציגת מיסינג ארה"ב בישראל, נתנה יבמ הרשות להשתמש במשרדים
אלה למענה קולי בע"מ". שנית, וזה העיקר, אפילו "השתלטה" החברה
החדשה שלא כדין על המשרדים והציוד של החברה הישראלית, הרי - כפי שטענה החברה
האמריקאית גם בבית המשפט המחוזי - אין בכך כדי להקים למשיב עצמו עילת תביעה כלפי
החברה האמריקאית אלא, לכל היותר, כדי להקים עילת תביעה לחברה הישראלית. לענין זה
יודגש כי המשיב הגיש את תביעתו נגד הנתבעים כתביעה אישית שלו ולא כתביעה של החברה
הישראלית או כתביעה נגזרת. מכאן שאין הוא זכאי לסעד עבור פגיעה בזכויותיה של החברה
הישראלית, אפילו היתה כזאת.
סוף דבר
9. לפיכך, אני מציע כי הערעור יתקבל, פסק דינו של
בית המשפט המחוזי יבוטל ותידחה תביעתו של המשיב נגד הנתבעים.
המשיב יישא בהוצאות המשפט וכן בשכר טרחת עורך
הדין של החברה האמריקאית בשתי הערכאות בסך 50,000 ש"ח.
ש ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין
אני מסכים.
המשנה לנשיא
השופטת ט' שטרסברג-כהן
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור
בפסק דינו של השופט י' טירקל.
ניתן
היום, כ"ב בסיון תשס"א (13.6.01).
המשנה לנשיא ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 97030010.M07
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444